הפונדק של הנגנים

הקצה של הקצה, המקום הנידח ביותר של הכוכב המדברי, הנמצא בעצמו בקצה הנידח ביותר של הגלקסיה.
מכתש לא גדול במיוחד, מוקף בחומות גבוהות מרשימות של סלע אפור, ובתוכו צומחים אט אט, במרחק רב זה מזה, מבנים קטנים שנראים עשויים מעץ או מחימר. גרים בהם יצורים אדמיים מכל רחבי הגלקסיה שחיפשו חופש משלטון האופל שעדיין שורר שם, מעבר לענן האבק המבדיל את הכוכב הזה מן הגלקסיה, מגן עליו מפניה. גם מורדים מבוקשים מסתתרים כאן, וכאן אמורים להימצא איפושהוא חפא ויתר האחרים שכבר הגיעו. ליתר דיוק, כאן הם אמורים למצוא אותי.
כך אמר סטולי הגנוב כשהגענו אתמול לכאן, למקום שנקרא הפונדק של הנגנים. זהו מבנה שחור של שתי קומות, על גבעה קרוב לאמצע המכתש. לכאן הגיעו תמיד, ומגיעים גם בתקופה הזאת, יצורים העוסקים במוסיקה, השפה האמיתית של היקום. ראינו כמה מהם מסתובבים בקומת הכניסה, עם הכלים המוזרים שלהם, על יד מה שנראה דומה לבר. חיפשתי אצלם משהו שדומה לגיטרה הטלפתית הקטנה, שפעם קניתי בכוכב זהיסו, ולא מצאתי.
Wangooon זיהתה שם נגן אחד שאמרה שהוא מפורסם, הצטרפה אליו ולא חזרה. סטולי הגנוב הגנוב הזמין אותי למיץ צהוב הדומה בקירוב למיץ מנגו מעורב עם מרטיני, ואמר שהוא צריך לנסוע חזרה אל הגלקסיה, לאסוף את אלה שעוד לא הצליחו להגיע. המתורגמן, עוזר הטייס ושני הלוחמים נוסעים איתו, ואני נשאר לבד לחכות כאן. ככה זה מטעמי בטיחות, אין לסמוך על אף אחד, אפילו על המתורגמן, לחש לי. ואולי רמז לי שבמיוחד לא. לכן גם הוא עצמו לא יודע איפה המקום המדוייק שבו חפא ואלה שכבר הגיעו נמצאים בו, אני צריך לחכות שהם יגיעו ויביאו אותי לשם. אני יכול לחכות עוד שלושה ימים כאן בפונדק, אחר כך "להתפזר" באיזור, העיקר לא להתרחק מהמכתש, העיקר לא לדאוג, הם ימצאו אותי.
הייתי עייף מההליכה הרגלית הארוכה שעשינו עד לכאן ממקום נחיתת החללית, שיכור מעט מן המשקה הצהוב, מטומטם מן המוזיקה הזרה שהתחילה להתנגן, חושב עדיין איפה Wangooon ולא קלטתי ברגע הראשון בדיוק את מה שאמר.
פתאום הייתי שוב לבדי, עם לילה כוכבי זר ששרר בחוץ.

המתאבדים בשירות האופל הצרוף

פוליטיקה זו אמנות הגועל-נפש, ושרון אינו צדיק יותר מביבי. בכלל, אין בפוליטיקה צדיקים.
ובסך הכל, העמדות המדיניות והכלכליות-חברתיות (חה חה) של השניים אינן כה רחוקות. גם של השאר לא. ולכולם ברור שביבי שמשחק אותה עכשיו האופוזיציונר הימני שיצא כנגד שרון בגלל ההתנתקות, כראש ממשלה (אם יגיע חס וחלילה) יעשה את מה שאמריקה תגיד לו, כמו שעשה בהסכמי וואי, ואז שרון הוא שתקף אותו מימין. אלה חוקי המשחק הידוע כמעט מראש, ומן הסתם, כראש ממשלה ימשיך ביבי בתהליך העברת השטחים לפלשתינים, יותקף מימין ע"י לנדאו והפייגלינים, וייהפך לאתרוג החדש של אלה שנקראים אצלינו "שמאל", כולל העיתון לאנשים חושבים שכבר ידע לחבק אותו כשר האוצר, ואגב, התאצ'ריזם שלו הוא גם התאצ'ריזם של יוסי ביילין ואפילו של שמעון "קפיטליזם חזירי" פרס.
מה בכל זאת מטריד במיוחד כשרואים את האיש הזה מדבר, בלי שום קשר לתוכן הדברים שלו (שלכשעצמם יכולים להיות לפעמים נכונים)?
ההרגשה שהוא המשיח, החלילן מהמלין, הקוסם המהפנט המוליך את מחנה הרשע המזוקק באשר הוא נמצא, לא רק בליכוד אלא בישראל כולה.
הרשע המזוקק הוא לא עניין של שמאל או ימין, מוצא עדתי, דת, מעמד. הוא משהו שלא שייך לפוליטיקה הרגילה, על כל הלכלוך שבה.
יש הרגשה שהאיש הזה אוסף את כל שונאי החמלה הנמצאים בישראל, בכל החלקים והשכבות שלה. כשהוא היה ראש ממשלה הוא הוציא את השנאה הצרופה והרשע המזוקק מן האנשים שבשוק, אלה שתיקי דיין כינתה "אספסוף" ומן היהדות הדתית-מזרחית ("הלחישה הפזיזה" על אוזנו של הרב כדורי) וכיוון אותם כלפי "השמאל והאליטות" כשר אוצר הוא הוציא את אותו רשע ואותה שנאה מן המחנה "הלבן" ההפוך לגמרי – הבורגנים האשכנזים קוראי הארץ – כלפי העניים, החלשים והמוחלשים. רק ביבי יכול למתוח קו משותף בין אלה.
בן גוריון היה דיקטטור, אבל גם בנה מדינה, על הטוב והרע שבה. בגין היה איש מסית ומדיח, אבל עשה שלום עם מצרים וגם היתה בו חמלה. גם לשרון יש דברים שאני מצדיע. ולא נכנס לנושא של מנהיגים מבחוץ.
עם הכוחות שביבי מוביל, אפשר רק להרוס. אנרגיה שלילית טהורה. ביבי פשוט מחפש אותה, יודע איפה היא חבויה ומוציא אותה משם. עליה הוא בונה את כוחו.
הוא בונה על האנטי הומני, ולא על טיעון הגיוני, והתגובות של תומכיו באינטרנט רק מראות עד כמה אין טעם ב'דיון' ממשי איתם – מה שמנחה אותם הוא השנאה לאחרים, בעיקר לחלשים, ולכל מה שמריח איזושהיא חמלה. וזה העיקרון המנחה אותם – זו הדת המיסטית שלהם: הדת של שנאת החמלה.

ועליה מוכנים גם להתאבד החמאסניקים של האופל הצרוף.

זהיסו

קניתי שם פעם גיטרה טלפתית קטנה. גם ג'ון לנון למד לנגן על זה.

"היה לנו עוד זמן עד שנחזור לכדור הארץ. אותו ניצל חפא לקחת אותנו למספר מקומות מעניינים שעליהם אספר אולי בעתיד, שגם יצא לי עוד לחזור אליהם שוב. כפי שסיפרתי, ג'ון ויוקו החליטו להישאר שם עוד כמה שבועות בהם ילמדו לנגן בגיטרה טלפתית. גם אני לקחתי במקום ההוא, שנקרא "זהיסו" גיטרה קטנה, כדי שסטולי הגנוב יחבר לי אותה כמו שהוא יודע למשדר הטלפתינט. ידעתי שיכולים לצאת מזה דברים מעניינים."

שער הזהב

זה לא אותו השער העתיק, הרבוע ועשוי אבן, שעמד כאן בלב אותם מרחבים שוממים, ואלה שהקימו אותו עשו זאת כדי לציין את המקום שבו, לפי אמונתם, נחתה החללית הראשונה, מגיחה מתוך חור שחור ונושאת איתה יצורים אדמיים ולפיכך היה מקום זה עבורם שער הכניסה של האדם ליקום, לפני כ4 מיליארד שנה. מכאן, לפי אמונתם, התחילה התפשטותו של המין האדמי בגלקסיה, שכוכב לכת מדברי זה שלו שתי שמשות, אחת גדולה ואחת קטנה, נמצא בזנב הצפוני שלה, כמו מחוץ לה כמעט.

זה גם לא השער שעמד באותו מקום כעבור שנים רבות, שער משוכלל בהרבה ועשוי חלקו מחומרים מוצקים שלא היו מוכרים לבני האדם העתיקים, חלקו מקרני אור וסיבי אנרגיה דקיקים, שער שהיתמר למעשה לגובה של מאות מטרים אבל עינם של רוב האדמיים יכלה לראות רק חלק קטן ממנו. בתוך עמודיו של השער היו קבועות צורות עגולות ורבועות, שהיו לאמיתו של דבר מקפצות חלל שהעבירו לכאן מבקרים מעולמות וגם שלחו מכאן נוסעים אל הקצוות המרוחקים ביותר של היקום. מסביב פרחו גנים בתפרחת נפלאה ודשאים סגולים וכחולים השתרעו עד אין קץ וגם שדות חניה נרחבים לחלליות שנחתו והמריאו דרך המקפצות. כל זה היה עד לא מזמן כל כך.

