בלוג הצועד The VValker's blog

כך אתר הארץ היום, נכון לפעם האחרונה שגלשתי. וגם בעמוד המרכזי:

אז כמה הערות למערכת הנכבדה:
א. אם אפילו אצלכם כתוב שיש 7.3% אי-מתגייסים מטעמי פטור רפואי (ולצורך העניין נוסיף גם את אלה שיש להם רישום פלילי) – הרי אף אדם סביר לא חושד בהם, לפחות לא בכולם, שהם בחרו להיות לא-בריאים (וגם ברישום הפלילי לא כולם בחרו, לא משנה).
אפילו NRG וYnet, בעלי קצת יותר קבלות מכם בפטריוטיות נבלים מתלהמת, נזהרו (לפחות בכותרת) מלהכליל אותם, יחד עם כל האחרים שהצבא שחרר לפי חוק, תחת המלה משתמטים, אז למה דווקא אתם צריכים לעשות את זה? מה בוער לכם פתאום להתחרות בפטריוט-נבלים המסיתים בד"כ, דווקא כשהם יחסית היו בסדר (אוי כמה קשה לי לתת להם קרדיט וגם על זה קשה לי לסלוח לכם).
ב. אם אפילו בציטוט מצה"ל שהבאתם בגוף הידיעה, נאמר שאלה שבצבא הם "לא מתגייסים" (ז"א שאפילו הם, לא ראו צורך לומר את המלה האחרת, המכלילה והמסיתה), לא יכולתם להשתמש בביטוי שלהם – בכותרת? אה, הבנתי. רציתם לחסוך מקום. חופשי, על הגוף של ה מושמטים (זאת המילה שאני הייתי בוחר, לו הייתי עורך הכתבה, כי זאת המילה האמיתית, אבל אני לא, אני יודע).
ג. טוב שאין לי מנוי. זה הרגע שאני – הייתי מבטלו.

ומצלמת הרנטגן הסודית שלי הצליחה לחשוף דברים מדהימים, שהסתתרו, מאחורי השלט הכחול לבן ההוא, בכיכר ההיא, בעצרת שלא היו בה ערבים.
והרי הם לפניכם:

עדכון מלמחרת היום:
הסתכלתי היום במיוחד בעיתון המודפס. המלה 'משתמטים' לא הופיעה שם. נצחון לאלה שהגיבו, והוכחה שאפשר להשפיע.

אחרי ששוב, בריטואל השנתי, עמדו, על תקן של "שמאל" שר הבטחון וראש עיריית ת"א והדליקו את מדורת השבט של היפים, הצודקים (ואגב, בלי נוכחותו על הבמה של אף ערבי אחד, ואף אחד מכל אלה שכתבו על הערב, לא חשב על זה, כאילו זה ברור מאליו, ובכלל שכחנו שזה היה בגלל השלום, הכל).
אחרי ששוב נזכרנו במה היה כאן לפני 12 שנה (כלומר מה שאנחנו בשלב זה יודעים ומותר לנו לדעת).
אחרי ששוב חלמנו על מה שיכול היה להיות, כשאנחנו שונאים, בדרך, את האנשים הדוחים האלה (אני לא אומר שהם לא דוחים) בבית הכלא, וכועסים על אוהדי בית"ר שלא בדיוק הרגישו שכל זה שייך להם, אפשר לחזור ליום יום של הזמנים האחרונים, לנורמליות, כלומר לדברים כגון זה.
ושוב אני לא יודע ממה אני צריך לחשוש יותר – מן הבבונים ביציע של בית"ר והכהאניסטים, החבר'לך המגודלים האלה עם הכיפות, שנראים ונשמעים דוחים, שצועקים "מוות לערבים" ו"מוות לשמאל", אבל אין להם כח באמת (וכך הם גם מרגישים), או מחברי הכנסת, כל המהוגנים והבטחוניסטים האלה, עם תרבות הדיבור והרגשת האפשר-לסמוך-עליהם ו"יפי הבלורית והתואר" שהם משדרים.
הם אלה שעלולים מחר לשלול את אזרחותי, בגלל שאני לא אזרח מתאים להם.

יצחק רבין, שאני נמנה עם אלה שבאמת לקחו קשה את רציחתו, ועדיין חוזרת לי הטראומה מהימים ההם ואני מאמין שאיתו באמת יכולנו להתקדם לעתיד טוב יותר (למרות שבכל מצב, ההפרעות היו קשות), היה ידוע כמי שאין לו בעיה להתבטא חופשי ובוטה על מה שהוא חשב. אני בין אלה שעוד זוכרים בזמן אמת מתי הוא קרא ליורדים נפולת של נמושות. לא היתה לו בעיה לומר מה שהוא חושב גם על מושמטים.
והוא בחר, על שערי שמים, לחבק את אביב גפן המושמט. כנראה שהוא, הגנרל-כל-חייו, הבין משהו שאחרים לא מסוגלים ולא רוצים להבין.
כולל "מחליפו" הגנרל אהוד ברק, שגם את הבמה של מוצ"ש ניצל לעיוות שמם של המושמטים והכפשה נגדם.
למשל עליו, ועל חבריו לסיעה, אני לא סומך שיתנגדו לחוק של הח"כ רותם הזה. אם נהיה מדוייקים יותר, אני סומך עליהם שיצביעו בעדו. אני כבר מכיר אותם.

לא הלכתי לעצרת במוצ"ש. (ואולי ניצלתי מעמידה תחת השלט המתחסד ההוא "השתמטות-כירסום יסוד הדמוקרטיה").
אני גם לא הולך למשחקי כדורגל.
אינני שייך לא ל"מלחי הארץ" שהתכנסו שם בכיכר
ולא לאוהדי בית"ר (למרות שהייתי כזה, בנעורי הרחוקים).

ואינני יודע למי אני צריך להרגיש קרוב יותר, ממי לפחוד יותר.
זה המון וזה המון. שניהם לא יהססו לחרוץ משפט על היחיד ולהוציא לפועל בלינץ' מתלהם.
ואני לא מאמין שאני אומר את זה, את הכפירה הזאת, אבל זה גורם לי להבין את האחרים, לראות איך רואים את זה מן הצד השני, אלה שאינם מוזמנים למסיבת "יפי הבלורית והתואר" – ולא כולם, צריך שנזכור את זה, רצחו את רבין. היו לי כבר רגעי כפירה כאלה, אבל זאת הפעם הראשונה שאני מעיז לכתוב אותם.

אבל מה שברור לי תמיד
שבין אלה לבין אלה
המושמט הוא תמיד חייזר בודד.

