(3)

ללא עזרה מהדרום, שהדרכים אליו נחסמו בידי ממשלת הגנרלים, שמנעו ממנה אספקה של ציוד חיוני וטכנולוגיה, הייתה מדינת המותווים מנותקת ומצור הושם עליה גם מ"חבל חירם" הצפוני שנשלט גם הוא בידי האיחוד של ירושלים ובית אל. מגיפה מסתורית התחילה להתפשט בערי המותווים ולקטול רבים, ולוחמי המיליציות האמיצות אך הקטנות של האוטונומיה מצאו את עצמם מתמודדים לא רק מול בני אדם ורובוטים אלא מול כוחות בלתי נראים שלא יכלו להות ואת מספרם לא יכלו לאמוד, אשר תקפו אותם דרך נקבוביות העור ודרך העצבים – הכל חלק מהנשק הגלקטי שהעניקו השליטים לבעלי בריתם ממדינת בית אל. הקיץ מסביב גבר גם הוא ללא נשוא, ובעיצומם של אותם ימים הציע רוני גרדינר, ראש ממשלת המותווים (מותוה 24) לנסות להגיע להסכם שלום עם מדינת בית אל וירושלים. הרעיון הזה הוצע כבר בעבר, אך נדחה. כעת, היו רבים שהאמינו שקשר כזה יהיה טוב יותר מהקשר עם תל אביב שאבד למותווים. ריקרדו סמך ידו על ההצעה, ורוני המריא במסוק קטן, משדה תעופה שהוכשר ממערב לרחוב הרקפת 12, במקום שבו היה פעם המחנה של בוני החומה, לכיוון מזרח, לדבר עם מנהיגי האויב. אחרי שלוש דקות באוויר, המסוק התפרק, ועד היום אין לדעת, אם חבלה פנימית היתה במסוק, או שטיל סמוי פגע בו.

אחר כך גברו הלחצים הפנימיים להיכנע, וריקרדו שמצא את עצמו לבד בהתנגדותו מול הממשלה ולחץ הקהל, התפטר. שעתיים לאחר התפטרותו, שב פתאום לעיר המותווים, באותו ג'יפ שטח בעל צבע דובדבני, אותו עורך דין שהציע פעם למותווים את הסכם השלום עם השליטים, תמורת הסגרתי לידיהם, ומאז לא נראה בשום מקום. הפעם הוא בא עם הצעת שלום עם מדינת בית אל וירושלים. לאחר שהביע "את צערו העמוק" על אובדן ראש הממשלה הוא הודיע שתמורת הסגרתו של ריקרדו פוירשטיין ביחד עם רשימה של מנהיגי המיליציות שחלקם היו שותפים עוד בהתקוממות הראשונה, יסכימו שולחיו להניח את כלי הנשק שלהם ולעשות שלום עם המותווים. ממשלת המותווים הצביעה, והסכימה פה אחד. חבריו של ריקרדו הציעו לו לברוח איתו אל ראש הניקרה ולהקים שם אוטונומיה חדשה עם אלה שנשארו נאמנים להם (רבים מהם תושבי מדינת תל אביב וסביבתה, שעלו כדי לסייע למלחמת אנשי הצפון), אך ריקרדו החליט ללכת אל השבי.

תושבי אוטונומיית המותווים חשו לפתע הקלה עצומה, המגיפה נעצרה, המתקפות הבלתי נראות נפסקו, יום יפה היה וכולם יצאו לרחובות לחגוג את הרווחה. בתי הקפה נפתחו לאחר חודשים רבים, ומוסיקה עליזה וריקודים היו בכל מקום. אף אחד לא נתן את דעתו לריקרדו ולמוסגרים האחרים, כשהרכב שלקח אותם עבר ברחוב הרקפת בדרך אל מסוקים זרים, שזמזמו בשדה התעופה ממערב. אשתו ושני ילדיו נשארו בעיר.

בלילה התחילה המתקפה הסופית. מחמישה כיוונים זרמו טורים, כוחות נראים ובלתי נראים, אל תוך שטח האוטונומיה הצפונית, אף אחד לא התנגד להם ובבוקר לא היתה קיימת יותר אוטונומיית המותווים.

מן המחנה בלטרון, שכבר היה מלא עצורים שהובאו מכל חלקי הארץ: מתנגדי שלטון משטח האיחוד של ירושלים ובית אל (רובם אנשים שלא שמרו נכון על הלכות הדת החדשות), אנשים שניסו להסתנן מתל אביב ומהדרום אל מדינת האיחוד, ואליהם הצטרפו המוסגרים והשבויים מאוטונומיית המותווים, ראו כולם את הנחשול מגיע עד אליהם ממש, שוטף את שורות הביתנים המערביות ומטביע אותן על כל מי שהיה בהן, ונעצר.