גם קשת הזהב העומדת שם כעת, בדיוק באותו מקום שבו עמדו שני השערים הראשונים, נבנתה לפני שנים מעטות, לאחר שגורשו מן הכוכב הפולשים הסנולימים שכבשו אותו והותירו בו בשנות שלטונם המעטות מרחבים של שממה וחורבן.
מחומרים שנמצאו בין השרידים שנקברו תחת הרי חול, הותך זהב שהוא חומר זול ונפוץ למדי בעולמות הקרובים לכאן, וממנו נבנה השער מחדש בצורת קשת, הוא אינו משמש כעת לכלום ומבטא בעיקר את התקווה לשיקומו מחדש של כל מה שנהרס, שעדיין לא התמלאה לגמרי.

השער אינו גבוה כמו השער שעמד לפניו, אך על רקע המרחבים הלבנים והאפורים שסביבו הוא מנצנץ ובולט לכל כלי טיס המתקרב לחלק זה של הכוכב, ומשמש נקודת ציון, ורק כשראיתי אותו, אחרי שהקפנו את הכוכב חמש או שש פעמים, ידעתי שאכן הגענו אל נקודת היעד.


1980

גרוטאות

גְּרוּטָאוֹת עַל הַמִּגְרָשׁ
מְחַכּוֹת בַּעֲרֵמָה
לַקּוֹסֵם שֶׁיָּבוֹא
יָפִיחַ בָּהֶן רוּחַ חַיִּים.

וּבֵינְתַיִם מַעֲלוֹת הֵן חֲלוּדָה
עַכְבְּרוֹשִׁים שֶׁמְּכַרְסְמִים בָּהֶן
מַזְכִּירִים לָהֶן
תְּהִלַּת יָמִים עָבְרוּ.

הַקּוֹסֵם שֶׁיָּבוֹא
אוּלַי הוּא יֶאֱסֹף אוֹתָן
יַחְיֶה אֶת רוּחָן לִצְעֹד בְּמַחַץ עַל הָעוֹלָם
לְלַמְּדוֹ לֶקַח
עַל שֶׁשָּׁכַח שֶׁכְּמוֹתָן מִכְּבָר.

גְּרוּטָאוֹת מֻנָּחוֹת עַל הַמִּגְרָשׁ
עֵדוּת לְעוֹלָם שֶׁהִשְׁתַּנָּה
מַזְכֶּרֶת לְיָמִים שֶׁעָבְרוּ.

הצועד/31805

הוֹלֵּך אֲנִי בְּדֶרֶך

שֶמְחַבֶּרֶת בֵּין בתיהן שֶל אהובותי

זכרונן שֶל אהובותי

הוּא הַמָּקוֹם

שֶבּוֹ אֲנִי קַיָּם

הֵן זוֹכְרוֹת אוֹתי

גַּם אִם הֵן

לֹא הוֹלְכוֹת לְיָד ביתי

יֵש הַרְבֵּה דְּבָרִים שהם אינם פְּתוּרים

מִן הַסְּתָם

לא ייפתרו לְעוֹלָם

אבל יש דְּבָרִים שֶמִתְגַּלִים לי באקראי עִם הַשָנִים

גם בִּילְלַת זְאֵבִים אֲדוּמִים.

סיכום שנתי – ה'מצעד' וה'הסטוריה'

"מצעד המחץ נולד ב6.3.77 וצעד במשך ארבע שנים ומשהו.
עד שהחבורה שניסתה לכבוש את העולם גדלה, והתפרדה.
מאז, מפעם לפעם ישנם רגעי שיא שנכנסים ל"מצעד המחץ של החיים". לא שהחיים הם מצעד מחץ גדול כל כך, תמיד.

או שהם כן.

עד כאן, נאום הפתיחה."


כך זה התחיל, ב14 באוגוסט לפני שנה. עם עוד בלוג אחד זניח למדי שכבר היה לי, לא היה לי מושג לאן אני אקח את הבלוג החדש וכמה זמן אני אמשיך להיות פה.
וככה אני ממשיך להרגיש גם עכשיו, אחרי שנה, 15 ימים ו255 פוסטים.

