"העדפת יוצאי צבא עלולה להפלות סטודנטים שתרמו למדינה ולחברה בדרכים אחרות."
כך, חד וחלק, קבע היום שופט בית המשפט המחוזי בחיפה, רון סוקול, בפסיקה תקדימית של בית המשפט, נגד אוניברסיטת חיפה, שמפלה בתנאי הקבלה למעונות את אלה שאינם יוצאי צבא.
כלומר את הערבים.
ואת הנכים.
ואת הנשים שנישאו לפני גיל 20.
ואת אלה שהיו להם בעיות נפשיות, זמניות או לא.
וגם, את אלה שפשוט לא מתאימים למערכת הצבאית.
וכמו שאמר השופט, הם יכולים לתרום לחברה, וגם תורמים, בדרך אחרת.
ומבחינתי, די בעצם קיומם, שבו הם עושים טוב למישהו: להורים, לבן/ת הזוג, למשפחה, לסביבה.
מאף אזרח לא צריך לדרוש יותר.
ואין לאף אחד זכות לעשות מהם אזרחים סוג ב', ולהפלות אותם בשל קריטריונים שאינם רלוונטיים במדינה דמוקרטית, מתוקנת ומערבית כמו שאנחנו שואפים להיות, לפחות בהצהרה.
אם הצבא רוצה לצ'פר את לוחמיו, בכבוד! ואם המדינה האחראית על הצבא, רוצה לעזור לצבא בכך, גם כן.

אבל לא בדרך שתפגע באזרחים אחרים במדינה, ותחסום מהם את הגישה שהיום ממילא נחסמת בהם בהרבה מקומות.
בשל עודף דעה קדומה.
בשל עודף פטריוטיוּת, פטריוטיוּת-נבלוּת, או סתם נבלוּת.
איפה שהמדינה יכולה לעשות צדק איתם, היא צריכה לעשות, ואפילו יותר.
במקרה נתקלתי היום בגיליון ישן של "חדשות" ז"ל מסוף מאי 1987 (שבוע די הסטורי בחיי). "ממשלת האחדות" של אז, בשותפות כמה "יונות שלום" ידועות, החליטה החלטה (שדי מהר התקפלה ממנה) להפלות בשכר לימוד, בהפרש של 500 דולר, סטודנטים יוצאי צבא ושאינם כאלה. בעיתון ישן זה, ששהאקטואליות של הדברים שנכתבו בו מדהימה, כתב הסטיריקן חד העט והחסר כ"כ היום, קובי ניב, דברים כנגד אותה החלטת ממשלה שאת חלקם ציטטתי כבר בתגובתי לידיעה היום בהארץ. חלק נוסף מהם, אצטט גם כאן, לרגל השמחה הכפולה, גם על יום הולדתו של ישרא:

"המאבק …אינו צריך להיות נחלתם הבלעדית של ערביי ישראל או של יהודים 'שוחרי שלום'.
המאבק …צריך להיות גם של כלל הנכים, גם של החולים, וגם של כל מי שיש לו בבית בן משפחה שהוא או ערבי או אשה או חולה או נכה. זהו מאבק של כולנו: נגד גזענות, נגד אפליה מינית, נגד התאכזרות לחולה ולנכה.
ואני אגיד כאן עוד משהו. לא רק שלא צריך להפלות את הערבים, הנשים, החולים והנכים לרעה, אלא שיש להפלותם לטובה. ואמנם כך נעשה בכל מדינה נאורה."

וזה נכון כמובן גם לאלה שנפלו בין הכסאות ויש למצבם או שאין, הגדרות אחרות.
וזה נכון גם לאלה שסומנו מתוך כוונה זדונית ונקמנית, כדי לחסלם.

כל אלה, וכל מי שחברה דמוקרטית והומנית יקרה לוצריכים לברך היום את בית המשפט שהעיז ופסק את את פסיקתו בימים אלה, במיוחד בימים אלה.
כי בימים אלה שלאחרי המלחמה, יש מתקפה כבדה על הדמוקרטיה, על הנאורות, על כל התפיסה שמעמידה את האזרחות ואת סדר היום האזרחי על הצבא, הבטחון וקדושת הארץ.
מתקפה שדומה למתקפה על היהודים ברפובליקה הויימארית, שהאשימה אותם בתבוסתה של גרמניה ובכל חלאי החברה. מתקפה שמובלת ע"י משכילים מתקרנפים מסוגו של ארי "דוצ'ה עכשיו" שביט שמאשימים בכל את 'הליברליות הנהנתנית', ומשכילים יותר ממנו שמצאו את הזמן להתגולל על "השמאל הפוסט ציוני" (וחלק מהם, מראש שם אותם מי ששם כדי להיות סלקטורים של הדרת קבוצות חברתיות ואף יחידים מן השיח המרכזי, ומי שלא יודע זאת מזהה בהם את "השמאל הציוני").
והמתקפה הזאת, אני חש, תלך ותתחזק.
(וכפי שכבר הצגתי את דעתי, מי שקידם וגילגל את המלחמה, חשב על זה כעל תוצאה צפויה.)

הקבוצה הקטנה של הטובים, קידמה היום את פני המתקפה בהתקפה משלה,
ובהבקעת גול .

מהר מאד, הרעים יחפשו גול שוויון. הם כבר מחפשים. אפשר לראות בתגובות שלהם.
אסור לתת להם.

ושוב, מזל טוב לישרא . ששה ימים אחרי (ושלוש שנים לפני).

המשיכו להיראות לא להיראות חולפים דרך התכלת שמעולם לא היה תכולה כל כך, בצבעם חסר הצבע או אולי אפור, אולי שחור.
היו אלה החלליות שבהן המשיכו השליטים לפנות את כל הציוד שאגרו במחבואים השונים בפלנטה, בדרך לפינוי הכללי ממערכת השמש.
התכלת מעולם לא היה תכולה כל כך, ומעולם לא היה כל כך משרת תחושה של בדידות.
עכשיו נשארנו רק אנחנו, חמישה אנשים שנותרו מחבורת המחץ, שחזרה אל הזמן הרגיל.
פתאום קלטתי עד כמה שגעוני היה הרעיון שלנו להישאר.
בלי כל הכח שלנו, בלי חבורת הלוחמים.
גם האנרגיות שדחפו אותנו מהחלל, שעליהן גלשנו על פני הגלים עד לחופי ישראל ואיתן גם חזרנו לכאן, אזלו.
ולא באמת הייתי בטוח שאני רוצה לחיות באמת בזמן החדש, בעולם שאין בו חשמל, ויש בו 'שלטון המשיח' כפי שהספקתי להבין בדקות המעטות שהייתי במחנה שעל החוף. עולם שחצי ממה שהכרתי ממנו, טבע במים. לא היה חכם יותר לעזוב עם כולם, כשזכינו בהזדמנות? מה נתקעתי בזמן האלטרנטיבי הזה? מה אני מנסה להוכיח, ולמי?
עכשיו אנחנו צריכים לחכות שיגיעו לכאן כוחות הכחול ויחברו אלינו. הם עדיין נמצאים במרחק כמה שנות אור טובות, וראיתי שאפילו חפא לא בטוח כל כך, שחבריו עדיין מתעניינים בכלל בכוכב שלנו.
שתקנו. היה ברור לי שכולם מבינים אותו הדבר.
היתה הרגשה, כאילו אנחנו חמשת האנשים האחרונים בעולם, בנוף הפסטורלי היווני ששיקר מסביב לנו. גבעות ירוקות, עצים נמוכים, כמה בתים בצבעי תכלת ולבן וגגות רעפים פזורים במורדות, רק אם הסתכלת בהם טוב יכולת לראות שהם מנופצים ונטושים, אחרי רעידת האדמה שהיתה כאן. וזה עוד היה החלק בר המזל של האי של חפא, האי שבו הוא בילה את ילדותו, בו, כפי שסיפר לנו פעם, התחיל לחלום את החלומות שלו על שינוי העולם, עוד לפני שנחטף.

צבי היה הראשון לדבר ולשאול.
"מה נעשה עכשיו?"
חפא אמר: "קודם נלך לאכול משהו".
הוא הצביע על עץ אחד, שעמד בואדי ממול, שהיו עליו פירות גדולים, דומים לתאנים אדומות, ושאל: "מתי אכלתם בפעם האחרונה?"
לא אכלנו שום דבר מאז הבוקר. וה'בוקר' הזה עדיין היה בכוכב אחר, כשחיכינו להזנקה. כל כך רחוק הוא היה עכשיו.

