בלוג הצועד The VValker's blog

מסדר רחפני הדבורה (הזמזומים) הוא מסדר רחפנים שאחדים מחבריו, שהיו גם חוקרים בבית הספר העליון של התבונה הגלקטית, הם אלה שחטפו את חפא בילדותו, והביאו אותו בתור גור אדמי מכדור הארץ לכוכב זמזום (הכוכב המדברי), והם גם עזרו לו בהמשך להתחמק מהשבי ולהגיע גם כן אל בית הספר של התבונה הגלקטית.
רחפני הדבורה מאמינים שהכוכב המדברי הוא העולם הראשון בו נחתה חלליתם של המורדים, אדמי הדבורה הקדמונים הנחשבים לאבותיהם של כל סוגי המין האנושי ביקום, לאחר שחלליתם הגיחה מן החור השחור והם רואים את עצמם כאחראים על הכוכב הזה למרות שרובם אינם גרים בו.
רחפני המסדר מאמינים שהמייסד של מסדרם הוא תמקט, הלוחם הקדום עצמו ושהם עצמם משמרים בצורתם את צורת אדם הדבורה הקדום.

אי אפשר לתאר את הכלום שבו נמצאים, כשלא נמצאים בשום מקום.
אפלה אינסופית, אפלה מוחלטת לחושים, אין לתודעה במה להיאחז, מה לספר לעצמה.
רק ידיעה עמומה שבאיזשהו מקום משהו קיים.
אולי זה אני.
ניצוץ שביר מתחת לטונות של עלטה, בחלל ובזמן. לא, בכלום.

אנחנו שבעה: המתורגמן, עוזר הטייס, סטולי הגנוב, שני לוחמים, Wangoon ואני. החללית שלנו היתה בדרך אל מקום המפגש שקבע חפא, וכדי לצאת סופית מתחום שלטון האופל הגלקטי נכנסנו אל תוך שטח צר בין שני שדות כבידה ושם נתקלנו במארב. כדי לחמוק היינו מוכרחים לבצע ביטול יקום, בתנאים הכי קשים.

ועדיין לא החזרנו את היקום.
אסור להירדם, להירדם כאן זה להתאיין.
Wangoon מאי שם בעלטה משדרת לי לשמור את הידיים פרושות לצדדים.
מרגיש כמו צניחה בארובה שאין לה תחתית.
מפעם לפעם יוצאים מזה ומגיחים כמו התעוררות משינה אל יקומים מקבילים, נזרקים אחורה וקדימה בזמן המתעקל.
הייתי פרק זמן בעולמם של אדמי הדבורה.
גם חייתי במה שנראה כמו הסטוריות אלטרנטיביות מקבילות.
ועדיין מחפשים אותנו שליחי האופל, ומבעד לחשכה בעיניים סומות אני מנהל איתם קרבות חרב, למרות שיש לי רק אחיזת חרב.

עולות בי מחשבות: מתי יגיע הזמן להחזיר את היקום, והאם זה יהיה באמת אותו יקום?
אולי אותו יקום כבר לא יהיה קיים יותר?

"לא פעם אחת שאלנו את השאלה, למה נבחרנו דווקא אנחנו.

ואולי השאלה המעניינת באמת היא איך כולם הסכימו, מה היה בחפא שהיפנט את כל החבר'ה שהיו איתנו, לרצות לעזור לו לשנות את העולם, למרות שלא ידענו בדיוק איך אמורים כל הדברים שאנחנו עושים לשנות את העולם. עד לרגע האחרון הטלנו ספק.

אני לא בטוח שכולם רצו לשנות את העולם.
אני, כנראה, רציתי."

להסטוריה האלטרנטיבית יש, החל מיולי, גם פריקוול שבו כתבתי עד עכשיו 5 פוסטים. זה נכתב ב13/7.

הקיץ יוקד, בעונה כזאת יש כאלה שמחפשים מקום לבטל את היקום.

החללית ניתרה בין חיות חלל וחלליות רוקדות עד שהגיעה למעבר נסתר בין שני צוקים. והיו גם שירים, והיתה גם זאת, ב18 לחודש:

Wangoon
ידענו על הכחולות שהן באו מכוכב לכת רחוק למדי מכדור הארץ, אי שם בשפיץ הדרומי של הגלקסיה.
שמענו גם שלחפא היה סיפור עם אחת מהן, בזמן שהשתתף במלחמה הגלקטית שהיתה, בתור חלק מצוות לחילוץ שבויים.
כשראיתי את הכחולה שמעכשיו אקרא לה WANGOON כי ככה בערך שידרה לי הטלפתיה שלה כשהתעניינתי בשמה, הבנתי מה משך את חפא בנשים הכחולות.
אספנו אותה בתחנה השניה שהחללית ניתרה אליה אחרי ערפילי העבר. זה היה איזה כוכבון קטן, ששימש כתחנת המתנה ומעבר של נוסעי חלל וחלליות משא, כאלה יש הרבה. המתורגמן, שיש לו הכי הרבה שעות טיסה והיכרות עם מקומות כאלה, אמר שהוא רואה ידידה שלו בין המוני החייזרים המחכים לחלליות במשטח מחופה גג שאפשר בקושי לקרוא לו לובי. עוזר הטייס אמר שאין זמן עכשיו לידידות שלו, והספיק לנו החייזרים שרדפו אחרינו בגלל ה21 שעל המצח שלי. המתורגמן אמר שהיא גם לוחמת וכדאי לצרף אותה אלינו.

היא עמדה שם, כחולה לגמרי, בצבע עמוק מאד. ראש קרח, עיניים חתוליות מאורכות, פה ואף קטנים מאד.
גוף של אשה, ללא ספק.
לא לבושה כלום, חוץ ממחרוזת האבנים העגולות שעל צוארה.
רק במשולש הבולט בכחול היותר כהה שלו, היו שיערות.
כל היתר, פרווה משיית.
הדבר הכי סקסי שיש ביקום.
היא קלטה אותי מיד ומצאתי חן בעיניה. הכחולות עושות רק מה שהן רוצות.
הן מדברות רק בטלפתיה, לא משמיעות שום קול, רק כשהן…
ואיזה הנאה יש בצליל שהן משדרות.

כשחיבקתי אותה הרגשתי מבעד לפרווה הנעימה, הרכה, את הגוף החזק, הבריא שלה. הכחולות מגינות על עצמן. יש זכרים בכוכב שלהן, אבל בהם הן משתמשות בעיקר להפרייה (וגם את זה הן מסוגלות לעשות אחת עם השנייה, וכך הן מעדיפות בדרך כלל!),כלומר, הן מסוגלות להזדווג גם איתם בשביל סקס, אבל הזכרים האלה הם בשבילן רק חלק מן האוסף. שאלתי את עצמי מה הזכרים המסכנים האלה עושים עם החיים שלהם.

היו שעות שWangoon היתה עם המתורגמן. פעם אחת היתה גם עם סטולי הגנוב. עוזר הטייס ושני הלוחמים בכלל לא התעניינו בנקבות, נדמה לי שהם התעניינו אחד בשני.
בכל פעם שהיא היתה עם מישהו, כל החללית הרגישה ורעדה מעוצמת הצליל.
רוב הטיסה, היא היתה איתי, גם כשנכנסה החללית בין המצוקים.

החייזרית הראשונה שלי.

משירי חזרה לתיכון

א. מבט על תמונת מחזור ישנה

במסגרות ישָנות
פנים חמוּרות, מבטיחות
לשחֵר לטרף העולם
בשחור לבן.

הכל נקי מכבר
ממשקעי הילדות, חלפו עברו.
התחלות חדשות
צלולות כבדולח
של הזמן המבוגר.
לא יהיה לנו עוד זמן מבוגר כזה.

חכמים היו הצֲלמים
שידעו להקפיא את הרגע.
הטֶרֶם שבין מה שהיה
ומה שלא יהיה.

ינואר-יוני 2005

ב.

כמו האדמה שלא יודעת
מרחקים אסטרונומיים
כך אמיתוֹת בית הספר
ישנות, פשוטות
מתחת לשמש האחת.
חדרי הכיתות שאינם משתנים
אלה רק אנחנו, שחולפים
מתרחקים. מסתבכים.

נכתב ב4/6 בקטגוריה שירה ותרגום בה נכתבו גם תרגום חוזר לOn the Border (אגב, אל סטיוארט הוציא לאחרונה אלבום חדש, בגיל 60) ושיר טיולים.

וההסטוריה האלטרנטיבית עושה סיכומי ביניים, ויוצאת לחופשה מכדור הארץ.

"החלל היה אטום וסמיך, בקושי נראו דרכו כוכבים.
התברר לי שאנחנו טסים בתוך ענן אבק קוסמי, והוא הלך ונעשה סמיך, דרך המסך שהראה את כל מה שנמצא בחוץ.

המתורגמן הסביר שעדיין לא יצאנו מהשטח העויין, והדרך הטובה ביותר להסוות אותנו היא להיכנס אל תוך עומק האבק. המתורגמן היה טייס מנוסה, אך ידעתי שבשלב כלשהוא נצטרך למצוא מקפצות חלל, ותהיתי אם יש סיכוי שמישהו החביא מקפצות כאלה בתוך האבק.
כמו כתשובה, התחילו להגיע צלילים מאי שם. לא שמעתי אותם באוזניים. גם אי אפשר להגיד שחשתי אותם בגוף. מין ידע חיצוני היה לי, שהם ישנם. הם היו נעימים מאד, למרות שהם דמו די מעט לאיזה שהם צלילים שפעם שמעתי. היה בהם משהו שהרגשתי שהוא סוחף, לא אותי, אלא את אותו משהו שששמע אותם בפעם הראשונה, אבל הוא קשור אלי. לא בחללית, אבל גם לא מחוץ לה. אי אפשר היה לקבוע איפה הדבר הזה נמצא.
אחר כך הצלילים הגיעו גם אל הגוף המוכר שלי, ועטפו אותו בהרגשה נעימה. השתדלתי לא להירדם. פתאום החללית נדחפה קדימה.
ושוב היינו בתוך חלל מלא כוכבים, ממול ראינו את קצהו של ענן האבק, מוקף אור שהזכיר דמדומי ערב."

ערפילי העבר 14/6

חוף ליד הכנרת, אליו סמוך צריף, במרחק הליכה של שעה וחצי מטבריה.
שם התקיים המפגש הראשון של המשולש הסגול, ושם גם נפגשנו כולנו בפעם האחרונה על כדור הארץ כשבמהלך המפגש נודע לנו שקואליציית האופל הגלקטי השתלטה על העולם וכולנו היינו חייבים להתפזר במהירות.
יותר משלוש שנים עברו מאז עד שפגשתי שוב מישהו מהחבורה.

מאי הוא חודש כבד.
אולי בגלל ימי הזכרון, אולי משום שבו מנהל החורף את הקרבות האחרונים שלו עם הקיץ. מזג האויר עוד לא בהיר כל כך.
בסוף, הקיץ מנצח. בא החילוץ.
"ואז זיהיתי אור מסביבי, ראיתי שאני מוקף יצורים, וביניהם ראיתי את המתורגמן ואת סטולי הגנוב. הם באו עם כח החילוץ.
"לקח לכם הרבה זמן למצוא אותי", אמרתי. "הייתי צריך להגיע עד לכאן."
"אבל מצאנו אותך" אמר סטולי הגנוב. "וזה מה שחשוב."" (25/5)

אבל לפני כן, ב1 לחודש, היתה התקוממות, ואולי היא עוד לא נגמרה.
היתה גם הצעת עיסקה של כוחות האופל.

היו גם כמה דברים קלילים יותר: שיר מתוך פרוייקט הגוגי (שבגללו עדיין נכנסים לחפש אצלי תמונות של מאיה בוסקילה עירום) ושירת הגימטריות.

במאי היה גם יום העצמאות, ב23 במאי (בקטגוריה מלח הארץ) כתבתי על יום העצמאות הפרטי:

"לכל אחד יש גם יום עצמאות פרטי משלו, לפחות יום עצמאות אחד.
יום שבו הוא זוכר מתי הוא הגדיר את עצמו, את הרצונות שלו, וגם שילם על כך מחיר.
לי יש כמה ימים שמועמדים להיות ימי עצמאות פרטיים, אחד מהם זה היום.
כי ביום הזה הרימה המערכת ידיים באיזה נסיון שהיה לה "לשנות אותי" או כפי שראיתי את זה: לעצב אותי לפי הרצונות של אחרים.
לא ממש את כל הפרטים אני יודע, לא את הכל אני רוצה לספר. זה היה מזמן, הייתי בן 17.5, ואני לא בטוח ממש בקשר בין הדברים שקרו אז לבין המחיר ששילמתי אחרי שנה, בהתוויה האמיתית, לא זאת שאני כותב עליה בסיפורי ההסטוריה האלטרנטיבית, אבל בהחלט זו שנתנה לה את ההשראה.
ניסו לחנך אותי מחדש, אני התעקשתי להיות אני. שילמתי את המחיר בבדידות, בתחושות של "יכול היה להיות אחרת" שהן תמיד, תמיד חלק מהמחיר שמשלם לוחם, וכל מי שיגיד אחרת הוא שקרן.
הימין התחיל לשלוט אז בארץ, נחוש ברצונו למחוק את כל מה שבנו כאן "הסמולנים" ובעיקר "הסמולנים האשכנזים". היה גם רמטכ"ל שגייס נערים חסרי השכלה, וזאת ייאמר תמיד לזכותו, אבל הוא גם שנא אינטליגנטים. ולא רק הוא. תמיד כשעולה הימין, עולה השנאה כלפיהם, כמו השנאה ליהודים בארצות אחרות. לא שהאחרים צדיקים כל כך, בכלל לא, אבל אצל הימין רואים את הפראנויה, את הרצון למחוק את אלה שמסוגלים לחשוב, ועלולים שלא לחשוב בכיוון של "אהבת המדינה/ א"י השלמה מעל לכל".
תכניות החיסול מטעם הימין התחילו אז, בסוף שנות ה70, וכל מה שאנחנו רואים היום למשל בתכניות החינוך של לימור לבנת, זה ההמשך של מה שנולד אז. אני הייתי מין חלוץ, "ניסוי כלים ראשוני" לתכנית כנגד כל "הסמול", ולכן אלי התנהגו יחסית בעדינות, נתנו לי כאילו "צ'אנס להשתנות".
הרבה אנשים לא מבינים את זה, ויש אנשים טובים שמשתפים פעולה עם תכניות החיסול האלה. כמו המנכ"לית הבוכה. ועוד הרבה אחרים. לא כולם טובים או תמימים, כמובן.
החור השחור שולט, והאור בדרך כלל משועבד לו כפי שנאמר בפוסט הקודם, ורק מעטים כמו לוחמי הקרן הבהירה מסוגלים לזכור זאת. גם אני לפעמים צריך להתאמץ כדי לזכור.
ולקבל בהשלמה את המחיר שקבע שלטון החור השחור.
עד שלוחמיו של חפא יבואו וישחררו את הפלנטה, כך, פחות או יותר.
ולהיות מודע לאפשרות שאולי זה לא יקרה בכלל. רק ב"הסטוריה האלטרנטיבית" (שם אני עסוק עכשיו בתכנון איך זה יקרה).
וכדי לעזור לעצמי לזכור, אני קובע ימים כמו יום העצמאות הזה, והולך להדליק משואה של קטורת ליד האינטרנט הטלפתי."

