"עוד מעט לא יהיה את מי לשאול"

"עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה אֶת מִי לִשְׁאוֹל
אִם כָּל מַה שֶׁהָיָה, בֶּאֱמֶת הָיָה.
אוֹ שֶׁאוּלַי מִי יוֹדֵעַ,
זוֹ בְּדָיָה.
עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה אֶת מִי לִשְׁאֹל,
אִם הָרוּחַ הָיְתָה רוּחַ,
וּמֶה הָיָה צִבְעוֹ שֶׁל הַזְּמַן.
אֵיזֶה טְעָמִים הָיוּ לְחַגִּים
עַל מַה שָׁתַק אָחִי הַטּוֹב
כְּשֶׁהִבִּיט בִּי תָּמִיד
בְּעֵינַיִם אוֹהֲבוֹת.
עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה אֶת מִי לִשְׁאוֹל"
(יוסי בנאי, מתוך הספר "כשאמא שלי היתה מלכה", הוצאת זמורה ביתן 1996).

מחסלים אותם לאחרונה בטירוף, כתבתי לפני שנה וחודש, כמעט בדיוק אחרי שאהוד מנור נפרד. ומאז: בתיה גור, דליה רביקוביץ, שושנה דמארי, ועכשיו הוא.
כתבתי גם, שאולי מישהו באמת זקוק להם נואשות שם, במרכז הגלקסיה.
ואולי זה אומר ששם, במקום שאליו הולכות הנשמות ונחתכים הגורלות, באמת מפיקים איזו דרמה הסטורית יוקרתית, עלינו כמובן, ודרושים להם בדחיפות יוצרים ואמנים מן השורה הראשונה.
כנראה שלא אולי, בטוח.

"יְלָדִים שׁוֹאֲלִים,
וַאֲנַחְנוּ עוֹמְדִים
עִם שַׂקֵּי זִכְרוֹנוֹת מְלֵאִים
בְּסִימָנֵי שְׁאֵלוֹת,
בַּעֲרָפֶל סָמִיךְ,
וְכָל כִּיסֵי הַלֵּב רֵיקִים
מִתְּשׁוּבוֹת.
עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה אֶת מִי לִשְׁאוֹל
עַכְשָׁו קַיִץ גַּם בַּחוּץ,
גַּם בִּפְנִים.
אֹחַר כָּךְ יָבוֹא הַסְּתָּו
וְיָבִיא אִיְּתוּ אֶת רֵיחוֹת
הַחוֹרֵף הַגָּשׁוּם וְהַקָּר
הַבִּלְתִּי צָפוּי,
וְהַכָּל כָּךְ מֻכָּר"

(המשך אותו השיר).

(ועוד משם):
"לְכָל מָקוֹם שֶׁאֲנִי הוֹלֵךְ
הוּא הוֹלֵךְ אִתִּי
הַיֶּלֶד שֶׁבִּי".

ותחזור תחזור מתנגן לי עכשיו, בMP שבתוך ראשי:

"אִשָּׁה מְאוֹד יָפָה אֲנִי סוֹגֵר עִם הַכַּפְתּוֹר
עִם חֵץ בְּתוֹךְ הַלֵּב מַתְחִיל הַלַּיְלָה הַשָּׁחֹר
לֹא יָכוֹל לְהַפְסִיק לָזוּז גַּם כְּשֶׁהַמּוּזִיקָה נִגְמֶרֶת
מַשֶּׁהוּ בְּחַיַּי הוֹלֵךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת…
מַשֶּׁהוּ בְּחַיַּי הוֹלֵךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת"