הזיות שונות התרוצצו בראש שלי, או שהיו מוקרנות על התקרה העגולה שמעלי בגוונים שונים של ירוק. שכבתי על הגב, מתחתי הייתה מעין רצפה או קרקעית של חול, כמו פעם במקום אחר. שלושה אנשים היו נכנסים ויוצאים כל הזמן, אחד מהם היה מטפל בראש שלי שהיה כואב כל רגע שהרגשתי אותו.
לאט לאט הכאב שהיה לי בראש חלף וידעתי שאני יוצא ממצב של עלפון עמוק, וזכרתי שאני נמצא בתוך מערה. זיהיתי את האיש בתור חפא, זיהיתי גם את צבי וסטולי הגנוב שנכנסו ויצאו, אבל זה היה רק בתחילת ההתעוררות. אחר כך הם נראו מטושטשים, או יותר כמו דמויות משורטטות בחלל בקווים לבנים שאין ביניהם מילוי, ולא זיהיתי מי הוא מי. אחר כך לא ראיתי אותם. רק חפא נשאר לי ברור כל הזמן. עדיין לא הצלחתי להבין מה הוא אומר, הכל נשמע לי הברות, ואני עצמי ניסיתי לדבר ולא יצא לי קול מהגרון וזה היה מפחיד. גם פחדתי להזכר במה שהיה, זכרתי רק פלאשים של יריות והראש כאב שוב. חפא שם את היד מול המצח שלי, מסמן: 'תנוח, אל תטריח את עצמך, הכל בסדר'. אחר כך הצלחתי להבין מה הוא אומר. הוא אמר, די בעליצות, שנוצר קשר עם הכחול, והסתבר שאלה שאף פעם לא טועים, כן אלה עם ה98.911% חיזויים נכונים, ובכן, הם טעו. ואולי הוא יסכים סוף סוף לשלוח לנו כוחות. לא הצלחתי להבין למי הוא אומר את זה כי לא היה שם אף אחד, וחפא מעולם לא הסתובב עם מכשירים קטנים, שטוחים או לא, גם לא עם אוזניות כי הוא לא היה צריך, ובכל זאת הוא דיבר. הוא אמר גם, למי שהוא דיבר איתו "הם עדיין מחפשים את החברים שלהם, לא אותנו. זה טוב. נקווה שעם הבלגן שם, יתחיל בינתיים גם מרד במחנה. הגיע הזמן. כן, מתאים לנו". ואז נזכרתי בכל, מהרגע שירדנו מחללית המגף הגבוהה הענקית, והתחילו היריות של שומרי המחנה, ועד לרגעים האחרונים, כשרצנו בטיפוס אל המערה; המערה הזאת, וצבי צעק שעלוה נפגעה. אחרי זה מישהו, אולי חפא, זרק-בעט אותי בכח לכאן, אל תוך המערה. זכרתי גם את חפא יורה ברובה הברקים, יותר מזה לא זכרתי. "בוקר טוב למתעורר, או צהרים טובים'" הוא פנה אלי ורק אז שמתי לב לאור השמש שנכנס בחוזקה דרך פתח המערה. "אתה היית בעילפון במשך שבועיים. כל הזמן שמרתי עליך. רק בשעה האחרונה התחלת להתעורר" ענה לשאלה שלא שאלתי. 'מה קרה, איפה כולם, עם מי אתה מדבר'? עדיין לא ניסחתי את הדברים, אבל חפא אמר לי "רגע רגע". אחר כך הוא סיפר לי על מה שקרה.
אחרי שכיבינו את ההילות, הצלחנו להיעלם מטווח הראות של שומרי המחנה, אבל קבוצה אחת של כ20 שומרים הצליחה לאתר את הנתיב שלנו, כנראה לפי עקבות שהשארנו בשיחים שדרכנו עליהם. הם שיערו נכון את הכיוון שלנו, ושמו לנו מארב קרוב למערה. ברגע מסויים, אולי בגלל שחשנו אותם בשטח, אולי מפני שהתעייפנו, כיבוי ההילות שלנו נפסק ואז הם ראו אותנו. "הייתי חייב לאדות את כולם עם הרובה ברק, לא הייתה לי ברירה" חייך חפא. "לא יכולתי לקחת את הסיכון שאחד מהם יישאר לספר לאחרים איפה אנחנו, או שהגופות בשטח יישארו לספר להם. האחרים עדיין מחפשים את החברים שלהם, והם יגיעו הנה, אבל עד שיגיעו הנה, נרוויח זמן, ואני גם יוצר להם מיסוך זמני, וכפי ששמעת, אולי גם העזרה מהחלל בקרוב תגיע, סוף סוף".
"מה קרה לעלוה" המלים הראשונות שהצלחתי להוציא מהפה.
"היא בסדר גמור' ענה חפא, "היא נשרטה קצת, אבל היה לה מזל, ובעצם שכל, בתור היחידה מכם שמקשיבה עדיין לכל ההוראות שלי, היא הקפידה לשים את השכפץ הקוסמי, שהודף חזרה את האש, זה גם הרג לפחות שני שוטרים. צבי טיפל בה, בזמן שאני שמרתי עליך, ועכשיו הם כאן ליד הפתח, מוסרים לך ד"ש. תעשה להם שלום". הייתי חלש מדי מכדי לעשות את זה, וגם לא ראיתי אף אחד ליד הפתח.
"למה אני לא רואה ולא שומע אותם? אני שומע ורואה רק אותך".
"או, כאן אנחנו מגיעים לחלק אולי הפחות משמח של הסיפור, תלוי איך אתה רואה את זה".
עדיין לא היה לי כח לחידות.
'במהלך העלפון, אולי זה מעוצמת המכה שקיבלת כשהעפתי אותך לתוך המערה, קרה לך משהו במוח שהשפיע על הגוף שלך ועל הפוזיציה שלו במרחב ובזמן. אתה פשוט נשמטת לנו מהמרחב, אתה כבר לא איתנו כעת".
"תגיד, אני חי בכלל"?
"כן, אבל לא בהסטוריה האלטרנטיבית".
"אז איפה?"
"כנראה שחזרת אל ציר הזמן הראשי שלך, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי. לכן אתה כבר לא רואה את צבי ואת עלוה ואת סטולי, והם לא רואים אותך. אנחנו לא על אותו מימד יותר".
"ואי אפשר לחזור אליכם?"
"לא מכיר עדיין דרך".
"אבל רגע, אותך אני רואה, ואתה מדבר איתי". עכשיו שמתי לב שאני שומע את קולו אך שפתיו בכלל אינן נעות. "אני חפא, בכל זאת אל תשכח שלמדתי כמה דברים בבית הספר של התבונה הגלקטית, ואני יודע ליצור תקשור אל זמנים שמחוץ לציר שלי, אגב יש דברים שגם אתה יודע, למשל שיש טלפתיות שיש להן קול, ואני מדבר איתך בצורה כזאת, בשיחה מהזמן שלי אל הזמן שלך. כרגע המערה הזאת שאתה ואני נמצאים בה, היא ממזג זמנים והיא יוצרת מרחב זמן-טלפתיה שבו אנחנו מתקשרים. אבל זה זמני, וייגמר ברגע שאחד מאיתנו יצא מהמערה, המערה תתפצל לשתי מערות שונות, שכל אחת מהן נמצאת במימד שונה ובזמן נפרד מזה שהשנייה נמצאת בו, ושום תקשורת לא תתאפשר יותר. כשאנחנו נצא מהפתח הזה, שאתה רואה מולך, אנחנו נמשיך בזמן האלטרנטיבי, לפחות עד שנגמור עם כוחות האופל בכדור הארץ, ואתה, כשתצא דרך אותו פתח, תצא בזמן הרגיל שלך, כנראה זה שהיה לך לפני ה5 במרץ 1977. תסלח לי באמת, שככה זה יצא".
תהיתי אם באמת אני אצא, כמו האחרים שנפרדנו מהם באי, חזרה לשנת 1977, או לזמן המקביל לנוכחי בהסטוריה האלטרנטיבית, שאמור להיות 1995, ואולי לזמן אחר בכלל. תהיתי גם אם כשאצא אמצא את עצמי ליד המערה הזאת, או במקום אחר בכלל.
"אלה דברים שאני לא מסוגל להגיד לך. תצטרך לברר זאת לבד".
היו לי עוד שאלות לשאול, אבל פתאום לא היה מספיק זמן.
'תחשוב עלינו תמיד, ואנחנו נחשוב עליך, אולי עוד ניפגש אי פעם, בהיסטוריה הרגילה שלך".
"חכה לנו בסוף אוגוסט" סיים במשפט שהפך לססמה שלנו מאז היום ההוא באי, ולפתע נעלם.
הייתי לבד, כמו לא היו הדברים מעולם. אולי באמת לא היו. ובכל זאת, הייתי עדיין במערה, אי אפשר היה להסביר בשום דרך איך הגעתי אליה, אלא בכך שהדברים האלה אכן קרו פעם.
אבל הגיעה השעה לצאת מהמערה, ולא היה לי מושג לאן.
בלוג הצועד The VValker's blog 
Different hallucinations ran through my head, or were projected on the round ceiling above me in different shades of green. I was lying on a kind of floor or bottom of sand, like once somewhere else. Three people came in and out all the time, one of them treated my head that ached every moment I felt it.
Slowly the pain I had in my head passed and I knew I was coming out of a state of deep fainting, and I remembered that I was inside a cave. I recognized the man as Chapa, I also recognized Zvi and The Stolen Stoly coming in and out, but that was only at the beginning of the awakening. Then they looked blurry, or more like figures drawn in space in white lines with no filler between them, and I did not recognize who was who. Then I did not see them. Only Chapa remained clear to me all the time. I still could not understand what he was saying, everything sounded like syllables to me, and I myself tried to speak and did not get a voice out of my throat and it was scary. I was also afraid to remember what was, I only remembered flashes of shots and my head hurt again. Chapa put his hand in front of my forehead, signifying: 'Rest, do not bother yourself, everything is fine'. Then I could understand what he was saying. He said, quite cheerfully, that contact was made with the blue, and it turned out that those who are never wrong, yes, those with the 98.911% correct predictions, were still wrong. and maybe the Blue will finally agree to send us forces. I could not understand to whom he was saying this because there was no one there, and Chapa never did walk around with small devices, flat or not, nor with headphones that he did not need, and yet he spoke. He also said, to those he spoke to "They are still looking for their friends, not us. That's good. Let's hope that with the mess there, a rebellion in the camp will start in the meantime. Yes, it suits us."
Then I remembered everything, from the moment we got off the huge high boot spaceship, and the shots of the camp guards began, until the last moments, when we ran up the cave; This cave, and Zvi shouted that Alva had been harmed. After that someone, maybe Chpa, forcibly kicked me here, into the cave. I also remembered Chpa firing the lightning rifle, more than that I did not remember. "Good morning to the waking-up, or good afternoon" he turned to me and only then did I notice the sunlight coming in strongly through the cave entrance. "You were fainting for two weeks. I kept watching you all the time. You only started waking up in the last hour" he answered a question I did not ask. 'What happened, where is everyone, who are you talking to'? I haven't worded things yet, but Chpa told me "wait a minute". Then he told me what happened.
אהבתיאהבתי
After extinguishing the auras, we managed to disappear from sight of the camp guards, but one group of about 20 guards managed to locate our path, probably by footprints we left in the bushes we stepped on. They correctly guessed our direction, and ambushed us near the cave. At one point, maybe because we felt them in the field, maybe because we got tired, our auras extinguishing stopped and then they saw us. "I had to steam them all with the lightning rifle, I had no choice" Chpa smiled. "I could not take the risk that one of them would stay to tell others where we were, or that the bodies in the field would stay and tell them. The others are still looking for their friends, and they will come here, but until they will get here, we will gain time, and as you may have heard, help from space is maybe coming soon. "
"What happened to Alva" are the first words I managed to get out of my mouth.
"She's fine," Chapa replied, "she was scratched a little, but she was lucky, and actually brain, as the only one of you still listening to all my instructions, she made sure to put on the cosmic bulletproof vest, which pushs back the fire, it also killed at least two cops. Zvi took care of her, while I was watching over you, and now they are here at the entrance, handing you a greeting. "Wave them hello." I was too weak to do that, nor did I see anyone near the door.
"Why do I not see and hear them? I hear and see only you."
"Oh, here we come to perhaps the least joyful part of the story, depending on how you see it."
I still did not have the strength for puzzles.
אהבתיאהבתי
During your fainting, maybe it's from the force of the blow you received when I flew you into the cave, something happened to your brain that affected your body and its position in space and time. You simply were dropped out of our space, you are no longer with us now. "
"Say, am I alive at all"?
"Yes, but not in alternative history."
"So where?"
"You're probably back on your main timeline, like the others we said goodbye to on the island. That's why you no longer see Zvi and Alva and Stoli, and they do not see you. We are not on the same dimension anymore."
"And I can not return to you?"
"I do not know a way yet."
"But wait, I see you, and you talk to me." Now I noticed that I hear his voice but his lips do not move at all. "I'm Chapa, still do not forget that I learned a few things in the school of galactic wisdome, and I know how to create communication to times outside my axis, by the way there are things that you also know, for example there are telepathies that have sound, and now I'm talking to you that way, in a talk from my time to your time. At this moment this cave that you and I are in, is a times-merger and it creates a time-telepathy space where we communicate. But this is temporary, and will end when we both leave the cave, which is currently functioning as a times merger. Once one of us comes out of the cave, it will split into two different caves, in different dimensions that are at two different times, and no communication will be possible. When we come out of this opening, which you see in front of you, we will continue in alternative time, at least until we are done with the forces of darkness on Earth, and you, when you come out through that opening, will come out in the normal time, the one you had before March 5, 1977. Excuse me really, this is how it came out."
I wondered if I would really go out, like the others we said goodbye to on the island, back to 1977, or to the time corresponding to the present in alternative history, which is supposed to be 1995, and perhaps to another time at all. I also wondered if when I go out I will be near this cave, or somewhere else.
"These are things I can not tell you. You'll have to find out for yourself."
I had more questions to ask, and I did not deliver.
"Always think of us, and we will think of you, maybe we'll ever meet again, in your normal history."
"Wait for us at the end of August" he ended with a sentence that has become our slogan since that day on the island, and suddenly he disappeared.
אהבתיאהבתי
I was alone, like the things never happened. And maybe they really never happened. And yet, I was still in the cave, it was impossible to explain in any way how I got there, except that these things did happen once.
But it was time to get out of the cave, and I had no idea where to.
אהבתיאהבתי
היסטוריה שצבי, חפא וסטולי הגנוב לא חזרו אליה – עדיין, גם היא, היסטוריה אלטרנטיבית, ואיננה מתחילה את קו ההיסטוריה שאני נמצא בו כעת!
אהבתיאהבתי
Varias alucinaciones pasaron por mi cabeza o se proyectaron en varios tonos de verde en el techo circular sobre mí. Me encontraba tumbado sobre mi espalda, debajo de mí una especie de suelo o fondo arenoso, como si alguna vez estuviera en otro lugar. Tres personas entraban y salían todo el tiempo, una de ellas me curaba la cabeza y me dolía cada momento que la sentía.
