פעמון הזכוכית

סיכום השנה כ"א - יולי-אוגוסט: אדם מוחק את שחסר לו?"הרבה היו שם, לא רק אני, ואלה שסיפרתי לך עליהם."
"חשדנו, בעיקר צבי."
"צבי הזה הוא חכם."
"כן."
"ובכל זאת היה הבדל בינך לבין האחרים שהיו שם."
"אני, באיזה שלב, הגעתי למסקנות שונות."
"מה היו המסקנות?"
"אתה יודע."
"למה האנשים האחרים לא הגיעו לאותן מסקנות?"
"אולי גם הם הגיעו, אבל הם פחדו.
הם הרגישו, ודי בצדק, שאין מספיק מאסה קריטית גם לשבור את פעמון הזכוכית, וגם לעמוד במחיר".
"פעמון הזכוכית?"
"נו, החוֹתם של הגזע. קליפת הביצה השקופה. מה ששומר עלינו מטומטמים, ואולי גם שפויים.
הם לא ידעו איך להתמודד, איך להתעסק עם מה שיש מעבר לזה."
"מה הבעיה? שולחים את המארינס."

"אגב, אתה חושב שלא ניסו דברים כאלה? ניסו, בטח שניסו."
"אתה חושב שלא ידענו, אני וצבי, וגם סטולי? אבל הצללים שמעבר לקיר לימדו אותם מה זה. לימדו אותם כמה שהם קטנים, אזוב בקיר."
"בדיוק. הצללים בהחלט לימדו אותם בסיבוב הראשון, זו אחת הסיבות שהם פחדו, ובאיזה שלב התקפלו כמו ילדים טובים."
"אתה לא."
"נכון. מפני שלא היה לי מה להפסיד, הייתי באמת עוף מוזר, וההם – הם נהיו חברים שלי. ותדע לך שהם אלה ששכנעו אותי שכדאי בכל זאת לחבר את בני האדם."
"מה אתה אומר. זה חדש."
"ידעתי שזה חדש לך. אבל יש דברים שלא תדע. כמו למשל, למה באמת הנסיון לחבר נכשל, מי גרם שהמערכות שבניתם לא יעבדו. אני לא אספר לך, עד שתהיה מסוגל להבטיח לי שלא תכתוב את זה בבלוג שלך."
"לא מסוגל להבטיח."
"ידעתי. אבל זה לא חשוב. מה שחשוב, זה שפעמון הזכוכית עומד להישבר שוב. יש מאסה קריטית, רק מעט חסר בשביל ההשלמה שלה.
וחוץ מזה, הנסיעה שאמרתי לך עליה, אני יוצא בערב שבועות. ההזמנה להצטרף עודנה עומדת בעינה. תוך 40 יום אנחנו שם."
"תוך 40 יום? מרחק 1,300 שנות אור, לא?"
"מי אמר לך את המספר הזה דווקא? אבל זה לא חשוב, שיטת המרחק הזאת היא אחד הדברים, שכששוברים את פעמון הזכוכית מגיעים לכביש העוקף שלהם".
"אני אוכל לשלוח משם פוסטים לבלוג?"
"נסה, אם תוכל להתגבר על מגבלות התיאור."

רקדו על הדם

אחרי היום העצוב שהיה אתמול, נזכור גם איך כל הרשומים להלן לדיראון ניצלו את היום כדי לרקוד על הדם:
ישראל חסון, אברהם דיכטר, אלכס מילר, גלעד ארדן, זאב בוים, יולי אדלשטיין, יעקב בן-יזרי, ישראל כץ, מיכאל איתן, ניסן סלומינסקי, עתינאל שנלר, רוחמה אברהם, שלמה נגוסה מולה, אורי אריאל, אסתרינה טרטמן, דוד טל, זבולון אורלוב, יוסף שגל, יצחק אהרונוביץ, לאון ליטינצקי, מרינה סולודקין, סטס מיסז'ניקוב, צבי הנדל, רונית תירוש, שרה מרום שלו, אלחנן גלזר, אריה אלדד, דוד רותם, חיים כץ, יורם מרציאנו, יצחק לוי, ליה שמטוב, משה כחלון, סילבן שלום, ראובן ריבלין, שי חרמש, אליהו גבאי, גדעון עזרא, זאב אלקין, יואל חסון, יעקב אדרי, ישראל חסון, לימור לבנת, משה שרוני, עמיחי אילון, רוברט אילטוב, שלום שמחון.

נזכור איך כל אלה תמכו בשבירת מטה לחמם של חולי אסטמה, נכים, ושאר אנשים שלא מסוגלים לתרום במסגרת צבאית. הצעות חוק שכאלה, ואנשים שתומכים בהן, באות ממקום של אטימות שאינה מבדילה כלל בין מושמטים שאינם יכולים לשרת בצה"ל, לבין מושמטים שיכולים ואינם רוצים (שגם במקרה שלהם, מי שנותן להם תעודת שחרור הוא העבריין).
עצוב שיש לנו כל כך הרבה אטומים מטומטמים-מרצון שכאלה, בכנסת ובחברה בכלל.

אבל לפחות נחמה אחת: שטרן פורש מצה"ל, ואחד כמוהו יהיה קשה להמציא פעם שניה.

הפטריה

"יחד היינו מעשנים איזו פטריה, באמת אמרו שהביאו אותה מהחלל. עכשיו אנחנו לא מדברים בכלל, והכל כל כך חולה מסביב."
=======================================================
12-16
הגיוס – יש בו מורדים/ הרפתקנים ש"נוטלים" חופשי. הם מתחפפים כולם לפני פסח הראשון של השלטון החדש.
אולי הוא מעסיק קבוצות חדשות כמו הקבוצה של C-Yon שגם לו יש התחברויות משלו – כמו לכולם, למרות שכולם, כאמור, נעלמו רשמית וסופית אחרי הפסח ההוא.
הג'מעה של C-Yon למשל האמינו שC-Yon זה המקום, או חודש הלידה הגלקטיוני, של מישהו חשוב מאד בקבוצה למרות שלא בטוח בכלל שמישהו מהם אי פעם ראה אותו. אניוויי, מה ש C-Yon וקבוצות אחרות כאלה היו עסוקות בו היה לחפש קבוצות אחרות שלדעתן היה להן את הדבר הזה, הידע, או העיסקה החיצונית, שלהם כאילו לא היה, והתחפפו פתאום.
וכל מי שעוד נראה בשטח – היה עסוק בטשטוש של הטשטוש, בלשים את השטיחים מעל הבלטות.
=======================================================
"הפטריה, היא סיפרה לנו את הכל, בלי חשבון, היא באה מהחלל ולא היה אכפת לה לגלות לנו מי באמת השולט בעניינים"
=======================================================
תמיד יש מושכים בחוטים שאנחנו לא יודעים עליהם. חלק מהם בארגונים, "שלנו", "שלהם" תמיד בכל זמן מקום יש את זה, וחלק לא בשום ארגון. אולי קרוב ל16, המושכים האלה החליטו מהפך – החלפת "השחקנים על הבמה". וכשמישהו אחרי זה פתאום הופיע להם שוב – זה הפריע להם.
=======================================================
"אז מי באמת יודע איך משיגים כיום ת'פטריה, אני מתכוון את ה פטריה."
=======================================================
מאז שבכלל זה נודע תִּקשרו תמיד בודדים.
[תפריך, נראה אותך]
מפעם לפעם ניסתה המדינה, רשויות ניסו, לארגן את העיסוק כך שצוותים יוכלו לעסוק בו. סיפור הגיוס הוא אולי, בטוח, סיפור של ניסיון כזה.
גם היו יחידות בצבא, שהיה להן מתָקשר – והוא – או המתוקשר – היה סמל סודי של היחידה.
קבוצות כמו C-Yon אלה בוגרים של התיקשורים הבודדים, שגם היו להן שבועות משלהן וזה בטח מסבך את המצב.
=======================================================
"כולם אכלו מהפטריה, הם רק לא רוצים להודות בזה, אפילו לעצמם"
"לא לא רוצים, לא בנויים, הקיבולת, חפא אמר"
"כן, חפא אמר"
=======================================================
ברמת ידע עמוקה, יתכן שכולם גוייסו אי פעם, ואלה שבחוץ, הישויות, יו ניים איט, רוצות שרוב הזמן הידע הזה יישאר רדום – רק במצבים של צורך – צורך בשבילם כמובן – יתעוררו כולם ויתפקדו כחיילים ממושמעים – ואפילו לא ידעו מאיפה יש להם את זה, ואחר כך הכל יחזור ויישכח, חוץ מכמה מיוחדים, כמה בודדים, באמת בודדים. זו אפשרות. אבל אולי יש גם רמה שבה קבוצות שהתאמנו בידע צברו אותו. כביכול בנפרד לגמרי מהמערכת הממוסדת, מהמדינה, מהכל, וכל קבוצה התאמצה לדעת יותר, לנצח בידע שלה את הקבוצות האחרות – לדעת מה הן יודעות, וגם להשכיח מהן את מה שידעו.

ותמיד יש את הטענה האחרת, שהקבוצות לא יכלו לעשות כלום אחת לשניה כי זה היה כמו שני משוגעים במחלקה סגורה שאחד אומר יש לו טילי סקאד והוא יירה על השני והשני אומר שיש לו טילי פטריוט והוא יעצור את הטילים של ההוא, ובעצם לשניהם אין כלום

לא שאלה שיש להם הם פחות משוגעים, פחות מתאימים למחלקה סגורה

2000-2008

"מתי תיקח אותנו לשם?"

את השאלה הזאת שאלו תמיד החברים את חפא בסדרת הלימוד הראשונה, ורק בה.
למרות שאני לא בטוח שכולם באמת היו להוטים כל כך לצאת לחלל, אילו ניתן להם. בסך הכל, כשאני חושב על כך היום, התהום האינסופית הזאת עשויה להיות דבר מפחיד ביותר.
ויותר ממה שרצינו באמת לצאת לשם, לראות את מקורם של כל הדברים שחפא דיבר עליהם, שאלנו אותו את השאלה משום שהיינו רגישים אז, ויותר ממה שחברים היו מוכנים להודות, לדעת הסביבה שלחצה עלינו לאתגר את חפא, לדרוש ממנו את 'ההוכחה', ומה יותר פשוט כהוכחה מאשר סיבוב קטן בחלל? "אם הוא לא יכול לתת לכם את זה, סימן שהוא עובד עליכם". "איפה בדיוק נמצאת החללית שלו?"
חפא הבטיח לנו שיקח אותנו יום אחד, ושלמרות שנשאר בלי חללית במקום שממנו אספנו אותו, שם השאירו אותו חבריו לוחמי הקרן הבהירה, יש דרך שנוכל להגיע לשם בלי חללית, ואותה הוא ילמד אותנו, אחרי שנעבור עוד קצת הכשרה, וזה לא יקח עוד הרבה זמן. אבל אז הוא היה צריך פתאום לעזוב, והכל נפסק. החבורה התפרקה, אחרי שנגמרו מצעדי המחץ.
סדרות הלימוד הבאות, עם אנשים שונים מאלה שהיו בסדרה הראשונה, לא עסקו בחלל ובמסע אליו, הן התרכזו בהישרדות בעולם עויין, בו היה עלינו לנווט בין אלה שיש להם דעה קדומה על חייזרים ללא הרבה ידע (חפא מיפה אותם כ'אזור 1') לבין אלה שיש להם ידע אמיתי, שחלקו גנוב מאיתנו, והם חוששים שאנחנו מסוגלים עדיין לדבר (חפא מיפה אותם כ'אזור 2'), עולם עויין שנמצא ביקום עויין.
מפעם לפעם חשבתי בכל זאת על החברים של חפא שנמצאים אי שם בחלל. חשבתי שאם הוא מכיר דרך אל החלל שאינה נזקקת לחללית, הוא הרי יכול לחזור אליהם. אבל היתה לי הרגשה, ואולי שדר, שהישארותו כאן קשורה בנדר שהוא נדר.

========================================
באחד הימים בא אלי חפא וניצב ליד הבית. זה היה בסדרת הלימוד האחרונה.
זיהיתי אותו מהחלון, למרות שלא לבש את אדרת הכבשים שלו אלא חולצה לבנה קלה, אף על פי שעדיין היה חורף. היתה שעת תחילת הערב והיה די קריר. ירדתי אליו.
"לא סיפרתי לכם אף פעם מה היה הסוף עם תמקט" הוא אמר, כמו נזכר פתאום, שעה שעמדנו ליד עמוד התאורה ועישנו.
"בעוד כמה חודשים אני חוזר לשָם", אמר בלי להמשיך את דבריו הקודמים. לא היה לי שום ספק, למה כוונתו ב'שָם'. "והפעם באמת".
"אני נוסע, לִצְפּוֹת", הוא אמר "יש אירועים, שמי שחי כמוני את מחזור הזמן הזה של היקום, לא יכול להחמיץ אותם". הוא לא פירט מהו האירוע.
"אתה מוזמן להצטרף אלי, אם אתה רוצה", הוסיף.

היתה לו רגל עיוורת

שהיתה תמיד מוליכה אותו אל המקומות שבהם היתה התשובה לשאלה שנשאלת.
הוא לא ידע להסביר איך זה קורה לו, בדרך כלל הוא בכלל לא ידע על השאלה.
כבר כשהיה בן שלוש, פעם אחת הסבתא שלו נמנמה בשעה שהשגיחה עליו, והוא הלך לבדו. המשטרה היא שהחזירה אותו מאתר האירוע, שם מצאו אותו יחידי.
השוטרים רק נתנו לו ממתק וצבטו אותו בחיבה, אבל מאז אבא שלו אמר שעל הילד הזה צריך להשגיח, לא לתת לו אף רגע ללכת לבד, וגם כשבגר והיה נער היה אבא שלו נותן חמישיות לנערים אחרים, כדי שישגיחו עליו וישימו עין. כשגדלו קצת יותר שיחד אותם האבא אפילו בקופסאות סיגריות.
שלא ילך אף רגע אחד לבד.

(התחלה ללא המשך, בינתיים)

***
בגלל שרצתה אותו ולא יכלה להשיג, הלכה ללמוד אצל מכשפה שבדיוק הגיעה מאמריקה לתת סדנאות. אחר כך היא הפכה את עצמה לעכביש ונתלתה על קיר השירותים בביתו, וכשהוא השתין היא ראתה לו.

לפני השקיעה

א. כוכב בגין
בין 1974 ל1977 זעם העם ורעב לנקם, וגם אחרי עליית הליכוד שהענישה את ממסד מפ"אי ו'האשכנזים' התאווה שיש הרואים בה תאווה לצדק נמשכה.
כדי להשביע אותה ולהחזיר את הסדר והיציבות שגם שלטון חדש זקוק לו אל המדינה, תוך ריצוי הסגנים וסגני הסגנים, ניתנה להם רשימת קורבנות "לטפל" בהם, רובם מן המעמד הבינוני שלא חטאו בכלום וגם כאלה שלא יכלו לחטוא, אבל אותם קל לתפוס, ולעשות על גבם דילים והסדרים. אולי עוד ייחקר וייכתב בזה.
חלק מאלה הצליחו להגיע בעוד מועד אל האיזורים – מתחמים מוגנים שקמו עוד בשנים הקודמות, מוקפים בחומה טלפתית שהוכנה למלחמת עולמות, שם סודרו להם מקומות כולל עבודה נוחה בצבא. מן המתחמים האלה הם עברו אחר כך לאיזורים-מתחמים חדשים עד היום, בהם אין מתים לעולם, אולי גם לא חיים.
אלה שלא הגיעו בעוד מועד ופגשו את הטיפול נשברו, השתגעו או נהיו לאחרים.
חלק מהם גילו את עצמם מחדש כחייזרים (מילה שלא היתה קיימת אז, אז אמרו "אנשי חלל"). בארץ זרה, בכוכב חדש, תוהים ובוהים מה הם עושים בו, בעצם. עד היום.

ב. לפני השקיעה, השוט, המלחמה
ובכל פעם במחזוריות, עולה השוט ומעניש, את אלה שלא אשמים. הקורבנות מתחלפים, ויש שחוזרים בבחירות, במלחמה, או שניהם. בגין ניצח שוב כשהאוניברסיטה עברה לחשכת הר הצופים, ואחר כך היתה מלחמת לבנון הראשונה. והאינתיפאדה הראשונה, ורצח רבין, וביבי הראשון.
ותמיד לפני שזה קורה יש איזה זמן שבו השמש בהירה יותר מכרגיל, חמה כאילו ממיסה חומות מתחמים מוגנים אבל כבר ישנה הבגידה, יש מי שמוסרים מתוך תקוה לחלץ את עצמם מסרט ההפחדה והרדיפה ולהיות ברשימת המוגנים, ויבוא האחר תחתיהם ותמיד יימצאו טקסטים להאדיר את המעשה. ותמיד יהיה מי שידע להפחיד, להסיט להסית ולהטעות גם את הקרובים.
ואחר כך השמש כבר לא רלוונטית כאשר לילה, אזור שאין בו שמשות וכולם שווים. לאפס. גם אלה שבתוך המתחמים-האיזורים וגם אלה שבחוץ. הם מפחדים.
ואחר כך כשזה עובר, שוב, כל האגואים יעלו.

סליחה, טעות

כָּל הַפְלָגוֹת הַחוֹרֵף
הַתּוֹבָנוֹת
שִׁתּוּף הַחֲלוֹמוֹת