"שבת ראשונה של אפריל, לאחר ליל הסדר.
ליל הסדר שבו כינס חפא את כולנו לצורך פיוס והשלמה, שוב היינו באותו צריף ליד חוף הטלפתיה בכנרת, אותו מקום בו היה המפגש הראשון של המשולש הסגול.
בחוץ היה קריר יותר מדי בשביל ראשית אפריל, והשמים היו אפורים. בכל זאת מצב הרוח השתפר, אחרי שיושבו המחלוקות הקשות שררה בינינו שוב, לראשונה מזה זמן רב אוירה של תקוה, הרגשה שהנה אנחנו חוזרים לימים של פעם.
אחרי ארוחת הצהריים, כשהשמש קצת יצאה, יצאנו בהליכה רגלית לטבריה, הליכה שאמורה היתה להימשך כשעה וחצי. חפא נשאר בצריף.
אחרי חצי שעה של הליכה התחלתי להרגיש רע מאד, אי שם בגוף הכולל שלי, וגם אחרים אמרו שהם מרגישים אותו דבר. לא יכולנו, פשוט ככה, להמשיך ללכת בכיוון טבריה. החלטנו לחזור לצריף. השמים הפכו לקודרים יותר ויותר, אף פעם לא ראינו אותם ככה, כמעט שחורים, ורוח קרה ורעה מאד התחילה לצלוף בנו.
חפא עמד מחוץ לצריף, ומיד כשהגענו בישר לנו שאשר יגור מפניו בא.
הוא אינו קולט יותר שדרים מן הנקודות שלו בפדרציה, ואם הוא מבין נכון את מה שקרה, כוהני התבונה האפלה ונופלדנס אכן עשו יד אחת והדיחו את השליט הכחול, ידידנו. הדבר הראשון שיעשו, אמר חפא, יהיה ביטול החלטותיו, ובראש וראשונה ההחלטות שהחליט בעדינו. כעת אין לו ספק שהם בדרך לכאן.
חפא אמר שהכוחות שלהם אדירים והמערכת שלנו לא תוכל להלחם נגדם, וברגע שיגיעו לכדור הארץ תפסיק המערכת, כברירת מחדל, לפעול. לחלוטין.
אין גם טעם לנסות להשתמש בחלליות ולהימלט מכאן, כי הם כבר שולטים על כל מפתחות הקפיצה בחלל שמסביב למערכות השמש האזוריות, אליהם החטאפה שלנו מתחברת. החלל שסביבינו הוא עכשיו חלל עויין.
חפא אמר שהדבר היחיד שיישאר לרשותנו בימים הבאים, ואולי נוכל להשתמש בו, הוא המדיטציות וכמה מתרגילי הלוחמה שלמדנו במפגשי המשולש הסגול.
אבל עכשיו עלינו להתפזר במהירות, כל אחד ילך לדרכו וישתדל להיעלם בפינות הארץ והעולם. רק כעבור זמן מסויים, נוכל להתחיל לנסות לחתור ולהגיע למקום מסויים אשר חפא ציין לנו את שמו, שם נוכל אולי להתארגן מחדש.
גשם כבד וברד אכזרי ניתכו בחוץ.
מקץ שעה כבו כל החשמלים בעולם, והמערכת שבתה כליל.

חושך בראשיתי השתרר בכל, ואני ידעתי שנופלדנס וכוחות הצד האפל של הגלקסיה השתלטו על כדור הארץ."

כך הסתיים ב2 באפריל הפוסט חלל עויין שמבשר את השתלטות כוחות האופל הגלקטיים בהסטוריה האלטרנטיבית. קצת קשה לכתוב על זה דווקא ביום שאחד הנציגים של האופל האמיתי התפטר, אבל ממילא הוא עוד עלול לשוב ומוקדם לשמוח. צריך תמיד תזכורת קטנה.
בכל אופן, בהסטוריה האלטרנטיבית לפחות כוחות האופל עדיין שולטים, ואנחנו עדיין מנסים להגיע אל נקודת האיסוף שקבע חפא.

בחודש אפריל הלכו לעולמם אהוד מנור ועזר וייצמן ואני הקדשתי פוסטים לזכרם.

היתה גם מתיחה קטנה בראשית החודש, כיאות לתאריך.
אבל ההסטוריה האלטרנטיבית, שחצתה את גבול 28 הפוסטים שהתחייבתי להן בהתחלה, האפילה בשלטונה על הכל.

"ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת, ברדיו של גב' לונה בן שושן.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
אבל גם רבים אחרים במפעל ובחנויות ברחוב שממול, אמרו שהם לא ילכו לקבל את הכרטיסים, וכל מה שאומרים ברדיו, זה חרטא.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות.
אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה."

כרטיס זהות, נכתב במקור ב8/4/2005.