אהבתיאהבתי
Poco a poco el dolor en mi cabeza se fue y supe que estaba saliendo de un estado de profunda inconsciencia, y recordé que estaba dentro de una cueva. Reconocí al hombre como Hapa, también reconocí a Zvi y Stoli que entraban y salían, pero fue sólo al comienzo del despertar. Luego se veían borrosos, o más bien como figuras dibujadas en el espacio con líneas blancas sin relleno, y no reconocí quién era quién. No los vi después de eso.
אהבתיאהבתי
Sólo Hapa sigue siendo clara para mí todo el tiempo. Todavía no podía entender lo que decía, todo me sonaba a sílabas, y yo mismo intenté hablar y ningún sonido salía de mi garganta y daba miedo. También tenía miedo de recordar lo que había pasado, sólo recordaba destellos de disparos y me volvió a doler la cabeza. Hapa puso su mano delante de mi frente, señas: "Descansa, no te molestes, todo está bien". Entonces pude entender lo que estaba diciendo.
אהבתיאהבתי
Dijo, bastante alegremente, que se hizo un contacto con el Azul, y resultó que los que nunca se equivocan, sí, los que acertaron el 98,911%… entonces, esta vez se equivocaron. Y tal vez finalmente acepte enviarnos energía. No podía entender a quién le estaba diciendo esto porque no había nadie allí, y Hapa nunca andaba con dispositivos pequeños, planos o no, ni siquiera auriculares porque no los necesitaba, y aun así hablaba.
אהבתיאהבתי
También dijo a sus interlocutores: "Ellos siguen buscando a sus amigos, no a nosotros. Eso es bueno. Esperemos que mientras tanto, con el desorden allí, comience también una rebelión en el campo. Ha llegado el momento". "Sí, nos conviene". Entonces me acordé de todo, desde el momento en que bajamos de la nave espacial gigante con forma de bota y comenzaron los disparos de los guardias del campamento, hasta los últimos momentos, cuando subimos corriendo la subida a la cueva; esta cueva. Y Zvi gritó que Alva fue alcanzada. Después de eso, alguien, tal vez Hapa, me arrojó con fuerza / me dio una patada aquí, dentro de la cueva. También recordé a Hapa disparando el rifle relámpago, no recordaba más que eso. "Buenos días a los que despiertan, o buenas tardes" me dirigió y sólo entonces noté la luz del sol entrando con fuerza por la abertura de la cueva. "Estuviste inconsciente durante dos semanas. Estuve cuidándote todo el tiempo. Recién en la última hora empezaste a despertar", respondió la pregunta que no hice. '¿Qué pasó, dónde están todos, con quién estás hablando'? Aún no he formulado las cosas, pero Hapa me dijo "Espera un minuto". Luego me contó lo sucedido.
אהבתיאהבתי
Después de apagar los halos, logramos desaparecer de la visibilidad de los guardias del campo, pero un grupo de unos 20 guardias logró seguir nuestro camino, probablemente por las huellas que dejamos en los arbustos que pisamos. Adivinaron correctamente nuestra dirección y nos tendieron una emboscada cerca de la cueva. En cierto momento, tal vez porque los olimos en el campo, tal vez porque nos cansamos, nuestras auras dejaron de apagarse y entonces nos vieron.
"Tuve que vaporizarlos a todos con el rifle relámpago, no tuve otra opción" sonrió Hapa. "No podía correr el riesgo de que uno de ellos se quedara para decirles a los demás dónde estamos, o que los cadáveres en el campo se quedaran para decirles. Los demás todavía están buscando a sus amigos, y llegarán aquí, pero hasta que lleguen aquí, ganaremos tiempo, y también estoy creando una máscara temporal para ellos, y como escuchaste, tal vez la ayuda del espacio llegue pronto, finalmente."
"Qué le pasó a Alva" fueron las primeras palabras que logré salir de mi boca.