4.11.2000 – עצרת הבחירות האחרונה של מפלגת העבודה, שנערכה בכיכר מלכי ישראל בת"א, שלושה ימים לפני הבחירות, היתה גם עצרת הפרידה ממי שהיה ראש הממשלה מזה 8 השנים ו3 חודשים. בסוף הקיץ הוא הודיע על פרישתו מפוליטיקה, בגלל רצונו לקצת זמן פרטי עם אשתו ונכדיו, אותו יקדיש גם לכתוב את ספר זכרונותיו הכולל. "ראש הממשלה הראשון שפורש עם חיוך" כתב ברנע בידיעות, כשהשווה את פרישתו של רבין לפרישותיהם של ראשי הממשלה הקודמים לו, ואכן, לעומת ראשי ממשלות אחרים שפרשו, נראה רבין בטוב כשהוא שלם עם החלטתו, למרות שהפופולאריות שלו הגיעה אז לשיא שלכמותו לא זכה אף ראש ממשלה בישראל, במדינה שנהנית משגשוג, שלום וקירוב שלא היה כמוהו בין האוכלוסיות בעם.
נכון, לא בכל הזמנים זה היה נראה קל כל כך. את נאום הפרידה שלו בכיכר פתח רבין בבקשה להזכיר את חברו ורעו למפלגה שאינו איתנו הערב, פואד בן אליעזר שנרצח על ידי יהודים קיצונים שירו על מכוניתו בגוש עציון, לשם נסע כדי לדבר אל לב המתנחלים, בצהרי ה17 בנובמבר 1995. רבין הזכיר את האמצעים הקשים שנקטו כוחות הבטחון מיד לאחר הרצח, וגם את המאבקים שהיו לו איתם ("ואודה על האמת, גם עם עצמי") בדרך ליישומם. הוא התנצל על פינוי חברון, ועל השעיית הבחירות, דבר שלא נעשה מעולם קודם בדמוקרטיה הישראלית, ויש לקוות, שלא יהיה בו צורך שוב. הוא ביקש את סליחת משפחות ההרוגים, ושהוא מבין את כל הקללות שבהן קולל, אך הזכיר שללא האמצעים האלה "מי יודע היכן היינו כיום – האמינו לי, זאת אין איש הרוצה לדעת" אמר והוסיף שללא הטיפול הכואב בעשבים השוטים, לא היו לנו כיום היציבות, שלום האמת, והשגשוג שמרבית האוכלוסיה, יהודים כערבים, דתיים כחילונים, תושבי הערים הגדולות, השכונות, מרכז ופריפריה, משלומי שבצפון ועד אילת, מדיר חנא ועד רהט, נהנית ממנו, בדיוק כמו שהבטיח באותו יום שבו הודיע לראשונה על הצעדים הקשים. "הבטחתי וקיימתי – וכעת, בלב שקט ובביטחה, אנו מחזירים את המנדט לעם!" אמר רבין ודקות שלמות התקשה להמשיך, בגלל מחיאות הכפיים ושאגות "ר בין הישאר!" שמילאו את הכיכר.
כתבים קצת פחות נלהבים ויותר ציניים בחרו לשים לב להיעדרותו מכל אירועי הפרידה לרבין של הנשיא שמעון פרס, שנבחר לתפקיד בסוף הקיץ ללא מתחרים. הוא היה אמור לשוב בסוף השבוע מביקורו השלישי בסעודיה (גם שם הספיק להצטלם בחברת מטיילים ישראלים באחד השווקים של מכה) אך נסע משם ליעד בלתי ידוע – יודעי דבר רמזו שמדובר בלא פחות מאשר תחנת החלל של נאס"א המקיפה את כדור הארץ – שם נועדה לו פגישה חשובה – אך מעבר לכך לא ידעו דבר גם יודעי הדבר.
רבין הודה גם לערפאת, אשר ללא נכונותו להדדיות טיפולו המקביל בקיצונים הפלשתיניים, לא היה נחלץ תהליך השלום מן האירועים אשר איימו לקרקע אותו בשלביו הראשונים וכמעט שהצליח. "יש לנו עם שכן, שהוכיח בשנים האלה את נכונותו לבנות את ארצו, ולחיות בשלום איתנו. אודה על האמת, שלא תמיד היה לי אמון בעם השכן ובעיקר במנהיגו הנשיא המיועד של מדינת פלשתין, יאסר ערפאת, היו לי ספקות, אך המציאות לימדה אותי שאפשר גם אחרת, ושלא טעיתי בשנת 1993, כאשר החלטתי, כמו שאמרתי אז, לתת צ'אנס לשלום, ואני מודה לכל מי ששכנע אותי שזה אפשר, וגם אליכם אני פונה: האמינו", ודברים אלה רימזו על העומד על הפרק בבחירות הקרובות.
בדצמבר עמדו נציגי ישראל ופלשתין שבדרך להיפגש במלון "עץ השקד" הענק והמפואר שבלב ירושלים, בהשתתפות הנשיא הפורש של ארה"ב (שכבר למד משפטים שלמים בעברית וביקוריו הרבים בארץ הצמידו לו את הכינוי "הנשיא הישראלי") ובנוכחות שלא היתה כמוה בישראל של ראשי מדינות מכל כדור הארץ, כולל נשיא מצרים, מלכי ירדן, מרוקו וסעודיה, וגם אסאד הצעיר, שעדיין מחכה למקדמה בגולן, כדי לחתום על הסכם הגבולות הסופי שבין המדינות, ומפלגת העבודה שבשלטון הבהירה, שהיא רואה בבחירות הקרובות משאל עם על תכנית השלום אשר בשיחות הפרטיות עם הפלשתינים והאמריקניים, הסכימו אלה לרוב פרטיה, אך לא היו בטוחים שהעם בישראל יאשר אותה. דן מרידור, מועמד הליכוד בעקבות נצחונו בפריימריס בספטמבר על בנימין נתניהו, הצהיר שאין לחלק שום חלק מירושלים ואין להסכים לריבונות בינלאומית בהר הבית ללא שותפות ישראלית. הוא גם תבע לאפשר לתושבי ההתנחלויות שלא נכללו בחילופי השטחים, להחליט לבדם לאן הם רוצים להשתייך, ולתבוע מפלשתין לאפשר להם אוטונומיה אם יבחרו להישאר בתחומה. הסקרים הראו ש63% מהציבור רואה בו מחרחר מלחמה.
בראש רשימת העבודה לכנסת נבחר הרמטכ"ל הפורש אמנון ליפקין שחק, דבר שהביא למחאה על כך ש"רק גנרלים יכולים לעמוד בראש מפלגת העבודה" שנשמעה מפי מי שהוצב במקום הרביעי ברשימת מרצ (הסקרים ניבאו לה 15 מנדטים) כשהוא מבטיח לפעול להגברת שילובם של מקבלי פרופיל 21 בחברה והפסקת אפלייתם ברשיונות נהיגה, שעדיין נמשכה. הוא גם הבטיח להלחם ביוזמת הרשימה המשותפת של השרים הפורשים רפאל איתן ואפרים סנה, שקמה במטרה להתנות זכויות אזרחיות בשירות "צבאי ולאומי" ותבעה גם להתנות זכות הצבעה בהוכחת "תקינות נפשית". גם רשימת האינטלקטואלים המזרחית, לה ניבאו 7 מנדטים על חשבונה של שס השוקעת, הציבה במקום ריאלי פרופילניקית שהבטיחה אפליה מתקנת לאלה שלא שירתו בצבא ופיצוי לנפגעי פרופיל 21 בעבר. חברי מפלגת "מדינת האינטרנט" האמינו בסיכוייהם לקבל 3 מנדטים ממצביעי בועת ההיי-טק הפורחת, וכמעט שלא עסקו בתעמולה חוץ-וירטואלית, דבר שהיה חידוש מרעיש וקצת הרגיז את אלה שאין להם אינטרנט (שהיו עדיין הרוב במדינה). גם מפלגת הניו-אייג' החדשה עברה בכמה סקרים את אחוז החסימה. שתי מפלגות דתיות החרימו את הבחירות בטענה שהן אינן דמוקרטיות באמת, ובהתנחלות אחת בגוש עציון דווח על התכנסויות מסתוריות של חברים שלא מזמן שוחררו ממעצר אחרי 4 שנים. גורמי בטחון גם הביעו דאגה מהתארגנות טרור איסלאמית של ארגון לא נודע בשיפולי השומרון המזרחיים.
מלבד נושאים אלה של השלום והבחירות, המשיכו העיתונים ואתרי האינטרנט לעסוק במעצרו המסתורי של הרמטכ"ל לשעבר אהוד ברק, הכלוא מזה חודשיים באשמות שלא פורטו של "קשר נגד הדמוקרטיה" לפני 5 שנים. בצוות הסנגוריה שלו נכלל עו"ד צעיר, תימני מהרצליה, הנשוי לא מכבר לאחת מבנות האצולה המתנחלית אותה הכיר בזמן לימודיו. לפני 5 שנים הוכה אותו עו"ד בנסיבות תמוהות ליד עצרת קודמת שנערכה בכיכר מלכי ישראל, וסיפורים תמוהים רצו אז באינטרנט על חייזרים כחולים שחטפו את המכה שנעלם ועקבותיו לא נודעו. מקובלים מצפת ובאר שבע וגם מיסטיקאית ומכשף מאזור ג'נין נקראו לתל אביב להסיר את הקללה מעל אגודות הכדורגל והכדורסל של מכבי ת"א. אביב גפן התראיין גם הוא באותו סוף שבוע, בו חזר לארץ אחרי שלוש שנים והיה מאוכזב שלא זכה בפרס נובל לשלום למרות פעילותו למען נפגעי הרעב באפריקה, הוא גם נשאל אם נכונות השמועות ששותפו למסע ההופעות העולמי, בוב דילן, קנה דירה בירוחם והוא מתכנן, והפעם זה סופי, לעשות עלייה לישראל. גפן לא הכחיש. בראיון אחר, סיפר מאיר אריאל בפעם הראשונה על האירוע שעבר לפני שנה וחצי כמעט, ושהביא אותו להכרה בקיומו של "עולם שמעבר".
בארצות הברית, כמו בפלנטה רחוקה, התכוננו לבחירות, באותו יום עצמו של הבחירות בישראל, ודו"ח של הסי.איי.איי דיבר על איזה התארגנות של טרור איסלאמי באפגניסטן.
ובבית חולים כלשהו נשמעה יללת תינוק אשר לא הבין מכל זה דבר, ומביאיו, שכבר לא חשבו שיבוא, חשבו באושר שנראה שהעולם שאליו הם מביאים אותו טוב באמת מהעולם כפי שהם קיבלו אותו, והתלבטו באיזה שם לקרוא לו…