המצעד השנתי: חודש המלחמה

ב20/7 תרגמתי שיר זה של המשוררת הפולניה ויסלבה שימברוסקה. כרגע אני חושב שהוא אופטימי מדי למצב הישראלי, ולכן הוספתי לו מעין שיר המשך, למטה.

הסוף וההתחלה
אחרי כל מלחמה
מישהו צריך לנקות.
דברים לא
מתיישרים מעצמם, אחרי הכל.
מישהו צריך לדחוף את החצץ
לצידי הדרך,
כדי שהקרונות עמוסי הגוויות
יוכלו לעבור.

מישהו צריך להתלכלך
בפסולת ובאפר,
קפיצי מיטות,
זכוכית מנותצת,
ובגדים מגואלי דם.

מישהו צריך לגרור קורה
כדי לתמוך קיר
מישהו צריך לזגג חלון,
להציב דלת מחדש.

פוטוגני זה לא,
זה לוקח שנים.
כל המצלמות עזבו
למלחמה אחרת.

שוב נצטרך גשרים
ותחנות רכבת.

שרווולים יישחקו
מרוב הפשלתם
מישהו, מטאטא בידו
עדיין יזכור איך זה היה.
מישהו יקשיב
וינוד קלות בראשו
אנשים עדיין טוחנים על זה
זה כבר משעמם.

מפעם לפעם מאחרי השיחים,
מישהו עדיין חופר
טיעונים אכולי חלודה
וסוחב אותם אל ערמת הזבל.

אלה שיודעים
מה שהלך פה
צריכים לפנות דרך
לאלה שיודעים מעט
ופחות ממעט
ולבסוף מעט שכמוהו ככלום.

בדשא אשר מצמיח לגובה
גורמים ותוצאות,
מישהו חייב להתמתח,
עלה של עשב בפיו
מביט בעננים.


***
ובעוד כמה שנים
יחליט מי מהמנהיגים
או יצרני הבטחון
ואולי אחד המטורפים
מאחד הצדדים, משני הצדדים
שמצב השקט לא בריא
לתדמית הצבא
לדת
לשליטה, לאגו, לבקרת המוחות
להפרד ומשול שתסיסת פירותיו
גואה בזעם.
בעוד כמה שנים
(חודשים, נראה סביר יותר)
שוב תעלה שוועת הרעבים
להרגיע את פיהם, לחסום אותם
שוב יצאו ליהרג חיילים
גאים, בטוחים
שאין דרך אחרת.
מלחמת לבנון השנייה


ובהארץ, בינתיים, מעריצו של הדוצ'ה, כבר מחפש את היהודים, האשמים בכל. והלוואי והייתי אופטימי כמו גדעון לוי (ראו שם גם את תגובתי הלא-מזוייפת, שכרגע מספרה 62, משעה 09:02).


בעת מלחמה
המשכיל ידום
פן תשרוף אותו מדורת השבט

ייכנס אל מרחב מוגן
שאין בו טלויזיה
לראות את הממתיקה הלאומית שמדברת
מגרונותיהם של הקצינים
והמתלחלחים באש אשר ממנה
מדליקים את מדורת השבט

צורבים את אות היחד
בסימנם של לפידים.
אין מקום לאחרים
ודאי שלא
למשכילים.

כתבתי ב25/07, ואקס-אקסטרימיסטית הציעה בית נוסף:
המשכיל ידום, יגיף תריסיו.
אבל זה שליבו גועש
יכופף יד מושכלת מאחורי גבו שלו,
וישעט צועק ברחובות
נחילי דם רודפים אותו.



ומחר, יום ההולדת הבלוגי שלי, נראה אם אכן יארגנו בו איזה הפסקת אש. מתאים, לא?

המצעד השנתי: 6-7/2006

ב19/6 התייחסתי לפרשת ההתאבדות של רפונז"ל, שהסעירה את הבלוגוספירה העברית.
גם זה כבר נשכח, בשטף המאורעות המהירים.
אבל הרגשה של מדינה במצב סופני כבר היתה נמצאת באויר, משהו הלך לקראת, כשכתבתי על כמה חוקי רשע שעברו בשקט ובחשאי בכנסת, ואני מקוה שמישהו עוד יזכור אותם גם בהמשך, המשך המלחמה (שמישהו אז כבר ידע שהוא הולך לעשות אותה, שלא יספרו שלא):

"כשלקחו את הערבי שתקתי כי אני לא ערבי ולא מחבל
כשלקחו את מעשן המריחואנה שתקתי כי אני לא מסטול
כשלקחו את זה שנראה לשוטרים בלתי מגולח שתקתי כי אני נראה טיפטופ
כשלקחו את זה שעבר במעבר חצייה שתקתי כי אני אזרח שומר חוק
כשלקחו את הסמולני שתקתי כי אני לא סמולני
אבל קצת מוזר שאני לא רואה אותם כבר כמה ימים.
וכשיקחו אותי, לא יישאר מי שיגן עלי.


