דברים לזכרו

'הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לבן אדם הוא להיות חלש. אני לא יכול לסבול אנשים חלשים'.
מיהם האנשים החלשים?
'כל האנשים המיותרים. זה אומר הכול. מילד שנולד אוטיסט, או חולה סי- אף, או עם קלקול גנטי'.
אז מה צריך לעשות בו?
'צריך לעשות כל מאמץ שלא להביא אותם לעולם בכלל. ואם נולד תינוק שאת רואה שהוא לא בסדר, אז צריך לא לקחת אותו הביתה. אבל להשקיע בזה אנרגייה? את האנרגייה צריך להשקיע כדי שהגזע ישתפר, ולא כדי לעזור לנכויות'.
אילו היה נולד לך ילד אוטיסט, לא היית מטפל בו?
'לא, בטוח שלא. או שהייתי שם אותו במוסד, או שהייתי הורג אותו בלידה. אבל בשום אופן לא הייתי מתחיל להתנהג כאוהב אדם, אין בזה שום אהבת אדם. יש בזה רק חיקוי של מוסר דתי'.
לליפשיץ יש תאוריה שלמה על אנשים מיותרים. את האנשים המיותרים הוא חושב שצריך פשוט להרוג, או להעלים. למשל, להשאיר אותם למות ברעב. אנשים מיותרים, לפי תפיסתו, הם כל הזקנים, הנכים, החלשים, המובטלים, כל מי שאינו מסוגל לפרנס את עצמו. יגאל עמיר, לפי זה, הוא אדם מיותר, 'משום שעכשיו, כשהוא בכלא, אני צריך לפרנס אותו בכספי המסים שאני משלם. מה פתאום שאני אשלם כסף כדי להחזיק אסירים? שיעבדו. אם הם לא מסוגלים לעבוד, שימותו ברעב. מה פתאום אני צריך לעזור לאנשים שלא מסוגלים לפרנס את הילדים שלהם
וממשיכים ללדת? מי צריך את הילדים האלה?'
(ראיון עם האמן אורי ליפשיץ שנפטר אתמול בגיל 75. מוסף הארץ, 16 באוקטובר 1998, מאת נרי ליבנה)

לא התכוונתי להביא את הדברים האלה, שעל רקע העובדה שליפשיץ סבל ממחלת סרטן נראו לי כדברים שיכולים לנבוע ממוח חולה ואולי אפילו ממשאלת מוות אישית ומהרגשה שהדברים שאמר חלים עליו, וגם העובדה שלא חזר על דבריו ב12 וחצי השנים האחרונות, איפשרה לשכוח מהם. אבל כשהתקשורת בעקביות הקפידה לגהץ ונמנעה מלהזכיר את דבריו, ופה ושם גם צינזרה תגובות שהזכירו אותם, סלחנותי כלפיו גברה, כי ככנראה שגם הוא בסך הכל היה עוד ליגיונר משוגע, האומר את מה שהאחרים חושבים באמת, ואם יש עולם הבא, אני מאחל לו שם מנוחה לנפשו החולה, אבל עם מי שהשכיח את דבריו צריך לבוא חשבון גם בעולם הזה.

 

נאציפיקאציה

משטרת הגודווין מסתובבת בימים האחרונים בפורומים אינטרנטים שונים, במקביל לכמה משטרות אחרות שמסתובבות ברחוב, וקוראת לסדר את כל מי שמעז להשוות את מה שקורה במדינה לנאציזם, בבחינת 'לא תישא את שמה לשוא' – השואה הקדושה, זו שבשמה נוסעים ראשי מדינה וגנרלים לפולין ומפגינים 'לא עוד' בזמן שבארץ ממשיכים להיעשק ניצולי השואה הקשישים, זו שבשמה מבקשת ישראל, ועד עכשיו קיבלה את ההיתר העולמי להחזיק בשטחים כבושים, להתנחל בהם ולהקים כבישי אפרטהייד תוך הפרת מיליון חוקים בינלאומיים, 'כי לנו מותר', זאת שאסור חס וחלילה להשוות מקרי רצח עם אחרים אליה, ורק מזלם של הארמנים שאנחנו צ'ילבה עם טורקיה, ופתאום כל ההומניסטים הגדולים ורגישי זכויות האדם מישראל ביתנו ועד חוטובלי מסכימים להכיר בשואה שלהם.

אבל כמובן שאסור להשוות, בישראל עדיין לא הקימו משרפות, עדיין יש הבדל בין כביש המכלאות בין ירושלים למודיעין ואפילו המחנות המתוכננים לעובדים זרים, לבין מחנות ריכוז, ובישראל, כמו שטרח מישהו להזכיר לי היום, עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה בלי להיאסר. אני כמובן אסיר תודה.

אבל יש לזכור תמיד, שכאשר מדברים על הנאציזם בגרמניה כמכלול הסטורי, מדברים על כל מה שקרה בגרמניה בשנים 1933-1945, ואולי עוד קודם. אבל לאבירי 'קדושת השואה' ואחרים שלא רוצים לדעת, קל כמובן לזכור רק את שנות המלחמה ואת מה שקרה בהן, אולם מה שקרה בגרמניה והביא ואיפשר את השנים ההן, היה תהליך הנאציפיקציה שהתחיל הרבה קודם, לפחות מאז שעלתה המפלגה הנאצית לשלטון אם לא קודם, והתהליך הזה היה תהליך של התדרדרות מתמשכת והיו בו מרכיבים שונים, שאותם כנראה נוח יותר לשכוח, והמרכיבים האלה, מצויים, והולכים ומתגברים מיום ליום בחברה הישראלית, וככל שהם מצטברים אי אפשר שלא לראות שאנחנו נמצאים בתוך תהליך, ובתהליך כמו תהליך, אי אפשר להגיד מתי 'עברנו את הסף' ומתי התהליך הוא בלתי הפיך. עדיין אני יכול לכתוב את הדברים האלה, גם בגרמניה היה בהתחלה חופש דיבור במידה מסויימת. מה שקובע הוא המגמה של התהליכים האלה להתגבר ולהצטבר – בכיוון אחד.

אני ממליץ להתעדכן באתר  במדרון חלקלק, שעוקב מדי יום ביומו אחרי אירועים ההולכים ונהיים אלימים יותר, שחלקם לא היה אפשרי לפני כמה שנים. היום למשל, דווח על נער פלסטיני שהוכה בידי שוטרים עד שקיבל שבר בגולגולת, אותה משטרה חד צדדית שהיום השתמשה באקדחי הלם נגד מפגינים נגד התנחלות. חוקים אנטי-אנושיים ושוברי שוויון בין יהודים ו/או חברי המפלגה הנכונה או אחת המפלגות הנכונות (למשל מפלגת הצבא) לבין האחרים, ומנוגדים לכבוד האדם וחירותו, עולים ומוצעים כל יום, ואפשר להיות תמים ואפשר לחשוב שזה מקרי. ואפשר גם לחשוב שהצירוף שלהם הוא אינו מקרי, ויש מאחוריהם כוונה והתכוונות.

צריך לזכור, שהנאציזם כמכלול, הורכב ממספר אלמנטים שהחיבור ביניהם הוא שיצר את התופעה ההסטורית.

בראש וראשונה, תורת גזע לאומנית  ששוללת את האנושיות של האחר, ולנו יש את "תורת מלך", ספר שכפי שנאמר כבר, בניגוד למיין קאמפף שנכתב על ידי אדם אחד, נכתב על ידי קבוצת רבנים בעלי השפעה על ציבור 'נורמטיבי' במדינה, אותו ציבור שחלק ממנו כבר מדבר במפורש על מחנות ריכוז. אבל יש לנו גם תורות מלך חילוניות, למשל הקמפיין כנגד 'משתמטים'. למשל הוראות צבא מן הסוג שניתנו ב'עופרת יצוקה'

אל זה מצטרף הבוז כלפי כל הומאניזם ו'רחמים', שבישראל הוא מביא בימים אלה לתופעות של גירוש וכליאה של עובדים זרים עם ילדיהם – אני חוזר – כליאה של ילדים על ידי יחידת עלובים הנושאת את השם האורווליאני 'עוז', ובחדשות הערב בערוץ של המדינה, יאיר לפיד ממשיך להראות לנו סיפורי אגדה על דוב ששירת עם חיילים במלחמת העולם השניה, במקום להראות את  פו הדב שמצוייר על תאי הכליאה של הילדים. בקיצור, רוב הציבור לא יודע מזה ולרוב מי שיודע לא אכפת, בלשון המעטה אם נשפוט לפי הטוקבקים, ואני רוצה להזכיר שגם הציבור סביב מחנות ההשמדה 'לא ידע מכלום' וזה בעצם מה שאיפשר את הדברים. הרבה פעמים אני חושב מה היה כתוב לו היו טוקבקים אז. ובקיצור, מחנות השמדה אכן עוד אין לנו, אבל את התנאים הציבוריים המאפשרים לדברים כאלה לקרות, כבר יש, כשהאחר הוא כל כך שנוא שכל גישה הומאנית שהיתה צריכה להיות מובנת מאליה, נתפסת כ'סמולנית' (שזה התרגום הישראלי גם ל'יהודית' וגם ל'קומוניסטית'). וככל שזה הולך ומתחזק, הלב ההולך ונאטם נעשה 'כשיר' יותר לבצע דברים גרועים יותר. וכנגד הזרים האלה כבר נחקק חוק שלא היינו מעיזים לחוקק אותם, עדיין, כנגד ישראלים, לפחות מהסוג שיתקבל לישוב קהילתי. חוק הכבילה וחוק ועדות הקבלה הם דוגמאות לחוקים שכבר היום מבדילים בין אדם לאדם, מבדילים בין זכויות לתת-זכויות, ואם כי הם אינם מקיפים וכוללים עדיין כמו חוקי נירנברג שנחקקו בשנת 1935, כשהנאציזם עוד היה 'צעיר',  קצת לא ברור לי מה יעצור, ציבורית ומוסרית את אלה שחוקקו אותם, מלחוקק חוקים מרחיקי לכת מהם אפילו. 

אל אלה נלוית גם הוצאת זכותו של האחר מן השיח הלגיטימי דרך תכניות משרד החינוך, ששוללות למעשה את הדמוקרטיה ה'רכרוכית', כלומר ה'יהודית-קומוניסטית' גם כן, והפיכת השיח המרכזי, הנורמטיבי, לשיח לאומני צר, שונא זרים, שונא סמולנים, שונא את כל מה שלא מחזק את השבט הטבטוני, סליחה עמישראל, שולל כל פלורליזם, מחזק ריב עם העולם.

