המערה

הזיות שונות התרוצצו בראש שלי, או שהיו מוקרנות על התקרה העגולה שמעלי בגוונים שונים של ירוק. שכבתי על מעין רצפה או קרקעית של חול, כמו פעם במקום אחר. שלושה אנשים היו נכנסים ויוצאים כל הזמן, אחד מהם היה מטפל בראש שלי שהיה כואב כל רגע שהרגשתי אותו.

לאט לאט הכאב שהיה לי בראש חלף וידעתי שאני יוצא ממצב של עלפון עמוק, וזכרתי שאני נמצא בתוך מערה. זיהיתי את האיש בתור חפא, זיהיתי גם את צבי וסטולי הגנוב שנכנסו ויצאו, אבל זה היה רק בתחילת ההתעוררות. אחר כך הם נראו מטושטשים, או יותר כמו דמויות משורטטות בחלל בקווים לבנים שאין ביניהם מילוי, ולא זיהיתי מי הוא מי. אחר כך לא ראיתי אותם. רק חפא נשאר לי ברור כל הזמן. עדיין לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, הכל נשמע לי הברות, ואני עצמי ניסיתי לדבר ולא יצא לי קול מהגרון וזה היה מפחיד. גם פחדתי להזכר במה שהיה, זכרתי רק פלאשים של יריות והראש כאב שוב. חפא שם את היד מול המצח שלי, מסמן: 'תנוח, אל תטריח את עצמך, הכל בסדר'. אחר כך הצלחתי להבין מה הוא אומר. הוא אמר, די בעליצות, שנוצר קשר עם הכחול, והסתבר שאלה שאף פעם לא טועים, כן אלה עם ה98.911% חיזויים נכונים, ובכן, הם טעו. ואולי הוא יסכים סוף סוף לשלוח לנו כוחות. לא הצלחתי להבין למי הוא אומר את זה כי לא היה שם אף אחד, וחפא מעולם לא הסתובב עם מכשירים קטנים, שטוחים או לא, גם לא עם אוזניות כי הוא לא היה צריך, ובכל זאת הוא דיבר. הוא אמר גם, למי שהוא דיבר איתו "הם עדיין מחפשים את החברים שלהם, לא אותנו. זה טוב. נקווה שעם הבלגן שם, יתחיל בינתיים גם מרד במחנה. הגיע הזמן. כן, מתאים לנו". ואז נזכרתי בכל, מהרגע שירדנו מחללית המגף הגבוהה הענקית, והתחילו היריות של שומרי המחנה, ועד לרגעים האחרונים, כשרצנו בטיפוס אל המערה; המערה הזאת, וצבי צעק שעלוה נפגעה. אחרי זה מישהו, אולי חפא, זרק-בעט אותי בכח לכאן, אל תוך המערה. זכרתי גם את חפא יורה ברובה הברקים, יותר מזה לא זכרתי. "בוקר טוב למתעורר, או צהרים טובים'" הוא פנה אלי ורק אז שמתי לב לאור השמש שנכנס בחוזקה דרך פתח המערה. "אתה היית בעילפון במשך שבועיים. כל הזמן שמרתי עליך. רק בשעה האחרונה התחלת להתעורר" ענה לשאלה שלא שאלתי. 'מה קרה, איפה כולם, עם מי אתה מדבר'? עדיין לא ניסחתי את הדברים, אבל חפא אמר לי "רגע רגע". אחר כך הוא סיפר לי על מה שקרה.

אחרי שכיבינו את ההילות, הצלחנו להיעלם מטווח הראות של שומרי המחנה, אבל קבוצה אחת של כ20 שומרים הצליחה לאתר את הנתיב שלנו, כנראה לפי עקבות שהשארנו בשיחים שדרכנו עליהם. הם שיערו נכון את הכיוון שלנו, ושמו לנו מארב קרוב למערה. ברגע מסויים, אולי בגלל שחשנו אותם בשטח, אולי מפני שהתעייפנו, כיבוי ההילות שלנו נפסק ואז הם ראו אותנו. "הייתי חייב לאדות את כולם עם הרובה ברק, לא הייתה לי ברירה" חייך חפא. "לא יכולתי לקחת את הסיכון שאחד מהם יישאר לספר לאחרים איפה אנחנו, או שהגופות בשטח יישארו לספר להם. האחרים עדיין מחפשים את החברים שלהם, והם יגיעו הנה, אבל עד שיגיעו הנה, נרוויח זמן, ואני גם יוצר להם מיסוך זמני, וכפי ששמעת, אולי גם העזרה מהחלל בקרוב תגיע, סוף סוף".

"מה קרה לעלוה" המלים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה.