ותמיד קפצו כאן לדום, פוליטיקאים, שופטים, עיתונאים, השכל והלב נרדמו כשהושמעו כאן מילות הקסם "בטחון" או "העם היהודי". אבל תמיד היו איזונים מול המפלצת הפנימית ששונאת בסופו של דבר קודם כל את זכויות האדם והדמוקרטיה, והמצב "הבטחוני", בדיוק כמו "המצב היהודי" מהווה בשבילה בעיקר כלי לקידום תכליותיה. האיזונים האלה הולכים ומושמדים, והחלטות מטורפות כאלה (והן לא האחרונות, שיהיה ברור) מבשרות סוף. אם הראש מפסיק לפעול, אחריו חייב לבוא גם הגוף. המדינה במצב סופני."
ואני רוצה לקוות שזו לא רק ההתחלה של הסוף הסופני שבדרך.



ובדרך עוד הספקתי להתחיל סדרת המשך להסטוריה בזמן אפשר, זו שהסתיימה בתחילת מרץ, עם שובה של כל החבורה אל הגלכסיה, כדי לשחרר אותה מכוחות האופל. אבל העניינים כפי שמצאנו אותם על כדור הארץ, היו גם כן במצב די סופני. ערי החוף טבעו בגל ענק, ובמחנה מעצר על חוף לטרון ריכזו עוזרי האדונים פליטים ואסירים מכל הארץ, גם מאוטונומיית המותווים לשעבר שהיתה בצפון.
את הפוסט שבחרתי כפוסט החודש, העליתי במקור, בקטגוריה בחזרה לזמן אפשר, בקו התפר בין יוני ליולי, כלומר בתחום החודש הבלוגי המסוכם בפוסט הזה. חוץ מ13 השורות האחרונות, שאותן הוספתי כשהעברתי את הפוסט ממקומו המקורי. למרות המקום שבו הוא ממוקם כעת, הוא פוסט שלפני המלחמה, אחד האחרונים:

לא היו גדרות מסביב
ובמבט ראשון, רגע לאחר שהתגשמנו בשטח מוגבה מעט בערך באמצע המחנה, חוזרים סופית לצורת האנוש האדמית הארצית שלנו, זה היה נראה כמו אתר של נופש, על אחד החופים של פעם (וגם קירבתו של הים, עשתה הרבה למראה הזה, ורק צבעו המתכתי מדי קלקל את האשליה). המון ביתנים, סוכות ואוהלים היו מפוזרים בשטח שהתפרש כולו למולינו, ואנשים היו יושבים לידם או רובצים על האדמה שלידם במשהו שנראה לי באותם רגעים כמו נינוחות עילאית. לא הרבה זמן לקח לי להבין שזה משהו אחר לגמרי.
מה שנותר, למעשה, מישראל החופשית של פעם, היה מרוכז במחנה הזה שבלטרון, שנבנה עוד לפני שחוף הים התקרב הנה, וקצת הזכיר לי את עיר היקומים הרבים שבכוכב. האנשים שהובאו לכאן שנעצרו והוגלו מן הערים האחרות שתחת שלטון האיחוד המשיחי, או אנשי תל אביב ששמעו לנביאים והצליחו לטפס להרים בזמן וגם הם נעצרו, היו גם כאלה שעלו לצפון כדי להשתתף במלחמתה של אוטונומיית המותווים עד לנפילתה, גם אנשים ממנה ראיתי, וגם הרבה מותווים אחרים. ולכל אלה היה מזל, יחסית.
היינו צריכים לאתר את ריקרדו, מנהיג אוטונומיית המותווים המוחזק כאן, שיעזור לנו לבשר לאנשים שכוחות האופל במערכת השמש עומדים להיכנע, ושהשאר תלוי בהם. אבל פתאום לא ידעתי מה תועיל לאנשים האלה הבשורה שלנו. הכל היה כבוי כאן, לא היה למה לקוות. לאנשים האלה שום דבר לא יחזיר את מה שאיבדו, כי שום דבר לא יחזיר את העולם לאחור. הבנתי באותו רגע למה אין גדרות מסביב למחנה, וכל הדברים האופטימיים שאמר לנו חפא בדרך נראו לי תלושים, שייכים לסיפור אחר. תהיתי אם הוא עצמו עדיין אופטימי.
לא שלווה היתה כאן, אלא דיכאון עמוק של אובדן האינסטינקט של רצון חיים ממנו לא לימד אותנו חפא איך ניתן לאושש ולהתאושש. אוירת המקום עטפה גם אותי, כמו אד מהביל מתוך החום הכבד ששרר כאן בעריצות.



פתאום ראיתי את סטולי הגנוב חוזר, דקה אחרי שהתפצלנו, כדי שלא ישימו לב שאנחנו לא שייכים לכאן. קצת מעליו, היו שני ניצנוצים במרחק שווה ממנו. ידעתי שהוא תפס שדר מחפא. "צריך לחזור אל האי. תקרא גם לזוג. יש שינוי בהוראה". שאלתי מה קרה. "חפא אומר, ששוב לא נכנסנו אל הזמן הנכון".
לא ידעתי איך נחזור כעת אחורה, לאחר שהיה נדמה לי ששוב התגשמנו בצורה האנושית וכבר לא יהיו לנו אנרגיית הגלים והאנרגיה הקוסמית, שדחפו אותנו קודם. אבל פתאום זה קרה, בלי שידעתי להסביר איך אבל גם לא התפלאתי, שנשאבנו אל תוך הריק ואחרי דקה היינו שוב ליד חפא, באי היווני זוגרפיאי.
התפלאתי מה יכול היה לגרום לו להחזיר אותנו.

המצעד השנתי: 5-6/2006

כשהייתי צעיר החיים היו נראים כל כך נהדרים, פלאיים, יפהפיים, קסומים.
וכל הציפורים על העצים, כל כך בשמחה היו שרות, נהנות, משחקות, בי מביטות.
ואז שלחו אותי כדי ללמד אותי איך להיות שכלי, הגיוני, מעשי, אחראי.
והראו לי עולם שבו אני יכול להיות כ"כ תלותי, קליני, אינטלקטואלי, ציני.

יש שעות שבהן כל העולם ישן
השאלות המתרוצצות כ"כ עמוקות
בשביל איש פשוט כמוני:
בבקשה, ספרו לי מה למדנו
אני יודע שזה נשמע אבסורדי,
אבל אנא ספרו לי מי אני
מי אני.
כך תרגמתי את סופרטראמפ ב27/5, מסוג התרגומים המעטים בפופ, שבאופן מיוחד דורשים התייחסות לחריזה.


במאי או ביוני, אני לא זוכר בדיוק מתי, ישרא הוסיפה את האפשרות לשייך פוסט להרבה קטגוריות. הקטגוריה העיקרית שאליה אני מעדיף לשייך את הפוסט הנבחר של החודש הבלוגי הזה, שגם הוא איכשהו קשור,שנכתב ב7/6, היא הקדמות לזמן אפשר.

המדורה של שריפת השמות
לחפא היה פעם שם אחר, אי אז, לפני שהוא נתלש מכדור הארץ.
כלומר, שם מן הסוג שרושמים במשרד הפנים, בתעודות הזהות. שם בשביל דרכונים ורישום משטרתי.
לא היה אכפת לו לגלות לנו אותו. הוא ממילא כבר מזמן התנתק ממנו, ולא היה לו שום דבר רגשי ביחס לשם הזה. אני חושב שגם לא היה אכפת לו אם הייתי מגלה לכם, כאן, את אותו שם רשמי, שעדיין היה בכיסו באיזו תעודת זהות מרופטת. לפעמים צריך, לשלם שלמונים לממונים על המעברים, אותיות ומספרים הם שוחד שמן מאד לממסד, האוכל ובולע אותם בעומק מרתפיו הממוחשבים היום, ידנים בעבר.
אותו עבר שבו חפא לא חשב מעולם שיבוא יום שהוא יהיה מסוגל להיפרד מהשם שלו. הוא היה כל זהותו, את כל מה שהוא, תלה בשם הזה. לא האמין שיש בו צדדים שהם מחוץ לגבולות השם.
"עכשיו אני איש בלי שם" אמר לנו חפא, "תנסו אותי ותראו".
בלי שם אתה נזיל ומגיע לכל מקום, בלי שם אתה יכול שיהיו לך אלף שמות, לאחוז בהם ולהרפות מהם לפי רצונך. אתה לא חייב דין וחשבון, והם לא יכולים לשים עליך ידם, אלה שתמצית חייהם היא לשים יד על אחרים ולכלוא אותם, כפיצוי על כך שהם עצמם כלואים. לכל אחד עשו את זה מקטנותו, אמר חפא. הרגילו אותנו להזדהות עם השם שלנו, לענות עוד לפני שקוראים לנו בו. כך קיצצו לנו מה שנשאר שארית מכנפי הדבורה הקדומות שאי פעם האדם נולד איתן.
חפא סיפר לנו על הטקס שבו שרף את השם שלו. אי שם בחלל, במחיצת ידידיו החייזרים, שלחלק מהם, בעולמות שלהם, היו בעיות דומות ואף מסובכות יותר, וחלק שעמדו בצד וצחקו על כל זה.
אבל כל אחד יכול להשתחרר מזה. גם כאן, על האדמה, כך טען זה שאני מכנה אותו חפא. הוא ימשיך לשאת תעודת זהות ולהעמיד פנים שהוא עונה אם קוראים לו. אבל בפנים, הוא יהיה חופשי מכל זה. כמו בלון מלא אויר, כמו נוצה, קל ברוח. עף לאן שהוא רוצה, ובעל יכולת גישה אל צדדים נסתרים שבו, אותם צדדים שלעולם אין השם מכסה ולפיכך כל עוד הוא קיים, הם לא קיימים, ואדם שלא מכיר את כל צדדיו, אתם צריכים להודות, עשוי להיות אדם מוגבל מאד. ואולי לכל החיים. "נראה אם אתם בשלים כבר להיפרד מהשם שלכם" כך אמר יום אחד לצבי, לי, ולעוד שלושה מחבורת המחץ שהזדמנו באותו יום לאיזור.
זה נראה לנו קוסם למדי, הרעיון הזה. זרמנו עם המלים שלו עד שהגענו לחצר אחת גדולה ונטושה שהיתה באיזור, שעצי אקליפטוס הקיפו אותה. חפא נתן לכל אחד מאיתנו קליפת אקליפטוס. כל אחד חרט על קליפתו את שמו, שם משפחתו, ותעודת הזהות, אלה שכבר היתה להם. אחר כך אספנו כמה עלים יבשים וענפים מן החצר הזאת, וחפא הדליק מדורה.
"אם תרצו, עכשיו זה יהיה טקס הפרידה מהשם שלכם. או יותר נכון, טקס ההיכרות הראשונה שלכם עם עצמכם האמיתי, שתתחיל ברגע שקליפות השם הישן שלכם ייזרקו לתוך האש הזאת. אבל אני צריך להזהיר אותכם. ההיכרות הזאת יכולה להיות מבהילה מאד. אל תמהרו. יש לנו עוד את כל הערב צעיר. תחשבו על זה טוב" אמר חפא.
ישבנו כך שעה מסביב למדורה, צוחקים, מעבירים קטעים. צבי הציע להביא אפילו פינג'אן מהבית שלו שנמצא הכי קרוב, ולעשות קפה. חפא הציע, שאת הקפה נשתה אחרי. אחר כך שתקנו, יותר נכון, כל אחד התבודד עם קליפת האקליפטוס שלו, והתחיל להיות לא נעים באויר,עד שחפא אמר: "טוב. אז אתם נותנים לי עכשיו את הקליפות?"
הוא ידע שלא ניתן לו. עדיין לא היינו מוכנים.
כבר היה חושך. לקחנו איש איש את קליפתו, ובלי לומר מלה יצאנו מן החצר.



עכשיו שים לב מה אתה אומר
או שיקראו לך קיצוני, ימני, שמאלן, עבריין
התוכל לחתום את שמך, אנחנו רוצים להרגיש שאתה
מקובל, מכובד, ייצוגי, עציצי!

המצעד השנתי: 4-5/2006

חבטה קלה בזין, שכתבתי בעקבות האונס בבסיס חיל האויר, הוא אחד משני הפוסטים הנקראים ביותר בכל הזמנים שלי (ולא מעט בזכות חנן, שקישר אצל אביבה. הוא גם הגדיר אותי ככתיבה עצמאית מעניינת בעברית. תודה, חנן).

"אני רוצה שהתזבולות האלה מבסיס חיל האויר יסבלו כל החיים שלהם.
אני רוצה שהעובדה שהם שירתו, איפה שהם שירתו, בתקופה שהם שירתו, תרדוף אותם כמו כתם שאין להסירו.
אני רוצה שבקורות החיים שלהם הם יגמגמו כשהם יגיעו לקטע הזה.
שהמעסיקים הפוטנציאליים יסתכלו עליהם בחשד והם יצטרכו להסביר למה הם עשו את זה.
וגם אם יקבלו אותם, הם יהיו תמיד בחזקת מסומנים, חשודים.

שהם יהיו אלה שתמיד יחששו שאיזה חבר כנסת חדש ונלהב לקידום הקריירה שלו, יעשה זאת על גבם, באמצעות חוק שיהפוך אותם לאזרחים סוג ב'.
שהם יהיו אלה שתמיד, ולא משנה מה יאמרו או יעשו, יוטל ספק בשפיות דעתם.
שמראש יתייחסו אליהם בביטול.
שיפחדו להוציא רשיון נהיגה, או אם יש להם, שיחרדו תמיד שמא מישהו במשרד התחבורה יודע מה בדיוק הם עשו בתקופה שהם שירתו שם בחיל האויר בדרום הארץ, ויטיל ספק אם כדאי לתת לזבלים כאלה אחריות גם על הגה.
שידע כל אחד שאין לסמוך על חבר'ה כאלה.

אבל איפה, אלה "מלח הארץ", ובית המשפט הרחמן לא ירצה לפגום בעתידם הצבאי כחיילים, או אחר כך כאזרחים "נורמטיביים, ששירתו בצבא".

כמה מהם יהיו אולי בעצמם חברי כנסת, או חברי מועצות מקומיות, או מנהלים בדירקטוריונים או בסוכנות. אלה שיהיו עם הסמכות לקבל או לפסול אחרים. ומן הסתם יפסלו את אלה שאינם כמוהם, ויקדמו את הדומים להם.

והכי גרוע, שהם באמת אזרחים נורמטיביים.
הרבה מאותם אלה בחברה הישראלית, שיקבלו אותם לעבודה, שיהיו רחמניים אליהם במשפט ובתקשורת, שיקדמו אותם, הם אנשים בצלמם ובדמותם, עם אותן נורמות, שכבר היו שם קודם. כי אף אחד לא בדק אותם.
כמו שגם את אלה, לא ממש מישהו יבדוק אחרי "עיסקת הטיעון" או "עבודות השירות" או מה שיותר נראה – סגירת התיק לרובם.
ומחר, ביום הזכרון, כולנו נתייחד עם זכרם של הפריירים שהלכו למען ובשירות הזבלים האלה, הקובעים את אמות המידה של המדינה.
ומי יעמוד ביום הזכרון לנפשותיהן של הבחורות כמו הבחורה שבמקרה האונס הזה שנהרסו (ויש הרבה כאלה)? וביום הזכרון לכל מיני בני אדם אחרים, שנרמסו כי לא היו מספיק מושחתים ובני זונות כמו האלה, ופשוט נגמרו, אם לא פיסית אז נפשית?
ומי יעמוד לזכרם של הנפגעים/ות שעוד בדרך?
מבחינתי יום זכרון, הוא יום זכרון גם לאחרונים שציינתי."


לזכור ולא לשכוח. ביחוד עכשיו


גם אותם אני זוכר
אלה שלא עמדו בדרך הקשה.
אלה שלא היו מסוגלים לפתח להם עור עבה ולהסתגל למערכת,
אלה שקצרה יכולתם להתמודד עם המושחתים, הערמומיים וערלי הלב שהמערכת הזאת שורצת בהם.

אלה שנוצלו, טורטרו, הושמצו ונרמסו עד שחייהם נטרפו (וגם אחר כך הועללו עליהם עלילות והכפשות)
ולא משנה אם נטלו נפשם בכפם, או שבגופם הם עדיין איתנו.
אני זוכר אותם, כמו שהם יכלו להיות לפני שנרצחו להם החיים, זוהמה להם הנפש.
אני זוכר את התום שנרצח איתם.
אני זוכר את אלה שגם שנים אחרי זה, הם לא מצאו חיים. אפילו אם יצאו שלמים, מבחינת המנגנון הקובע זכויות פיצויים.
את אלה התועים עדיין בעולם, ולא יודעים מה הם עושים בו. ואלף טיפולים ועשרות אלפי מיליגרמים, לא יפתרו להם את השאלה.

ואני זוכר גם על מה הלכו, גם אלה וגם אלה.
על מילוי שגיונותיהם של פוליטיקאים, קצינים, על קידומם של ישבנים ועל כיסויים.
אלה שנפלו במלחמות שלום האינטרסים.
לא כולם, כמובן. אבל רבים, רבים מאד כן, מי ידע כמה.
בלוח הנופלים הרשמי, אין מציינים מי מת בקרב (ועד כמה נחוץ היה הקרב הזה), מי התאבד, מי מת בתאונה ומי ב"רולטת רשת" (אירוע שאחריו גם אם החייל התאבדה).
בלוח הנופלים מציינים גם רק את נרצחי הגוף, לא את נרצחי הנפש (ולא משנה מי הרוצחים).
אבל יש הרבה שיזכרו אותם, ולא רק היום.



פט הגיבה על כך:
כי לנרצחי הנפש ישנה עדיין היכולת לזכור את עצמם.

המצעד השנתי: 3-4/2006

בחצי הראשון של החודש הבלוגי, היו לנו בחירות ופוצצתי את הבלוג בסקרים אישיים שעודכנו כל חצי שנה בערך, וראו לפני כולם כמה קדימה באמת תקבל. כאילו שזה חשוב עכשיו וכאילו שמישהו זוכר, בעיקר את התקוות החברתיות.
מי שרוצה לדעת גם מה הצבעתי, כתעודת ביטוח שהצורך בה בהחלט הצדיק את עצמו יכול לקרוא על זה כאן: מסמר קטן כנגד הרוב, אבל תקופת הבחירות, עם כל האביב שפרח מסביב, נראית כל כך כל כך רחוקה עכשיו.
גורלו של המין האדמי, עליו כתבתי לכבוד פסח, ב13 באפריל בקטגוריה סיפורים בזמן אפשר נשאר אקטואלי תמיד. אפילו עכשיו.

מעבדות לחירות: תמצית גורלו של המין האדמי
חפא סיפר לנו הרבה סיפורים מן היקום, שלדבריו למד אותם בבית הספר של התבונה הגלקטית, לשם נלקח בילדותו ומשם חזר ישירות אלינו כדי לעזור לנו להתחבר לרשת הקוסמית.
בהסטוריה האלטרנטיבית תיארתי במשך שנה יקום על פי התגשמות הדברים שהוא תיאר.
חלק מהסיפורים שלו עסקו בראשית האדם, "המין האדמי", כפי שלדברי חפא, קוראים לנו ביקום.
לפי דבריו, המין האדמי נוצר בתחילתו במטרה אחת: לעבוד ולשרת את אדוניו-בוראיו, שהיו מעין תניני או חרדוני ענק שהגיעו לרמה טכנולוגית גבוהה, חמש מיליארד שנה לפני שעל כדור הארץ, באותה תקופה עולם של מים מלא יצורים חד-תאיים, יכול היה להיות מישהו שיחלום על טכנולוגיות כאלה ועל טכנולוגיות בכלל.
האדונים, שהתפתחו באיזור אחר של הגלקסיה, היו זקוקים לאדם, יצור קטן שהיה אז בעל כנפיים ודמה יותר לדבורה מאשר לאדם של ימינו, כדי שיבצע בשבילם כל מיני עבודות, שאת טיבן הברור לא הצליח חפא להסביר. לשם כך נברא, שובט והושבח ללא הרף במעבדות האדונים החרדונים.
בני האדם, כמו הדבורים, גודלו, לאחר שייצרו אותם במעבדה, בתוך כוורות ענק בהן עבדו כל ימיהם ולא שמעו מעולם על מושגים כמו חופש, שוויון, זכויות. אבל המוח שלהם נברא כך שהוא היה מסוגל כבר אז לחשוב מחשבות מורכבות ומופשטות.
אולי זה היה חלק ממהות העבודה שלשמה בני האדם נוצרו.
בני האדם היו אז אנדרוגינים – כל אחד מהם כלל בגופו את תאי הזרע, הביציות והשחלות, והתרבה מתוך עצמו. בהמשך, כאשר התחילו האדונים לחשוש מבני האדם, הם הפרידו אותם לשני מינים שכל אחד מהם חסר מחצית מאמצעי הרבייה.

תמקט, לפי הסיפורים שסיפר לנו חפא, הוא שמו של האדם הראשון שמרד נגד האדונים ונותר בחיים.
על מוצאו של תמקט (הלוחם הקדום) יש סיפורים שונים. חלק מהסיפורים גורסים, שבמוצאו הוא לא היה יצור אדם שפותח במעבדה, אלא יצור טבעי שבני מינו, הדומים לאדם, נוצרו בטבע ונכבשו במשך הזמן לעבדים. סיפורים אחרים טוענים שהוא נוצר מהפרייה שהשתמשה בזרע האדונים שהושתל בגוף אדם, ולכן הוא היה קצת אחר ושונה במחשבתו ובכוחותיו משאר בני האדם של תקופתו.
גם על המרד שהנהיג תמקט נגד האדונים יש גירסאות שונות, הפופולארית ביותר שבהן היא זו של אגדת אדמי הדבורה. בהסטוריה האלטרנטיבית שלי, יצא לי גם לחיות בעולמם.
כל הגירסאות מסכימות, שתמקט הושלך לתוך שדה כח בחלל, אולי חור שחור, שאליו היו האדונים משליכים את הפסולת שלהם, שכללה גם יריבים פוליטיים ובני אדם פגומים, כלומר כאלה שלא צלחו לעבודת האדונים.
שום דבר שהושלך לשדה הכח ההוא, לא יצא משם יותר.
אבל תמקט שרד שם, ואומרים שגם התחבר אל תובנות שהיו לכודות באותו שדה כח.
אולי היו אלה יצורים אינטליגנטים אחרים שנזרקו לשם על ידי האדונים, אולי מחשבות שנוצרו לבד מתוך התקבצות מאסות אדירות של חומרים יוצרי חלבונים וגלי חשמל (מה שנדרש בשביל מחשבה) שנלכדו בתוך שדה הכח, ואולי תובנות שנוצרו מתוך המחשבה של שדה הכח עצמו.
תמקט ראה שם הרבה אור לבן אשר חברי מסדר לוחמי הקרן הבהירה מאמינים שהוא אור ששרד מהאירוע של ראשית בריאת היקום, ואשר מלכתחילה נשא בתוכו תובנה.
תמקט למד שם דברים שאיפשרו לו לשרוד ולצאת משם מועשר בידע שסייע לו לשפר את הטכנולוגיה שהיתה בידו ולהמשיך את מלחמתו באדונים.
הוא יצא משם מחוזק באמונתו שכבר היתה קיימת קודם לכך, שבני האדם מסוגלים ליותר מאשר להיות כל חייהם עבדים, פועלים בכוורות של האדונים.
אבל עדיין הוא היה צריך לשכנע את שאר בני האדם שהם לא נועדו להיות כל חייהם עבדים, ושקיים עולם רחב יותר מהעולם שהם מכירים. לא הרבה מהם הלכו איתו בהתחלה, וגם הרבה זמן אחר כך.

חפא האמין שהרבה מהסיפורים שבתנ"ך ובמיתולוגיות, מקורם הוא מחוץ לכדור הארץ, בסיפורים כמו הסיפור הזה, אותם שמע בבית הספר הגלקטי. סיפורים אלה הדהדו מדור לדור ברשת הקוסמית הטלפתית, וגם אצל המין האדמי הצעיר מכולם, זה שבכדור הארץ, הם השתמרו, בגירסאות מקומיות.
אחת מהן, כך לפחות לפי חפא, נמצאת בחג הפסח, לא בסיפור שבו ניצלו בני ישראל את המצרים (ממנו למדתי שהמלה "לנצל" שנשמעת כמו חידוש לשוני בן זמנינו, היא תנ"כית) ואחר כך הטביעו אותם בים, לא בעשרת המכות ולא ב"שפוך חמתך", אלא בסיפור יציאת האדם מעבדות לחירות, דבר אליו נידון המין האנושי-האדמי, גם אם בניגוד לרצונו, עוד משחר ימיו ביקום, ובמחיר אשר משלמים סוללי הדרך הראשונים אל אותה חירות, כמו משה (שלא זכה להיכנס אל הארץ), פרומתיאוס הכבול ואחרים שלא את שמות כולם אנחנו יודעים, ממשיכי דרכו של תמקט איש הדבורה הקדום אשר הושלך אל החור השחור והוגלה גם על ידי חבריו.
ואולי כל הסיפורים הם הדהוד של סיפור קדמון אחד, המתרחש מחדש שוב ושוב.

גם במלחמה

חשבתי שהסיבה שהחרצוף הקבוע שלי מיעט בזמן האחרון לזייף תגובות שלי, היא שהוא מגוייס ונמצא עמוק בשטח.
לו, הרי, אין פרופיל 21, חשבתי.
אז חשבתי.

מתברר שלא כך.
במשך כל הימים האלה הוא ישב לו כמו עכבר בחוֹר שלו, ולא הגיב אלא כגנב בלילה, במקומות שכמעט אף אחד לא רואה (אבל אני ראיתי).

כל זה כדי שנחשוב הוא יעני מגוייס, ונתבייש.

היום הוא כבר לא יכול היה להתאפק, וכתב את תגובה 119אצל גדעון לוי.
תודה, חרצוף, שגילית לנו איפה אתה (כלומר, איפה אתה לא).

המצעד השנתי: 2-3/06: האביב שלפנֵי 2006

"זה חודש שבו נולדים מחדש. האוויר מתמלא פריחה, המון אנרגיה טובה מגיעה, זורמת מאלפי מקומות, מתעוררים מן הדכאון של החורף, מן הבוץ החראי של ינואר פברואר.
זמן להתחלות חדשות. הכל יכול לקרות. זמן להתאהב. ואגב, בלוחות שנה אירופאים קדמונים, זה גם היה ראש השנה. (שימו לב שהחודשים ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר קרויים בהתאמה על שמות המספרים 7,8,9,10, ולא כפי שהם נספרים היום)
אפריל ומאי, לעומת זאת, צפויים לנפילה. דיפרסיה. החגים המעצבנים, ימי הזכרון והשואה – לא לחינם הם נקבעו לחודשים אלה.
אחר כך, שאר השנה הולכת לה סתם. האביב של מרץ לא יחזור, עד השנה הבאה.
כך זה היה אצלי תמיד."
כך כתבתי ב8/3 על חודש מרץ, בפוסט האביב שלפני 2006, ובסך הכל התכוונתי לבחירות שמילאו אצלי את כל הבלוג באותו חודש, ומי בכלל זוכר שהן היו.
"ובמאי-יוני, אחרי שתקום הקואליציה, שוב ישובו הדברים שהוסתרו בחודשים האחרונים, שוב יהיו גזרות כלכליות, חברתיות. ואולי גם הפוליטיקאים שנבחר בהם, יאכזבו.
שוב המציאות הקטנה שלנו, מול עתיד חסר ודאות, ללחום לבד מול כל הכוחות העוינים אותך בחברה הישראלית, ובלי הגנה והבטחה ממשית. או סתם להיות בתוך הוויה יומיומית אפרורית, בנסיון לראות תוחלת באופק, עם מעט רגעים של סיפוק והרבה רגעים של סתם.
אז לפחות טוב שיש עכשיו את מרץ, חודש להתמלא בו, בשביל כל השנה.
לחוות את רוח האביב במלואה, לטייל, לכתוב, לצלם תמונות, לזכור תמיד שכל אביב הוא האביב שלפני."

