המערה

הזיות שונות התרוצצו בראש שלי, או שהיו מוקרנות על התקרה העגולה שמעלי בגוונים שונים של ירוק. שכבתי על מעין רצפה או קרקעית של חול, כמו פעם במקום אחר. שלושה אנשים היו נכנסים ויוצאים כל הזמן, אחד מהם היה מטפל בראש שלי שהיה כואב כל רגע שהרגשתי אותו.

לאט לאט הכאב שהיה לי בראש חלף וידעתי שאני יוצא ממצב של עלפון עמוק, וזכרתי שאני נמצא בתוך מערה. זיהיתי את האיש בתור חפא, זיהיתי גם את צבי וסטולי הגנוב שנכנסו ויצאו, אבל זה היה רק בתחילת ההתעוררות. אחר כך הם נראו מטושטשים, או יותר כמו דמויות משורטטות בחלל בקווים לבנים שאין ביניהם מילוי, ולא זיהיתי מי הוא מי. אחר כך לא ראיתי אותם. רק חפא נשאר לי ברור כל הזמן. עדיין לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, הכל נשמע לי הברות, ואני עצמי ניסיתי לדבר ולא יצא לי קול מהגרון וזה היה מפחיד. גם פחדתי להזכר במה שהיה, זכרתי רק פלאשים של יריות והראש כאב שוב. חפא שם את היד מול המצח שלי, מסמן: 'תנוח, אל תטריח את עצמך, הכל בסדר'. אחר כך הצלחתי להבין מה הוא אומר. הוא אמר, די בעליצות, שנוצר קשר עם הכחול, והסתבר שאלה שאף פעם לא טועים, כן אלה עם ה98.911% חיזויים נכונים, בכל זאת טעו. ואולי הוא יסכים סוף סוף לשלוח לנו כוחות. לא הצלחתי להבין למי הוא אומר את זה כי לא היה שם אף אחד, וחפא לא הסתובב עם מכשירים קטנים, שטוחים או לא, גם לא עם אוזניות כי הוא לא היה צריך, ובכל זאת הוא דיבר. הוא אמר גם, למי שהוא דיבר איתו "הם עדיין מחפשים את החברים שלהם, לא אותנו. זה טוב. נקווה שעם הבלגן שם, יתחיל בינתיים גם מרד במחנה. הגיע הזמן. כן, מתאים לנו". ואז נזכרתי בכל, מהרגע שירדנו מחללית המגף הגבוהה הענקית, והתחילו היריות של שומרי המחנה, ועד לרגעים האחרונים, כשרצנו בטיפוס אל המערה וצבי צעק שעלוה נפגעה. אחרי זה מישהו, אולי חפא, זרק-בעט אותי בכח אל תוך המערה הזאת. זכרתי גם את חפא יורה ברובה הברקים, יותר מזה לא זכרתי. "בוקר טוב למתעורר, או צהרים טובים'" הוא פנה אלי ורק אז שמתי לב לאור השמש שנכנס בחוזקה דרך פתח המערה. "אתה היית בעילפון במשך שבועיים. כל הזמן שמרתי עליך. רק בשעה האחרונה התחלת להתעורר" ענה לשאלה שלא שאלתי. 'מה קרה, איפה כולם, עם מי אתה מדבר'? עדיין לא ניסחתי את הדברים, אבל חפא אמר לי "רגע רגע". אחר כך הוא סיפר לי על מה שקרה.

אחרי שכיבינו את ההילות, הצלחנו להיעלם מטווח הראות של שומרי המחנה, אבל קבוצה אחת של כ20 שומרים הצליחה לאתר את הנתיב שלנו, כנראה לפי עקבות שהשארנו בשיחים שדרכנו עליהם. הם שיערו נכון את הכיוון שלנו, ושמו לנו מארב קרוב למערה. ברגע מסויים, אולי בגלל שחשנו אותם בשטח, אולי מפני שהתעייפנו, כיבוי ההילות שלנו הפסיק ואז הם ראו אותנו. "הייתי חייב לאדות את כולם עם הרובה ברק, לא הייתה לי ברירה" חייך חפא. "לא יכולתי לקחת את הסיכון שאחד מהם יישאר לספר לאחרים איפה אנחנו, או שהגופות בשטח יישארו לספר להם. האחרים עדיין מחפשים את החברים שלהם, והם יגיעו הנה, אבל עד שיגיעו הנה, נרוויח זמן, ואני גם יוצר להם מיסוך זמני, וכפי ששמעת, אולי גם העזרה מהחלל בקרוב תגיע".

"מה קרה לעלוה" המלים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה.

"היא בסדר גמור' ענה חפא, "היא נשרטה קצת, אבל היה לה מזל, ובעצם שכל, בתור היחידה מכם שמקשיבה עדיין לכל ההוראות שלי, היא הקפידה לשים את השכפץ הקוסמי, מחזיר האש, זה גם הרג לפחות שני שוטרים. צבי טיפל בה, בזמן שאני שמרתי עליך, ועכשיו הם כאן ליד הפתח, מוסרים לך ד"ש".

"אז למה אני לא רואה ולא שומע אותם? אני שומע ורואה רק אותך".

"או, כאן אנחנו מגיעים לחלק אולי הפחות משמח של הסיפור, תלוי איך אתה רואה את זה".

עדיין לא היה לי כח לחידות.

'במהלך העלפון, אולי זה מעוצמת המכה שקיבלת כשהעפתי אותך לתוך המערה, קרה לך משהו במוח שהשפיע על הגוף שלך ועל הפוזיציה שלו במרחב ובזמן. אתה פשוט נשמטת לנו מהמרחב, אתה כבר לא איתנו כעת".

"תגיד, אני חי בכלל"?

"כן, אבל לא בהסטוריה האלטרנטיבית".

"אז איפה?"

"כנראה שחזרת אל ציר הזמן הראשי שלך, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי. לכן אתה כבר לא רואה את צבי ואת עלוה ואת סטולי, והם לא רואים אותך. אנחנו לא על אותו מימד יותר".

"ואי אפשר לחזור אליכם?"

"לא מכיר עדיין דרך".

"אבל רגע, אותך אני רואה, ואתה מדבר איתי". עכשיו שמתי לב שאני שומע את קולו אך שפתיו בכלל אינן נעות. "אני חפא, בכל זאת אל תשכח שלמדתי כמה דברים בבית הספר של התבונה הגלקטית, ואני יודע ליצור תקשור אל זמנים שמחוץ לציר שלי, אגב יש דברים שגם אתה יודע, למשל שיש טלפתיות שיש להן קול, ואני מדבר איתך בצורה כזאת, בשיחה מהזמן שלי אל הזמן שלך. כרגע המערה הזאת שאתה ואני נמצאים בה, היא ממזג זמנים והיא יוצרת מרחב זמן-טלפתיה שבו אנחנו מתקשרים. אבל זה זמני, וייגמר כששנינו נצא מהמערה, שכרגע היא מתפקדת כממזג זמנים. ברגע שאחד מאיתנו יצא מהמערה, היא תתפצל לשתי מערות שונות, במימדים שונים שנמצאות בשני זמנים שונים, ושום תקשורת לא תתאפשר. אנחנו נמשיך בזמן האלטרנטיבי, לפחות עד שנגמור עם כוחות האופל בכדור הארץ, ואתה בזמן הרגיל, זה שהיה לך לפני ה5 במרץ 1977. תסלח לי באמת, שככה זה יצא".

תהיתי אם אני אצא באמת, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי, חזרה לשנת 1977, או לזמן המקביל לנוכחי בהסטוריה האלטרנטיבית, שאמור להיות 1995, ואולי לזמן אחר בכלל. תהיתי גם אם כשאצא אהיה ליד המערה הזאת, או במקום אחר.

"אלה דברים שאני לא מסוגל להגיד לך. תצטרך לברר זאת לבד".

היו לי עוד שאלות לשאול, ולא הספקתי.

'תחשוב עלינו תמיד, ואנחנו נחשוב עליך, אולי עוד ניפגש אי פעם, בהיסטוריה הרגילה שלך".

"חכה לנו בסוף אוגוסט" סיים במשפט שהפך לססמה שלנו מאז היום ההוא באי, ולפתע נעלם.

הייתי לבד, כמו לא היו הדברים מעולם. אולי באמת לא היו.ובכל זאת, הייתי עדיין במערה, אי אפשר היה להסביר בשום דרך איך הגעתי אליה, אלא בכך שהדברים האלה אכן קרו פעם.

אבל הגיעה השעה לצאת מהמערה, ולא היה לי מושג לאן.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “המערה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: