בלוג הצועד The VValker's blog

לאן תסתובב הדלת מכאן

 

ב8 באפריל רשמתי סיכום ביניים מלווה בהתלבטות של דרכי הבלוגית.

 

כפי שאתם רואים, אני עדיין כאן.

 

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים.

 

 

לא, זאת עדיין לא הודעת פרישה. כרגע אני בעייפות מסויימת, וגם במאבק בין החיים שמחוץ לבועה האינטרנטית לבין החיים שבתוכה, ידם של הראשונים גוברת לאחרונה.
גם אין לי כבר את אותו הכיף של פעם להיות הסטוריון מצעד המחץ, בחיים שכבר די רחוקים ועוד ילכו כנראה ויתרחקו מן הספרה הזאת, שהתחילה כמחוות רטרו לנעורים שהיו שאפשר היו יהיו. כוכב רחוק, שאולי כבר אינו נמצא שם, ורק האור שלו עדיין מאיר על שמי ההווה, השונים כל כך.
במאה הקודמת, לפני שהיה אינטרנט (אני מרגיש באמת כמו סבא גמור), כתבתי הרבה בלוגים בצורת ספרים-מחברות, שנכתבו כיומן, עד שנגמרה המחברת, אבל הרבה הרבה פעמים כשהמחברת נגמרה, הסתכמה איתה גם תקופה שלמה. נפרדתי מאיזה חדר של האני שלי ועברתי לחדר אחר. ואולי הסטוריון מצעד המחץ/הצועד בנעליו הוא עוד מחברת כזאת. אולי גם באינטרנט מחברות יכולות להיגמר.
גם לפחות כרגע, אני מרגיש שהסיפור של בלוג אלמוני, עם ההתחייבויות שנטלתי על עצמי לגבי האלמוניות הזאת, מיצה את עצמו. אני חושב שכתבתי את זה כבר, שהגעתי לפרשת דרכים בנושא הזה. הלכתי די רחוק באלמוניות, אולי אפילו יותר מרחוק (על מי אני עובד , האח הגדול בטח יודע הכל ואנחנו במדינת שב"כלנד חיים), לקחתי את הבלוג הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי בהתחלה שהוא יגיע, אבל יש קטע שמעבר לו קשה להתקדם, במסגרת האלמוניות (עאלק) וחוקי הטשטוש והערפול הספציפיים שנטלתי על עצמי במשחק של הבלוג הזה, של הפרסונה שבה הייתי גם טוקבקיסט צמרת לעת מצוא. (לא יודע אם זו מחמאה עצמית או להיפך. כרגע אני קצת מחוץ לעניין ותוהה איך הייתי כל כך בתוכו לפני חודשים כל כך מעטים), לפחות אם אני רוצה להיות רציני או כן ולו כלפי עצמי.
ומצד שני, ברור לי שבלוג חשוף יותר, בו אולי ינתנו גם פרטים מתעודת הזהות שרשם לי משרד הפנים, ומעבר לזה, פרטים הקשורים בחיים שלי כעת שההחלטה שלי לא לחשוף אותם גם הגבילה באיזה מקום את החופש, את הקליחה של הכתיבה שלי, לא יוכל להיות, מכל מיני סיבות, להצהיר בגלוי על הקשר שלו אלי. ישנם דברים שאמרתי כצועד/ההסטוריון שכ(מי שאהיה בבלוג ההוא) לא אוכל לומר.

כצועד/ההסטוריון שחררתי אצלי צד מופרע, בועט, משתלח בלי חשבון שתחת שם ידוע אהסס יותר לשחרר אותו. מסיבות פסיכולוגיות ומסיבות של סיכון גורמים הנוגעים בדבר. ישנם דברים שאהיה חייב לדבר עליהם גם שם, בעולם הגלוי (ואולי בכלל, משם אתם כבר מכירים אותי), אבל הם יצטרכו להיות ברמה אחרת. מכל מקום, כרגע אני לא ממהר לפתוח את הבלוג ההוא, החדש, שכל קישור בינו ובין הבלוג שאתם קוראים כרגע יהיה על אחריות הקורא. גם מפני שאין לי כרגע את ההתלהבות שהיתה לי פעם ממגרש המשחקים הוירטואלי הזה. כללית אני במין מנוחה מהאינטרנט, אולי התפכחות (לא, לא גמילה) מהמדיה שהעסיקה אותי והיה לי גם הרבה זמן אליה ב5 השנים האחרונות, על כל תהפוכותיהן.
החיים כופים את שלהם, בזמן האחרון, בקצב אכזרי וכנראה שעוד יכפו. על חלק מזה אני כתבתי ודיברתי, אך יש מקום שסכר הכתיבה עשוי לא להספיק. ואולי המלים שלי לא מספיקות. ואולי לכל דבר עת, וכרגע לא עת לכתיבה היא, ואם כן אז לאו דווקא בבלוג. אבל הרגע של הבלוג ההוא עוד יגיע, ואז מי שידע שזה אני ידע, מי שישער ישער, ומי שלא, אז לא. אולי גם את הבלוג הזה אשמור בצד (מציעים לי להעביר אותו דירה, אני עוד לא השתכנעתי סופית לגבי כל היתרונות במקום ההוא, שם אני לא יכול לראות למשל כמה נכנסים אלי וגם אצטרך להחליף/לשדרג מחשב, לא זול בשבילי כרגע) כאשר יעלו בי דברים המתאימים לרוח "הצועד" (כמו למשל המשך סיפורי חפא וההסטוריה האלטרנטיבית, שלא היו לי לאחרונה), ובטוח שעוד יעלו. הישות-רוח התקופה איננה מתה אף פעם, כמו שלא מתו אף פעם הנעורים ההם שבהשראתם ייסדתי את הבלוג. לכן, כאמור, זאת לא הודעת פרישה, רק מן התנצלות שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה, וגם התנצלות מראש אם לא אהיה בזמן הקרוב. חג שמח לכל קוראי וגם לאלה שנכנסו בטעות

17 בפברואר 2007

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים!

*
מיטת אור היא ריקה
במקום שחלפה בו רוח
אין טוב מליל גשם
בשעה הזאת של שינה
לצאת למסע שכולו מסתורין
וכזה יהיה לעד.

ומי יתן שכך נזכה גם אנחנו
רפים לחמוק
על פני קבלן הנשמות.

נכתב ב5/1/07, לזכר משהו שקרה 17 שנים קודם לכן.

בתוך ים ההתלהמות של הימים האחרונים כנגד "המשתמטים", אותה ישות דמונית שאנשי הציבור שוב ושוב ממציאים אותה כדי לחבוט בה ולהסית נגדה כדי להשכיח מהציבור את מחדליהם ושחיתויותיהם, אין זה מפליא שכל המתלהמים נוקטים התעלמות מכוונת מהעובדה שרוב 'המשתמטים' הם מושמטים. קולות שפויים מעטים מאד נשמעים, אחד מהם הוא קולו של יגיל לוי במאמרו "משבר המוטיבציה לא שם" המנתח את הסיבות ל'מוטיבציה הנמוכה' אצל השכבות המוחלשות שאחוז המושמטים הגבוה ביותר נמצא עדיין בהן. מסתבר שכמו תמיד, השכבות המוחלשות הן גם קורבן ההשמטה, ההדרה וההסתה הנוח ביותר. אבל גם בני המעמד הבינוני הם רק בני המעמד הבינוני, וגם הם צפויי פגיעה, בעבר וגם בימים הבאים.

ודווקא בימים אלה, שבהם לינץ' דמים כנגד "משתמטים" נראה כשאלה של זמן, חשוב להזכיר שרוב המושמטים, בכל הזמנים, לא בחרו בזה. בחרו אותם.

ההשמטה, כפי שכבר כתבתי, היא משחק פוליטי של בחירת קורבנות, סימון והדרה. גם אלה הרואים את עצמם כמושמטים רצוניים הם לרוב כלים במשחק, המתומרנים אל התפקיד שייעדו להם במשחק הכוחות השולטים במדינה.

"וְהַשָּעִיר, אֲשֶר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיו לְשַלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה." (ויקרא טז). כך היה תמיד.

ולא רק שאם יש באמת לצבא בעיה בגיוס לצרכיו ובמוטיבציה (דבר שאני מטיל בו ספק), הגיע הזמן שיפסיק לתלות אותה בחלשים שקל לתלות אותה בהם, אלא שגם, הגיע הזמן, אם לא מזמן היה צריך, לפצות את המושמטים. המדינה היא שצריכה לעשות זאת.

על כך שהיא בחרה אותם לשיסוי, לביזוי, להסתה, לרצח אופי מראש.
על השנים של התחבטות, האשמה עצמית בדברים שהם כלל לא חטאו בהם, בדידות חברתית. על הוצאות לפסיכולוגים ולתרופות רק בשל מצב זה.
על הצורך לחפש עבודה, בתנאים לא הוגנים, במצב שבו מושמטים נמצאו תמיד בעדיפות שניה. על כל יום עבודה שמושמטים הפסידו בחיפוש אחר עבודה.
על שבשל סטיגמה נמנע ממושמטים לממש את מלוא יכולותיהם במדינה הזאת.
על כך שהמדינה היא שיצרה את ה סטיגמה, היא החדירה אותה בציבור, היא הסיתה וממשיכה לעשות את זה גם היום.
על הנזק שהמדינה גרמה לעצמה בהפסדתם של אנשים אלה.

הפיצוי צריך להיות רטרואקטיבי, למושמטי כל הזמנים.
אך גם על העתיד לבוא צריכה המדינה לפצות.
ריח של מזימה נמצא באויר, ימים של טרם טרף.
אין לדעת מה זוממת המדינה כיום לעשות במושמטים, כדי להשקיט את הדם המתלהם, כדי להזין את ההפרד ומשול בין "אלה שמשרתים" (ומחפשים בצדק על מי להוציא זעמם) לאלה ש"לא משרתים" – קורבן התמיד.
לכן, כדאי לתת את הפיצוי כבר עכשיו, חלק מאיתנו כבר לא יהיו אחר כך, כשהגל הנוכחי או הבאים אחר כך יעברו, כדי לקחת אותו.

אהוד ברק, המשיח החדש-ישן של האבודה לדורותיה, מתגעגע לימים שבהם "המשתמטים נשאו אות קין" וקורא לחזור אליהם.
כלומר, אל הימים שבהם כל מי שלא התאים למסגרת הצבאית (שלא מתאימה לכל אזרח) הוקרב כשעיר לעזאזל, הימים שבהם גם המשתמט וגם המושמט נועדו להיות קורבן מדאורייתא על חטאיהם של אחרים, אלה הימים שעליהם עולה השחר החדש של מר ברק.

"וְהַשָּעִיר, אֲשֶר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל, יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה, לְכַפֵּר עָלָיולְשַלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל, הַמִּדְבָּרָה…
וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְתֵּי יָדָו, עַל רֹאש הַשָּעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאש הַשָּעִיר, וְשִלַּח בְּיַד-אִיש עִתִּי הַמִּדְבָּרָה.
וְנָשָא הַשָּעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם, אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה" (ויקרא טז)

אני לא הייתי משתמט.
הייתי מושמט.
ונכון, יתכן שבזמני התופעה של השתמטות או של השמטה רצונית לא היתה רווחת כמו שהיא היום.
אולי קם דור חדש שהוא הרבה יותר פקוח עיניים לשגיונותיהם של פוליטיקאים, המנשקים קצינות וסוחרים בניירות הערך שלהם באותו יום שבו הם מחליטים להחזיר את הכבוד האבוד מחיזבאללה כשגורל ישובי הצפון המופקר בדרך, כמו גם מאות החיילים המופסדים, פחות חשוב להם.
אולי פחות אנשים מאמינים היום בציונות מאשר בימים עברו. יותר אנשים מבינים שהציונות החדשה היא קפיטליזם רומסני וסגידה להון, לגיידמקים ולאריסונים ולהפרטה (לא שהציונות הישנה היתה משהו הרבה יותר טוב, אבל האמונה, האמונה…)
יותר אנשים מבינים שללכת לצבא היום, זה להיות מוכן למות קודם כל למען הגנת האינטרסים של בעלי ההון האמריקאיים והישראלים, ולמען שלום ההתנחלויות והפאנאטים המשיחיים החפצים בשמירתם.
יותר אנשים מבינים שללכת לצבא היום זה גם להיות מוכן להיות שפן נסיונות חסר יכולת ערעור אמיתית, כמו בפרשות האנתרקס והקישון.
ויותר אנשים לא חושבים שכל זה שווה את הזמן האישי שלהם, בחברה שנהייתה אגואיסטית ומנוכרת. (כמו שנכתב יפה ב"עבודה שחורה": אם הגדולים מפריטים הכל, גם לפרט מותר להפריט את חייו מהמדינה)

אבל בכל זאת אני לא קונה את כל הצעקות שבעיקר הפוליטיקאים ואנשי הצבא מעוררים בזמן האחרון.
שיוכיחו לי שמספר המשתמטים והמושמטים מרצון עלה באמת בצורה ממשית.
שיש להם באמת מחסור בצבא בכוח האדם שהם צריכים.
אחת לכל כמה שנים מתעוררת צעקת "גוואלד משתמטים" כזאת.
ומה שבאמת הסתתר מאחוריה ומסתתר מאחוריה גם כיום, הוא רצונם של כל מיני פוליטיקאים, פוליטיקאים בדרך וקצינים ללכד את העם סביב קורבן חטאת קל להקרבה.

קורבן חטאת לחטאיהם הם
למען קיומו יצרו מלכתחילה את אות הקין המוטבע במושמטים מרצון ושלא מרצון המכונים בפי העם שלא מבין "משתמטים".
קורבן חטאת על עוונותיהם של המנהיגים, על שחיתותם, על זיבול החברה, על הרס המדינה שלמנהיגים, וגםמיסטר ברק, חלק עיקרי בהם.
לקול תופי הטם-טם של טקס הקורבן, שוב יתלכד העם, שוב יפנה מבטו מהחוטאים האמיתיים, את מבטו ויריקותיו יפנה ההמון אל הקורבן, הקורבן מדאורייתא, שזעקתו לא תישמע ואם תישמע ייאטמו האוזניים, "הרי אלה משתמטים" יאמר העם.

והעם לא מבדיל בין מושמט למשתמט.
ואולי באמת אין הבדל, מבחינת מי שיצר אותם מראש, וייעד אותם להיות מועמדים להיות קורבן תמיד בטקס ליכוד העם-השבט.
לא היתה להם יכולת להתנגד. חלקם נבחרו עוד מילדותם.

מה שאני רוצה להגיד, הוא ש"אות הקין" קדם לנושא אותו, הוא הומצא כדי לטהר את ראשי השבט מחטאותיהם, כדי לקדם את רווחי ההון הפוליטי שלהם.
אף "משתמט" מעולם לא היה אשם ולא אחראי לחטאי המשמיטים אותו.
הוא לכל היותר משקף, בבואה או מחאה של מצב שלא הוא יצר אותו.
והיום, אולי, זה כך יותר מתמיד.
ואהוד ברק (ולחשוב שהצבעתי פעמיים לאידיוט הזה), הוא בסך הכל החושב התורן שההקרבה שלנו תביא לו את הנצחון על ביבי, ואחרים חושבים שהחזרת ימי "אות הקין" החשוכים זה מה שיציל את המדינה ממצבה הסופני אליו הם דרדרו אותו, כולל "העושה לביתו" הזה ממגדלי פנקס.

פוליטיקאים ואנשי צבא גמדים.
זה לא ילך לכם הפעם.
חפשו לכם קורבן-שעיר-לעזאזל אחר לחטאותיכם
או שתתחילו להיות פרודוקטיבים לשם שינוי, כלומר: לבנות מדינה, לא מערכות רדיפה.

להרחבה בנושא:
על השמטה
על מושמטים
על פרופיל 21