בלוג הצועד The VValker's blog

מבין אלה שהיו חבריו הטובים של חפא באירועים שבאו לאחר מכן, כבר הכרתי את המתורגמן, יצור טלפתי שאותו ראינו באסיפת הפדרציה שבה ביקש חפא תוספת כח מן השליט הכחול. הוא היה טיפוס רכלני למדי, שלא הפסיק לשדר לי תמונות מתקופת חברותם המשותפת, התקופה שבה היו יחד במסדר לוחמי הקרן הבהירה והשתתפו במלחמה הקוסמית. אמרתי כבר שהוא הזכיר לי קצת את סטולי הגנוב, חברי מחבורת המחץ שעל כדור הארץ. הוא סיפר לי שהם היו שלושה חברים שעשו הכל יחד, ונהיו חברים טובים לאחר שחפא הציל את חייו של השלישי, שהיה מפקד החוליה. אותו, לא יצא לי עדיין לפגוש מקרוב.
פגשתי את המורה הבכיר אך רק מרחוק, לא יצא לנו לדבר. המורה הבכיר היה גם אותו אחד, המוביל, שחילץ את חפא וחבריו הכדור ארציים ממנהרות התולעת ועזר לו להתקבל לבית הספר של התבונה הגלקטית. לאחר ששבו מאותו מסע מחקרי בכוכב המדברי (ועמם נוסע סמוי), הועלה המוביל לדרגת מורה בכיר.
היתה גם השבויה הכחולה שחפא ואנשי חולייתו שחררו. (שחרור שבויים היתה פעולתם העיקרית של לוחמי הקרן הבהירה במלחמה, אך מלבד זאת השתתפו בשחרורו של כוכב הנוואמיס המדברי, וחפא לא ישכח לעולם את החורבן הרב שמצא בו). לגבי אותה שבויה כחולה שידר לי המתורגמן קריצה רבת משמעות, ממנה הבנתי שלחפא היה איתה סיפור-סיפור.
אותה לא פגשתי, אך כמוה ראיתי בטיול שעשיתי עם חפא לפני שחזרנו לכדור הארץ. הן באמת יצורות מושכות באופן לא רגיל, בעלות גוף נשי מושלם ועיניים חתוליות וצבען כחול בוהק. הן אינן לובשות דבר, מלבד מחרוזת אבנים עגולות מסביב לצואר, ולמרות שהן קירחות, אני חושב שהן הדבר הכי סקסי שקיים ביקום.
והיו לחפא עוד מכרים, את חלקם ראיתי ואת חלקם לא. את חלקם, לא אוכל אף פעם לראות, אלא אם אעבור לינדיגרא, כמו שעבר חפא.

לינדיגרא משמעותה הִשתַנוּת. כשהתלמיד מסיים את לימודי התבונה הגלקטית הוא יוצא למסע מסכם, שבו הוא מיישם את הדברים שלמד. המסע עובר באתרים בעלי משמעות בהסטוריה התבונית של היקום, וגם במרכז הגלקסיה המסע עובר, ושם על התלמיד להוכיח יכולת הישרדות בבורות האופל, שאנחנו קוראים להם חורים שחורים. על התלמיד ללמוד גם את דרכי הלחימה של מסדר לוחמי הקרן הבהירה, אך רק מעטים מתקבלים אל המסדר הזה. במהלך העמידה בכל המשימות שדורש המסע המסכם, הופך הגוף להיות מתאים לקבל את ההִשתַנוּת.
חפא עמד בכל המשימות שלו, קיבל את הלינדיגרא ומאז הוא חפא ולא נקרא עוד בשמו הקודם.
ללינדיגרא יש גם מחיר.
חפא לעולם לא יוכל לחיות ב100% במימד האנושי. תמיד הוא יהיה קצת במה שבמבחינתינו הוא העולם האחר.
על כל ההשלכות המשתמעות מכך.

הרבה פעמים שאלתי את עצמי כל מיני שאלות על מערכת היחסים שהיתה בין חפא ובין שני חבריו. הוא סיפר לי שהוא אהב את הנערה ועמד להציע לה חברות, כשעוד היו על כדור הארץ. מדבריו למדתי גם שהוא חי כל הזמן בהרגשה כאילו בגללו הם הגיעו איתו לחלל, כי באיזשהו אופן לא מובן, הוא שגרם לכך שדווקא הם ורק הם יימצאו איתו בבנין בית הספר בשעה שהבניין נתלש בכוחות המגנט שבזנב השביט-החללית ששימש את חוקרי הגורים, ולכן ראה את עצמו אחראי להחזרתם לכדור הארץ.
יותר מזה, הוא לא סיפר לי עליהם כמעט דבר, מלבד השמות שלהם. תהיתי אם דברים שקרו במערכת היחסים שלהם, הם שגרמו לאמיתו של דבר לכך שיוותר על חברתם בחזרה הביתה, ויוותר לבדו עם החייזרים. אבל לא שאלתי אותו מעולם ישירות על הדברים האלה, רק שאלתי אותו, כאשר כבשנו את העולם, אם עכשיו יש סיכוי שהוא יפגוש אותם. הוא אמר שיתכן שאם פעל אכן המתקן הנוסע אחורה בזמן שבחללית, התשובה היא לא, כי הם לא חזרו אל זמן ההווה שממשיך את הזמן המקורי, אלא הם חזרו ישירות אל הזמן המקורי, אבל כאשר הם חזרו אליו הוא הפך להיות זמן אפשר בתוך זמן עבר, שבו, לא קיים עבורם שום חפא, ואנחנו לא מסוגלים ממש להגיע אל זמן זה, אולי אל זמנים מקבילים לו, שבהם אולי נפגוש את חבריו של חפא כמעין צל, או רוחות רפאים, יצורים שאינם במימד הגשמי שלנו. וכך נהיה גם לגביהם. לא כל כך הבנתי אז את הדברים, ובאופן כללי האמנתי שהוא פשוט לא רוצה לפגוש אותם, ולא ידעתי למה.

חוקרי הגורים הופתעו מאד למצוא את הנוסע הסמוי בחלליתם, חלק מהם התרגזו מאד ורצו לשנות את המסלול כדי לחבור אל החללית הגדולה ולהחזיר אליה את חפא, או לחילופין למסור אותו לידיים של איזו משטרה כוכבית שתטפל בו. אבל המוביל שבליבו מאד היה מרוצה ממעשהו ועוד שניים שהיו בעדו, דיברו אל ליבם של האחרים והצליחו לשכנע אותם שלא רק שאין לראות רע במעשהו של הנוסע הסמוי, אלא שאולי בסופו של דבר, יתברר שזה הדבר הכי חשוב שקרה במחקרם, ועשוי להכניס אותם להסטוריה.

תנאי הקבלה לבתי הספר של התבונה הגלקטית הם מאד קשים. למעשה, ההתקבלות לא תלויה ברצונו של המבקש להתקבל, ולרוב, עדיף שלא יביע את רצונו. כוחות שאף אחד לא מבין אותם מלבד איזו מועצה עליונה נסתרת, הם המשפיעים על ההחלטה מי יתקבל ומי לא, ואמירה ידועה היא שהכוחות לעולם אינם מקבלים את מי שלהוט להתקבל.
וקשים יותר מאלה, אם כי נראים הוגנים יותר, תנאי הקבלה למסדר לוחמי הקרן הבהירה.
חפא התקבל לשניהם, והיה לצעיר ביותר בסולם ההתפתחות ההסטורי האבולוציוני, שהתקבל לשם אי פעם.

חפא לא האמין שהרגליים שלהם יעמדו במעמסה ויהיו מסוגלות לעשות ולו צעד אחד, אחרי שכל כך הרבה זמן הם נמצאו במצב עמידה ונאבקו שלא לישון, והוא היה בטוח שגופו היה לאבן ולא יישמע לו.
אבל מיד לכשנשפכו אל האור החיצוני החד, פתחו רגליהם כמו בריצה משל עצמם ונשאו אותם לברוח, דוחקים בין עשרות אלפי השבויים שנשפכו מכל עבר, החוצה, החוצה מן המשטח הענק. חפא גם היה בטוח שינסו לעצור אותם, אבל כמו שאמר המוביל, אף אחד לא שם לב לקיומם, והם יצאו מהר מאד מן המתחם, וכשעברו את קו החומה המגנטית שסביבו, הפכה ריצתם לריחוף, בגלל כח המשיכה הקטן של האסטרואיד.

ואז התחיל חפא להתפלא שהם עדיין נושמים, כי מן הרקיע השחור שמסביב היה ברור לו שאין לאסטרואיד אטמוספירה. חפא הגיע למסקנה שהם כבר לא נמצאים בעולם החיים, אלא בעולם הבא.
מאוחר יותר הסתבר לו, שבין החברים שנמלטו איתם, היה אחד בעל יכולת טלפתית גבוהה במיוחד, שחשב בשבילם בועות גז מתאים לנשימה, ובתוכן רצו-ריחפו.

מלמעלה הם השקיפו על המנהרות שהיו בהן, והן נראו להם חיות ורוחשות, כמו תולעים רבות ואולי היתה זו חיה אחת בעלת שלוחות תולעתיות רבות.

המוביל הביא אותם אל קצהה של בליטת סלע ומתחתה תהום. בזהירות נאחזו בסלע והתחילו לרדת בקיר, עד שנכנסו אל תוך מערה. שם הכריעו את חפא ואת חבריו מכאובי הגוף, והם התעלפו.

מעליהם המריאה עננת יתושים אפורים, נושאת איתה משלוח חדש של חיילי כפייה אל החזית.

במנהרות האטומות צוּפְפוּ כל שוכני היקום, לפחות כך היה נדמה לחפא, דחוקים זה לזה, בלא יכולת לזוז, בתוך לחות חמה ואיומה, כאשר נוזל חום בעל ריח רע שהוזרם מפעם לפעם מאי שם בנתזים שצלפו בעור, משמש בתור המזון האחד לכולם. ונוראה במיוחד היתה ההרגשה שכל הזמן יש משהו בלתי נראה שדוחף אותם מאחור או מקדימה, ואם לא ייזהרו הם צפויים בכל רגע להירמס. וחפא ראה הרבה חייזרים נרמסים. מזל שהוא וחבריו נמנו עם היצורים הגבוהים יותר, ויכלו לתת ידיים אחד לשני, לשמור אחד על השני מבעד לגושי החיים המצפצפים, הנושמים והנדחסים שהפרידו ביניהם. חפא חשב שימות רק מן הריח הרע, שלא ברור אם נוצר מן הגז האחיד שהוזרם, גז שכפי שילמד חפא אחר כך, פותח במיוחד כדי שיהיה בר-נשימה לכל סוגי החייזרים שהיו דרושים לעבדוּת ולחיוּל באזוריה השונים של הפדרציה, או שנוצר מכל הפרשות הגוף.

כאמור, כל הזמן דחף אותם משהו, מקדימה או מאחורה, עד שהגיעו למעין אולם, שהיה נוח מעט יותר, למרות שבו הם היו נאלצים להימצא עד לברכיהם בתוך נוזל חום וכל מיני נוזלים אחרים. אבל לפחות היה מעט מקום להתרווח.
חפא התחיל לתהות אם יש איזה הגיון או מטרה בכל זה, והיה חשוב לו להגיע למסקנה כמה שיותר מהר, כדי שידע לאן הם הולכים ואולי לנסות להימלט. הוא לא הפסיק לרגע לחשוב על כך שהוא את חבריו חייב להחזיר לכדור הארץ, כי הם באו לכאן בגללו. לימים יבין עד כמה היתה מחשבה זו מצחיקה בתנאים ובמקום שבו הם היו, אבל מצחיקה ככל שתהיה, מחשבה זו היא שככל הנראה החזיקה אותו, ונתנה לו את הכח להחזיק אותם.

בהדרגה גילה חפא כי יש בקרבתו יצורים שהוא יכול לתַקְשֵר איתם, והם אכן דיברו איתו. גם איש הדָבּוּר, זה שהיה בא אליו בחלימות כאשר גרו בבית הנוואמיס בכוכב המדברי, והיה מלמד אותו דברים, שב אליו, בעיקר ברגעים שבהם חישבה עייפותו להכריע אותו ולהפילו אל מתחת לנוזל החום. הוא היה מחזק אותו שלא להיכנע לעייפות, ומדריך אותו מה לעשות. "מה, גם אתה שבוי פה?" שאל אותו חפא בפעם הראשונה ששב אליו "אותי הם כבר לא יכולים לשבות, אך רבים מבני כוכבי, הם כאן" השיב איש הדבור.

אחר כך שבו ודחסו אותם במנהרות, ושוב באולמות וחוזר חלילה, אבל לחפא וחבריו ועוד קבוצה של חייזרים שתיקשרו אותם, כבר היתה תכנית.
החייזרים סיפרו להם שכולם מובלים להיות חיילי כפייה של אלה ששבו אותם, שנמצאו בתוך מלחמה קוסמית גדולה. בכל פעם שהרגישו בדחיפה הגדולה, או שהובאה קבוצת שבויים חדשה, או שקבוצה גדולה הוצאה אל המלחמה. ובכל פעם שנהרגו יותר מדי חיילים, בא תורה של קבוצה חדשה להיות מוצאת לגיוס. גם תורם יגיע.
חפא והחייזרים הגיעו למסקנה, שבקצה של כל זה יש משפך אחד ענקי, אליו נשפכים בו זמנית שבויים מכל המנהרות המקבילות, אל תוך משטח ענק, פתוח.
אף אחד אינו מסתכל על השבוי הבודד.
"בעיניהם כולנו זרימה, לא יותר, ולא יהיה אכפת להם אם תחסרנה להם כמה טיפות".
את הרגע הזה של ההישפכות יש לנצל. לברוח, בכל הכוחות.
אחד מהחברים החייזרים גם ידע לאן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא היה שבוי כאן.
ושם, בקצה של הכיוון אותו תיאר להם היטב, עד שגם מוחותיהם האדמיים, האיטיים כל כך בטלפתיה תלת מימדית, קלטו, ייפגשו כולם.
אותו חבר גם יַדָע לאן הם יֵלכו משם.

The Tunnels (The Story of C, III)

In the sealed tunnels all the inhabitants of the universe were crowded, at least so it seemed to C, huddled together, unable to move, in hot and awful humidity, with a foul-smelling brown liquid flowing from time to time from skin-splattered flakes, serving as the one food for all. And especially horrible was the feeling that there was always something invisible pushing them from behind or in front, and if they were not careful they were likely to be trampled at any moment. And C saw a lot of aliens being trampled. Luckily he and his friends were among the higher beings, and were able to shake hands with each other, guarding each other through the beeping, breathing, and compressed chunks of life that separated them. C thought he would die only from the bad smell, which is not clear if it was formed from the uniform gas that flowed, a gas that, as C would later learn, was specially developed to be breathable for all types of aliens who needed to be enslaved and enlisted in the various areas of the Federation, or it was formed from all the secretions that came out of the bodies.
As mentioned, they were constantly being pushed by something, front or back, until they came to a sort of hall, which was a little more comfortable, even though they had to be up to their knees in a brown liquid and all sorts of other liquids. But at least there was some room to relax.
C began to wonder if there was any logic or purpose to all this, and it was important for him to come to a conclusion as soon as possible, so that he knew where they were going and might try to escape. He did not stop for a moment thinking that he must bring his friends back to Earth, because they came here because of him. He would later realize how funny this thought was in the conditions and where they were, but funny as it may be, it was this thought that apparently held him, and gave him the strength to hold them.

Gradually C discovered that there were creatures near him that he could communicate with, and they did talk to him. The bee-man, too, the one who came to him in dreams when they lived in the house of the Nawamis on the desert planet, and would teach him things, returned to him, especially in moments when his fatigue thought to overwhelm him and bring him down under the brown liquid. He would strengthen him not to succumb to fatigue, and guide him what to do. "What, are you a prisoner here too?" C asked him the first time he came back to him "me they can no longer imprison, but many of my planet people, they are here" the bee man replied.

Then they were crammed back into the tunnels, and again into the halls and back for goodness sake, but C and his friends and another group of aliens calling them, already had a plan.
The aliens told them that they were all led to be forced soldiers of those who captured them, who were in a great cosmic war. Whenever they felt the big push, either a new group of prisoners was brought in, or a large group was taken out to war. And whenever too many soldiers were killed, it was the turn of a new group to be recruited. Their turn will come, too.
C and the aliens have come to the realization that at the end of it all there is one huge funnel, into which captives from all the parallel tunnels are poured simultaneously, into a huge, open surface.
No one looks at the lone prisoner.
"In their eyes we are all a flowing, not more, and they will not care if they lack a few drops."
This moment of outpouring must be exploited. Escape, with all your might.
One of the alien friends also knew where. This was not the first time he had been imprisoned here.
And there, at the end of the direction he had described to them so well, that even their earthly minds, so slow in three-dimensional telepathy, realized, they would all meet.
That friend also knew where they were going from there.