בשבת של אפריל, לאחר ליל הסדר שבו כינס חפא את כולנו לצורך פיוס והשלמה, שוב היינו באותו צריף ליד הכנרת שבו היה המפגש הראשון של המשולש הסגול. לראשונה היו איתנו גם שלושה "מקומיים". היה קריר יותר מהרגיל בעונה, והשמים היו אפורים. בכל זאת שררה בינינו לראשונה מזה זמן רב אוירה של תקוה, הרגשה שהנה אנחנו חוזרים לימים של פעם וכל המחלוקות הסתדרו. אחרי ארוחת הצהריים, כשהשמש קצת יצאה, יצאנו בהליכה רגלית לטבריה, הליכה שאמורה היתה להימשך כשעה וחצי. חפא נשאר בצריף.
אחרי חצי שעה של הליכה התחלתי להרגיש רע מאד, אי שם בגוף הכולל שלי, וגם אחרים אמרו שהם מרגישים ככה. לא יכולנו, פשוט ככה, להמשיך ללכת בכיוון טבריה. החלטנו לחזור לצריף. השמים הפכו לקודרים יותר ויותר, אף פעם לא ראינו אותם ככה, כמעט שחורים, ורוח קרה ורעה מאד התחילה לצלוף בנו.
חפא עמד מחוץ לצריף, ומיד כשהגענו בישר לנו שאשר יגור מפניו בא.
הוא אינו קולט יותר שדרים מן הנקודות שלו בפדרציה, ואם הוא מבין נכון את מה שקרה, כוהני התבונה האפלה ונופלדנס אכן עשו יד אחת והדיחו את השליט הכחול, ידידנו. הדבר הראשון שיעשו, אמר חפא, יהיה ביטול החלטותיו, וכעת אין לו ספק שהם בדרך לכאן.
חפא אמר שהכוחות שלהם אדירים והמערכת שלנו לא תוכל להלחם נגדם, וברגע שיגיעו לכדור הארץ תפסיק המערכת, כברירת מחדל, לפעול. לחלוטין.
אין גם טעם לנסות להשתמש בחלליות ולהימלט מכאן, כי הם כבר שולטים על כל מפתחות הקפיצה בחלל שמסביב למערכות השמש האזוריות, אליהם החטאפה שלנו מתחברת. החלל שסביבינו הוא עכשיו חלל עויין.
חפא אמר שהדבר היחיד שיישאר לרשותנו בימים הבאים, ואולי נוכל להשתמש בו, הוא המדיטציות וכמה מתרגילי הלוחמה שלמדנו במפגשי המשולש הסגול.
אבל עכשיו עלינו להתפזר במהירות, כל אחד ילך לדרכו וישתדל להיעלם בפינות הארץ והעולם. רק כעבור זמן מסויים, נוכל להתחיל לנסות לחתור ולהגיע למקום מסויים אשר חפא ציין לנו את שמו, שם נוכל אולי להתארגן מחדש.
גשם כבד וברד אכזרי ניתכו בחוץ.
מקץ שעה כבו כל החשמלים בעולם, והמערכת שבתה כליל.
חושך בראשיתי השתרר בכל, ואני ידעתי שנופלדנס וכוחות הצד האפל של הגלקסיה השתלטו על כדור הארץ.
לא יודע כמה זמן עבר מאז. זוכר רק לילה גשום מאד, הליכה-ריצה של שעות עד שתפסתי טרמפ במכונית שהביאה אותי לכפר ערבי אי שם בגליל, חום גבוה, ימים שלמים של טשטוש ואבדן הכרה, ושוב נסיעה באיזה מכונית עד שמצאתי את עצמי, אצל גב' לונה בן שושן ברחוב הרקפת 12. איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן שושן, והדירה שלי – חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות.
חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית, הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. אד ערפל עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים.
כולם כאן שווים. לאפס.
בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת רכיבים מפלסטיק,
ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה ובשביל מי הם מיוצרים.
אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר לא רואה אותו יותר.
ובחוץ, עדיין מחפשים אותי המשמרות של שלטון העולם החדש, אני יודע.
למרות שככל שחולף הזמן, אני לא בטוח אם כל זה לא היה דמיון, אם באמת היו אי פעם חפא, צבי, סטולי הגנוב וכל האחרים, אם באמת שלטנו בעולם. ואני אומר לעצמי שעדיף בכל מקרה שלא לחשוב על זה כי מחשבה היא סוג של התפנקות שאני לא יכול להרשותו לעצמי במלחמת הקיום הזאת.
מן התקופה בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זֵכֵר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו, וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן שושן היה מתחשק לעבוד.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא להתקל לא באלה ולא באלה.
ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות. אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה.
בלוג הצועד The VValker's blog 