היתושים הגדולים (סיפורו של חפא, ב')

רבות מצורות החיים שמקיימות את הפדרציה ותיקות מאיתנו במיליארד שנה.
אבל כשהן באו ליקום, כבר היו בו תבונות ותיקות יותר.
חפא אומר שכל מי שבא ליקום הזה, כבר מצא בו מישהו ותיק יותר ממנו.
כל תבונה שפקחה את עיניה וגילתה שקיימים ותיקים ממנה ביקום, ראתה את הותיקים ממנה כאדונים, כשולטים. ואין כמעט תבונה שחפא מכיר, שלא עברה שלב שבו היא קראה תגר על הותיקות ממנה ועל הידע שהן אוצרות בתוכן.

בתהליך אבולוציוני רב שנים, הסתדרו ביניהן תבונות דור הביניים עם התבונות הוותיקות מהן יותר, ששייכות לצביר שנקרא התבונה הגלקטית ויש גם ותיקים ממנו, עד לתבונת קרן הבריאה הבראשיתית. בין הפדרציה לבין התבונה הגלקטית נוצרו כל מיני יחסים והסדרים, וכל המערכת מורכבת מרבדים על גבי רבדים, קליפות על גבי קליפות.

החיים האנושיים על כדור הארץ לא נכנסו אפילו לליגה התחתונה של מערכות אלה, למרות ש"אלוהים" שונים ביקרו על הכפתור הכחול ועל מקביליו בתקופות שונות, וביקוריהם קידמו מאד את ההסטוריה האנושית. מבחינת המערכות המרכזיות, אין לסיפור הזה כל חשיבות. חפא, מטבעם של דברים, דווקא מתעניין בביקורים הקדומים האלה ותמיד הוא אומר שכאשר יהיה לו זמן, יערוך עליהם מחקר מקיף.

מפעם לפעם פורצת מתיחות בנקודות שונות של הקולקטיב החייזרי ביקום, או שרבדים כלשהם מפסיקים להשתלב בהרמוניה אותה מבקש הסדר הכללי לשמור, ומן המתח שמשתחרר מההתנגשות בין הקליפות הטקטוניות נוצרת מלחמה. כמו שבכדור הארץ פורצת רעידת אדמה מכל תזוזה של שכבות תת-קרקעיות.

יום אחד יצאו חפא וחבריו מן הנוואמיס בהם אירחו אותם תושבי הכוכב המדברי, וראו כעין יתושים גדולים ואפורים מזמזמים, מנמיכים טוס ואחר כך החול רועד, נהיה חם יותר והאויר לח יותר. הם היו בכל מקום, וחפא אמר לחבריו לרוץ כמה שיותר מהר, לברוח. הם רצו ורצו, והוא איבד אותם.
אחר כך שב ופגש אותם, במחנה השבויים שהקימו הפולשים, בתוך מנהרות סגורות ואטומות ששכנו על אסטרואיד באחת ממערכות השמש הסמוכות לכוכב הלכת המדברי. לשם אספו שבויים שנפלו בידיהם מכל מרחבי היקום.

תלישה (סיפורו של חפא, א')

יומיים לאחר שמלאו לחפא שתים-עשרה שנה, פרצה רעידת אדמה במקום שבו הוא היה נמצא.
או כך לפחות חשבו הוא, והנער והנערה הנוספים ששהו איתו באותה שעה לבד, בחדר הכיתה שבבניין בית הספר. השעה היתה שעת אחר הצהריים מוקדמת, ולחפא היתה הרגשה מוזרה כאילו הוא גרם שהשניים האלה ישארו איתו, בשעה שכל האחרים כבר הלכו הביתה.

פתאום החשיך הכל, כאילו הערב כבר ירד, ונעשה קר מאד מסביב. ברגעי הכרתם האחרונים הבינו השלושה שבניין בית הספר שלהם נתלש, וחברו של חפא שהיה למדן חכם, הסביר שזה בכח המשיכה של זנב השביט שנראה בשמים בימים האחרונים, שעקר אותם מן האדמה והם אינם על כדור הארץ יותר.

אחרי זמן רב הם התעוררו בעולם מדברי, מלא חול וחום ויחד עם זאת האויר בו נוח מאד לנשימה, אויר נעים, אפשר להגיד. לימים ילמד חפא שכוכב הלכת אליו הובאו היה שייך למסדר רחפני הדבורה הראשונה, אלה שמאמינים שצורות חיים רבות ביקום, ובהן הצורה האנושית, באו מאבותיהם הקדמונים, שהיו אדמֵי-דבורה מכונפים. רחפני הדבורה הראשונה הביאו את שלושתם לשם כדי לחקור את התפתחותם בתור גורים של הצורה האנושית, וזמן רב השאירו אותם שם לבד, כדי לראות כיצד ינהגו. לצידם, בתוך החולות, היה שקוע בניין בית הספר שלהם שנתלש ביחד איתם.

בשמים שמעליהם עמדו שתי שמשות: אחת גדולה, חזקה ומחממת, ואחת קטנה יותר שבימים הראשונים לא זיהו אותה כלל כשמש ורק מאוחר יותר למדו לזהות ולהכיר את החום שלה. וזו היתה דווקא השמש הקרובה יותר.

חפא הרגיש את עצמו אשם, כאילו הוא גרם לכך שהנער והנערה שאיתו ייחטפו, בעיקר הנערה, לה עמד להציע חברות. הוא הבטיח לעצמו שבהזדמנות הראשונה ידאג להחזרתם לכדור הארץ, למרות שלא ידע אז איך בדיוק יוכל לעשות זאת.

חפא וחבריו מצאו שהאוויר שהם נושמים רווי במעין משהו שהרווה את צמאונם והם לא היו זקוקים למים, ובימים הראשונים גם לא חשו רעבים. אחר כך התחיל הרעב להציק להם, והם התחילו ללכת וללכת, בלי הפסקה, עד שהגיעו אל בתי האבן הקטנים, שכמוהם ראינו חפא ואני באתר הנוואמיס בסיני. בכוכב המדברי ההוא, השתמשו התושבים-בפועל של הכוכב בבתים האלה כדי לאגור חלומות. להפתעתם של השלושה, הם הבינו את הדברים האלה בלי שתושבי הכוכב, נמוכי קומה ואדיבים מאין כמותם, יספרו להם, וחפא הבין שבכולנו חבויה יכולת לטלפתיה, אך אין לנו התנאים לעשות בה את מלוא השימוש האפשרי.
להפתעתו, הזמינו אותם תושבי הכוכב להתארח באחד מבתי האבן הקטנים. התושבים עצמם גרו במקום אחר, והבית עמד כולו לרשותם של חפא, אהובתו והחבר הנוסף.
ימים רבים הם גרו שם.

הפסקה קטנה, רק כדי לקחת אויר ולשם תזכורת

"אז מה היה לנו" בהסטוריה האלטרנטיבית:

ההתחלה של כל הסיפור
ההמשך של ההתחלה
עדיין ההמשך של ההתחלה
ימים מטריפים

ערכה אישית מינימאלית, וחשובה לכל אחד

מסתבך והולך

הסבר חשוב מאד

החלטתו של הקפטן
הקפטן ואני (וג'ון ויוקו גם) במסע לפדרציה

דיון חשוב מאין כמותו
החלטתו של השליט, נחיתה בנוואמיס וכדורי האש

פוסט עצוב במקצת
מוקפים

זמן ושמו אפשר

ואחרון לבינתיים.

משתלטים על העולם

כן, בהחלט זו היתה השתלטות, שהדהימה גם אותנו.

בשעות הבוקר, עדיין הלכו וסגרו עלינו הג'יפים הלבנים בטבעת חנק שהתחילה מאז הזריחה. האנשים שבתוכם, כולם בתלבושת לבנה ומשקפיים כהות, כבר לא פחדו להראות את עצמם ולצאת להסתובב בשטח, יודעים שאנחנו לא חמושים.
בשעה 11 התחילו לנוע בין הג'יפים, מכיוון הצד הישראלי, רכבים מצבע אחר. מבצע "אמבטיה" הישראלי (את הכל ידענו אחר כך) שנועד להקדים את מבצע "ג'עפר" של המצרים, שגם ג'יפים אפורים שלהם התחילו לצוץ מראשי הגבעות המערביות.
לא ידענו מה יבוא קודם, פריצה של מישהו למחנה שלנו, או פריצת מלחמה בין ישראל ומצרים, כשאנחנו בלב שדה הקרב.
אחר כך באה ההודעה ברמקולים, בעברית ובאנגלית, שאנחנו תחת מאסר, ושלא נתנגד להם כאשר ייכנסו למחנה ויקחו את הפיקוד על המכשירים.

ואז בא הכח.

בלתי נראה, אבל מוחש, כמו משהו צמיגי, זוחל ומתגבר שבא מכיוון דרום וכשנגע בנו מילא את גופינו באנרגיות והתפיח את שרירינו. הרגשתי שכולי רועד ופתאום זינקתי בקו ישר ועמדתי באויר, וראיתי שגם האחרים מזנקים. מתחתינו הוסיף הכח להתגלגל וכל המרחב התמלא בבוהק בראשיתי כזה, שלא עזב מאז את העולם עוד זמן רב.
האורות הקטנים בבניין שבו המכשיר המרכזי התחילו להבהב בטירוף ופתאום כל המערכת שהיתה לגמרי מתה מאז סוף השבוע, חזרה לפעילות.
ובו זמנית, כל אלה שסגרו עלינו התחילו ליהדף אחורנית, כאילו זרם אויר בלתי מתפשר הודף אותם והם למולו חתיכות נייר. ראשונים נהדפו אותם לובשי לבן ומשקפיים כהות שכבר נכנסו למחנה, והם כמו הדפו איתם אחורנית את הג'יפים שהדפו איתם את הצבאות.
הכל נישא באויר, עד שנעלם. וכל זה קרה בכמה דקות.
לא אשכח את היום ההוא. כולנו עמדנו שם, כמו חולמים. אפילו לא שמים לב שאין אדמה תחתינו.

חפא אסף אותנו מיד, הורה לנו להטות את הידיים כלפי מטה וכך לרדת לארץ.
הוא לימד אותנו בזריזות איך לראות את הכח, להכיר את מרכיביו: חשמל קמביזי, חומה חושבת, זמנטלפתיה, זמן רודף, קרינה אפסגידית, זמן מלפורדי והחשוב מכל: ראש הזומזז. הכל היה סביבינו, וממעל באו עננים טעונים. הוא לימד אותנו את המלים, מלות מעשה המרכבה שבהן יישמע לנו מעכשיו הכח.
אחר כך אמר שאנחנו צריכים לחזור אל התחנות שלנו ברחבי העולם, שכולן חזרו עכשיו לפעילות, ולהעביר איתנו דרך המסכים את הכח, שישתרך ויתנהל אחרינו כמו חייל צייתן, ואיתו נבנה בזריזות את כל מה שאנחנו צריכים.

משעות אחר הצהריים השתלטנו על כל הבסיסים הצבאיים הגדולים ואספנו את הנשק. נעלנו את הכורים האטומיים והקפנו אותם בחשמל קמביזי, חומה חושבת ועננים טעונים. חיילי זמנטלפתיה הקיפו את כל מוקדי קבלת ההחלטות הישנים בעולם, וכמה מאיתנו יצאו במרכבות זמן רודף לאסוף את כל הנשק הפרטי שנמצא ברחבי העולם, ולהתיך אותו בקרינה אפסגידית. בשכפ"צים שלהם הוכנס זמן מלפורדי ולכל אחד מהם היה אקדח זומזז עם הוראה של חפא: לא להרוג.

אני ההסטוריון נשארתי עם חפא ועם סטולי הגנוב במחנה שבסיני, צבי נסע אל התחנה הראשית, איפה שפעם היה הבית שלי. רשמנו את הדיווחים מכל העולם על הצלחת ההשתלטות, כי חפא אמר שזה חשוב שזה יהיה רשום על נייר.
עדיין לא הרשה לנו חפא לדבר עם התקשורת הגלובלית, אך שוב לא היה מחוייב להסדרים עם מנהיגי העולם לגבי שמירה על מה שהתקשורת תכתוב. והם, היו משותקים מכדי לצנזר אותה. העיתונים כתבו את כל מה שרצו, את כל מה ששתקו כמעט 35 חודשים.

תהיתי מהן תכניותיו של חפא לעתיד העולם שברשותינו.
ובימים הבאים ידעתי.

