בלוג הצועד The VValker's blog

משטרת הגודווין מסתובבת בימים האחרונים בפורומים אינטרנטים שונים, במקביל לכמה משטרות אחרות שמסתובבות ברחוב, וקוראת לסדר את כל מי שמעז להשוות את מה שקורה במדינה לנאציזם, בבחינת 'לא תישא את שמה לשוא' – השואה הקדושה, זו שבשמה נוסעים ראשי מדינה וגנרלים לפולין ומפגינים 'לא עוד' בזמן שבארץ ממשיכים להיעשק ניצולי השואה הקשישים, זו שבשמה מבקשת ישראל, ועד עכשיו קיבלה את ההיתר העולמי להחזיק בשטחים כבושים, להתנחל בהם ולהקים כבישי אפרטהייד תוך הפרת מיליון חוקים בינלאומיים, 'כי לנו מותר', זאת שאסור חס וחלילה להשוות מקרי רצח עם אחרים אליה, ורק מזלם של הארמנים שאנחנו צ'ילבה עם טורקיה, ופתאום כל ההומניסטים הגדולים ורגישי זכויות האדם מישראל ביתנו ועד חוטובלי מסכימים להכיר בשואה שלהם.

אבל כמובן שאסור להשוות, בישראל עדיין לא הקימו משרפות, עדיין יש הבדל בין כביש המכלאות בין ירושלים למודיעין ואפילו המחנות המתוכננים לעובדים זרים, לבין מחנות ריכוז, ובישראל, כמו שטרח מישהו להזכיר לי היום, עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה בלי להיאסר. אני כמובן אסיר תודה.

אבל יש לזכור תמיד, שכאשר מדברים על הנאציזם בגרמניה כמכלול הסטורי, מדברים על כל מה שקרה בגרמניה בשנים 1933-1945, ואולי עוד קודם. אבל לאבירי 'קדושת השואה' ואחרים שלא רוצים לדעת, קל כמובן לזכור רק את שנות המלחמה ואת מה שקרה בהן, אולם מה שקרה בגרמניה והביא ואיפשר את השנים ההן, היה תהליך הנאציפיקציה שהתחיל הרבה קודם, לפחות מאז שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון אם לא קודם, והתהליך הזה היה תהליך של התדרדרות מתמשכת והיו בו מרכיבים שונים, שאותם כנראה נוח יותר לשכוח, והמרכיבים האלה, מצויים, והולכים ומתגברים מיום ליום בחברה הישראלית, וככל שהם מצטברים אי אפשר שלא לראות שאנחנו נמצאים בתוך תהליך, ובתהליך כמו תהליך, אי אפשר להגיד מתי 'עברנו את הסף' ומתי התהליך הוא בלתי הפיך. עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה, גם בגרמניה היה בהתחלה חופש דיבור במידה מסויימת. מה שקובע הוא המגמה של התהליכים האלה להתגבר ולהצטבר – בכיוון אחד.

אני ממליץ להתעדכן באתר  במדרון חלקלק, שעוקב מדי יום ביומו אחרי אירועים ההולכים ונהיים אלימים יותר, שחלקם לא היה אפשרי לפני כמה שנים. היום למשל, דווח על נער פלסטיני שהוכה בידי שוטרים עד שקיבל שבר בגולגולת, אותה משטרה חד צדדית שהיום השתמשה באקדחי הלם נגד מפגינים נגד התנחלות. חוקים אנטי-אנושיים ושוברי שוויון בין יהודים ו/או חברי המפלגה הנכונה או אחת המפלגות הנכונות (למשל מפלגת הצבא) לבין האחרים, ומנוגדים לכבוד האדם וחירותו, עולים ומוצעים כל יום, ואפשר להיות תמים ואפשר לחשוב שזה מקרי. ואפשר גם לחשוב שהצירוף שלהם הוא אינו מקרי, ויש מאחוריהם כוונה והתכוונות.

צריך לזכור, שהנאציזם כמכלול, הורכב ממספר אלמנטים שהחיבור ביניהם הוא שיצר את התופעה ההסטורית.

בראש וראשונה, תורת גזע לאומנית  ששוללת את האנושיות של האחר, ולנו יש את "תורת מלך", ספר שכפי שנאמר כבר, בניגוד למיין קאמפף שנכתב על ידי אדם אחד, נכתב על ידי קבוצת רבנים בעלי השפעה על ציבור 'נורמטיבי' במדינה, אותו ציבור שחלק ממנו כבר מדבר במפורש על מחנות ריכוז. אבל יש לנו גם תורות מלך חילוניות, למשל הקמפיין כנגד 'משתמטים'. למשל הוראות צבא מן הסוג שניתנו ב'עופרת יצוקה'. 

אל זה מצטרף הבוז כלפי כל הומאניזם ו'רחמים', שבישראל הוא מביא בימים אלה לתופעות של גירוש וכליאה של עובדים זרים עם ילדיהם – אני חוזר – כליאה של ילדים על ידי יחידת עלובים הנושאת את השם האורווליאני 'עוז', ובחדשות הערב בערוץ של המדינה, יאיר לפיד ממשיך להראות לנו סיפורי אגדה על דוב ששירת עם חיילים במלחמת העולם השניה, במקום להראות את  פו הדב שמצוייר על תאי הכליאה של הילדים. בקיצור, רוב הציבור לא יודע מזה ולרוב מי שיודע לא אכפת, בלשון המעטה אם נשפוט לפי הטוקבקים, ואני רוצה להזכיר שגם הציבור סביב מחנות ההשמדה 'לא ידע מכלום' וזה בעצם מה שאיפשר את הדברים. הרבה פעמים אני חושב מה היה כתוב לו היו טוקבקים אז. ובקיצור, מחנות השמדה אכן עוד אין לנו, אבל את התנאים הציבוריים המאפשרים לדברים כאלה לקרות, כבר יש, כשהאחר הוא כל כך שנוא שכל גישה הומאנית שהיתה צריכה להיות מובנת מאליה, נתפסת כ'סמולנית' (שזה התרגום הישראלי גם ל'יהודית' וגם ל'קומוניסטית'). וככל שזה הולך ומתחזק, הלב ההולך ונאטם נעשה 'כשיר' יותר לבצע דברים גרועים יותר. וכנגד הזרים האלה כבר נחקק חוק שלא היינו מעיזים לחוקק אותם, עדיין, כנגד ישראלים, לפחות מהסוג שיתקבל לישוב קהילתי. חוק הכבילה וחוק ועדות הקבלה הם דוגמאות לחוקים שכבר היום מבדילים בין אדם לאדם, מבדילים בין זכויות לתת-זכויות, ואם כי הם אינם מקיפים וכוללים עדיין כמו חוקי נירנברג שנחקקו בשנת 1935, כשהנאציזם עוד היה 'צעיר',  קצת לא ברור לי מה יעצור, ציבורית ומוסרית את אלה שחוקקו אותם, מלחוקק חוקים מרחיקי לכת מהם אפילו. 

אל אלה נלוית גם הוצאת זכותו של האחר מן השיח הלגיטימי דרך תכניות משרד החינוך, ששוללות למעשה את הדמוקרטיה ה'רכרוכית', כלומר ה'יהודית-קומוניסטית' גם כן, והפיכת השיח המרכזי, הנורמטיבי, לשיח לאומני צר, שונא זרים, שונא סמולנים, שונא את כל מה שלא מחזק את השבט הטבטוני, סליחה עמישראל, שולל כל פלורליזם, מחזק ריב עם העולם.

ומימד נוסף הוא הטוטאליזציה של השלטון, הטוטאליזציה של היכולות הטכנולוגיות שבידיו, המאפשרת לו יותר מידע ויכולות ממה שהיו לפיהרר הנאצי, יש גם היסטוריונים המדברים גם על התנדבותו המופתית של העם להירצע על ידי השלטון, ואצלינו יש קו שעובר בין הנכונות לצאת בכל רגע ולהרוג ערבים (והבוז כלפי כל מי שלא מתאים למשימה קדושה זו) לבין "רק מי שיש לו מה להסתיר מתנגד למאגר הביומטרי". אותה צייתנות נורמטיבית להחליא, שנמצאת לא באגף הימני ביותר דווקא, היא הכלי האפקטיבי ביותר עבור תכניות של אותו כח נחוש, שנמצא לדעתי רק בתחילתה של מלחמת קודש מבחינתו נגדינו – ההומניסטים, הערבים, סמולנים, הזרים, חילוניים, הומואים, ואפשר גם חולים, מלחמה שתיעזר תוך כמה שנים במאגר יודע כל, תרומת 'האופוזיציה' (חה חה חה). 

אז אני לא דטרמיניסט, ההסטוריה לא חייבת לחזור על עצמה 1:1. העובדה שיש כיום דברים דומים, הולכים ומתדרדרים כלפי מטה, בין ישראל לבין גרמניה של שנות ה30, אינה מחייבת שבסוף יהיו מחנות השמדה. אני רוצה להאמין, מעבר לכל הדברים המצטיירים לא מהיום, אך בעיקר ב5 השנים האחרונות, שהארץ הזאת תתעשת ו'תפקח את עיניה'. אם לא כח חיצוני יפקח לנו אותה (מאובמה קצת התאכזבתי, לא שציפיתי הרבה).

נאציפיקציה היא עדיין לא הסך השלם של הנאציזם, והנאציזם הוא לא רק שואה, ועדיף בכל מקרה שלא נעצום אנחנו את העיניים, ונקרא לברווז בשמו כדי להזהיר בפניו, בטרם נהפוך להיות בעצמנו מקור להשוואה הסטורית, שתחליף את השם 'נאציזם' בשם אחר, השם שהמאורעות שיקרו פה יתנו לה. בעיני, לכן, הכחשת השואה היא דווקא בשתיקה ובהימנעות מהשוואה.

בלוג חשוב באותה עמדה, שמרחיב

אני בטח לא אפתיע: יום הזכרון הוא אחד מהימים, אם לא ה, שבו המדינה משתמשת במלוא עוצמתה כדי לחנוק, למחוק ולבטל את היחיד. הטכסים, השידורים האינסופיים בערוצים, מטרתם איננה "זכרון לנופלים", שהרי מי שיש לו נופלים, זוכר אותם כל הזמן, ברצונו או שלא ברצונו. מטרתם של אירועי יום הזכרון אינם רק, אם כי גם, לגרום רגשי אשמה לא רק ל'משתמטים' או למושמטים, ולא רק להם, אלא לכל מי שנשאר חי בעצם. מטרתו של יום הזכרון היא לכבוש את זכרונו של היחיד, לנתב אותו אל הזכרון, שהוא הדבר הפנימי והאישי ביותר – אל המסלול הקולקטיבי, לגרום לו להרגיש שאין לו קיום אלא שם, ובכך לכבוש את היחיד. 'אנחנו נאמר לך איך תזכור את מתיך' (כמו שגם נאמר לך איך תממש את אהבתך, תגדל את ילדיך ותמות). באותו אקט שמוסדותיו בפאשיזם של שנות ה20, המדינה גם מנכסת את נפש היחיד על זכרונותיה, וגם מחנכת-חונקת אותו. אין לזה קשר עם המצב הפוליטי העכשווי, ואפילו לא עם הכיבוש, וגם לא עם הבטחון. יום הזכרון הוא תחליף בן זמננו ל'מעמד הר סיני', אם נמשיך את הפוסט של פסח, שבו נכבש עם העבדים בכח להפוך לאבני בנין במלכות, הוא הביטוי בן זמננו לרצונו של האח הגדול לשלוט לא רק ברכושם של נתיניו, אלא גם בנפשם, לרקע אותם עד שלא תישאר זוית אחת בלתי ישרה. וכל מעמד כזה יש לו את המקל והגזר, ויש לו את בני הערובה. המתים במסגרת הצבא, החללים, הם בני הערובה שבאמצעותם קושר השלטון – רוצע את נפשותנו דרך הכלים של רגשות האשמה, אין כלי חזק מזה. ואני, בקיצור, אף פעם לא אהבתי את היום הזה, גם כילד. לפני שהבנתי משהו בהשתמטות, השמטה ופוליטיקה, ואולי הבנתי בדיוק את מה שצריך להבין. לא שזה עשה אותי חכם יותר אחר כך, או עזר לי שלא להיות מגוייס בגיוס הגדול ביותר – גיוס התת-מודע וההשאה הקולקטיבית שאליו גוייסנו כבר כילדים בין שתי מלחמות, וזה היה לא פחות גרוע מהיום. אני אומר את זה כי זאת האמת הפשוטה – מי שהיה בדור שלנו היה מגוייס בנכונות – גיוס מוקדם ואם המערכת הכריזה מלחמה עליו ועל שכמותו מגיל קטן או הצבא ויתר עליו מסיבה זו או אחרת לגביו זה לא מעלה ולא מוריד. אומר גם ששירתתי את החברה הישראלית, ואני ממשיך לעשות זאת גם היום, עד כמה שמתאפשר לי, למשל בבלוג הזה. כל פוסט שאני כותב, כל אות שאני מוחק וכותב, משפט שאני עורך, כל פסיק, יש בהם יותר נאמנות למדינה מבכל החארות של אם תרצו וליברמן ביחד.

אבל למה אני חש צורך לספר את זה כל הזמן? ולמי? לאלה שמראש באו עם גזר דין כתוב? למה אני עדיין מתעצבן כשאפסון חסום מוח כלשהוא קורא לי 'משתמט', כאילו זה מעליב אותי? כאילו באמת נאמר עלי משהו נורא ואיום? למה אני צריך ללמד סנגוריה על קורות החיים שלי, כאילו אני צריך להיות מושלם? אני לא מושלם יותר מאחרים, אבל למה דווקא אני צריך להיות כזה? מצפוני נקי, אבל זוהי אותה התניה לא רצונית, שאני גם מדבר עליה פה ושם בפוסטים שונים, אותה התניה מגיל 0, שגורמת לנו להיות חיילים בנכונות. אותם מניאקים קטנים שנשתלים בך איפושהוא בשלב המוקדם, שמנצלים כל רגע של ריפיון כדי להתגנב בחזרה. ואז אני מרגיש צורך להתגונן מפניה בהתנצחות שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו התדרדרתי חזרה לגן הילדים, ולא עוזרות כל התובנות שרכשתי ואני מפיץ באינטרנט או משתדל להפיץ. 

אבל לא רק הסנגוריה על קורות החיים שלי, ההצבעה על הדברים החיוביים שעשיתי, אלא גם הדבר הנגדי – ההתקפה שלי על המערכת, ההצבעה החוזרת, כמו שהצבעתי בתחילת הפוסט ובפוסטים שלי בעיקר על נושא ההשמטה, על המדינה ומטרותיה הפאשיסטיות – למרות שגם היא, כמו הדברים שאני אומר לטובת עצמי – היא בבחינת אמת דיברתי – גם היא תוצר של אותו דבר ממש, הצורך להתנגד. 

אלא שיש בהתנגדות, בכל התנגדות, משהו שמחזק את הצד שכנגד, משהו שמשחק איתו משחק גומלין. מאזן כוחות שממנו התוקף מתעצם. התייחסות לצד התוקף אותך, בין אם זאת התייחסות סנגורית, מצטדקת, מתייפה אולי, ובין אם זו התייחסות שתוקפת אותו ומצביעה על אי המוסריות שלו – מכופפת אותך לכללי המשחק שלו, של הצד התוקף. עושה אותו 'משהו' ונותנת לו לגיטימציה.

עצמאות, עצמאות קודם כל מהמשחק שהמדינה – שהיא האויב החיצוני מס' 1, והסביבה מתאמצים בכל כוחם לכפות עליך, פירושה לא לקבל את תכתיבי המשחק שלהם, ולהשתחרר מההתניות שאולי מפני שאני ממחזור קצת יותר ישן – קיימות בי יותר מאשר אצל אחרים. עצמאות היא ליהנות מעצמך ומחייך ולהפיק מכך את האור, בלי צורך להתנצח (אלא אם כן נהנים מזה), לכתוב את הדברים לא מן המקום של צורך להחזיר יותר חזק, במידה מסויימת זאת גם העצמאות מעצמך – וזאת העצמאות שאני מאחל לעצמי ולבלוג הזה בשנה הבאה.

שנעבור את העצמאות בשלום, ונזכור את הנכבה.

 

הבלוגר עידן לנדו נכנס לכלא על סירוב לשרת. נאחל לו התרגעות בכיף.

ואנשים – ימנים, שמאלנים, מתגייסים, משתמטים – סרבו ביומטרי. זאת למשל עצמאות.

 

 

ליהרג עבור הממשלה והרפתקאותיה, לא רק שזה חינם, זו חובה וכולנו יודעים איך קוראים למי שאינו שש למלא את חובתו. (לא חשוב שגם ה'זכות' הזו נמנעת לפעמים או בלתי אפשרית לבני מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים).

אבל להשתתף בטקסי זכרון, זה מעכשיו עולה כסף. ואם אתה ממשפחה שכולה – אז 'אולי' יעשו לך הנחה.

ואם נחשוב על זה בהגיון ונפסיק עם הצביעות – במקום בו ההפרטה הפכה להיות האתוס המרכזי של העם, אין מקום לאתוסים מתחרים, הכוללים מושגים כמו שוויון, ובוודאי 'ערך' כלשהו שאיננו ערך בכסף. המדינה הזאת מכוונת עבור בעלי היכולת, העשירים הם גיבורי האומה, וההזדהות הנעלה ביותר עם עושרם היא על ידי תשלום, כמו שבחג הקורבן הקדום היו מעשרות הכהנים הביטוי העמוק ביותר לאמונה, ולנאמנות.

ומכיוון שגם חיילינו נהרגים כיום בעיקר עבור אג'נות קפיטליסטיות, של ישראל ושל אדוניה, ראוי שגם משפחותיהם וחבריהם יוקירו את זכרם בשילוש מעות עבור החברות הפרטיות. ואם אתם לא מבינים את זה, כנראה שאינכם בני אדם נאמנים וערכיים לפחות כמו השר גדעון סער, המשתתף באחד הטקסים האלה, וראוי שתיקחו דוגמה חינוכית מדמות מופת פדגוגית זו.

ו

נתייחד עם משפחת נתניהו, נשיר עם ברי סחרוף, יהיה כיף.

כאן אפשר לראות כמה עולה כל ז…מר, וגם להצטרף לקבוצת המחאה בפייסבוק 

אבל באמת, למה שלא נלך עם זה עד הסוף? למה שבחגיגה הזאת, חגיגת הכסף העברי, לא ישתתפו גם החיילים, שיתחילו לקבל משכורת על מימוש הזכות ליהרג, כלומר, ישתתפו בקומבינת ההון-הנשק והשלטון? הם לא ראויים?

מה פתאום? ההתנדבות היא ערך, השירות הוא זכות, נאמנות היא חינם, השירות הצבאי הוא קדוש, והעיקר הוא השוויון בנטל. ומי שחושב אחרת הוא כמובן (במקהלה) מ ש ת מ ט  פ ר ז י ט שמעיז לערבב כ ס ף עם אידיאלים. טפו טפו טפו.

הקודמים והבאים בתור: ההומור השחור של משרד הפנים: כשראיתי את זה מצוטט בפייסבוק, חשבתי שהידיעה הזאת היא בדיחה, בטעם רע קצת אפילו לטעמי. אבל לא. משרד הפנים מצא דרך יצירתית מאד לכרוך את הקשר את אזרחי ישראל הקיימים היום ביחד עם הרוגי השואה והמאגר הביומטרי המקולל. על פי מה שפרסם איתמר אייכנר בידיעות, "במשרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות – שיונפקו גם הן בחודשים הקרובים – יתחיל משישה מיליון, לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה. בתעודת הזהות החדשה ישובצו גם שישה מגיני דוד קטנים – גם הם זכר לקורבנות השואה – והם יקיפו את השבב הביומטרי שיוצמד לכרטיס החכם". אשכרה בעיניים. או שמישהו חתרן במשרד הפנים הביע את מחאתו, או כמו שאני נוטה יותר לחשוב, לגמרי לא. סוג של הומור מנוול, ההומור הרע של התליין. משרד הפנים צוחק עלינו בפנים, (אולי באופן ישיר על המחאה שהשוותה את מדינת המשטרה לחלומם של הנאצים) כי הוא יכול. והוא נהנה מזה, ומצרף ביחד, עם מגיני דוד, את הקודמים והבאים בתור, אלה שהלכו בלי דעת אל מותם, ואלה שהולכים בלי דעת לא אל מותם, אבל אל עתיד די שחור.

ואפרופו הבאים בתור: האם סוכנויות ההימורים התחילו כבר להמר מי יהיה הסוכן האמריקאי הבא שתוקפו יפוג, ומתי?

תג מחיר: מפגש חשוב הערב ב18:00 באוניברסיטת ת"א. סולידריות נגד הפשיזם מארחת בלוגרים פוליטיים שחושפים את מה שהתקשורת מסתירה. יהיו שם גורביץ, שאלתיאל ובוגוסלבסקי שיספרו את כל האמת על מה שקורה היום בארץ האופל שמעבר לקו הירוק ומעבר לקוי השאננות של הבועה. נכון לעכשיו, זה בגילמן 223. ממני נבצר לבוא, אז אסתפק בקריאה למי שיכול. זה חשוב מאד, לדעת איפה אתם באמת חיים.

כלכליסט מדווח היום בדאגה שלמרות שישראל רכשה 100 מיליון דולר, המטבע האמריקאי איבד 0.4%, וכלכלני בנק לאומי מודאגים: "להערכתנו, ללא החרפה במצב הביטחוני, ימשיך השקל להתחזק. על רקע האיתנות היחסית של המשק המקומי כפי שהיא משתקפת בנתוני הצמיחה הגבוהים לרבע הרביעי של 2010, ועל רקע פער הריביות שצפוי להמשיך ולהתרחב".

ולמרות הדאגה, סומכים כלכלני הבנק הלאומי על הוד נגידותו פישר ומצפים כי "יש לקחת בחשבון כי בנק ישראל ינקוט בצעדים שונים כדי למתן מגמה זו." ויש להניח שצעדים אכן ינקטו, ובקרוב.

מה שמזכיר הרצאה שנשמעה לפני כמה חודשים בירושלים, בה טען מישהו בעל רקע לא מבוטל בהסטוריה כלכלית, שבתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר הגאות הכלכלית שבאה בעקבות מלחמה זו נעצרה, היה מי שבנה על המלחמה הבאה כאחד הגורמים שיחדשו את הגאות והצמיחה. אבל העיקר שתפסו אותנו בלי המכנסיים, כך הנאראטיב, או כמו שזה בויקיפדיה "המלחמה הפתיעה את ישראל בעצם קיומה".

מלחמות כבר לא קורות בחורף. הן קורות גם בסתיו או באביב. אבל תמיד מישהו מרויח מהן, אצלינו בדרך כלל זאת המעצמה שיש לה אכי הרבה חיילים שנלחמים בשבילה. חשבון מתמטי פשוט שאינו מחייב ידיעה בכלכלה.