בלוג הצועד The VValker's blog

חפא לא האמין שהרגליים שלהם יעמדו במעמסה ויהיו מסוגלות לעשות ולו צעד אחד, אחרי שכל כך הרבה זמן הם נמצאו במצב עמידה ונאבקו שלא לישון, והוא היה בטוח שגופו היה לאבן ולא יישמע לו.
אבל מיד לכשנשפכו אל האור החיצוני החד, פתחו רגליהם כמו בריצה משל עצמם ונשאו אותם לברוח, דוחקים בין עשרות אלפי השבויים שנשפכו מכל עבר, החוצה, החוצה מן המשטח הענק. חפא גם היה בטוח שינסו לעצור אותם, אבל כמו שאמר המוביל, אף אחד לא שם לב לקיומם, והם יצאו מהר מאד מן המתחם, וכשעברו את קו החומה המגנטית שסביבו, הפכה ריצתם לריחוף, בגלל כח המשיכה הקטן של האסטרואיד.

ואז התחיל חפא להתפלא שהם עדיין נושמים, כי מן הרקיע השחור שמסביב היה ברור לו שאין לאסטרואיד אטמוספירה. חפא הגיע למסקנה שהם כבר לא נמצאים בעולם החיים, אלא בעולם הבא.
מאוחר יותר הסתבר לו, שבין החברים שנמלטו איתם, היה אחד בעל יכולת טלפתית גבוהה במיוחד, שחשב בשבילם בועות גז מתאים לנשימה, ובתוכן רצו-ריחפו.

מלמעלה הם השקיפו על המנהרות שהיו בהן, והן נראו להם חיות ורוחשות, כמו תולעים רבות ואולי היתה זו חיה אחת בעלת שלוחות תולעתיות רבות.

המוביל הביא אותם אל קצהה של בליטת סלע ומתחתה תהום. בזהירות נאחזו בסלע והתחילו לרדת בקיר, עד שנכנסו אל תוך מערה. שם הכריעו את חפא ואת חבריו מכאובי הגוף, והם התעלפו.

מעליהם המריאה עננת יתושים אפורים, נושאת איתה משלוח חדש של חיילי כפייה אל החזית.

במנהרות האטומות צוּפְפוּ כל שוכני היקום, לפחות כך היה נדמה לחפא, דחוקים זה לזה, בלא יכולת לזוז, בתוך לחות חמה ואיומה, כאשר נוזל חום בעל ריח רע שהוזרם מפעם לפעם מאי שם בנתזים שצלפו בעור, משמש בתור המזון האחד לכולם. ונוראה במיוחד היתה ההרגשה שכל הזמן יש משהו בלתי נראה שדוחף אותם מאחור או מקדימה, ואם לא ייזהרו הם צפויים בכל רגע להירמס. וחפא ראה הרבה חייזרים נרמסים. מזל שהוא וחבריו נמנו עם היצורים הגבוהים יותר, ויכלו לתת ידיים אחד לשני, לשמור אחד על השני מבעד לגושי החיים המצפצפים, הנושמים והנדחסים שהפרידו ביניהם. חפא חשב שימות רק מן הריח הרע, שלא ברור אם נוצר מן הגז האחיד שהוזרם, גז שכפי שילמד חפא אחר כך, פותח במיוחד כדי שיהיה בר-נשימה לכל סוגי החייזרים שהיו דרושים לעבדוּת ולחיוּל באזוריה השונים של הפדרציה, או שנוצר מכל הפרשות הגוף.

כאמור, כל הזמן דחף אותם משהו, מקדימה או מאחורה, עד שהגיעו למעין אולם, שהיה נוח מעט יותר, למרות שבו הם היו נאלצים להימצא עד לברכיהם בתוך נוזל חום וכל מיני נוזלים אחרים. אבל לפחות היה מעט מקום להתרווח.
חפא התחיל לתהות אם יש איזה הגיון או מטרה בכל זה, והיה חשוב לו להגיע למסקנה כמה שיותר מהר, כדי שידע לאן הם הולכים ואולי לנסות להימלט. הוא לא הפסיק לרגע לחשוב על כך שהוא את חבריו חייב להחזיר לכדור הארץ, כי הם באו לכאן בגללו. לימים יבין עד כמה היתה מחשבה זו מצחיקה בתנאים ובמקום שבו הם היו, אבל מצחיקה ככל שתהיה, מחשבה זו היא שככל הנראה החזיקה אותו, ונתנה לו את הכח להחזיק אותם.

בהדרגה גילה חפא כי יש בקרבתו יצורים שהוא יכול לתַקְשֵר איתם, והם אכן דיברו איתו. גם איש הדָבּוּר, זה שהיה בא אליו בחלימות כאשר גרו בבית הנוואמיס בכוכב המדברי, והיה מלמד אותו דברים, שב אליו, בעיקר ברגעים שבהם חישבה עייפותו להכריע אותו ולהפילו אל מתחת לנוזל החום. הוא היה מחזק אותו שלא להיכנע לעייפות, ומדריך אותו מה לעשות. "מה, גם אתה שבוי פה?" שאל אותו חפא בפעם הראשונה ששב אליו "אותי הם כבר לא יכולים לשבות, אך רבים מבני כוכבי, הם כאן" השיב איש הדבור.

אחר כך שבו ודחסו אותם במנהרות, ושוב באולמות וחוזר חלילה, אבל לחפא וחבריו ועוד קבוצה של חייזרים שתיקשרו אותם, כבר היתה תכנית.
החייזרים סיפרו להם שכולם מובלים להיות חיילי כפייה של אלה ששבו אותם, שנמצאו בתוך מלחמה קוסמית גדולה. בכל פעם שהרגישו בדחיפה הגדולה, או שהובאה קבוצת שבויים חדשה, או שקבוצה גדולה הוצאה אל המלחמה. ובכל פעם שנהרגו יותר מדי חיילים, בא תורה של קבוצה חדשה להיות מוצאת לגיוס. גם תורם יגיע.
חפא והחייזרים הגיעו למסקנה, שבקצה של כל זה יש משפך אחד ענקי, אליו נשפכים בו זמנית שבויים מכל המנהרות המקבילות, אל תוך משטח ענק, פתוח.
אף אחד אינו מסתכל על השבוי הבודד.
"בעיניהם כולנו זרימה, לא יותר, ולא יהיה אכפת להם אם תחסרנה להם כמה טיפות".
את הרגע הזה של ההישפכות יש לנצל. לברוח, בכל הכוחות.
אחד מהחברים החייזרים גם ידע לאן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא היה שבוי כאן.
ושם, בקצה של הכיוון אותו תיאר להם היטב, עד שגם מוחותיהם האדמיים, האיטיים כל כך בטלפתיה תלת מימדית, קלטו, ייפגשו כולם.
אותו חבר גם יַדָע לאן הם יֵלכו משם.

The Tunnels (The Story of C, III)

In the sealed tunnels all the inhabitants of the universe were crowded, at least so it seemed to C, huddled together, unable to move, in hot and awful humidity, with a foul-smelling brown liquid flowing from time to time from skin-splattered flakes, serving as the one food for all. And especially horrible was the feeling that there was always something invisible pushing them from behind or in front, and if they were not careful they were likely to be trampled at any moment. And C saw a lot of aliens being trampled. Luckily he and his friends were among the higher beings, and were able to shake hands with each other, guarding each other through the beeping, breathing, and compressed chunks of life that separated them. C thought he would die only from the bad smell, which is not clear if it was formed from the uniform gas that flowed, a gas that, as C would later learn, was specially developed to be breathable for all types of aliens who needed to be enslaved and enlisted in the various areas of the Federation, or it was formed from all the secretions that came out of the bodies.
As mentioned, they were constantly being pushed by something, front or back, until they came to a sort of hall, which was a little more comfortable, even though they had to be up to their knees in a brown liquid and all sorts of other liquids. But at least there was some room to relax.
C began to wonder if there was any logic or purpose to all this, and it was important for him to come to a conclusion as soon as possible, so that he knew where they were going and might try to escape. He did not stop for a moment thinking that he must bring his friends back to Earth, because they came here because of him. He would later realize how funny this thought was in the conditions and where they were, but funny as it may be, it was this thought that apparently held him, and gave him the strength to hold them.

Gradually C discovered that there were creatures near him that he could communicate with, and they did talk to him. The bee-man, too, the one who came to him in dreams when they lived in the house of the Nawamis on the desert planet, and would teach him things, returned to him, especially in moments when his fatigue thought to overwhelm him and bring him down under the brown liquid. He would strengthen him not to succumb to fatigue, and guide him what to do. "What, are you a prisoner here too?" C asked him the first time he came back to him "me they can no longer imprison, but many of my planet people, they are here" the bee man replied.

Then they were crammed back into the tunnels, and again into the halls and back for goodness sake, but C and his friends and another group of aliens calling them, already had a plan.
The aliens told them that they were all led to be forced soldiers of those who captured them, who were in a great cosmic war. Whenever they felt the big push, either a new group of prisoners was brought in, or a large group was taken out to war. And whenever too many soldiers were killed, it was the turn of a new group to be recruited. Their turn will come, too.
C and the aliens have come to the realization that at the end of it all there is one huge funnel, into which captives from all the parallel tunnels are poured simultaneously, into a huge, open surface.
No one looks at the lone prisoner.
"In their eyes we are all a flowing, not more, and they will not care if they lack a few drops."
This moment of outpouring must be exploited. Escape, with all your might.
One of the alien friends also knew where. This was not the first time he had been imprisoned here.
And there, at the end of the direction he had described to them so well, that even their earthly minds, so slow in three-dimensional telepathy, realized, they would all meet.
That friend also knew where they were going from there.

רבות מצורות החיים שמקיימות את הפדרציה ותיקות מאיתנו במיליארד שנה.
אבל כשהן באו ליקום, כבר היו בו תבונות ותיקות יותר.
חפא אומר שכל מי שבא ליקום הזה, כבר מצא בו מישהו ותיק יותר ממנו.
כל תבונה שפקחה את עיניה וגילתה שקיימים ותיקים ממנה ביקום, ראתה את הותיקים ממנה כאדונים, כשולטים. ואין כמעט תבונה שחפא מכיר, שלא עברה שלב שבו היא קראה תגר על הותיקות ממנה ועל הידע שהן אוצרות בתוכן.

בתהליך אבולוציוני רב שנים, הסתדרו ביניהן תבונות דור הביניים עם התבונות הוותיקות מהן יותר, ששייכות לצביר שנקרא התבונה הגלקטית ויש גם ותיקים ממנו, עד לתבונת קרן הבריאה הבראשיתית. בין הפדרציה לבין התבונה הגלקטית נוצרו כל מיני יחסים והסדרים, וכל המערכת מורכבת מרבדים על גבי רבדים, קליפות על גבי קליפות.

החיים האנושיים על כדור הארץ לא נכנסו אפילו לליגה התחתונה של מערכות אלה, למרות ש"אלוהים" שונים ביקרו על הכפתור הכחול ועל מקביליו בתקופות שונות, וביקוריהם קידמו מאד את ההסטוריה האנושית. מבחינת המערכות המרכזיות, אין לסיפור הזה כל חשיבות. חפא, מטבעם של דברים, דווקא מתעניין בביקורים הקדומים האלה ותמיד הוא אומר שכאשר יהיה לו זמן, יערוך עליהם מחקר מקיף.

מפעם לפעם פורצת מתיחות בנקודות שונות של הקולקטיב החייזרי ביקום, או שרבדים כלשהם מפסיקים להשתלב בהרמוניה אותה מבקש הסדר הכללי לשמור, ומן המתח שמשתחרר מההתנגשות בין הקליפות הטקטוניות נוצרת מלחמה. כמו שבכדור הארץ פורצת רעידת אדמה מכל תזוזה של שכבות תת-קרקעיות.

יום אחד יצאו חפא וחבריו מן הנוואמיס בהם אירחו אותם תושבי הכוכב המדברי, וראו כעין יתושים גדולים ואפורים מזמזמים, מנמיכים טוס ואחר כך החול רועד, נהיה חם יותר והאויר לח יותר. הם היו בכל מקום, וחפא אמר לחבריו לרוץ כמה שיותר מהר, לברוח. הם רצו ורצו, והוא איבד אותם.
אחר כך שב ופגש אותם, במחנה השבויים שהקימו הפולשים, בתוך מנהרות סגורות ואטומות ששכנו על אסטרואיד באחת ממערכות השמש הסמוכות לכוכב הלכת המדברי. לשם אספו שבויים שנפלו בידיהם מכל מרחבי היקום.

יומיים לאחר שמלאו לחפא שתים-עשרה שנה, פרצה רעידת אדמה במקום שבו הוא היה נמצא.
או כך לפחות חשבו הוא, והנער והנערה הנוספים ששהו איתו באותה שעה לבד, בחדר הכיתה שבבניין בית הספר. השעה היתה שעת אחר הצהריים מוקדמת, ולחפא היתה הרגשה מוזרה כאילו הוא גרם שהשניים האלה ישארו איתו, בשעה שכל האחרים כבר הלכו הביתה.

פתאום החשיך הכל, כאילו הערב כבר ירד, ונעשה קר מאד מסביב. ברגעי הכרתם האחרונים הבינו השלושה שבניין בית הספר שלהם נתלש, וחברו של חפא שהיה למדן חכם, הסביר שזה בכח המשיכה של זנב השביט שנראה בשמים בימים האחרונים, שעקר אותם מן האדמה והם אינם על כדור הארץ יותר.

אחרי זמן רב הם התעוררו בעולם מדברי, מלא חול וחום ויחד עם זאת האויר בו נוח מאד לנשימה, אויר נעים, אפשר להגיד. לימים ילמד חפא שכוכב הלכת אליו הובאו היה שייך למסדר רחפני הדבורה הראשונה, אלה שמאמינים שצורות חיים רבות ביקום, ובהן הצורה האנושית, באו מאבותיהם הקדמונים, שהיו אדמֵי-דבורה מכונפים. רחפני הדבורה הראשונה הביאו את שלושתם לשם כדי לחקור את התפתחותם בתור גורים של הצורה האנושית, וזמן רב השאירו אותם שם לבד, כדי לראות כיצד ינהגו. לצידם, בתוך החולות, היה שקוע בניין בית הספר שלהם שנתלש ביחד איתם.

בשמים שמעליהם עמדו שתי שמשות: אחת גדולה, חזקה ומחממת, ואחת קטנה יותר שבימים הראשונים לא זיהו אותה כלל כשמש ורק מאוחר יותר למדו לזהות ולהכיר את החום שלה. וזו היתה דווקא השמש הקרובה יותר.

חפא הרגיש את עצמו אשם, כאילו הוא גרם לכך שהנער והנערה שאיתו ייחטפו, בעיקר הנערה, לה עמד להציע חברות. הוא הבטיח לעצמו שבהזדמנות הראשונה ידאג להחזרתם לכדור הארץ, למרות שלא ידע אז איך בדיוק יוכל לעשות זאת.

חפא וחבריו מצאו שהאוויר שהם נושמים רווי במעין משהו שהרווה את צמאונם והם לא היו זקוקים למים, ובימים הראשונים גם לא חשו רעבים. אחר כך התחיל הרעב להציק להם, והם התחילו ללכת וללכת, בלי הפסקה, עד שהגיעו אל בתי האבן הקטנים, שכמוהם ראינו חפא ואני באתר הנוואמיס בסיני. בכוכב המדברי ההוא, השתמשו התושבים-בפועל של הכוכב בבתים האלה כדי לאגור חלומות. להפתעתם של השלושה, הם הבינו את הדברים האלה בלי שתושבי הכוכב, נמוכי קומה ואדיבים מאין כמותם, יספרו להם, וחפא הבין שבכולנו חבויה יכולת לטלפתיה, אך אין לנו התנאים לעשות בה את מלוא השימוש האפשרי.
להפתעתו, הזמינו אותם תושבי הכוכב להתארח באחד מבתי האבן הקטנים. התושבים עצמם גרו במקום אחר, והבית עמד כולו לרשותם של חפא, אהובתו והחבר הנוסף.
ימים רבים הם גרו שם.