תשובות לשאלון השבועי

אם רוב ביתך היה מתפרק ונופל לתהום, והייתה ניתנת לך הזדמנות לבחור איזה חדר ישרוד, באיזה היית בוחר ולמה?
יש לי התלבטות קטנה. אפשר תוך כדי התפרקות הבית לבקש (אם כבר נותנים לבחור כשקורה דבר כזה) הפלת קיר, שתאחד לי שני חדרים כחדר אחד?

אם הייתה ניתנת לך הזדמנות לבקר בגיהנום או בגן-עדן, באיזה מקום היית בוחר ולמה?
באמצע בדיוק. צד אחד שלי, היה מקשיב לשלווה הגן-עדנית ולמנגינות השמימיות, צד אחר היה חש את האש הגיהנומי.
b>לא, איפה שאנחנו חיים זה לא האמצע הזה!</b<

למה בני אדם מתים?
לא זאת השאלה.

האם את מאמינה שלבעלי-חיים יש רגשות? מדוע?
אני מאמין שלכל בני האדם (הרשומים כך בתעודת הזהות) יש רגשות. מדוע? אני לא יודע. אולי אני מתעקש להיות נאיבי.

כמה מלים על "זמן אפשר"

תוך כדי עיון חוזר בפוסטיי הישנים, גיליתי שכבר כתבתי פעם על זמן אפשר.
לטובת הקוראים החדשים, שקוראים את ההסטוריה האלטרנטיבית, המתרחשת כולה בזמן זה, אני מעלה בפעם השנייה את הפוסט ההוא, מאוקטובר.

חפא היה אומר לנו שזה לא נכון שיש רק עבר, הווה, עתיד.
אותו לימדו במקום הרחוק ההוא, שיש גם זמן נוסף: זמן אפשר. הוא זמן שמתקיים בדיוק כמו שמתקיימים הזמנים שאנחנו מכירים.
יש בין הבלוגרים דיון אם מותר לכתוב בדיות, להציג את עצמך כמי שאתה לגמרי לא. חפא מן הסתם היה אומר שזאת בדיוק כתיבה על עצמינו בזמן אפשר.
החיים בחברה הזאת של בני אדם על כדור הארץ, לא בדיוק סובלים את מי שמדבר על עצמו בזמן אפשר, בעיקר לא אלה שמבקשים ממך קורות חיים. אדם יכול, כמובן, לספר על עצמו בזמן אפשר. אך אם הוא לא יסייג את עצמו מראש בשלטים החל מ"סתאאם" ועד ל"סיפור דמיוני – כל קשר למציאות מקרי בהחלט", וייתפס במכונת הזמן שלו כשהוא נוהג ללא רשות בזמן אפשר – הוא ישלם על זה מחיר חברתי שעשוי להיות קשה. (הוא עלול, בעצם, לשלם גם על עצם השימוש במכונת זמן).
אולי הבלוג הוא המקום בדיוק המתאים כדי לספר על עצמנו בזמן אפשר בלי שנצטרך להיענש. הוא גם הזדמנות לבחון איפה אנחנו נמצאים בזמן אפשר. שהרי איפה אנחנו בעבר ואיפה אנחנו בהווה אנחנו יודעים, ואיפה אנחנו בעתיד אף פעם לא נדע (בעצם, מאין אני יודע?), אבל זמן אפשר אולי הוא הזמן המעניין באמת שלנו.

מוקפים על פלנטה ושמה כדור הארץ

אחרי ההלוויה נסעו כולם לבקר את המשפחות והארצות הישנות שלהם בחוץ, וקיבלו אישור מחפא להיות בחוץ שבוע. חפא בעצמו חזר מוקדם למחנה.
גם צבי חזר אחרי שלושה ימים, והספיק להביא דרישת שלום מן ההורים שלי, שגרו בשכנות להורים שלו במגדל היוקרתי "מצפה יער 27" אליו עברו שתי המשפחות לאחר שהבתים הקודמים הפכו להיות חלק מן המתחם הראשי שהוקף בגדר גבוהה.
הוא סיפר לי שברחוב שמחוץ למגדל ממתין כבר שבועיים רכב של המשטרה הצבאית, ואם אבוא לשם הם יעצרו אותי באשמת אי התייצבות לצו גיוס שמעולם לא שלחו לי.
עכשיו הבנתי למה עמד חפא על כך שאשאר במחנה.

אומרים שתפקידו של רוה"מ בישראל היה תמיד תפקיד למראית עין ובעניינים שולטת למעשה חונטה צבאית בטחונית. באותם שבועות, נדמה שגם תפקידו למראית עין של רוה"מ ניטל ממנו אחרי שסגן הרמטכ"ל הדיח את הרמטכ"ל וטנקים התקרבו אל בניין הכנסת.
בלבנון התחממה הגזרה ובמצרים הושם הנשיא במעצר.
חיילים ישראלים שסיירנו סמוך לעמדה שלהם ביום שצבי חזר, שמענו אחד מהם אומר לשני: "שמעת מה קורה בארץ, שמים בכלא את כל הזבלים, ההומואים השמאלנים והפרופילניקים."
ברוסיה השתלט הצבא על המבנים האטומיים והורה לחדש בהם את הפעילות. ידידינו אנדריי סחרוב הודח מתפקידו כשר המדע.

גם השאה הפרסי נרצח, כך התברר, בשבוע שלפני שחזרנו. זכרנו אותו מהביקור שביקר אותנו עם בני משפחתו במתחם הראשי בדיוק לפני שנה, בו ביקש שניתן לו חומת הגנה מפני מה שכינה "כוחות הדת". נתנו לו. בעיקר זכרנו את המורה לעברית שלו ושל בני משפחתו שהצטרפה, בחורה יהודיה מטהראן, אשה מהממת ביופיה, שסיפרה לנו שבני משפחתה כמעט עלו לישראל לפני 20 שנה.

הנשיא האמריקאי, אדם אמיץ וישר שלא התחבא כמו האחרים בחומת התעלמות גם אחרי שנרצחו שבעה שגרירים שהיו "הדודים הטובים" האמריקאיים, דיבר עם חפא דרך המסך, ואמר שלמרות מאמציו, אמריקה לא תוכל להבליג נוכח חידוש הפעילות בכורים הרוסיים, ותיאלץ לחדש את הפעילות בכוריה היא. הוא ממש התחנן בפני חפא שיביא כבר את הכוחות שהוא בטוח שעומדים לרשותו, כדי שיצילו את העולם. באותה שעה לא הייתי כלל בטוח שהם יבואו.
הנשיא הבטיח לחפא שכוחות הבטחון האמריקאיים יוסיפו להגן על המתחמים שלנו שבתחומה הטריטוריאלי של ארה"ב, והם אכן עשו כך. במקומות אחרים, נאלצו המתכתיים להתגונן יום יום בפני מתקפות אש. לו היו בני אדם, לא היה אף אחד מהם נשאר בחיים. הם הצליחו לשמור על המתחמים. בלונדון תפסו כוחות בטחון בריטיים בהוראת ראש הממשלה החדשה מארגרט תאצ'ר את התחנה השרופה, והודיעו שלא יחזירו אותה לידינו. בארגנטינה שוב התחילו להיעלם אנשים (חבורת המחץ היתה שם בגמר המונדיאל ומשם נסענו לחגוג לילה סוער באמסטרדם, אח אמסטרדם).
יום אחרי שדיבר איתנו נשיא ארה"ב, כבר לא פעל אותו המסך שדרכו הוא דיבר. מכשירים פתאום לא נענו לנו, וזה היה כמו בימים שלפני שהתחילה ההסטוריה האלטרנטיבית (5.3.77), כשהמכשירים פעם פעלו ופעם לא ולא היינו בטוחים שהמערכת בכללותה תפעל בזמן. פחדנו שאנחנו חוזרים לבראשית, שלא לומר לתוהו ובוהו.

החבורה חזרה, ואלה שבאו יבשתית סיפרו שג'יפים לבנים הולכים וסוגרים על המחנה מכל צדדיו.
הצהרות של איום במלחמה נישאו מפי ראשי הצבא הישראלים והמצריים.
פה ושם שמענו מרחוק קולות של ירי.

היינו לבדינו לגמרי, ההרים השחורים והשמש הקופחת בחום של ינואר נראו גם הם עויינים.
מוקפים על פלנטה ושמה כדור הארץ.

ביום שני, ה28 בינואר, נחתו ובאו לעזור לנו כוחות הזומזז