"Ella está perfectamente bien", respondió Hapa, "Se rascó un poco, pero tuvo suerte, en realidad fue inteligente, ya que es la única de ustedes que aún escucha todas mis instrucciones, y se aseguró de ponerse el chaleco protector cósmico que hizo retroceder el fuego y también mató al menos a dos policías. Zvi se hizo cargo de ella, mientras yo te cuidaba a ti, y ahora están aquí en la entrada de la cueva. Te saludan. Saludadlos."". Estaba demasiado débil para hacerlo y no vi a nadie cerca de la entrada.
"¿Por qué no los veo ni los escucho? Sólo te escucho y veo a ti".
"Oh, aquí llegamos quizás a la parte menos feliz de la historia, dependiendo de cómo se mire".
Todavía no tenía fuerzas para rompecabezas.
'Durante el desmayo, tal vez sea por la fuerza del golpe que recibiste cuando te arrojé a la cueva, algo le pasó a tu cerebro que afectó tu cuerpo y su posición en el espacio y el tiempo. Simplemente dejaste nuestro espacio, ya no estás con nosotros".
אהבתיאהבתי
"Dime, ¿estoy vivo?"
"Sí, pero no en la historia alternativa".
"Entonces, ¿dónde?"
"Aparentemente regresaste a tu línea temporal principal, como los otros de los que nos despedimos en la isla. Por eso ya no ves a Zvi, Alva y Stoli, y ellos no te ven a ti. Ya no estamos en la misma dimensión. "
"¿Y no puedo volver contigo?"
"No sé cómo hacerlo todavía".
אהבתיאהבתי
"Pero espera, te veo y estás hablando conmigo". Ahora noté que escucho su voz pero sus labios no se mueven en absoluto.
"Soy Hapa, todavía no olvides que aprendí algunas cosas en la escuela de la inteligencia galáctica, y sé cómo crear una conexión con tiempos fuera de mi eje, por cierto hay cosas que tú también sabes, por ejemplo que Hay telepatías que tienen voz, y así os hablo, en una conversación de mi tiempo a vuestro tiempo. En este momento, esta cueva en la que estamos tú y yo fusiona tiempos y crea un espacio de Tiempo-Telepatía donde nos comunicamos. Pero es temporal, y terminará tan pronto como uno de nosotros salga de la cueva, la cueva se dividirá en dos cuevas diferentes, cada una de las cuales está en una dimensión diferente y en un tiempo diferente que la otra, y ahora no habrá comunicación. posible.
Cuando salgamos de esta abertura, que ves frente a ti, continuaremos en el tiempo alternativo, al menos hasta que terminemos con las fuerzas oscuras en la Tierra, y tú, cuando salgas por esa abertura, saldrás en tu forma normal tiempo, probablemente el que tenías antes del 5 de marzo de 1977. Perdóname, de verdad, así salió".
Me preguntaba si realmente regresaría, como los otros de los que nos separamos en la isla, al año 1977, o al tiempo equivalente a mi presente en la historia alternativa, que debería ser 1995, o tal vez a otro tiempo completamente diferente. También me preguntaba si cuando saliera me encontraría al lado de esta cueva, o en algún otro lugar.
"Éstas son cosas que no puedo decirte. Tendrás que descubrirlas por ti mismo".
Tenía más preguntas que hacer, pero de repente no hubo tiempo suficiente.
אהבתיאהבתי
"Piensa siempre en nosotros, y nosotros pensaremos en ti, tal vez nos volvamos a encontrar algún día, en tu historia habitual".
"Espéranos a finales de agosto", finalizó con una frase que se ha convertido en nuestro eslogan desde aquel día en la isla, y de repente desapareció.
Estaba sola, como nunca antes lo habían estado las cosas. Quizás realmente no lo eran. Y, sin embargo, todavía estaba en la cueva, era imposible explicar de ninguna manera cómo llegué allí, excepto que estas cosas sucedieron una vez.
Pero llegó el momento de salir de la cueva y no tenía idea de adónde ir.
אהבתיאהבתי