המצעד השנתי: 1-2/06

את כולנו מפלילים כבר מגיל אפס

כך מגבירים בנו את המוטיבציה להיות "ילדים טובים" ואחר כך "חיילים טובים" "אזרחים טובים" "עובדים מצטיינים וצייתנים", כשברקע של כל זה תלויה מולינו אשמה מתמדת – אוברדראפט נצחי של אשמות, שכדי להפריך אותו ולהוכיח לגדולים/מורים/בוסים/הממסד שזה לא נכון וש"אנחנו בסדר" אנחנו משתדלים כל הזמן להיות "טובים", וגם בכך אנחנו בעצם הופכים למשתפי פעולה עם ההפללה העצמית שלנו.
אין מי שלא חבויות בו ההתניות המוטבעות האלה וגם להגיד "לא אשמתי" הוא בעצם סוג של הודאה בקיום אשמה. אדם צריך לעבוד קשה, אולי כל החיים, בשביל לנקות את עצמו מן הסוכנים החבויים האלה של החברה, שהם אולי הכי יעילים.

נכתב ב23/1/06 בתור תגובה בקטגוריה: <a target='newWin' class='blog' href='גלולות זיכרון.

סִין (Sin?), שכבר אין לו אתר, הגיב:
"חשבתי שמצעד ההאשמות המקורקס הזה יניח לי ולנפשי המעוותת, ברגע שאני אעזוב סוף סוף את הבית.
עכשיו מתחוור לי שגם בחוץ החגיגה נמשכת.
לאן?"

המצעד השנתי: 12/05-1/06

ראשית האדם

סיפרתי פעם את אגדת אדמי הדבורה שסיפר לנו חפא, אגדה המספרת שבני האדם הראשונים ביקום דמו יותר לדבורים מאשר לבני אדם, ובהנהגת הלוחם הקדום תמקט הם מרדו באדונים הלא אנושיים, והתחילו את סיפור התפשטותם ביקום.
כאן כמובן עולה השאלה, שהיה מי שלא היסס לשאול את חפא מייד.
הדבורים שאנחנו מכירים, הן מטילות וכמוהן כל בעלי הכנף שאנחנו מכירים. בני האדם הם יונקים וכולנו יודעים באיזה דרך הם מתרבים, עם הריון ולידה.
חפא אמר שהוא לא התעמק עד כדי כך בלימוד ההסטוריה הביולוגית של היקום, ובכל אופן הסיפור הזה הוא אגדה, ואיננו חייבים לקבל אותו או להאמין בו, אנחנו יכולים לראות בו סתם סיפור יפה.
אבל בפעם אחרת הוא אמר, שרוב היצורים האדמיים האינטליגנטים שיצא לו לפגוש במסעותיו הגלקטיים, מאמינים בסיפור זה. ורובם, כמונו, הם יונקים.
שאלתי אותו איך הם מסבירים את הסתירה הביולוגית הזאת.
ואז הוא גילה לי, שלסיפור הזה יש דווקא גרעין של אמת בהסטוריית היקום.
מחקרים עתיקים של בית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית שבהם חפא עיין בתקופת לימודיו, מוכיחים, שראשית החיים ביקום התחילו מן המטילים. החייזרים הראשונים, כולם, היו מטילי ביצים, וכאלה גם היו מן הסתם האדונים שבראו את האדמיים הראשונים, בזמן מן הזמנים, בצלמם וכדמותם. היונקים הופיעו מאוחר הרבה יותר.
מתי קרה השלב הזה? ומתי עברו האדמיים את שינוי הצורה המופלא והפכו ממעופפים מטילים ליונקים, לבני האדם שהם היום?
התשובה שנמצאת באחת מאגדות ההמשך של סיפור תמקט הלוחם הקדום מפתיעה ומעניינת, ואולי גם בה יש, מי יודע, איזה גרעין הסטורי קדום:
המלחמה בין האדונים והאדמיים נמשכה זמן רב, ועל הביצים שהטילו אדמי הדבורה ריחפה סכנה, בהיותן חשופות להתקפותיהן היומיומיות של חלליות האדונים, שאיימו על כל עתידו של המין האדמי.
תמקט מצא לכך תשובה: הטמנת ביצי האדמיים בתוך רחם שהמציא, מקום חם וסטרילי שבו יהיה עתידו של המין האדמי מוגן טוב יותר מאשר בחוץ. תמקט גם האמין שנשיאת הוולד פנימה בגוף הלוחמ/ת, תיצור קירבה גדולה בין ההורה לבין הוולד, וכך תחזק את הקשרים בתוך החברה האדמית, תלכד אותה ותהפוך אותה בצורה כזאת לחזקה מול האויב.
האגדה מספרת שלוחמיו של חפא עשו נסיונות של הטמנת רחם בתוך עצמם, עד שהגיעו למסקנה שהלוחמות שבחבורה הן המתאימות ביותר להחזיק בתוכן את עתידו של המין האנושי. אחת מהן היתה אהובתו של תמקט, ששכחתי כבר באיזה שם קראו לה. כך התחילו בני האדם להוליד את ילדיהם בדרך המוכרת לנו היום, אחרי שורה של נסיונות מעבדה חוזרים וכושלים שנעשו עד שצלח הראשון, ומאז התחילו לעשות את דרכם ליהפך ליונקים.

חפא, שהאמין שחלק מן הסיפורים שבתנ"ך מקורם בחלל, אותו חצו חלליות במסעות ארוכי שנים עד שהגיעו לכדור הארץ להפיץ בו את הזרע האנושי, מפרש את סיפור הגירוש מגן עדן כהד קדום למרידה של אדמי הדבורה באדונים וההתבדלות מהם, שנעשתה מוחלטת עם נצחונה של שיטת ההתרבות החדשה. "בעצב תלדי בנים" היה קללת האדונים, הבטחת הנקם שלהם לנקבות האדם, שבגלגולן הקודם כאדמיות דבורה, לא סבלו כל כאב וצירי לידה.

נכתב ב23/12/05 בקטגוריה: סיפורים בזמן אפשר

המצעד השנתי: 11-12/05

אבל כל אחד היה שם

מעבר למקום ההוא, שבו היכולת של המוח נחסמת.
יש אפילו כאלה שנמצאים שם כל הזמן, גם כעת.

כולנו משוטטים שם, אבל לרוב אנחנו שוכחים.



ולכולנו היו שם הבנות (Understandings). הבנות של מכלול הגוף.
אנחנו לא מסוגלים, בגלל המגבלה המוחית שלנו כיצורים אדמיים,להיות יודעים קבוע ולכן אנחנו שוכחים. אבל הגוף זוכר.

כולם רוצים שנשכח. פוליטיקאים, משרדי פרסום, מדורת השבט, משרד ההשכחה, כל סוכני ה'סוציאליזציה' למיניהם.

המוטו שלי תמיד היה לזכור. גם אם זה מוזר בעיני האחרים.
אם אתה מוזר, זה סימן שאתה זוכר.
ועד יומי האחרון, אני מקווה לא לאבד את הזכרון. יקרה איתי מה שיקרה.

28/11/2005 בקטגוריה הקדמות לזמן אפשר.

אינדיקציה אינטואיטיבית על המלחמה

אני לא מיסטיקן גדול או משהו, גם לא נביא.
אבל יש לי אמונה כזאת שכל דבר, אפשר לדעת את הטיב שלו (ומכך גם לנבא משהו על עתידו) דרך כל מיני פרטים קטנים, לא חשובים כאילו.
למשל, כשהיית יוצא לסרט, בזמנים ההם, עם מישהי חדשה, לפי טיב הסרט שנפלתם עליו, אפשר היה לנבא איך תיראה מערכת היחסים, אם כדאי להמשיך בה, וכאלה. כל מיני דברים שנותנים מ'שנקרא אינדיקציה אינטואיטיבית.
וכך המלחמה הזאת.
יש רגעים שבהם אני שואל את עצמי: מה אתה יודע על מה שבאמת קורה? איזה נסיון צבאי יש לך? יצא לך להיות במקום שבו נמצאים מקבלי ההחלטות? כל מיני הרהורי כפירה כאלה, שאולי צודקים הפעם אלה שתומכים ללא סייג במלחמה (הנה עובדה, אפילו אילן שיינפלד מאור השירה אמר שצריך לכתוש אותם, וסובול אמר אתמול שמי שמתנגד עוזר לחיזבאללה), ואני, מוטב שאסתום את הפה כי מי אני ומה אני מבין.

אבל דבר אחד הרי לכאורה אמור להיות ברור לכולם, מנאומיו הצ'רצ'יליאנים של אולמרט, מכל חיבוקי העורף את הצפון למיניהם, בתקשורת, בפרסומות שמעלות באוב כל מיני פזמונים מתקתקים, דבר אחד שהוא הסיבה היחידה שיכולה להצדיק מלחמה, המטרה היחידה שיכולה לקדש את האמצעים, גם בעיני פציפיסטים גדולים ממני: שהמלחמה באמת נעשית למען האזרחים, ומי שעושה אותה, כך אנו אמורים להאמין, חושב קודם כל עלינו. אם לא, אין סיבה שחייל אחד ייהרג, אין סיבה שנסכים לראות חורבן של קיר אחד, אצלינו או אצלם.

אז זהו שלא.
מי שעושה את המלחמה הזאת, מן הרגע הראשון, שם קצוץ על האזרחים.
כי מי שאכפת לו מהאזרחים, חושב קודם כל על אלה שקשה להם יותר מהאזרחים הרגילים. על הזקנים, על הנכים, על הסובלים מפיגור שכלי, למשל.
מי שיודע מראש שבמלחמה יפלו טילים על אזור מסויים, נגיד שבעיניו זה סיכון שאי אפשר להתחמק מפניו, ושבסופו של דבר יביא טוב לכולם, צריך לחשוב קודם כל לדאוג לאלה, שיתקשו לברוח מן האיזור המופגז, ואלה שיש להם צרכים טיפוליים מיוחדים.
כוחה של חברה הוא בדאגה לאלה, וטיבם וכנותם של מנהיגים נמדדת בשאלה כמה הם סופרים אותם. כי הם זה אנחנו כולנו בפוטנציאל, ורק מי שדואג להם, דואג לנו.
ומכתבתה של רותי סיני ב"הארץ": הנכים מבקשים סיוע, אך לממשלה אין פתרונות ברור, על מי לא חשבה הממשלה הזאת במיל, את מי לא ספרה, כשתכננה את המלחמה הזאת.
מי שלא חשב מראש על האב חולה הנפש והאם חולת האסמה מצפת ושני ילדיהם בעלי הפיגור השכלי, איך הם יסתדרו כשפתאום יעופו עליהם טילי החיזבאללה כתגובה לפעולת ישראל,
מי שלא חשב על דרור ואיתן שביט, שתי הנכות מנהריה שלא יכולות להגיע גם למקלט,
מי שלא חשב על נ' קטועת הרגליים מעפולה שהעובדת שלה ברחה מהארץ והשאירה אותה לבד (ושלא יגידו לנו שלא חשבו שטילים יכולים להגיע גם לעפולה, ויש ללא ספק מקרים כאלה גם צפונית משם) – לא חושב על האזרחים.
הוא חושב אולי על חלק מהאזרחים – העשירים ובעלי היכולת, אבל לא על כל האזרחים. בוודאי לא על החלשים מכולם. הוא גם לא יחשוב עליהם אחר כך, כשהלחימה תיגמר (ואז גם החיבוק שניתן בכ"ז לחלק מתושבי הצפון – ייגמר).

ומי שלא חושב על האזרחים האלה הוא חלק מממשלה רעה.
וממשלה רעה, גם המלחמה שלה לא יכולה להיות טובה מדי.

היא משרתת אולי את חלקנו (ויש לשאול איזה חלק בדיוק), אבל לא את כולנו.
ובמלחמה כזאת, חייבים לחשוד, לפחות שאולי לא מראש אנחנו נועדנו להיות הנשכרים ממנה, ואולי לא נכון כל כך לתמוך בה.
שווה לחשוב, לא?

המצעד השנתי: 10-11/05

איזה זמר ישראלי מסוגל לשיר את זה, תהיתי ב28/10/05, ואני תוהה עדיין.

מלים מקוריות: ליאונרד כהן
תרגום: הצועד בנעליו

שפטו אותי לעשרים שנה בכלא
ניסיתי לשנות ת'מערכת, מבפנים
עכשיו אני בא, אני בא כדי לגמול להם
קודם, את מנהטן, אחר כך ברלין.

מודרך בידי אותות שבשמים
וסימני לידה שעל עורי
מודרך בידי יופיים של כלי הזין
קודם את מנהטן, אחר כך את ברלין.

הייתי רוצה באמת להיות איתך, ילדה
אוהב את גופך אוהב, את רוחך את לבושך
אך ראית את הקו אשר מגיע לתחנה
סיפרתי לך, סיפרתי לך, סיפרתי לך, אני אחד מהם.

אה, את מפחדת שאנצח, אהבת אותי תמיד מפסיד
את מכירה את הדרך לעצור אותי, אך אין לך את הכלים
כמה לילות התפללתי לזה, שעבודתי תתחיל
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

לא אוהב את עסקי האופנה שלך, אדוני
לא אוהב את הסמים שעל גזרתך שומרים
לא אוהב מה שקרה לאחותי
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

ועל כל מה ששלחת אלי תודה לך
כל הפרטים, כינור הלֶבֶד והקופים
כל לילה התאמנתי, אני מוכן עכשיו
קודם את מנהטן, אחר כך ברלין.

אה, זוכר את עצמי איך חייתי בשביל מוסיקה
זוכר את עצמי, שקניתי לך מלא דברים
יום האב* עכשיו, אין מי שלא פגוע
קודם ניקח את מנהטן, אחר כך ברלין.

שירה ותרגום
* יום האב, מסתבר, הוא יום אמריקני, מקביל ליום האם, שנחגג בשבוע השלישי של יוני, אבל אב זה גם החודש שאנחנו נמצאים בו…

"הו, כמה הייתי רוצה גיטרה טלפתית שכזו, אז האצבעות המסתבכות לא היו לי בכלל מעצור בדרך לוירטואוזיה.

פוסט נהדר, אפילו הבנתי הכל בו" כתבה ונדי דארלינג, בנובמבר, בתגובה לפוסט געגועים בעולם אלטרנטיבי.

המצעד השנתי: 9-10/05

הפונדק של הנגנים

הקצה של הקצה, המקום הנידח ביותר של הכוכב המדברי, הנמצא בעצמו בקצה הנידח ביותר של הגלקסיה.
מכתש לא גדול במיוחד, מוקף בחומות גבוהות מרשימות של סלע אפור, ובתוכו צומחים אט אט, במרחק רב זה מזה, מבנים קטנים שנראים עשויים מעץ או מחימר. גרים בהם יצורים אדמיים מכל רחבי הגלקסיה שחיפשו חופש משלטון האופל שעדיין שורר שם, מעבר לענן האבק המבדיל את הכוכב הזה מן הגלקסיה, מגן עליו מפניה. גם מורדים מבוקשים מסתתרים כאן, וכאן אמורים להימצא איפושהוא חפא ויתר האחרים שכבר הגיעו. ליתר דיוק, כאן הם אמורים למצוא אותי.
כך אמר סטולי הגנוב כשהגענו אתמול לכאן, למקום שנקרא הפונדק של הנגנים. זהו מבנה שחור של שתי קומות, על גבעה קרוב לאמצע המכתש. לכאן הגיעו תמיד, ומגיעים גם בתקופה הזאת, יצורים העוסקים במוסיקה, השפה האמיתית של היקום. ראינו כמה מהם מסתובבים בקומת הכניסה, עם הכלים המוזרים שלהם, על יד מה שנראה דומה לבר. חיפשתי אצלם משהו שדומה לגיטרה הטלפתית הקטנה, שפעם קניתי בכוכב זהיסו, ולא מצאתי.
Wangooon זיהתה שם נגן אחד שאמרה שהוא מפורסם, הצטרפה אליו ולא חזרה. סטולי הגנוב הגנוב הזמין אותי למיץ צהוב הדומה בקירוב למיץ מנגו מעורב עם מרטיני, ואמר שהוא צריך לנסוע חזרה אל הגלקסיה, לאסוף את אלה שעוד לא הצליחו להגיע. המתורגמן, עוזר הטייס ושני הלוחמים נוסעים איתו, ואני נשאר לבד לחכות כאן. ככה זה מטעמי בטיחות, אין לסמוך על אף אחד, אפילו על המתורגמן, לחש לי. ואולי רמז לי שבמיוחד לא. לכן גם הוא עצמו לא יודע איפה המקום המדוייק שבו חפא ואלה שכבר הגיעו נמצאים בו, אני צריך לחכות שהם יגיעו ויביאו אותי לשם. אני יכול לחכות עוד שלושה ימים כאן בפונדק, אחר כך "להתפזר" באיזור, העיקר לא להתרחק מהמכתש, העיקר לא לדאוג, הם ימצאו אותי.
הייתי עייף מההליכה הרגלית הארוכה שעשינו עד לכאן ממקום נחיתת החללית, שיכור מעט מן המשקה הצהוב, מטומטם מן המוזיקה הזרה שהתחילה להתנגן, חושב עדיין איפה Wangooon ולא קלטתי ברגע הראשון בדיוק את מה שאמר.
פתאום הייתי שוב לבדי, עם לילה כוכבי זר ששרר בחוץ.

נכתב ב26/9/05 בקטגוריה: ההסטוריה שבזמן אפשר.


ותגובת החודש שייכת למחפשת דרך שכתבה ב12/10/05, בתגובה לפוסט בלילה לא רואים כאן הרבה כוכבים:

"אם יש משהו שאני לא אוהבת לקרוא זה ספרות"מדע בידיוני"
ובכל זאת קראתי מסיבה פרוזאית:
בגלל שם הבלוג הצועד בנעליו.
אני מתה על כל מה שקשור בנעלים.
המוטו של בלוגי קשור כמובן בנעלי
ניסיתי להכניס שני ציורי נעלים נפלאים לאתרי (האחד של מאגריט והשני של ואן גוך) אבל בשל מוגבלות מסויימת, מוגבלות ידע לא עשיתי זאת.
צעידה נעימה."

אני תפקידי להזכיר

יש צד משותף בין מלחמתו של צה"ל נגד לבנון, לבין מלחמתה של הממשלה שממשלה זו ממשיכה אותה נגד החלשים.
מלחמת לבנון השנייה כותשת את שכנתינו מצפון, שלא עשתה לנו שום דבר, בלי שום פרופורציות, שלא גורמת הרבה נזק לאנשי חיזבאללה, אבל לאלפי אזרחים ומהבוקר גם לילדים – גרמה כבר נזק בלתי ניתן לתיקון, מלווה בחבטה קלה במטוס.
לבנון היתה נתון לא ברור במשוואה 'ההגיונית' של ישראל במזרח התיכון.
ערבית מצד אחד, אך דמוקרטית מצד שני, שידעה (בעזרת לחץ בינלאומי, כמובן) לסלק את הסורים מתחומה. גם ערבית, גם דמוקרטית, זה דבר שלא מסתדר במשוואה הכוחנית של מנהיגי ומפקדי הצבא של המדינה שרוצה להרגיל אותנו לחשוב שאנחנו 'הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון'.
וגם פלורליסטית ורב-עדתית במובן מחריד לא מעט לגבי כמה מן האליטות הלבנוּנִיות שלנו, שרוצות לשמור על הגמוניה של קול אחד: קול ה'אנחנו' היאיר לפידי, המאד חד-עדתי, מאד חד-מרחבי. לא מדינה שכדאי ללמוד ממנה איך לקיים ביחד 18 עדות ודתות כה נבדלות אחת מהשנייה. יותר טוב שנלמד איך לשלול אזרחות, לקיים מדינת 'יהודיה בלבד' (וגם כן, לא כל יהודיה).
וכל זה, בלי להיות מדינת צבא עם שלטון גנרלים מאחורי הקלעים, שיכתיב לפוליטיקאים מה לחשוב. דברים כאלה צריך להעלים.
גם אלה שהממשלה הקודמת כתשה בכל מיני תכניות כלכליות, הם כאלה שלא מתאימים למשוואה האזרחית הרצויה למנהיגים ולמפקדים: 'מדינת כל-חזקיה': הם לא בדיוק המצ'ואיסטים או הרובוטריקים ה'יודעים להסתדר' במדינת ישראל ה'צברית-הבריאה-הגאה', אם הגיעו למצב של להיות נזקקים כלכלית, אולי יש להם מעלות אלטרנטיביות, אבל זה בדיוק מה שהמדינה לא רצתה שנדע, כשלימדה אותנו לקרוא להם 'פרזיטים' ובכלל לראות אותם כעלובים, גם זמן לפתח את היכולות האלטרנטיביות האלה המדינה לא נותנת להם כשהיא שולחת אותם לויסקונסין במקום לתת להם קיום בכבוד. אלה אנשים שהם לא בדיוק 'עניים' (גם זה ציור שנועד להאדיר את ה'רחמנים' שמרחמים עליהם תמיד, בעיקר כשמצלמות התקשורת בסביבה) אלא אנשים בגווני ביניים, לא שחור ולא לבן, בדיוק כמו לבנון, ולכן צריך לעשות להם רדוקציה שתשתול אותם להרבה זמן במקום שבו נוח לקובעי המדינות ולכתבלביהם לראות אותם. (ואין פלא, למשל, שגדול מתלהבי "הארץ" מהמלחמה, אברהם טל, הוא גם גדול תומכי התכניות ל'טיפול נכון' במובטלים ואחרים), והכי חשוב: שלא יהיו דוגמה משפיעה ל'אזרחים הנכונים' של השלטון.
כי גם הם מאיימים על המשוואה המזרח תיכונית שמנסים לתבנת לנו בראש:
1. במזרח התיכון אין דמוקרטיה (חוץ מ'אצלינו' כמובן, לא חשוב שזו דמוקרטיה בעיקר לעשיריה)
2. מה שלא רווחי ו/או יורה – לא שווה ואין טעם להסתכל עליו, לתת לו כבוד או לדבר איתו, ומוטב לכתוש ולהעלים אותו, פן יפיץ מחלות וינגע את 'החברה הבריאה' של משרתי כל צבאה והמאמינים לתקשורת. גם תושבי הצפון, בני הערובה למלחמת כבוד הגנרלים, נא לזכור, הם, בסך הכל אזרחים. וגם אינם גרים במרכז, איפה שהתקשורת ומקבלי ההחלטות, וערכם לא גבוה בהרבה מערכם של האזרחים בלבנון. אחרי המלחמה הם יודו לצה"ל, וישכחו שהיו בני ערובה, בדיוק כמו אזרחי לבנון.
ו3: מי שיורה – אותו אנחנו מבינים כי הוא נותן אימות לשפת הכח שבה אנחנו מאמינים, וכפי שמסתבר, רק אותה מבינים.

ועוד תזכורת לדברים שבשביל לעשותם בחשאי יש מלחמה: "משרד האוצר הכין לאישור הממשלה הצעת החלטה שנועדה לצמצם את מספר הזכאים לסיוע וייצוג משפטי מטעם המדינה" במסגרת ההצעה: שתקטן ההכנסה החודשית המזכה בשירותים אלה, ותבוטל זכותם של שופטים למנות סניגור מטעם המדינה, אם הם סבורים שאינם יכולים לנהל משפט כשהנאשם לא מיוצג. מה שאומר, שורה תחתונה, כמו תמיד, שלעניים יהיה קשה יותר, והם יעברו עוד התעמרויות כדי להוכיח שהם עניים מספיק, כל פעם שלמישהו יתחשק לשלוח אותם לכלא בלי משפט.
את גדעון לוי כבר שחטו היום קרוב ל200 מגיבים על מאמרו הנכון בהחלט. על הידיעה הזאת, בפעם האחרונה שספרתי, היו בזמן זהה לא יותר מ7 תגובות.
אבל מישהו, גם את הדברים האלה חייב להזכיר, גם, ובמיוחד, בימים אלה.