חודש קודם, הייתי קצת יותר נבואי, כשכתבתי ב23/2 את זה:
"זה יקרה, אולי, במלחמה הבאה:
המצב יהיה על הפנים. יהיו פיגועים, אולי טילים מארץ רחוקה.
דעת הקהל או רוח הציבור תהיה מופחדת, מוכה. או דורשת פורקן מיידי, לנקמה, להחזרת מצב הרוח.
במלחמה או המצב-דומה האחרון שהיה כאן, מצאו שני שרי אוצר את ההזדמנות להאשים את המובטלים, את העניים, את החד הוריות ולהנחית גזרות על החלשים בלי שזה נתקל בהתנגדות רבה.
ופרצופם האמיתי של הרבה שוחרי חירות ליברליים נחשף אז גם כן…

למרות שזה קצת נראה עתידני מדי בשלב זה, העתיד לפעמים בא מהר ממה שחושבים, העמדה של המפלגות כלפי הלא משרתים, כפי שהיא נאמרת במצע המוצהר והלא מוצהר, מהווה אצלי שיקול ראשון במעלה בהצבעה בבחירות הקרובות.
תמיד הצבעתי בעד מפלגות ומועמדים מן המחנה הנקרא 'ציוני'.
נראה שהפעם, לא עוד. הקו המדריך את שיקולי הוא לא לתרום יותר לבֵנים לחומה העשויה להיבנות בפעם הבאה מסביב לי. ומתוך כך, אני חש שותפות רבה יותר ממה שחינכו אותי לחוש, עם שאר המודרים מן החברה הציונית."

אך הפוסט הנבחר על-ידִי בכל זאת כפוסט החודש, שנכתב ב14/3 בקטגוריה שירות פוליטי נקרא:
המדינה שלי
מדינה שבה אדם לא ירגיש את עצמו מיותר או מאויים רק בגלל שהוא מה שהוא.
מדינה שבה אדם יוכל להיוולד, לגדול, לחיות (עם מי שהוא רוצה) ולמות בהרגשה שחייו היו בעלי ערך, גם אם הוא לא נמדד במונחים כלכליים.
מדינה שבה אתה לא צריך להיות מן העדה ה"נכונה", המוצא ה"נכון", הקליקה ה"נכונה" או מקום היישוב "הנכון" כדי להיות מוערך.
מדינה שבה יכובד השווי שלך כאדם.
מדינה שיהיה שווה לחיות למענה. שלא תשנא אותה והיא לא תשנא אותך.
מדינה שלא תפריט את הזכויות הבסיסיות שלך, ותשליך אותך לעת זיקנה או לעת מצוק.
מדינה שבה לא יצוו עליך לשנוא ולהרוג את האחר, וימדדו אותך על פי מידת כשרונך או להיטותך לעשות כן.
מדינה שתשים את הדאגה לנחשלים בראש סדר העדיפויות שלה, על כל המשתמע בכך ובמעשים ולא רק בהצהרות וג'סטות של פוליטיקאים.
מדינה שתתקיים לשם החיים של האזרח הקטן, ולא להיפך, וזו תהיה הצדקת קיומה וכולם ידעו זאת, מראש הממשלה ועד לאחרון הפקידים ושליחי הרשויות.
מדינה של"משמר הרוע" לא תהיה בה תקומה. גם לא לסוחרי העבדים, ולזורעי השנאה וה"הפרד ומשול". לשמים חומות כדי להגן עליהם ועל מקורביהם. למתווים תוויות, לגזענים ואנשי "אלוהים לשלטון החושך בחרתנו". כל אלה, שימצאו להם אי באחד האוקיינוסים להנות בו אחד את השני.
ולא אכפת לי איך יקראו למדינה הזאת, מדינת אזרחיה, מדינה ייעודית או שם אחר.
אין עכשיו מדינה כזאת, ואולי לא תהיה.
אבל לראות את חזון המדינה הזאת כמגדלור המוביל לפני את הדרך,
זה אולי הטעם לכל.


בחודש זה התחלתי להעלות פוסטים מכאן לפוליטינט, ותודה למנהלי האתר שיידעו אותי על קיומו באחת התגובות.


ומעניין לעניין, באותו עניין, יש לי גם תגובת החודש:
התגובה שחיממה לי את הלב (ונדירה למדי ) ב19/2: "מקוה שקוולך יגבר מים עד ים וישמע חזק וצלול. גם אם לא תמיד מגיבים לך, אין זה אומר שלא קוראים ומהנהנים ושמחים שמישהו שם לב למה שקורה." תודה, איריס.

והיתה גם תגובתה של ירח-רכוּת לשיר 16.2.6:
" מצב היחפות, והדיון עליו, בימים משונים אילו, מסיבות כאלו ואחרות עלה על סדר היום הפרטי שלי, בכל מיני דרכים נעימות…והמשפט שלך הזה "התקיף" אותי בנקודה רכה אצלי…
החושך-הלא ידוע, השחור, המפחיד אולי, הוא הוא המואנש וצועד כמעט כמו קלגס מאיים וכבד ובין האנוש, התמים, הלא יודע כל, המחפש ותר, נפשו וליבו פתוחים ותרים אחר משהו -הוא יחף, וחף ופגיע כל כך…הפגיעות הזו אל מול החושך האסור בנעלים, כמעט מרטיטה :)"