''

ומימד נוסף הוא הטוטאליזציה של השלטון, הטוטאליזציה של היכולות הטכנולוגיות שבידיו, המאפשרת לו יותר מידע ויכולות ממה שהיו לפיהרר הנאצי, יש גם היסטוריונים המדברים גם על התנדבותו המופתית של העם להירצע על ידי השלטון, ואצלינו יש קו שעובר בין הנכונות לצאת בכל רגע ולהרוג ערבים (והבוז כלפי כל מי שלא מתאים למשימה קדושה זו) לבין "רק מי שיש לו מה להסתיר מתנגד למאגר הביומטרי". אותה צייתנות נורמטיבית להחליא, שנמצאת לא באגף הימני ביותר דווקא, היא הכלי האפקטיבי ביותר עבור תכניות של אותו כח נחוש, שנמצא לדעתי רק בתחילתה של מלחמת קודש מבחינתו נגדינו – ההומניסטים, הערבים, סמולנים, הזרים, חילוניים, הומואים, ואפשר גם חולים, מלחמה שתיעזר תוך כמה שנים במאגר יודע כל, תרומת 'האופוזיציה' (חה חה חה). 

''

אז אני לא דטרמיניסט, ההסטוריה לא חייבת לחזור על עצמה 1:1. העובדה שיש כיום דברים דומים, הולכים ומתדרדרים כלפי מטה, בין ישראל לבין גרמניה של שנות ה30, אינה מחייבת שבסוף יהיו מחנות השמדה. אני רוצה להאמין, מעבר לכל הדברים המצטיירים לא מהיום, אך בעיקר ב5 השנים האחרונות, שהארץ הזאת תתעשת ו'תפקח את עיניה'. אם לא כח חיצוני יפקח לנו אותה (מאובמה קצת התאכזבתי, לא שציפיתי הרבה).

נאציפיקציה היא עדיין לא הסך השלם של הנאציזם, והנאציזם הוא לא רק שואה, ועדיף בכל מקרה שלא נעצום אנחנו את העיניים, ונקרא לברווז בשמו כדי להזהיר בפניו, בטרם נהפוך להיות בעצמנו מקור להשוואה הסטורית, שתחליף את השם 'נאציזם' בשם אחר, השם שהמאורעות שיקרו פה יתנו לה. בעיני, לכן, הכחשת השואה היא דווקא בשתיקה ובהימנעות מהשוואה.

בלוג חשוב באותה עמדה, שמרחיב

המשך עלילות שטרית והמאגר הביומטרי/ אסכולת הכורסא

 

מאת וברשות עירא, מופיע במקור: אסכולת הכורסאהמשך עלילות שטרית והמאגר הביומטרי

תקציר הפרקים הקודמים: שטרית מקדם מאגר ביומטרי בלי לבחול בשקרים, שטרית מצליח להעביר את נוסח הצעת החוק פה אחד, מצליח להעביר את החוק בכנסת, שטרית דופק גודווין, שטרית ממשיך לנהל את הפיילוט בפחות שקיפות בעודו יושב באופוזיציה כבר חצי קדנציה. כמו שצוין כבר פה ובבלוגים אחרים, המשיכו הישיבות הקדחתניות בחודשים האחרונים, ואחרי שנשכרו תוכניתנים וראש פרויקט והחלה עבודת הפיתוח (ככל הנראה), נוסחו הצו והתקנות, שאין כל קשר בינם לבין לשון החוק. ביום חמישי שטרית שוב מכנס את תת הועדה כדי לשים חותמת גומי על הצו, שמורה להקים מאגר ללא שום הגנות פרטיות, לא מופרד לשניים, לא מעומעם בשיטת דונקלמן או שמיר. בתקנות מפורטות דרישות לטביעות אגודל וכל מני פרטים שונים ששונים מעט או הרבה מכל מה שהוסכם בחוק, אבל באופן לא מפתיע – לא נקבעו שום מדדי הצלחה לפיילוט, והוא גם לא הוגדר בצורה שתבדוק את יישום החוק כלשונו. במילים אחרות, הארעי שיהפוך לקבוע לא קשור בשום צורה לתנאי החוק שעליהם נאבקנו. מצפצף על העם ואפילו על חברי הכנסת שהצביעו בעד החוק. אם יש עוד ספק קל שבקלים שהמאגר הזה, היחידי מסוגו בעולם (אחרי שהבריטים וההולנדים חזרו בהם לאחרונה גם כן), מיועד לשרת מישהו יותר מאשר את המשטרה והשב"כ, הרי שהספקות האלו מתמוססים וקשה מאוד לראות איך זה ייועד להיות אחרת.

שטרית כהרגלו מכנס את הישיבה כמובן בבוקר חמישי כשאין בכנסת אף חבר כנסת כדי להצביע בעד כל הסעיפים פה אחד, למעשה זה מרגיש כאלו הוא מכנס את הישיבה רק כדי ללעוג למתנגדי החוק, כי הצו כבר מנוסח והמערכות כבר התחילו להכתב. ביקשתי להרשם לישיבה הזו, אבל קשה לקוות שהיא תהיה משהו שונה מהקרקס של הפעם הקודמת, רק שעכשיו שטרית כבר העביר את החוק וגלגל קדימה את המכבשים. לא נותר אלא לקחת לרגע את הבמה, לצאת ידי חובתינו בהתנגדות שנדונה להתנפנף משם ולזכות להתעלמות.

קלינגר מציע שנחמר בחברי הועדה וחברי כנסת אכפתיים אחרים להופיע ולמחות בפגישה, ולהצביע נגד אם יש להם זכות הצבעה. זה לא עבד לנו לפני שנתיים ואני בספק אם זה יהיה שונה הפעם, אבל לנסות לא עולה (הרבה) כסף. אז שלחו מכתב או פקס, ותבורכו.:

בחודש האחרון גם קראנו שסיבוב הגודווין הקודם לא הספיק, שטרית ומשרד הפנים הכריזו שמסביב לצ'יפ יהיו שישה מגיני דוד מוטמעים בפלאסטיק של התעודה, ושמספרי הזהות החדשים שיונפקו עם התעודות יתחילו משישה מליון. כן, המאגר הביומטרי הוא לא אירוע בירוקרטי, הוא עוד הזדמנות לקדוח לנו את זכר השואה לנשמה ולהשליך עוד יהדות על פניהם של המיעוטים הלא יהודיים. אירוני? בהחלט. מוזר והזוי לחלוטין. האם זה אומר שכל מי שיש לו ת"ז עם מספר מתחת ל6,000,000 הוא סוגשל נספה בשואה? או אולי להפך, אנחנו שנשאר עם התעודות הישנות ונסרב להשתתף בפיילוט ננצל משואת הפרטיות שהמאגר עוד יגרום? אני משאיר את הפרשנויות לקוראים.

עוד התייחסויות למאגר שמענו החודש ממשה בסול (לשעבר ראש יחידת אבטחת המידע במשרד ראש הממשלה) שאומר לדה מארקר: "צריך להסתכל על תג המחיר בעיניים פקוחות, ולקבל החלטה שהקידמה והיתרונות שהיא מעניקה אכן מצדיקים את המחיר, אך שלא יהיה ספק – גם המאגר הביומטרי ייפרץ מתישהו; כולו או חלקו", ובדו"ח מבקר המדינה התייחס המבקר לזה שהעיכוב החוזר בהנפקת התעודות החכמות בגלל ההתעקשות להתנות אותן במאגר הביומטרי פוגע קשות בבבטחון ובהתנהלות מול האזרחים.

במקביל, מסתבר שהחברה היחידה בארץ שהצליחה לא לאבד את רשיון הרשות החותמת שלה, שוב הסתבכה בעוד עבירה על תנאי הזכיון, אבל לא תאבד את מעמדה כי הם היחידים בשוק. שערוריה? או שמא עסקים כרגיל בציון?

לבסוף, במדור חדשות מהעולם, נשמות טובות וחרוצות מפתחות בזריזות מיני ציוד שיסרוק לנו מרחוק את טביעות האצבע, את הפנים, או סתם ינחש שאנחנו נראים חשודים כי יש לנו מבט חשוד באופן סטטיסטי. עתיד מעניין יהיה כשיתחילו להצליב את כל הטכנולוגיות וכל איסופי המידע. עם ישראל עלול לגלות בדרך הכואבת מה זה IT.

אם אתם רוצים לשמוע יותר באריכות את אחד האנשים היותר מוערכים בעיני בפעילות נגד הביומטריה, הנה ראיון בשני חלקים (א ב) עם פרופסור אלי ביהם, דיקן הפקולטה למחשבים בטכניון, בעל שם עולמי בהצפנה ואבטחת מידע, ופרנואיד מקצועי.

 

 

 

 

 

עצמאות (לא מפלגת הננס וננסיו)

אני בטח לא אפתיע: יום הזכרון הוא אחד מהימים, אם לא ה, שבו המדינה משתמשת במלוא עוצמתה כדי לחנוק, למחוק ולבטל את היחיד. הטכסים, השידורים האינסופיים בערוצים, מטרתם איננה "זכרון לנופלים", שהרי מי שיש לו נופלים, זוכר אותם כל הזמן, ברצונו או שלא ברצונו. מטרתם של אירועי יום הזכרון אינם רק, אם כי גם, לגרום רגשי אשמה לא רק ל'משתמטים' או למושמטים, ולא רק להם, אלא לכל מי שנשאר חי בעצם. מטרתו של יום הזכרון היא לכבוש את זכרונו של היחיד, לנתב אותו אל הזכרון, שהוא הדבר הפנימי והאישי ביותר – אל המסלול הקולקטיבי, לגרום לו להרגיש שאין לו קיום אלא שם, ובכך לכבוש את היחיד. 'אנחנו נאמר לך איך תזכור את מתיך' (כמו שגם נאמר לך איך תממש את אהבתך, תגדל את ילדיך ותמות). באותו אקט שמוסדותיו בפאשיזם של שנות ה20, המדינה גם מנכסת את נפש היחיד על זכרונותיה, וגם מחנכת-חונקת אותו. אין לזה קשר עם המצב הפוליטי העכשווי, ואפילו לא עם הכיבוש, וגם לא עם הבטחון. יום הזכרון הוא תחליף בן זמננו ל'מעמד הר סיני', אם נמשיך את הפוסט של פסח, שבו נכבש עם העבדים בכח להפוך לאבני בנין במלכות, הוא הביטוי בן זמננו לרצונו של האח הגדול לשלוט לא רק ברכושם של נתיניו, אלא גם בנפשם, לרקע אותם עד שלא תישאר זוית אחת בלתי ישרה. וכל מעמד כזה יש לו את המקל והגזר, ויש לו את בני הערובה. המתים במסגרת הצבא, החללים, הם בני הערובה שבאמצעותם קושר השלטון – רוצע את נפשותנו דרך הכלים של רגשות האשמה, אין כלי חזק מזה. ואני, בקיצור, אף פעם לא אהבתי את היום הזה, גם כילד. לפני שהבנתי משהו בהשתמטות, השמטה ופוליטיקה, ואולי הבנתי בדיוק את מה שצריך להבין. לא שזה עשה אותי חכם יותר אחר כך, או עזר לי שלא להיות מגוייס בגיוס הגדול ביותר – גיוס התת-מודע וההשאה הקולקטיבית שאליו גוייסנו כבר כילדים בין שתי מלחמות, וזה היה לא פחות גרוע מהיום. אני אומר את זה כי זאת האמת הפשוטה – מי שהיה בדור שלנו היה מגוייס בנכונות – גיוס מוקדם ואם המערכת הכריזה מלחמה עליו ועל שכמותו מגיל קטן או הצבא ויתר עליו מסיבה זו או אחרת לגביו זה לא מעלה ולא מוריד. אומר גם ששירתתי את החברה הישראלית, ואני ממשיך לעשות זאת גם היום, עד כמה שמתאפשר לי, למשל בבלוג הזה. כל פוסט שאני כותב, כל אות שאני מוחק וכותב, משפט שאני עורך, כל פסיק, יש בהם יותר נאמנות למדינה מבכל החארות של אם תרצו וליברמן ביחד.

אבל למה אני חש צורך לספר את זה כל הזמן? ולמי? לאלה שמראש באו עם גזר דין כתוב? למה אני עדיין מתעצבן כשאפסון חסום מוח כלשהוא קורא לי 'משתמט', כאילו זה מעליב אותי? כאילו באמת נאמר עלי משהו נורא ואיום? למה אני צריך ללמד סנגוריה על קורות החיים שלי, כאילו אני צריך להיות מושלם? אני לא מושלם יותר מאחרים, אבל למה דווקא אני צריך להיות כזה? מצפוני נקי, אבל זוהי אותה התניה לא רצונית, שאני גם מדבר עליה פה ושם בפוסטים שונים, אותה התניה מגיל 0, שגורמת לנו להיות חיילים בנכונות. אותם מניאקים קטנים שנשתלים בך איפושהוא בשלב המוקדם, שמנצלים כל רגע של ריפיון כדי להתגנב בחזרה. ואז אני מרגיש צורך להתגונן מפניה בהתנצחות שגורמת לי להרגיש לפעמים כאילו התדרדרתי חזרה לגן הילדים, ולא עוזרות כל התובנות שרכשתי ואני מפיץ באינטרנט או משתדל להפיץ. 

אבל לא רק הסנגוריה על קורות החיים שלי, ההצבעה על הדברים החיוביים שעשיתי, אלא גם הדבר הנגדי – ההתקפה שלי על המערכת, ההצבעה החוזרת, כמו שהצבעתי בתחילת הפוסט ובפוסטים שלי בעיקר על נושא ההשמטה, על המדינה ומטרותיה הפאשיסטיות – למרות שגם היא, כמו הדברים שאני אומר לטובת עצמי – היא בבחינת אמת דיברתי – גם היא תוצר של אותו דבר ממש, הצורך להתנגד. 

אלא שיש בהתנגדות, בכל התנגדות, משהו שמחזק את הצד שכנגד, משהו שמשחק איתו משחק גומלין. מאזן כוחות שממנו התוקף מתעצם. התייחסות לצד התוקף אותך, בין אם זאת התייחסות סנגורית, מצטדקת, מתייפה אולי, ובין אם זו התייחסות שתוקפת אותו ומצביעה על אי המוסריות שלו – מכופפת אותך לכללי המשחק שלו, של הצד התוקף. עושה אותו 'משהו' ונותנת לו לגיטימציה.

עצמאות, עצמאות קודם כל מהמשחק שהמדינה – שהיא האויב החיצוני מס' 1, והסביבה מתאמצים בכל כוחם לכפות עליך, פירושה לא לקבל את תכתיבי המשחק שלהם, ולהשתחרר מההתניות שאולי מפני שאני ממחזור קצת יותר ישן – קיימות בי יותר מאשר אצל אחרים. עצמאות היא ליהנות מעצמך ומחייך ולהפיק מכך את האור, בלי צורך להתנצח (אלא אם כן נהנים מזה), לכתוב את הדברים לא מן המקום של צורך להחזיר יותר חזק, במידה מסויימת זאת גם העצמאות מעצמך – וזאת העצמאות שאני מאחל לעצמי ולבלוג הזה בשנה הבאה.

שנעבור את העצמאות בשלום, ונזכור את הנכבה.

 

הבלוגר עידן לנדו נכנס לכלא על סירוב לשרת. נאחל לו התרגעות בכיף.

ואנשים – ימנים, שמאלנים, מתגייסים, משתמטים – סרבו ביומטרי. זאת למשל עצמאות.