"היא בסדר גמור' ענה חפא, "היא נשרטה קצת, אבל היה לה מזל, ובעצם שכל, בתור היחידה מכם שמקשיבה עדיין לכל ההוראות שלי, היא הקפידה לשים את השכפץ הקוסמי, שהודף חזרה את האש, זה גם הרג לפחות שני שוטרים. צבי טיפל בה, בזמן שאני שמרתי עליך, ועכשיו הם כאן ליד הפתח, מוסרים לך ד"ש. תעשה להם שלום". הייתי חלש מדי מכדי לעשות את זה, וגם לא ראיתי אף אחד ליד הפתח.

"למה אני לא רואה ולא שומע אותם? אני שומע ורואה רק אותך".

"או, כאן אנחנו מגיעים לחלק אולי הפחות משמח של הסיפור, תלוי איך אתה רואה את זה".

עדיין לא היה לי כח לחידות.

'במהלך העלפון, אולי זה מעוצמת המכה שקיבלת כשהעפתי אותך לתוך המערה, קרה לך משהו במוח שהשפיע על הגוף שלך ועל הפוזיציה שלו במרחב ובזמן. אתה פשוט נשמטת לנו מהמרחב, אתה כבר לא איתנו כעת".

"תגיד, אני חי בכלל"?

"כן, אבל לא בהסטוריה האלטרנטיבית".

"אז איפה?"

"כנראה שחזרת אל ציר הזמן הראשי שלך, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי. לכן אתה כבר לא רואה את צבי ואת עלוה ואת סטולי, והם לא רואים אותך. אנחנו לא על אותו מימד יותר".

"ואי אפשר לחזור אליכם?"

"לא מכיר עדיין דרך".

"אבל רגע, אותך אני רואה, ואתה מדבר איתי". עכשיו שמתי לב שאני שומע את קולו אך שפתיו בכלל אינן נעות. "אני חפא, בכל זאת אל תשכח שלמדתי כמה דברים בבית הספר של התבונה הגלקטית, ואני יודע ליצור תקשור אל זמנים שמחוץ לציר שלי, אגב יש דברים שגם אתה יודע, למשל שיש טלפתיות שיש להן קול, ואני מדבר איתך בצורה כזאת, בשיחה מהזמן שלי אל הזמן שלך. כרגע המערה הזאת שאתה ואני נמצאים בה, היא ממזג זמנים והיא יוצרת מרחב זמן-טלפתיה שבו אנחנו מתקשרים. אבל זה זמני, וייגמר ברגע שאחד מאיתנו יצא מהמערה, המערה תתפצל לשתי מערות שונות, שנמצאות במימדים שונים בשני זמנים שונים, ושום תקשורת לא תתאפשר. כשאנחנו נצא מהפתח הזה, שאתה רואה מולך, אנחנו נמשיך בזמן האלטרנטיבי, לפחות עד שנגמור עם כוחות האופל בכדור הארץ, ואתה, כשתצא דרך אותו פתח, תצא בזמן הרגיל שלך, כנראה זה שהיה לך לפני ה5 במרץ 1977. תסלח לי באמת, שככה זה יצא".

תהיתי אם באמת אני אצא, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי, חזרה לשנת 1977, או לזמן המקביל לנוכחי בהסטוריה האלטרנטיבית, שאמור להיות 1995, ואולי לזמן אחר בכלל. תהיתי גם אם כשאצא אמצא את עצמי ליד המערה הזאת, או במקום אחר בכלל.

"אלה דברים שאני לא מסוגל להגיד לך. תצטרך לברר זאת לבד".

היו לי עוד שאלות לשאול, אבל פתאום לא היה מספיק זמן.

'תחשוב עלינו תמיד, ואנחנו נחשוב עליך, אולי עוד ניפגש אי פעם, בהיסטוריה הרגילה שלך".

"חכה לנו בסוף אוגוסט" סיים במשפט שהפך לססמה שלנו מאז היום ההוא באי, ולפתע נעלם.

הייתי לבד, כמו לא היו הדברים מעולם. אולי באמת לא היו. ובכל זאת, הייתי עדיין במערה, אי אפשר היה להסביר בשום דרך איך הגעתי אליה, אלא בכך שהדברים האלה אכן קרו פעם.

אבל הגיעה השעה לצאת מהמערה, ולא היה לי מושג לאן.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

8 תגובות בנושא “המערה

  1. Different hallucinations ran through my head, or were projected on the round ceiling above me in different shades of green. I was lying on a kind of floor or bottom of sand, like once somewhere else. Three people came in and out all the time, one of them treated my head that ached every moment I felt it.
    Slowly the pain I had in my head passed and I knew I was coming out of a state of deep fainting, and I remembered that I was inside a cave. I recognized the man as Chapa, I also recognized Zvi and The Stolen Stoly coming in and out, but that was only at the beginning of the awakening. Then they looked blurry, or more like figures drawn in space in white lines with no filler between them, and I did not recognize who was who. Then I did not see them. Only Chapa remained clear to me all the time. I still could not understand what he was saying, everything sounded like syllables to me, and I myself tried to speak and did not get a voice out of my throat and it was scary. I was also afraid to remember what was, I only remembered flashes of shots and my head hurt again. Chapa put his hand in front of my forehead, signifying: 'Rest, do not bother yourself, everything is fine'. Then I could understand what he was saying. He said, quite cheerfully, that contact was made with the blue, and it turned out that those who are never wrong, yes, those with the 98.911% correct predictions, were still wrong. and maybe the Blue will finally agree to send us forces. I could not understand to whom he was saying this because there was no one there, and Chapa never did walk around with small devices, flat or not, nor with headphones that he did not need, and yet he spoke. He also said, to those he spoke to "They are still looking for their friends, not us. That's good. Let's hope that with the mess there, a rebellion in the camp will start in the meantime. Yes, it suits us."
    Then I remembered everything, from the moment we got off the huge high boot spaceship, and the shots of the camp guards began, until the last moments, when we ran up the cave; This cave, and Zvi shouted that Alva had been harmed. After that someone, maybe Chpa, forcibly kicked me here, into the cave. I also remembered Chpa firing the lightning rifle, more than that I did not remember. "Good morning to the waking-up, or good afternoon" he turned to me and only then did I notice the sunlight coming in strongly through the cave entrance. "You were fainting for two weeks. I kept watching you all the time. You only started waking up in the last hour" he answered a question I did not ask. 'What happened, where is everyone, who are you talking to'? I haven't worded things yet, but Chpa told me "wait a minute". Then he told me what happened.

    אהבתי

  2. After extinguishing the auras, we managed to disappear from sight of the camp guards, but one group of about 20 guards managed to locate our path, probably by footprints we left in the bushes we stepped on. They correctly guessed our direction, and ambushed us near the cave. At one point, maybe because we felt them in the field, maybe because we got tired, our auras extinguishing stopped and then they saw us. "I had to steam them all with the lightning rifle, I had no choice" Chpa smiled. "I could not take the risk that one of them would stay to tell others where we were, or that the bodies in the field would stay and tell them. The others are still looking for their friends, and they will come here, but until they will get here, we will gain time, and as you may have heard, help from space is maybe coming soon. "

    "What happened to Alva" are the first words I managed to get out of my mouth.
    "She's fine," Chapa replied, "she was scratched a little, but she was lucky, and actually brain, as the only one of you still listening to all my instructions, she made sure to put on the cosmic bulletproof vest, which pushs back the fire, it also killed at least two cops. Zvi took care of her, while I was watching over you, and now they are here at the entrance, handing you a greeting. "Wave them hello." I was too weak to do that, nor did I see anyone near the door.

    "Why do I not see and hear them? I hear and see only you."

    "Oh, here we come to perhaps the least joyful part of the story, depending on how you see it."

    I still did not have the strength for puzzles.

    אהבתי

  3. During your fainting, maybe it's from the force of the blow you received when I flew you into the cave, something happened to your brain that affected your body and its position in space and time. You simply were dropped out of our space, you are no longer with us now. "

    "Say, am I alive at all"?

    "Yes, but not in alternative history."

    "So where?"

    "You're probably back on your main timeline, like the others we said goodbye to on the island. That's why you no longer see Zvi and Alva and Stoli, and they do not see you. We are not on the same dimension anymore."

    "And I can not return to you?"

    "I do not know a way yet."
    "But wait, I see you, and you talk to me." Now I noticed that I hear his voice but his lips do not move at all. "I'm Chapa, still do not forget that I learned a few things in the school of galactic wisdome, and I know how to create communication to times outside my axis, by the way there are things that you also know, for example there are telepathies that have sound, and now I'm talking to you that way, in a talk from my time to your time. At this moment this cave that you and I are in, is a times-merger and it creates a time-telepathy space where we communicate. But this is temporary, and will end when we both leave the cave, which is currently functioning as a times merger. Once one of us comes out of the cave, it will split into two different caves, in different dimensions that are at two different times, and no communication will be possible. When we come out of this opening, which you see in front of you, we will continue in alternative time, at least until we are done with the forces of darkness on Earth, and you, when you come out through that opening, will come out in the normal time, the one you had before March 5, 1977. Excuse me really, this is how it came out."

    I wondered if I would really go out, like the others we said goodbye to on the island, back to 1977, or to the time corresponding to the present in alternative history, which is supposed to be 1995, and perhaps to another time at all. I also wondered if when I go out I will be near this cave, or somewhere else.

    "These are things I can not tell you. You'll have to find out for yourself."

    I had more questions to ask, and I did not deliver.

    "Always think of us, and we will think of you, maybe we'll ever meet again, in your normal history."

    "Wait for us at the end of August" he ended with a sentence that has become our slogan since that day on the island, and suddenly he disappeared.

    אהבתי

  4. I was alone, like the things never happened. And maybe they really never happened. And yet, I was still in the cave, it was impossible to explain in any way how I got there, except that these things did happen once.

    But it was time to get out of the cave, and I had no idea where to.

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: