א. על שטרנהל והמיצג של התקשורת והבלוגרים
פיגוע ההתנקשות בפרופ' שטרנהל הוא אחד הדברים המפחידים שאירעו בשנה האחרונה, ועל רקע תיאור אינתיפאדת המתנחלים ב"יד יאיר" נגד הצבא, שקראתי במהדורת סוף השבוע שעבר בידיעות, דברים נראים מחרידים עוד יותר. אסור להיות שאנן ונראה שרוב הציבור כן נמצא בשאננות, אולי אפתיות לתופעה הזאת, שבה יש קבוצות שנמצאות מעל לחוק, ובכלל הזה גם קבוצות אחרות של עבריינות לא רק פוליטית, גם עבריינות 'נבחרת' של הון ושלטון ומה שהם מייצרים. אחרים היטיבו לכתוב ולפרט על כך ממני.
אולם גם המיצג הזה, שמציג בצד אחד את 'המתונים', 'השפויים' או 'הנורמטיבים' ובצד השני את 'הקיצוניים' ו'המופרעים', תורם את חלקו לאפתיות, לתרדמה הבועתית שבה 'אנחנו' (whoever ה'אנחנו' הזה כולל) נמצאים, וממלא את תפקידו בכך שקבוצה נרחבה של אנשים חשה יותר מדי שהיא בצד הנכון, הנורמלי-'נורמטיבי', הצד של 'אלה מן היישוב', אשר אם הם לא יכולים לסמוך על כוחות הבטחון (שיותר מדי שאלות תמוהות יש על התפקוד שלהם בפרשות המדוברות ואחרות – איך למשל לא ידע השב"כ, היודע על כל שיר שכותב איזה משורר תמהוני ולדעתי גם על כל מייל שנשלח, על התכנית לפגוע בשטרנהל) ועל המשטרה (שכנפיה מקוצצות מדי), לפחות הם יכולים להתרפק אחד על כתפי השני ולומר "אנחנו שפויים, אנחנו נורמלים, אנחנו מחנה האור", האנשים מהיישוב, כמו שאמרתי, ותפקידו של המיצג הזה, בו שותפים במודע או שלא, גם אנשי תקשורת ממלכתית 'רשמית' וגם בלוגרים, הוא בראש וראשונה ליצור את האשליה הזאת, ובשעה שכביכול האזרחים ששותפים בזה מרגישים אכפתיים, שפויים ונכונים, שוב נקנית למעשה בפרוטות שתיקת כבשים קונפורמיסטית וראשו של מר 'אנחנו' רק נעשה טמון עוד יותר עמוק בחול, ומר 'אנחנו' לא רואה למשל את העובדה שאין יותר 'מתונים' או 'שפויים', כי כל החברה הישראלית הקצינה השנה, אם לא במעשים או בדעות פוליטיות, אז בשיח הציבורי, ביחסי אדם וחברו, הפאשיזם נמצא בכל מקום הדבר מקבל ביטוי מיוחד באינטרנט, בו נעשים חיסולים חברתיים דרך קבוצות דיון ובלוגים ואני מדבר כמי שחוה על בשרו חלק גדול מזה במיוחד השנה.
ב. "חזק כדי לסלוח, קל כדי לשכוח"
הרבה אנרגיות שליליות זרמו אלי השנה ברשת, והאמת שציפיתי לכך כשיצאתי לפני קצת יותר משנה נגד העליהום הגדול נגד המושמטים – כשלעצמו דוגמה עד לאן הפאשיזם בחברה הישראלית הגיע, כשבימי השיא של העליהום הרגישו משוחררי צה"ל כולל נכים, פגועי נפש ואחרים בעלי בעיות אישיות, קלות או קשות, מאויימים לא פחות ממה ששטרנהל הרגיש לפני הפיגוע, ובניצוחם של יולי תמיר, איתן כבל ושאר ראשי מפלגת העבודה, פגיעה פיסית בנו לא היתה רחוקה. ציפיתי אז שיהיה מי שירצה "ללמד" אותי.
אבל רוב האנרגיות השליליות האלה באו אלי באופן מפתיע מכיוון אחר.
זה לא בא בצורה של יותר מדי קללות ואיומים, יותר בצורה של 'חרם' לא רשמי, של הרעלת-אוירה מסביבי, וזה בא מהמקומות הכי לא-פשיסטים שחשבתי שיש, פורומים שהרגשתי בהם בטוח גרמו לי להרגיש שאני נושא איתי איזה קללה או מחלה, למשל אותה בלוגרית אהובה שבעבר היה לי רושם שהיא דווקא בעדי ולא מזמן מחקה תגובות ענייניות שלי או התעלמה בצורה שיטתית, ועוד דוגמאות שבגללן בין האנשים "מן היישוב" האלה הרגשתי כמצורע, מקק, לא-אדם ואינני יודע למה.
תמיד הייתי קצת זאב בודד בבלוגוספירה, אבל אין שנה שבה הרגשתי את זה כמו השנה, מכמה וכמה כיוונים, "השנה אפילו הבדידות היתה בודדת יותר" וקשה לי להאמין שדברים כאלה באים בספונטניות, אני כידוע מאמין קטן מאד ב'ברירה טבעית' 'אבולוציה' ושאר תירוצים כאלה, אבל יש כנראה גבול גם (!) לחכמת-הידיעה שלי, שאדע מי המארגן (אם יש) ולמה. אולי יש מי שעשה מזה לחם פוליטי ואולי זה הלחץ השקט של הפאשיזם, הגלים השקטים והמסוכנים באמת שאחרי הגלים הגדולים, הפועל בתחכום דווקא על אנשים שחוו (לפי עדותם) רדיפות וחרמות בעבר, ופוחדים לעבור את זה שוב, ויש מי שמסמן להם את חוף המבטחים אליו יוכלו להגיע חלף קורבן שיימסר במקומם, ושם גם יֵצאו גיבורים ולוחמי צדק, וכך יתרמו בתורם את חלקם לאותו מיצג כבשים תקשורתי שדיברתי עליו, של 'בני האור' ו'השפויים' שממשיכים להתקיים אל מול 'בני החושך' ו'המופרעים' המאיימים על 'החלקה הנאורה' של 'מלח הארץ' – 'בני היישוב'.
אני כאמור לא יודע הכל, אני לא שופט, ובכלל מקום המשפט שמה הרשע. לא יודע מה הייתי עושה במקומם, בקושי יודע מה הייתי עושה במקום עצמי.
חפא, חבר ומדריך רוחני לענייני היקום אמר לי פעם שלוחם הקרן הבהירה צריך להיות "חזק כדי לסלוח, או קל כדי לשכוח".
לפחות אחד משני אלה אני מאחל לעצמי בשנה הקרובה שאדע להיות.
והייתי ממליץ לכולם לאמץ את זה.
גמר חתימה טובה לכל המעוניין
קשור או לא קשור 