בחודשים הראשונים הרגשתי קשור מאד לכינוי שבחרתי לי, שעל נסיבות הולדתו, באתר האליטיסטי, כתבתי כאן. רוב הפוסטים סיפרו על מצעד המחץ הישן, סוס מת למדי בחיי ההווה שלי, אבל מסתבר שלגמרי לא מת בזכרון שלי, ובכל מקרה שייך לתקופה מעצבת ומכוננת מאד בהסטוריה שלי, שהבלוג הזה נתן לי הזדמנות לבחון אותה מזוית אחרת, גם בכיוון השונה למדי שהבלוג התפתח בו בהמשך.
14 פוסטים נכתבו בקטגוריה המצעד, סטטיסטיקות וכללי, 5 נכתבו בקטגוריה1977 (שם נולד המצעד) ועוד 2 נכתבו בחבורת המחץ וגם מודעות חסות, בה נכתבו 4 פוסטים, שייכת לסיפור של מצעד המחץ. וזו ההזדמנות לפנות ליריב בבקשה, שיתן דרך נוחה לצפות בקטגוריות וללנקק אותן.

במקביל התחלתי לפתח קטגוריות נוספות, "רציניות" יותר, עם נסיון להעביר מסר רחב יותר, ובהן שירות פוליטי (14 פוסטים), גלולות זכרון (8 פוסטים) ומלח הארץ (3 פוסטים) וגם הקטגוריות ה'ספרותיות נטו' כביכול: שירה ותרגום (8 פוסטים) וסיפורים לפני השינה (6 פוסטים).
עד פברואר איכשהו דישדשתי, וגם ממוצע הכניסות, אם זה אומר משהו, היה נמוך.

ממרץ התחלתי לקחת את הבלוג לכיוון חדש לגמרי, כיוון כתיבה שכמעט לא ניסיתי קודם לעולם – הכיוון של ההסטוריה האלטרנטיבית.
התחלתי לכתוב אותה ב6.3, בדיוק אותו יום, בחודש ובשבוע, שבו נולד מצעד המחץ, והסיפור שלה מתחיל בדיוק מאותו יום בשנת 1977, כך שגם ההסטוריה האלטרנטיבית על 95 פוסטיה שנכתבו עד היום היא ביתו החוקית של נאום הפתיחה שלמעלה ואחותו החוקית של מצעד המחץ שכיכב כאן בחצי הראשון של השנה ודי נעלם מאז. מאז אני גם פחות "הסטוריון מצעד המחץ" ויותר "הצועד בנעליו" אבל שומר עדיין גם על הכינוי הישן.
לעזרתה של ההסטוריה האלטרנטיבית בא המילון שעד כה נכתבו בו 18 ערכים ולאחרונה נכתבו גם 5 פוסטים של פריקוול.

הקאונטר התחיל לזנק גם הוא מחודש מרץ, אבל אני לא באמת יודע אם זה בגללי או בגלל הgoogie. בזכות הפרו אני יודע מה באמת מחפשים האנשים שנכנסים לכאן: מצעדי פזמונים, מילים של שירים בלועזית, תמונות של מאיה בוסקילה (עירום) ואת כיפה אדומה. תמיד טוב להיות בפרופורציות.
חודש השיא של הכניסות הוא מרץ, אבל החודש הזה* עומד לעבור אותו – עוד 5 כניסות חסרות לו.
מאי ויולי אחריהם, ודצמבר הוא החלש ביותר – כניסה אחת פחות מיום השיא, שהוא ה5 בחודש זה.

זהו, כמו שאמרתי בהתחלה, אני אף רגע לא יודע לאן אני אקח את זה הלאה ואין לי שום הבטחה או בטחון שאני אמשיך. זאת גם שאלה של זמן והשנה היה לי הרבה. אולי בשנה הבאה יהיה לי פחות.
מכל מקום היה נעים לצעוד כאן בנעלי ולצעוד איתכם בשנה הזאת, ואני בטוח גם שמילאתי פה איזו שליחות, אך על גורלן של שליחויות והמשכן – לא אנחנו המחליטים, בדרך כלל.
ומעבר למלים ה'כבדות' – זאת היתה לי התנסות חשובה ומועילה – ראיתי שאני מסוגל לכתוב במדיום כמו הבלוג, ולצאת מן האוטיזם שבכתיבה עצמית רגילה. שמחתי על כל פידבק, למרות שקיויתי שיהו קצת יותר.
אני לא יודע לאן אקח את זה הלאה – אבל יש סיכוי שיהיה מעניין.