 

 

ליהרג עבור הממשלה זה חינם. לזכור – לא. וההומור השחור של משרד הפנים

ליהרג עבור הממשלה והרפתקאותיה, לא רק שזה חינם, זו חובה וכולנו יודעים איך קוראים למי שאינו שש למלא את חובתו. (לא חשוב שגם ה'זכות' הזו נמנעת לפעמים או בלתי אפשרית לבני מעמדות סוציו-אקונומיים נמוכים).

אבל להשתתף בטקסי זכרון, זה מעכשיו עולה כסף. ואם אתה ממשפחה שכולה – אז 'אולי' יעשו לך הנחה.



ואם נחשוב על זה בהגיון ונפסיק עם הצביעות – במקום בו ההפרטה הפכה להיות האתוס המרכזי של העם, אין מקום לאתוסים מתחרים, הכוללים מושגים כמו שוויון, ובוודאי 'ערך' כלשהו שאיננו ערך בכסף. המדינה הזאת מכוונת עבור בעלי היכולת, העשירים הם גיבורי האומה, וההזדהות הנעלה ביותר עם עושרם היא על ידי תשלום, כמו שבחג הקורבן הקדום היו מעשרות הכהנים הביטוי העמוק ביותר לאמונה, ולנאמנות.

ומכיוון שגם חיילינו נהרגים כיום בעיקר עבור אג'נות קפיטליסטיות, של ישראל ושל אדוניה, ראוי שגם משפחותיהם וחבריהם יוקירו את זכרם בשילוש מעות עבור החברות הפרטיות. ואם אתם לא מבינים את זה, כנראה שאינכם בני אדם נאמנים וערכיים לפחות כמו השר גדעון סער, המשתתף באחד הטקסים האלה, וראוי שתיקחו דוגמה חינוכית מדמות מופת פדגוגית זו.

ו

נתייחד עם משפחת נתניהו, נשיר עם ברי סחרוף, יהיה כיף.

כאן אפשר לראות כמה עולה כל ז…מר, וגם להצטרף לקבוצת המחאה בפייסבוק 

אבל באמת, למה שלא נלך עם זה עד הסוף? למה שבחגיגה הזאת, חגיגת הכסף העברי, לא ישתתפו גם החיילים, שיתחילו לקבל משכורת על מימוש הזכות ליהרג, כלומר, ישתתפו בקומבינת ההון-הנשק והשלטון? הם לא ראויים?

מה פתאום? ההתנדבות היא ערך, השירות הוא זכות, נאמנות היא חינם, השירות הצבאי הוא קדוש, והעיקר הוא השוויון בנטל. ומי שחושב אחרת הוא כמובן (במקהלה) מ ש ת מ ט  פ ר ז י ט שמעיז לערבב כ ס ף עם אידיאלים. טפו טפו טפו.


הקודמים והבאים בתור: ההומור השחור של משרד הפנים: כשראיתי את זה מצוטט בפייסבוק, חשבתי שהידיעה הזאת היא בדיחה, בטעם רע קצת אפילו לטעמי. אבל לא. משרד הפנים מצא דרך יצירתית מאד לכרוך את הקשר את אזרחי ישראל הקיימים היום ביחד עם הרוגי השואה והמאגר הביומטרי המקולל. על פי מה שפרסם איתמר אייכנר בידיעות, "במשרד הפנים החליטו שמספרן הסידורי של תעודות הזהות הביומטריות – שיונפקו גם הן בחודשים הקרובים – יתחיל משישה מיליון, לזכר ששת מיליון היהודים שנספו בשואה. בתעודת הזהות החדשה ישובצו גם שישה מגיני דוד קטנים – גם הם זכר לקורבנות השואה – והם יקיפו את השבב הביומטרי שיוצמד לכרטיס החכם". אשכרה בעיניים. או שמישהו חתרן במשרד הפנים הביע את מחאתו, או כמו שאני נוטה יותר לחשוב, לגמרי לא. סוג של הומור מנוול, ההומור הרע של התליין. משרד הפנים צוחק עלינו בפנים, (אולי באופן ישיר על המחאה שהשוותה את מדינת המשטרה לחלומם של הנאצים) כי הוא יכול. והוא נהנה מזה, ומצרף ביחד, עם מגיני דוד, את הקודמים והבאים בתור, אלה שהלכו בלי דעת אל מותם, ואלה שהולכים בלי דעת לא אל מותם, אבל אל עתיד די שחור.

ואפרופו הבאים בתור: האם סוכנויות ההימורים התחילו כבר להמר מי יהיה הסוכן האמריקאי הבא שתוקפו יפוג, ומתי?




תג מחיר: מפגש חשוב הערב ב18:00 באוניברסיטת ת"א. סולידריות נגד הפשיזם מארחת בלוגרים פוליטיים שחושפים את מה שהתקשורת מסתירה. יהיו שם גורביץ, שאלתיאל ובוגוסלבסקי שיספרו את כל האמת על מה שקורה היום בארץ האופל שמעבר לקו הירוק ומעבר לקוי השאננות של הבועה. נכון לעכשיו, זה בגילמן 223. ממני נבצר לבוא, אז אסתפק בקריאה למי שיכול. זה חשוב מאד, לדעת איפה אתם באמת חיים.

ביד חזקה וחירות: דמות האב והבן ביציאת מצרים

אנחנו לא יודעים אם דמותו של משה היתה אמיתית, כמו שאין לנו מימצאים ארכיאולוגיים שיכולים להעיד אם היתה באמת פרשת אל-תחריר עברית כזאת במצרים, ואם התרחש משהו, איך הוא התרחש באמת. כל זה גם לא חשוב, כמובן. חשוב הוא מה שהצטבר בקאנון הזכרון האידיאי-ההסטורי, ומבחינה ספרותית-פסיכולוגית מעניין גם איך בונה הזכרון המדומיין הזה את הדמויות העיקריות, ואיך האידאות והרצונות השונים המהווים את הד.נ.א. של הדבר הזה, שאנחנו רואים אותו הבסיס ל'אנחנו' – אותו עם שמתקיים כעת ונושא איתו, בלי ספק, לפחות חלק מהד.נ.א הזה. את הדיוק המדעי נשאיר לפעם אחרת.

שתי הדמויות העיקריות שמשחקות על הבמה בהפקה שנקראת 'יציאת מצרים', הן אלוהים ומשה, והמתח שביניהן, מתח בין אב לבן, או אולי מתח בין 'ישות חיצונית', חוץ אנושית, יש יגידו חייזרית לישות אנושית (הוא המתח שבא לביטוי גם במאבק בין יעקב למלאך, שמונצח בשם העם והמדינה), ואל המתח הזה מוחדרות, דרך גילום הדמויות – של החייזר והאדם – תפיסות אידאיות שנאבקו ביניהן אי שם בהסטוריה, על השלטון ועל העיצוב של מה שנקרא לו 'דמות העם', ואני לא בטוח שהטובה שבהן היא שניצחה.

מה היה לנו פה? היה פה משהו שספק אם אפשר לקרוא לו עם – משהו שבעיקר אפשר לומר עליו שהוא הסתגל לשני דברים – עבדות וסיר בשר. דיכוי ביד חזקה ומענישה מצד אחד, צ'יפור משמין ומשביע לקיבה מצד שני. מקל וגזר. והנה, בא משה, רואה את העם הזה 'בסבלותיו' – ולא יכול לסבול את זה. הוא, אולי תוצר של חינוך 'מפונק' בארמון המלוכה – אולי מסיבות אחרות, לא מוכן לראות עבדות, ולמען הרעיון המוזר הזה של חירות  – עבור האחר, הוא מסתבך ברצח. בעקבות ההסתבכות וההלשנה (מצד מי שלו התעקש משה להעניק את החירות הזאת), הוא נמלט אל המדבר, שם יפגוש את שותפו רב העוצמה, העל-אנושי, מי שבידיו היכולת לעזור למשה לממש את הפרויקט המטורף הזה, של הוצאת עם העבדים מבית אדוניו, אלוהים, אשר כביכול שולח את משה חזרה למצרים כדי לממש את הרעיון שלו, שהוא בעצם של משה. 

אלא שלאלוהים רעיון קצת שונה לגבי מה שהוא מייעד לעם הזה, ואם כי שניהם לא שאלו את העם אם הוא רוצה בפרוייקט שלהם, הרעיון של אלוהים קצת יותר מתאים כנראה למה שעם של עבדים מסוגל אליו, מאשר רעיון החירות הסמולני של משה. אלוהים, אחרי שיכה את כוחם האנושי של פרעה, חרטומיו וצבאו, ויראה לכולם מי האדון בשטח, ביד חזקה ובזרוע נטויה ושאר התיאורים שנקרא עליהם הערב בהגדה (ממנה נעדר, ולא בכדי, שמו של משה), הוא פשוט יחליף לעם הזה את האדון. עם ישראל ייהפך מעם של עבדי פרעה, לעם של עבדי יהוה. שוב יונחתו עליו ציוויים שרירותיים (ובוודאי יותר מהציוויים שהונחתו עליו על ידי האדונים הקודמים, המצרים), ועונשים כבדים, שעליהם לא חלמו גם המצרים, אם יחרוג קלות מן המצווה עליו והמותר לו. חלק נכבד מ40 השנים הבאות במדבר יוקדשו, ברצון יהוה, ללימוד החוקים והאיסורים שמעתה עם ישראל יציית להם, ולפירוט העונשים הנוראים על הפרתם, תוך הדגמות בפועל.

בין משה, הרוצה את הדבר  המוזר שנקרא 'חירות' לעמו, לבין האב-הפטרון-חייזר העל שרוצה פשוט להחליף את פרעה, שורר מתח ומאבק מתמיד, כאשר לעתים (למשל שמות ד' 24-25) מבקש אלוהים להמית את משה. ובסוף, הוא גם סוגר איתו חשבון, במה שלי לפחות, למרות שאחרים מפרשים זאת אחרת, נראה כמו חיסול בעולם התחתון והסתרת הגופה במקום לא נודע, אבל עד לאותו שלב סופי, אלוהים זקוק למשה שיוביל את העם אל הארץ המובטחת, ובמערכת היחסים העולה-יורדת בינם ובינם לבין העם, נמצא גם המאבק בין שני הכוחות על נפשו של העם. המאבק בין החירות לבין חוזק היד של שליט חדש. 

ואיזה כח מנצח במאבק על נפש העם? מה העם בוחר? בבן או ב'אב'?

אנחנו רגילים לקרוא ולספר את הנאראטיב המקראי, בצורה שבה אלוהים הגוער-תמידית מספר אותה: כביכול, העם הוא מרדן, סורר, מביא לאלוהים את הקריז וגורם לו כמעט להשמיד אותו, אחרי חטא עגל הזהב, המייצג כביכול את פסגת המרדנות באלוהים. אבל אולי העם בסך הכל בוחן את אלוהים, כמו שאומרים, 'אם הוא גבר', ובהתמודדות בין העם לאלוהים, ספק אם 'משה' הוא בכלל צד. " כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" אומר העם (ספר שמות כ"ד 7), מורגל כעבד נלהב לציית לאדוניו החדש. ציות קודם למחשבה. ומתי מתרעם העם על אלוהים ומתמרד בו? מתי שהוא אינו מופיע, מתי שהוא אינו מראה את כוחו. ככה זה בכל מקום שבו הוא מתגעגע לסיר הבשר, או כאשר פרעה רודף, וככה זה ב40 הימים בהר סיני, בהם נותר העם חופשי לנפשו. משה איננו, אלוהים איננו, האדון הישן שבמצרים רחוק, אלה הימים שבהם יש לעם הזדמנות לעצב את עצמו, ליטול את גורלו בידיו ואולי ללמוד לחיות כעם חופשי, דמוקרטי או אנארכיסטי, ללא אלוהים, ללא מנהיג, ובכך ליישם בפועל את רעיון החירות, שמשה, לבדו, הופיע לפחות על הבמה כמייצגו. אבל העם לא רוצה את זה. הוא גם לא רוצה, לדעתי, דווקא את עגל הזהב. העם הוא מעין טיפוס של אשה מוכה הנמשכת לגברים מכים, ומאיימת, דרך 'עגל הזהב' הדומה לפולחנים במצרים, על הגבר החדש, שאם הוא לא יבוא ויוכיח לה שהוא גבר, תחזור אל הגבר-מכה הקודם שלה. ואלוהים אכן בא ומוכיח לה שהוא גבר, וגם מכה. משה נמצא כאן בעמדת מחזר אפלטוני, שמנסה קצת להגן על אהובתו מפני הערס הזועם שלה. לרעיון החירות שלו אין סיכוי, למרות המליצות הנאות של חירות שאנחנו חוזרים עליהן שנה אחרי שנה בחג הפסח. העם של אז, כמו גם "רוב העם" היום, תאב לכח, לאיש חזק, שיביא לנו אותה עמוק עמוק, אבל שלא ישכח לספק את סיר הבשר. זה אלוהים, בצלמם ובדמותם של כותביו, יוצריו, שהיו עבדים ולא השכילו, גם אם ניסו, למצוא-לברוא תחליף לשיעבוד לכח (למרות שבשלב מסויים נדחק 'אלוהים' לתפקיד הגבר הנעזב, בספר שמואל, בתקופה שבה רצה עם ישראל מלך, ומאס באלוהים, שנמצא כביכול בעמדת משה הרוחנית. דורות שונים החליפו את תפיסת האלוהים, אבל האלוהים הראשוני הוא זה שבספר שמות). החירות האמיתית, במהות, היתה ונשארה ביהדות רעיון קצת זר, שזרים מבינים אותו יותר.



ולהזכירכם, המאגר הביומטרי, בינתיים, קורם עור וגידים. 

חג שמח, באיחולי שאיפה לחירות אמיתית. לנו ולאחר.

איך יתחיל הנאראטיב של המלחמה הבאה בויקיפדיה?

כלכליסט מדווח היום בדאגה שלמרות שישראל רכשה 100 מיליון דולר, המטבע האמריקאי איבד 0.4%, וכלכלני בנק לאומי מודאגים: "להערכתנו, ללא החרפה במצב הביטחוני, ימשיך השקל להתחזק. על רקע האיתנות היחסית של המשק המקומי כפי שהיא משתקפת בנתוני הצמיחה הגבוהים לרבע הרביעי של 2010, ועל רקע פער הריביות שצפוי להמשיך ולהתרחב".

ולמרות הדאגה, סומכים כלכלני הבנק הלאומי על הוד נגידותו פישר ומצפים כי "יש לקחת בחשבון כי בנק ישראל ינקוט בצעדים שונים כדי למתן מגמה זו." ויש להניח שצעדים אכן ינקטו, ובקרוב.

מה שמזכיר הרצאה שנשמעה לפני כמה חודשים בירושלים, בה טען מישהו בעל רקע לא מבוטל בהסטוריה כלכלית, שבתקופה שלפני מלחמת יום הכיפורים, כאשר הגאות הכלכלית שבאה בעקבות מלחמה זו נעצרה, היה מי שבנה על המלחמה הבאה כאחד הגורמים שיחדשו את הגאות והצמיחה. אבל העיקר שתפסו אותנו בלי המכנסיים, כך הנאראטיב, או כמו שזה בויקיפדיה "המלחמה הפתיעה את ישראל בעצם קיומה".



מלחמות כבר לא קורות בחורף. הן קורות גם בסתיו או באביב. אבל תמיד מישהו מרויח מהן, אצלינו בדרך כלל זאת המעצמה שיש לה אכי הרבה חיילים שנלחמים בשבילה. חשבון מתמטי פשוט שאינו מחייב ידיעה בכלכלה.