"מתי תיקח אותנו לשם?"

את השאלה הזאת שאלו תמיד החברים את חפא בסדרת הלימוד הראשונה, ורק בה.
למרות שאני לא בטוח שכולם באמת היו להוטים כל כך לצאת לחלל, אילו ניתן להם. בסך הכל, כשאני חושב על כך היום, התהום האינסופית הזאת עשויה להיות דבר מפחיד ביותר.
ויותר ממה שרצינו באמת לצאת לשם, לראות את מקורם של כל הדברים שחפא דיבר עליהם, שאלנו אותו את השאלה משום שהיינו רגישים אז, ויותר ממה שחברים היו מוכנים להודות, לדעת הסביבה שלחצה עלינו לאתגר את חפא, לדרוש ממנו את 'ההוכחה', ומה יותר פשוט כהוכחה מאשר סיבוב קטן בחלל? "אם הוא לא יכול לתת לכם את זה, סימן שהוא עובד עליכם". "איפה בדיוק נמצאת החללית שלו?"
חפא הבטיח לנו שיקח אותנו יום אחד, ושלמרות שנשאר בלי חללית במקום שממנו אספנו אותו, שם השאירו אותו חבריו לוחמי הקרן הבהירה, יש דרך שנוכל להגיע לשם בלי חללית, ואותה הוא ילמד אותנו, אחרי שנעבור עוד קצת הכשרה, וזה לא יקח עוד הרבה זמן. אבל אז הוא היה צריך פתאום לעזוב, והכל נפסק. החבורה התפרקה, אחרי שנגמרו מצעדי המחץ.
סדרות הלימוד הבאות, עם אנשים שונים מאלה שהיו בסדרה הראשונה, לא עסקו בחלל ובמסע אליו, הן התרכזו בהישרדות בעולם עויין, בו היה עלינו לנווט בין אלה שיש להם דעה קדומה על חייזרים ללא הרבה ידע (חפא מיפה אותם כ'אזור 1') לבין אלה שיש להם ידע אמיתי, שחלקו גנוב מאיתנו, והם חוששים שאנחנו מסוגלים עדיין לדבר (חפא מיפה אותם כ'אזור 2'), עולם עויין שנמצא ביקום עויין.
מפעם לפעם חשבתי בכל זאת על החברים של חפא שנמצאים אי שם בחלל. חשבתי שאם הוא מכיר דרך אל החלל שאינה נזקקת לחללית, הוא הרי יכול לחזור אליהם. אבל היתה לי הרגשה, ואולי שדר, שהישארותו כאן קשורה בנדר שהוא נדר.

========================================
באחד הימים בא אלי חפא וניצב ליד הבית. זה היה בסדרת הלימוד האחרונה.
זיהיתי אותו מהחלון, למרות שלא לבש את אדרת הכבשים שלו אלא חולצה לבנה קלה, אף על פי שעדיין היה חורף. היתה שעת תחילת הערב והיה די קריר. ירדתי אליו.
"לא סיפרתי לכם אף פעם מה היה הסוף עם תמקט" הוא אמר, כמו נזכר פתאום, שעה שעמדנו ליד עמוד התאורה ועישנו.
"בעוד כמה חודשים אני חוזר לשָם", אמר בלי להמשיך את דבריו הקודמים. לא היה לי שום ספק, למה כוונתו ב'שָם'. "והפעם באמת".
"אני נוסע, לִצְפּוֹת", הוא אמר "יש אירועים, שמי שחי כמוני את מחזור הזמן הזה של היקום, לא יכול להחמיץ אותם". הוא לא פירט מהו האירוע.
"אתה מוזמן להצטרף אלי, אם אתה רוצה", הוסיף.

היתה לו רגל עיוורת

שהיתה תמיד מוליכה אותו אל המקומות שבהם היתה התשובה לשאלה שנשאלת.
הוא לא ידע להסביר איך זה קורה לו, בדרך כלל הוא בכלל לא ידע על השאלה.
כבר כשהיה בן שלוש, פעם אחת הסבתא שלו נמנמה בשעה שהשגיחה עליו, והוא הלך לבדו. המשטרה היא שהחזירה אותו מאתר האירוע, שם מצאו אותו יחידי.
השוטרים רק נתנו לו ממתק וצבטו אותו בחיבה, אבל מאז אבא שלו אמר שעל הילד הזה צריך להשגיח, לא לתת לו אף רגע ללכת לבד, וגם כשבגר והיה נער היה אבא שלו נותן חמישיות לנערים אחרים, כדי שישגיחו עליו וישימו עין. כשגדלו קצת יותר שיחד אותם האבא אפילו בקופסאות סיגריות.
שלא ילך אף רגע אחד לבד.

(התחלה ללא המשך, בינתיים)

***
בגלל שרצתה אותו ולא יכלה להשיג, הלכה ללמוד אצל מכשפה שבדיוק הגיעה מאמריקה לתת סדנאות. אחר כך היא הפכה את עצמה לעכביש ונתלתה על קיר השירותים בביתו, וכשהוא השתין היא ראתה לו.

לפני השקיעה

א. כוכב בגין
בין 1974 ל1977 זעם העם ורעב לנקם, וגם אחרי עליית הליכוד שהענישה את ממסד מפ"אי ו'האשכנזים' התאווה שיש הרואים בה תאווה לצדק נמשכה.
כדי להשביע אותה ולהחזיר את הסדר והיציבות שגם שלטון חדש זקוק לו אל המדינה, תוך ריצוי הסגנים וסגני הסגנים, ניתנה להם רשימת קורבנות "לטפל" בהם, רובם מן המעמד הבינוני שלא חטאו בכלום וגם כאלה שלא יכלו לחטוא, אבל אותם קל לתפוס, ולעשות על גבם דילים והסדרים. אולי עוד ייחקר וייכתב בזה.
חלק מאלה הצליחו להגיע בעוד מועד אל האיזורים – מתחמים מוגנים שקמו עוד בשנים הקודמות, מוקפים בחומה טלפתית שהוכנה למלחמת עולמות, שם סודרו להם מקומות כולל עבודה נוחה בצבא. מן המתחמים האלה הם עברו אחר כך לאיזורים-מתחמים חדשים עד היום, בהם אין מתים לעולם, אולי גם לא חיים.
אלה שלא הגיעו בעוד מועד ופגשו את הטיפול נשברו, השתגעו או נהיו לאחרים.
חלק מהם גילו את עצמם מחדש כחייזרים (מילה שלא היתה קיימת אז, אז אמרו "אנשי חלל"). בארץ זרה, בכוכב חדש, תוהים ובוהים מה הם עושים בו, בעצם. עד היום.

ב. לפני השקיעה, השוט, המלחמה
ובכל פעם במחזוריות, עולה השוט ומעניש, את אלה שלא אשמים. הקורבנות מתחלפים, ויש שחוזרים בבחירות, במלחמה, או שניהם. בגין ניצח שוב כשהאוניברסיטה עברה לחשכת הר הצופים, ואחר כך היתה מלחמת לבנון הראשונה. והאינתיפאדה הראשונה, ורצח רבין, וביבי הראשון.
ותמיד לפני שזה קורה יש איזה זמן שבו השמש בהירה יותר מכרגיל, חמה כאילו ממיסה חומות מתחמים מוגנים אבל כבר ישנה הבגידה, יש מי שמוסרים מתוך תקוה לחלץ את עצמם מסרט ההפחדה והרדיפה ולהיות ברשימת המוגנים, ויבוא האחר תחתיהם ותמיד יימצאו טקסטים להאדיר את המעשה. ותמיד יהיה מי שידע להפחיד, להסיט להסית ולהטעות גם את הקרובים.
ואחר כך השמש כבר לא רלוונטית כאשר לילה, אזור שאין בו שמשות וכולם שווים. לאפס. גם אלה שבתוך המתחמים-האיזורים וגם אלה שבחוץ. הם מפחדים.
ואחר כך כשזה עובר, שוב, כל האגואים יעלו.

סליחה, טעות

כָּל הַפְלָגוֹת הַחוֹרֵף
הַתּוֹבָנוֹת
שִׁתּוּף הַחֲלוֹמוֹת

הזר, החייזר והמוזר

מאז השנה ההיא, שבה הציג לי חפא את מצב הדברים המעודכן, אני יודע שאני צריך לנווט את חיי שבעולם האנשים בין הפוביה של אלה המפחדים מחייזרים ורואים אותם בעיני רוחם אם ישנם באמת ואם לא, גם במקום שבו אני נמצא, וגם אני נראה להם זר ומוזר, לבין המעטים האלה שיש להם באמת חייזרים עם ידע שלדברי חפא הוא נגנב ממנו ומהכחול, והידע שהם חולקים אותו עם החייזרים הוא ידע שאינם מתכוונים לשתף בו את האחרים, ואינם רוצים שיגיע לידי האחרים, ובי הם חושדים שאני יודע יותר מדי. מפעם לפעם הם מנסים לברר מה בדיוק אני יודע, וגם האחרים לא טומנים את ידיהם בצלחת.

"האם יש מצב שבין אלה לבין אלה תפרוץ מלחמת עולמות?"
"כמעט שאין סיכוי. אלה שיש להם מסוגלים עד אין קץ לבלבל ולהטעות את אלה שמפחדים. מפעם לפעם תפרוץ מלחמה, היא תהיה נגד קורבן מזדמן, שלא אשם בכלום. כי אלה שמפחדים הם תמיד עוורים, או מוכים בסנוורים, ולא רואים את האויב האמיתי, כשהאש שלהם מוסטת גם זה אל זה. הפרד ומשול. כך, אגב, היה תמיד. האינסטנציות הגבוהות מטעות את בני האדם".
"אז מה התחדש כעת?"
"הצטרפו לעניין הזה יותר קבלני משנה, גם מקרב בני האדם".

"ואלה שמפחדים, למי הם שייכים? לימין, לכוחות הלאומניים?"
"לאו דווקא. גם לכל מיני סוגים של שמאל, ואפילו 'שמאל טהרני', וכל אלה שנקראים נאורים, הם עוורים לא פחות ומוכים בשיטיון סנוורים, במיוחד אלה המעוררים רושם שהם יודעים על מה הם מדברים, אבל אם תתקרב תראה כמה הם חלולים, וכל אחד מומחה בלזהות את החייזר באחר, ובלהאמין בלהט לאיזשהו סרט שמוקרן לו על המסך של התודעה. אם לא הסרט הזה, אז סרט אחר. וכולם, גם, לא אוהבים את 'החלש', גם את המגמגם, את התוהה והתועה. הם בזים לאלה וברעבונם או בתסכולם יאכלו אותם, גם אלה גם אלה."

"ועוד דבר התחדש בשנים האחרונות. דומה שנולד איזור של אנשים שאינם מתים לעולם. כל היתר – הם האיזור הרגיל."

תזכורת

בערך בימים האלה, לא זוכר את התאריך המדוייק, ימלאו שנתיים להתאבדותה של הבלוגרית מירב קנר ("רפונזל").
הבלוגוספרה סערה אז ורגשה, וגם אני נתתי 'תרומתי' אז.
מכיוון שלא היתה לי כל היכרות איתה או עם המעורבים בפרשה, העדפתי לכתוב משהו כללי על מצבם של פגועי הנפש שאותו, אם התכוונה לכך או לא, ההתאבדות שלה צעקה.
היום אני איתן יותר בדעה שלי, שרפונזל, כמו נפגעי נפש אחרים נרצחה על ידי החברה.
והנה כמה מהדברים שכתבתי אז::

"רובם רוצים להיות אנשים רגילים.

 

אבל החברה שמה סביבם חומה. מבודדת אותם, מסמנת אותם כאויבים. או לכל היותר כאנשים שכדאי לקחת אותם בערבון מוגבל. אם הם טוענים טענה מסויימת, מספרים סיפור, ומולם יש מילה של איש "בריא" או "סביר", רוב האנשים מעדיפים לקחת את המילה של ה"איש הסביר".

 

 

לא תמיד יעשו לינץ' על חולה הנפש, או על מי שמוחזק ככזה. בדרך כלל, יקיפו אותו "לטובתו" בחומת זכוכית, או בסוגריים. יתנהגו איתו יפה, יגידו אחד לשני "אל תציק לו" שזה "אל תתווכח איתו או תסכים איתו – פן תחזק אותו" שזה "כמה נאורים אנחנו, שמתנהגים יפה לחולי נפש ולא זורקים אותם לבור, כמו פעם".

 

נפגעי נפש הם לא טפשים. כל אדם מסוגל, דרך הנסיון שלו, ללמוד להרגיש בדיוק מה חושבים עליו, ונפגעי הנפש למדו להכיר את כל הקודים של "אל תציקו לו", "כן כן אתה צודק" או שתיקה, התעלמות ממיתה. ודבר אחד אני מאמין לגבי רפונזל – שאת כל זה היא הרגישה מבעד למסכות של אנשים, ולכן בבסיס, הרגשתה היתה אמת.

 

ואת ההרגשה הזאת שהרגישה, היא פוצצה לנו במעשה ההתאבדות שלה בתוך הפנים, בתקוה ששביבים מתוכה של אותה הרגשה שפגוע נפש נושא איתו כל החיים, יחדרו בפיצוץ הזה גם אל תוך האנשים האחרים. לאחר שתמו כל הצעקות האחרות, היא צעקה את הצעקה האחרונה שלה. האם קיוותה שהפעם תצליח, או שכבר היתה מעבר לכל זה?"

העובדה שעד היום הגיב רק אדם אחד לפוסט הנקרא הזה (מאות כניסות ביום כתיבתו ומקום ראשון בנקראים שלי, לפחות לפי פופולארי), אומרת במקרה הזה שתיקה כהסכמה, ויותר מכך.
וזה היה לפני המלחמה, לפני הפאשיזציה הגוברת של החברה, יש להניח שהדברים הורעו מאז.
מעניין כמה עוד יזכירו השבוע את ההתאבדות הזאת, שאין אחד שלא דיבר עליה אז, לפני שנתיים.

המלים האחרונות

חשבתם על זה, שמלים, סתם מלים של סיום שיחה, שאמרתם או כתבתם היום, השבוע, או מתי שהוא, לאדם כלשהוא, חוה כלשהיא, עשויים להיות המלים האחרונות שלכם אליו? סתם, כי ככה הדברים יוצאים. את מי שאנחנו פוגשים היום, לא נפגוש מחר, אולי זה לא יהיה בראש שלנו, אולי לא בדיוק יצא לנו לחשוב על אותו אדם או בת אדם אחר כך.
אפילו היום בעידן האינטרנט כשנראה כשכולם זמינים לכולם (אני מודה שכמי שגדל לפני עידן האינטרנט הפרידות מאנשים נראו לו יותר סופיות, אבל גם באינטרנט והסלולרי, לא כל מי שפגשנו מובטח שיהיה זמין בפעם הבאה או אי פעם).
ואז המלים שאתם אמרתם יישארו אצל האחר/ה ההו/יא בזכרון בתור צריבה אחרונה של הנוכחות שלכם, וכך גם דברי האחר/ה אליכם. אתם אולי זרמתם מאז, התפתחתם מאז, אולי לא.
בכל רגע אנחנו נולדים מחדש, אנחנו משתנים, אנחנו מתהווים. לא בעיני מי ששמע את מילות הפרידה שלנו לפני x שנים, x חודשים, ואולי לא יצא להשתמע, להתראות או להתכתב שוב.
לפני המון שנים, בתחנה מרכזית מיוזעת של עיר אחת צפונית, אמרתי למישהי "עכשיו תורך לכתוב". ואלה היו המלים האחרונות ביני ובינה, וכשאני חושב על זה היום, יש משהו מתאים במלים האלה להיות המלים האחרונות.
נניח שהיה ביכולתכם לבחור את המלים האחרונות שישמע מכם אדם כלשהוא, בהווה או בעבר. נניח והיה ידוע לכם שאת האדם המסויים הזה לא תפגשו, לא תשמעו ממנו, הוא לא יהיה זמין יותר בזמן שאתם זמינים.
וכל אחד יש לו את מי שהמלים שאמר לה אז, היו בעצם המלים האחרונות.
האם אלה המלים האחרונות שהייתם רוצים שישתמרו מכם, במרחב שביניכם לבין האחר, או שהייתם מחליפים, בוחרים במלים אחרונות אחרות?
קחו את זה בתור תרגיל, לגבי אנשים שונים שפגשתם, פיסית ווירטואלית, שהיו לכם חשובים, בשלב כלשהו, ולו קצר, של החיים. תרגיל במחשבה, ובפיתוח של גישה נכונה לאנשים, ולעצמכם.
כי החיים קצרים, וכל מילה שאנחנו אומרים, עלולה להיות המלה האחרונה. לנו, או לו או לה.