שאלנו אם קרה משהו חדש

שבגללו היו צריכים לחפש אותנו שעה שלמה.
השעה, אגב, היא כאן בת 75 דקות, ויש 28 שעות ביממה (הרבה, הרבה יותר שעות אור). התאימו אפילו שעוני יד מיוחדים בשבילינו. בכל מקום שבו חונים הרבה כוחות של הפדרציה, מתמקמת לה במקום טוב גם מעבדה ניידת שיודעת לזהות את צרכיהם הספציפיים של שוכני היקום הנוכחים במקום. גם דברים כמו מזקקי אטמוספרות אפשר לקנות שם. הכל. "שקם קוסמי נייד" כמו שהגדיר זאת צבי.
סטולי אמר רק שני דברים: הכחול חזר, וחפא מודאג.
"הרגשתי כל הזמן שמשהו חייב להשתבש" אמרתי לצבי. "אף פעם לא יכול להיות שהכל יהיה בסדר". "נחכה" הוא אמר, בשעה שסטולי הגנוב פילס לנו מעבר דרך הצפיפות הגוברת של ישויות חיות, שהלכה והצטופפה יותר ככל שנכנסנו פנימה אל המחנה. כל הזמן חצינו עלטות מרחב והן חצו אותנו. בתוך סופה של כעין מנהרה שלא ברור אם היא היתה בעצמה עלטת מרחב או מבנה של ממש, חיכה לנו חפא. הפנים שלו היו כפניו של מי שלא יודע איך להתחיל לומר מה שיש לו להגיד לנו.

יש-מגוון-רחב-של-צורות-חייזריות-ולא-כולן-נראות-בעין

We asked if anything new had happened, because of which they had to search for us for a whole hour.
By the way, the time here is 75 minutes, and there are 28 hours in a day (many, many more daylight hours). They even adjusted special wristwatches for us. Wherever a lot of Federation forces are stationed, a mobile laboratory that knows how to identify the specific needs of the inhabitants of the universe present in the place is also placed in a good place. You can also buy things like atmosphere distillers there. everything. "Mobile cosmic canteen" as Zvi defined it.
Stoli said only two things: the Blue was back, and חפא was worried.
"I felt the whole time that something had to go wrong" I said to Zvi. "Everything can never be all right." "We'll wait," he said, as "The stolen" Stoli made a passage for us through the growing density of living beings, which grew more crowded as we entered the camp. All the time we were crossing space darknesses and they were crossing us. At the end of a kind of tunnel, it is not clear whether it was itself a space darkness or a real structure, חפא was waiting for us. His face was like the face of someone who doesn't know how to begin to say what he has to say to us.

הפוסט הקודם – The previous post

הפוסט הבא – The next post

תמיד נמצאו מאחורי הקלעים

ישויות, שמשכו בחוטים של ענייני העולם.
יותר ממה שידעו בתי הספר ואפילו יותר ממה שנמסר באנציקלופדיה הגלקטית החופשית וממה שידעה הרשת הטלפתית שגלשנו בה.
פשוט משהו שאי אפשר לתפוס אותו.
גם יותר ממה שחפא ידע, או אמר לנו.
יכול להיות שרק אני לבד חשבתי את המחשבה הזאת, בשעה שהמתורגמן סרק, לבקשתנו, את הגלים של כדור הארץ, ומצא את מחנה המעצר בחוף לטרון, הדבר היחיד שנותר, על פי הבנתינו כעת, ממה שהיה פעם, או יכול היה להיות, ארץ שפויה.
ציפיתי לראות שם מרד, על פי מיטב ידיעתנו והבנתנו עד הרגע ההוא, לא היה שום דבר שצריך לעצור אותו, אחרי שהאופליים עזבו. אנחנו הרי ראינו אותם עוזבים, שום כח רציני לא שלט עוד על כדור הארץ, בני האדם היו חופשיים.
אבל אותה הרגשה שהיתה כשנכנסנו למחנה ממשיכה להיות שם, כשהמתורגמן מאתר אותו. אותה אפתיות נוראית, מה שנראה כרצון חיים כבוי שבתוכו הילכו כל האנשים כאילו הם זומביים, בתוך חום נוראי ששורר כמו בלי סיבה. אפילו היתושים והברחשים שמסביב, בתמונות הארבע-מימדיות שהעביר לנו המתורגמן (האם זה אכן המתורגמן?) בראש, נראו חסרי חיים כאלה.
האם רק אני הרגשתי באותם רגעים כאילו כולם, לא רק האופליים, עוזבים את כדור הארץ? כל האחרים, אלה שידענו עליהם ולא ידענו, שנתנו לעולם את כוחות החיים שלו, מעבר לכוחות החיים הידועים, כל מה שקצת הרגשנו, היה עוזב את העולם כעת? כל הזרימות בתמונות ששודרו אלינו, היו בכיוון אחד. בריחה. הם יודעים משהו, שאנחנו לא רוצים לדעת. מה הם יודעים? האם רק אני חשבתי את המחשבות האלה, הרגשתי את ההרגשות, בשעה שהמתורגמן המשיך לסרוק לנו תמונות מכדור הארץ, שמוחו הוריד באינטרנט הטלפתי הבנוי בגופו? האם גם צבי ועלוה חשבו את אותו דבר?

"הקשיבו הקשיבו" בקע מכדור הארץ קול דרך הסריקה של המתורגמן "הודעה כל תושבי כפר השלום! לרגל הכתרת המשיח, הוחלט להעניק לכם חנינה. החנינה תינתן לכולכם, בתנאי שתשתתפו בתכנית חינוכית, שתתחיל החל מהשבוע הבא. התכנית היא לטובתכם ולמען שיקומכם. אתם מתבקשים לא לנסות לברר ולשאול שאלות על התכנית, כי לא תיענו. במהלך השבוע הבא תקבלו את כל התשובות. והערב, כמו בכל ערב, תתקיים תפילה ציבורית בבית הכנסת שבמרכז הכפר, אבל אחריה יבוא הרב שמעון ז'אנו היקר לשמח אותנו בדרשה מיוחדת בנושא: הניסים שבאו על עם ישראל בזכות השמדת משכב זכר. בואו כולכם!" הקול שמאחורי הרמקולים נשמע לי מאד מוכר, אך אינני יודע מאין. את שמו של הרב ז'אנו אני דווקא זוכר היטב, הוא היה נושא דרשות גם בעיר שגרתי בה, ברחוב הרקפת 12. מן הסתם, גם רחפות השם נמצאות שם במחנה המעצר הגדול. איזה שם נתנו לו, כפר השלום.

סטולי הגנוב חיכה לנו בקצה המורד, היינו לפי החשבון עוד כמה קילומטרים לפני המחנה של צבאות הכחול, המחנה שלנו, עכשיו, בו חיכינו עם חפא לשובו של הכחול אל הכוכב. סטולי תהה מה קרה לנו, שלא קלטנו את השדרים שהוא וחפא כבר היו מעבירים אלינו שעה שלמה. האם התחרש לנו המוח? 

There were always beings behind the scenes who pulled the strings of worldly affairs. More than the schools knew and even more than what was given in the free galactic encyclopedia and more than the telepathic network we surfed knew. Just something that cannot be grasped. Even more than חפא knew, or told us. It may be that I alone thought this thought, while the interpreter scanned, at our request, the waves of Earth, and found the detention camp on Latrun Beach, the only thing left, according to our understanding now, of what was once, or might have been, a sane land. I expected to see a rebellion there, to the best of our knowledge and understanding up to that point, there was nothing to stop it, after the Darks left. We saw them leave, no serious power ruled the earth anymore, humans were free. But the same feeling we had when we entered the camp continues to be there, when the interpreter locates it. That terrible apathy, what seemed to be an extinguished will of life in which all the people walked as if they were zombies, amidst a terrible heat that prevailed as if for no reason. Even the mosquitoes and the buzzards around, in the four-dimensional images that the interpreter (is it really the interpreter?) conveyed to us in our heads, seemed so lifeless. Was it only me who felt at those moments as if everyone, not just the Darks, were leaving the planet? All the others, those we knew about and didn't know, who gave the world its life forces, beyond the known life forces, all that we felt a little, was into abandonment of the world now? All the flows in the images that were transmitted to us, were in one direction. escape. They know something, we don't want to know. what do they know? Was I the only one thinking these thoughts, feeling the emotions, while the interpreter continued scaning us images from Earth, which his mind had downloaded onto the telepathic internet built into his body? Did Zvi and Alva think the same thing?

"Listen, listen," a voice emanated from the earth through the interpreter's scanning, "Notice to all residents of the village of peace! On the occasion of the coronation of the Messiah, it has been decided to grant you amnesty. The amnesty will be granted to all of you, provided that you participate in an educational program, which will begin next week. The program is for your benefit and for your rehabilitation. You are asked not to try to find out and ask questions about the program, because you will not be answered. During the next week you will receive all the answers. And this evening, as every evening, there will be a public prayer in the synagogue in the center of the village, but after the prayer, dear Rabbi Shimon Zhanno will come to make us happy with a special sermon on the subject: the miracles that came upon the people of Israel due to the destruction of a male sexual intercourse. Come all of you!" The voice behind the loudspeakers sounds very familiar to me, but I don't know from where. I actually remember the name of Rabbi Zhanno very well, he used to deliver sermons in the city where I lived, at 12 Harkafat Street. Evidently, the Hashem floats are also there In the great detention camp, what name did they give it, the village of peace.

The stolen Stoli was waiting for us at the edge of the mountain, according to my calculation, we were still a few kilometers before the camp of the Blue armies, our camp, now, where we waited with חפא for the return of the Blue to the planet. Stoli wondered what had happened to us, that we hadn't picked up the transmitters that he and חפא had been transmitting to us for a whole hour. Have our brains gone deaf?

הפוסט הבא – The next post

(3)

ללא עזרה מהדרום, שהדרכים אליו נחסמו בידי ממשלת הגנרלים, שמנעו ממנה אספקה של ציוד חיוני וטכנולוגיה, הייתה מדינת המותווים מנותקת ומצור הושם עליה גם מ"חבל חירם" הצפוני שנשלט גם הוא בידי האיחוד של ירושלים ובית אל. מגיפה מסתורית התחילה להתפשט בערי המותווים ולקטול רבים, ולוחמי המיליציות האמיצות אך הקטנות של האוטונומיה מצאו את עצמם מתמודדים לא רק מול בני אדם ורובוטים אלא מול כוחות בלתי נראים שלא יכלו להות ואת מספרם לא יכלו לאמוד, אשר תקפו אותם דרך נקבוביות העור ודרך העצבים – הכל חלק מהנשק הגלקטי שהעניקו השליטים לבעלי בריתם ממדינת בית אל. הקיץ מסביב גבר גם הוא ללא נשוא, ובעיצומם של אותם ימים הציע רוני גרדינר, ראש ממשלת המותווים (מותוה 24) לנסות להגיע להסכם שלום עם מדינת בית אל וירושלים. הרעיון הזה הוצע כבר בעבר, אך נדחה. כעת, היו רבים שהאמינו שקשר כזה יהיה טוב יותר מהקשר עם תל אביב שאבד למותווים. ריקרדו סמך ידו על ההצעה, ורוני המריא במסוק קטן, משדה תעופה שהוכשר ממערב לרחוב הרקפת 12, במקום שבו היה פעם המחנה של בוני החומה, לכיוון מזרח, לדבר עם מנהיגי האויב. אחרי שלוש דקות באוויר, המסוק התפרק, ועד היום אין לדעת, אם חבלה פנימית היתה במסוק, או שטיל סמוי פגע בו.

אחר כך גברו הלחצים הפנימיים להיכנע, וריקרדו שמצא את עצמו לבד בהתנגדותו מול הממשלה ולחץ הקהל, התפטר. שעתיים לאחר התפטרותו, שב פתאום לעיר המותווים, באותו ג'יפ שטח בעל צבע דובדבני, אותו עורך דין שהציע פעם למותווים את הסכם השלום עם השליטים, תמורת הסגרתי לידיהם, ומאז לא נראה בשום מקום. הפעם הוא בא עם הצעת שלום עם מדינת בית אל וירושלים. לאחר שהביע "את צערו העמוק" על אובדן ראש הממשלה הוא הודיע שתמורת הסגרתו של ריקרדו פוירשטיין ביחד עם רשימה של מנהיגי המיליציות שחלקם היו שותפים עוד בהתקוממות הראשונה, יסכימו שולחיו להניח את כלי הנשק שלהם ולעשות שלום עם המותווים. ממשלת המותווים הצביעה, והסכימה פה אחד. חבריו של ריקרדו הציעו לו לברוח איתו אל ראש הניקרה ולהקים שם אוטונומיה חדשה עם אלה שנשארו נאמנים להם (רבים מהם תושבי מדינת תל אביב וסביבתה, שעלו כדי לסייע למלחמת אנשי הצפון), אך ריקרדו החליט ללכת אל השבי.

תושבי אוטונומיית המותווים חשו לפתע הקלה עצומה, המגיפה נעצרה, המתקפות הבלתי נראות נפסקו, יום יפה היה וכולם יצאו לרחובות לחגוג את הרווחה. בתי הקפה נפתחו לאחר חודשים רבים, ומוסיקה עליזה וריקודים היו בכל מקום. אף אחד לא נתן את דעתו לריקרדו ולמוסגרים האחרים, כשהרכב שלקח אותם עבר ברחוב הרקפת בדרך אל מסוקים זרים, שזמזמו בשדה התעופה ממערב. אשתו ושני ילדיו נשארו בעיר.

בלילה התחילה המתקפה הסופית. מחמישה כיוונים זרמו טורים, כוחות נראים ובלתי נראים, אל תוך שטח האוטונומיה הצפונית, אף אחד לא התנגד להם ובבוקר לא היתה קיימת יותר אוטונומיית המותווים.

מן המחנה בלטרון, שכבר היה מלא עצורים שהובאו מכל חלקי הארץ: מתנגדי שלטון משטח האיחוד של ירושלים ובית אל (רובם אנשים שלא שמרו נכון על הלכות הדת החדשות), אנשים שניסו להסתנן מתל אביב ומהדרום אל מדינת האיחוד, ואליהם הצטרפו המוסגרים והשבויים מאוטונומיית המותווים, ראו כולם את הנחשול מגיע עד אליהם ממש, שוטף את שורות הביתנים המערביות ומטביע אותן על כל מי שהיה בהן, ונעצר.

(2)

דווקא ככל שהורע מצבם של השליטים והם הרגישו שימי שלטונם על כדור הארץ מתקצרים, נעשתה ידם קשה על בני האדם. אין לדעת לפי איזה שיטה העדיפו להגן על בני אדם אחדים ולהלחם נגד בני אדם אחרים, יש אומרים שזה התחלף אצלם כל פעם בצורה אקראית, משום שבני האדם לא ממש עניינו אותם, אפילו לא ככדורי משחק. אחרים אומרים שהתוצאות בשטח מראות שאמירה זו לא בדיוק נכונה, ושהאנשים שחיו במדינת בית אל, שבה ניצב מגדל גבעון, הצופה על פני כל הארץ, היו תמיד האנשים המועדפים על השליטים. על כל פנים, ככל שהתקרבו חמש שנות המלחמה לסופן, עזרו השליטים יותר ויותר לאדמי מדינה זו, שלחמו נגד הברית הצפונית-תל אביבית ואליהם חברו מותווי הימין ששלטו בירושלים, ממנה הספיק סטולי הגנוב לחלץ את צבי ועלוה מהשכונה שבקצה העיר. אין ספק שלרשותם של תושבי מדינות בית אל וירושלים עמד נשק גלקטי שקיבלו מהשליטים, למרות שהרטוריקה שלהם תמיד הכחישה קיומו של נשק זה ובתעמולתה ציינה את האמונה האלוהית ככלי שהביס בסופו של דבר את הכופרים הריקנים.

למרות נשק זה, הצליחה אוטונומיית המותווים הצפונית לשרוד מול תוקפיה שבאו מכיוון הכנרת (שם השתלטו בדרך על טבריה ועל המקום שבו היה חוף הטלפתיה), עד אשר בתל אביב חוללה קבוצה של גנרלים בדימוס ובעלי בריתם הפיכה קפיטליסטית, והדבר הראשון שעשתה קבוצת הגנרלים עם עלייתה לשלטון, היה פרישה מן הברית עם המותווים. הדבר השני היה החלטה על החזרתה של חומת המת"ג, זו שחסמה בעבר גם את הציפורים מלהיכנס ולצאת את העיר. בגלל החלטה זו, מצאו רבים מתושבי מדינת תל אביב את מותם מהתחשמלות, כשניסו לברוח אל הגבעות שמעל גוש דן, בשעה שהתחיל הנחשול, שנגרם מהמסת קרחונים שביצעו השליטים.. היציאות מהעיר היו כבר נעולות, הגנרלים נעלו אותן לאחר שזרימה של אנשים התחילה לצאת מן העיר עוד לפני הנחשול. נביאים הסתובבו בתוך העיר במשך שבועות רבים והזהירו מפני חורבן קרב, וטיפין טיפין, מעט ומאוחר לרוב האנשים, התחילו האנשים לשמוע להם

רובם של האנשים שהצליחו להסתנן החוצה מתל אביב, נעצרו על ידי משמרות האיחוד של מדינות ירושלים ובית אל, והיו הראשונים שנשלחו למחנה המעצר החדש בלטרון, שאז עדיין לא היה סמוך לקו החוף.

למרות שלא היה מותווה בעצמו (1)

נבחר ריקרדו פוירשטיין פעמיים למנהיג אוטונומיית המותווים הצפונית שהתקיימה במשך חמש שנים. במשך אותן שנים, היתה בכל הארץ מלחמת אזרחים בין המותווים למתווים ובין המותווים שמאל למותווים ימין. אוטונומיית המותווים שקמה בעיירה הצפונית שבה התחלנו את המרד, כבשה מידי השליטים והמתווים את חיפה ואת ערי הגליל המערבי, ורוני גרדינר, חברו של ריקרדו, שאת מכוניתו גנבתי כדי להגיע לפגישה עם השליטים, התמנה לראש ממשלה בקואליציה משותפת של מותווי 21 ומותווי 24.

האוטונומיה הצפונית כרתה ברית עם מדינת תל אביב החופשית, לאחר שזו הסכימה להנהיג חוקים אנושיים שאיפשרו לתושבי הפרברים והיישובים שמסביב לתל אביב כניסה חופשית לעיר, ובהמשך, בלחצם של חברי קואליציה שמאלנים וירוקים, הושבתה גם פעולת חומת המת"ג סביב רוב חלקי העיר, תוך התגרות בשליטים. גם בבאר שבע קמה אוטונומיית מותווים ששלטה על חלקים נרחבים מהנגב, אך לא על כולו.

השליטים היו עסוקים כל אותן שנים במאבק הגלקטי ההולך ומסתבך שלהם, ולא נתנו דעתם במיוחד על מה שקורה בכדור הארץ. הם לא בנו מחדש את המגדל שלהם שהופל בקרייה, ולמרות שמגדלים אחרים שלהם הוסיפו לצפות על בני האדם ואנשי פח היו בכל מקום, החופש של בני האדם גבר בשנים האלה. אנשים אפילו חיו ברווחה כלכלית מסויימת, וטכנולוגיות מאיזורים כמו תל אביב החופשית זרמו אל ערי המותווים. אנשים טיפחו גינות מסביב לבתיהם, ושבו לגדל ילדים. גם לריקרדו ולאחותו של רוני גרדינר, זאת שראיתי אותה בערב האחרון, לפני שעזבתי את עיר המותווים, נולדו תאומים, לבן הם קראו בשמי.

לפני ההשתלטות של האופל

ידענו שעובדים על פיתוח של טלפונים ניידים, שכל אחד יוכל לשאת אותם.
אנחנו לא היינו צריכים את זה, כי היו לנו מתדרים שפעלו עם חיבור למערכת שחפא הורה לנו לבנות, הם היו חלק מהערכה הבסיסית ואיתם היינו מסתובבים בכל מקום. כשבאה ההשתלטות, שבתה כל המערכת ושום מכשיר לא פעל עוד.
אחר כך ראיתי, כשהגעתי למדינת תל אביב החופשית את הטלפונים הניידים הראשונים, אחד מהם היה גם לעורך דין שבא לתווך בין המותווים לשליטים.
מדינת תל אביב החופשית, כזכור, היתה כעת טבועה מתחת למים, שגאו אחרי שנמסו הקרחונים, והגיעו עד ללטרון שהפך להיות חוף הארץ החדשה, אשר ים הקיף אותה גם מדרום וממזרח.
יצורים כמו המתורגמן נשאו את כל זה בתוך גופם. הם יכלו לתדר, לשדר ולגלוש ברשת הקוסמית, זה היה להם Built-in, והמתורגמן טען שלהרבה חיות בטבע יש את זה ממזמן, ורק האדם, בגלל הפיגור המוחי שלו, עושה עניין ממכשירים שהוא לא למד עדיין להכניס אותם לתוך הגוף, אבל ההתפתחות האבולוציונית שהיא גם טכנולוגית, עוד תעשה את שלה, כשנגדל. סטולי הגנוב הסכים איתו בהתלהבות. לצבי ועלוה היו דעות קצת אחרות, וגם לי.
היו למתורגמן מעין שתי בליטות – שדמו יותר לשערות שמנות משני צידי הראש שלו. הפנים השחורות שלו היו מלאות נחיריים, שאיתם הוא נשם, שידר וקלט. העיניים-העדשות, כדורים קטנים בלובן זרחני, היו קבועות לו אי שם בעומק שני הנחיריים הקיצוניים ביותר שבשורה העליונה, קצת קרוב לקצה המצח הפחוס, שמעליו ביצבצו הבליטות. בקושי ראינו אותן. ארבע שורות הנחיריים העליונות לא הפסיקו להפיק צלילים, רעשים וצפצופים, ומתחת להן היתה שורה של נחיר אחד, שהתאמץ בשבילינו לתפקד בתור פה, שמנסה לבטא את המלים בשפה שלנו שהוא למד (ולמד לא רע. היה לו, כפי שכבר אמרתי, כשרון לשפות), ולא פעם היה המתורגמן עצבני על כך שהוא צריך להיות עם יצורים שמתקשים בתידור טלפתי. כי למרות שחפא לימד אותנו את הכל, לא תמיד הבנו.

היו-למתורגמן-מעין-שתי-בליטות-שדמו-יותר-לשערות-שמנות
מעל החזה היו למתורגמן שריונות מגינים לבנים שהתרוממו מעל לכתף ויצרו כמו צורה של צוארון. הם היו עשויים ממשהו דומה לשנהב שאנחנו התווכחנו בינינו אם זה טבעי או שזה לבוש. מתחת לכל זה הוא חגר על פרוותו השחורה כתונת לוחמים ממשהו כמו צמר חום. הכחולה היא זאת שסיפרה לי שזה לא טבעי, וגם ראיתי את זה על גופיהם של יצורים דו רגליים אחרים במחנות הלוחמים, והסקתי שזה סוג של לבוש אופנתי, אצל אלה שההתלבשות היא אחת מתכונותיהם. בסך הכל לא היו הרבה כאלה.
פתאום התחשק לי לשאול את המתורגמן מה קורה עכשיו בכדור הארץ, אם הוא יכול לגלוש עכשיו לשם. ידעתי שהרבה מהמידע שסיפק לנו חפא על מה שקרה בשנים האחרונות בכדור הארץ, בא מהגלישות של המתורגמן. הוא קלט את הידיעות על האסון בכדור הארץ: השטפונות, רעידות האדמה. הוא גם ידע מתי יעזבו כוחות האופל את האזור, וגם על כל מה שהתרחש אצל בני האדם למדנו ממנו. הוא גם היה אחראי למה שלא ידענו.
התעניינתי מה קורה במחנה השבויים בחוף לטרון, שם נמצאים ריקרדו ואלה שנותרו איתו מאוטונומיית המותווים שנפלה בידי הקואליציה המשיחית. אלה היו החברים היחידים שעוד נותרו לי על כדור הארץ.