הערים החשובות טבעו, רובן או חלקן הגדול, ובכל המקומות שחפא שלח את החבר'ה אליהם, המצב אותו דבר: ביצות, רחובות מוצפים, הרס, אנשים מהוממים, סירחון, גוויות, ביזה.
אין מה לעשות כאן, אפילו אם יבואו הכוחות המשחררים מהגלכסיה, וטוב שיש לנו את האפשרות לברוח מההסטוריה האלטרנטיבית הזאת ולחזור אל ההסטוריה הרגילה, בה הכל עוד קיים, וכדאי שנעשה את זה הכי מהר שאפשר. אין על מה להתווכח בכלל.
מעלינו חלפה שורה של חלליות-מטוסים בצבע כהה, עושה את דרכה במהירות רבה. חפא אמר שהשליטים מפנים ציוד אחרון, בטרם יברחו ממערכת השמש. נשמע היה שגם הוא רוצה כבר לעזוב, לגמור את החלום הזה.
וגם המים שהיו בקצה המורד מתחת למקום שעמדנו, התחילו לעלות ולהתקרב. גאות מתחילה.
זכרתי את המראות שראיתי, את שרידי תל אביב הטבועה, את העצורים במחנה על חוף לטרון, שאינם רוצים אפילו לברוח כי אין להם לאן. התחלתי גם להרגיש את הצחנה האופפת את הכל, שקודם לא הרגשתי אותה.
רק סטולי הגנוב המשיך לטעון בעקשנות שהוא לא עשה את הכל סתם, בשביל לברוח. סיכן את נפשו בקרבות עם השליטים, גנב מהם חללית, יצא למבצעי הצלה בגלכסיה ("הצלת אותנו ואנחנו מודים לך. כל זה היה בשביל שנוכל להגיע לכאן ולברוח כולנו"), כל זה בשביל פתאום "להתעורר מחלום". הוא רוצה להישאר כאן ולראות במו עיניו את העולם החופשי מאופל גלקטי, איך הוא בונה את עצמו מחדש. אחרים טענו שמה לנו ולאופל הגלקטי, הסתבכנו איתו שלא מרצוננו, וטוב שיוצאים מהסרט הזה. שמעתי צלילים ראשונים של האשמה כלפי חפא, שסיבך אותנו בכל זה. חפא עצמו שתק, חשבתי שיגן, שיצדיק את המלחמה שלו, שכל הזמן אימן אותנו אליה, שידבר על הבסת האופל הגלקטי, שידבר בעד השליט הכחול, בעד הפדרציה שעוד מעט תבוא ותחזיר את הכוכב לשליטתינו כדי שנוכל לשקם אותו, עם כל הסיוע שנקבל מהחלל.
הרי בעולם שאליו אנחנו אמורים לחזור, עוד לא התחלנו בכלל את הכל.
ואולי טוב שלא. אולי זה בדיוק השיעור שהיינו צריכים לקבל מההסטוריה האלטרנטיבית.
ואני חשבתי על המותווים. המספר עדיין צרב לי על המצח (האם הוא יימחק כשנחזור לשם?). האם ייתכן מצב שגם שם, בעולם 'האמיתי', יהיו דברים כאלה?
ומה יהיה עם ריקרדו, וכל החברים המותווים שאני משאיר כאן, שבדרך אליהם הייתי? האם הם יסתדרו? ובעצם, הם הסתדרו עד עכשיו, הרי כבר עזבתי אותם פעם.

תוצאות ההצבעה היו ברורות. 106 הצביעו בעד חזרה, 2 נמנעו, ו3 הצביעו להישאר: סטולי, צבי ועלוה. חפא ביקש מאלטון להוציא את הממסר, וקרא לכולם להתקרב אל כבל של מתח גבוה שהיה שרוע קרוב לקו המים, והתמשך לא ידענו עד לאן.

חפא הורה לנו להיות במעגל.
ההעברה תתבצע תוך שנייה, ברגע שאלטון ילחץ על הכפתור הירוק, אחרי שהממסר הונח כבר על הכבל החשמלי.
כל מה שברדיוס המעגל, יעבור איתנו, חזרה אל העולם שממנו התחלנו את הכל, המחכה לנו משנת 1977.

ואז סטולי הגנוב אמר שהוא נשאר. אפילו אם יהיה כאן לבדו.
הוא צעד צעדים אחדים עד שהתרחק מספיק מהמעגל.
עוד שניים יצאו מהמעגל והצטרפו אליו.
ואחריהם גם אני. לא הסתכלנו אחורה.
"אתם תסתדרו בלעדי" שמענו פתאום את חפא אומר לחבורת המחץ. "תודה על כל העזרה שנתתם לי, היה לי טוב איתכם ואני מקוה שגם לכם איתי. גם לי יש עוד כמה דברים לסדר בהסטוריה האלטרנטיבית. חכו לנו בסוף אוגוסט".
חפא הצטרף אלינו.
מקץ דקה היינו לבדנו על האי, בעולם שחזר לבראשית.

The guys said that the whole world is fucked-up

The important cities were drowned, most of them or most of their areas, and in all the places that חפא sent the guys to, the situation is the same: swamps, flooded streets, destruction, stunned people, stench, corpses, looting.
There is nothing to be done here, even if the liberating forces will come from the galaxy, and it is good that we have the possibility to escape from this alternative history and return to the normal history, where everything still exists, and we should do it as soon as possible. There is nothing to argue about at all.
A line of dark-colored spaceships passed above us, making its way at great speed. חפא said that the rulers are removing the last equipment, before they flee the solar system. It sounded like he also wanted to leave already, to end this dream.
And also the water that was below of the hill where we were standing on, started to rise and get closer. A tide was rising.
I remembered the sights I saw, the remains of drowned Tel Aviv, the detainees in the camp on Letron Beach, who don't even want to escape because they have nowhere to. I also began to feel the stench surrounding everything, which I had not felt before.
Only "the stolen" Stoli continued to insist that he didn't do it all for nothing, to escape. He risked his life in battles with the rulers, stole a spaceship from them, went on rescue operations in the galaxy ("You saved us and we thank you. All this was so that we could all get here and escape"), all this – to suddenly "wake up from a dream". He wants to stay here and see the end with his own eyes – how the world free from the galactic darkness, how it rebuilds itself. Others argued that we have no business with the galactic darkness, we got involved with it against our will, and it's good to get out of this movie. I heard the first sounds of guilt towards חפא, who got us involved in all this. חפא himself was silent, I thought that he would defend, that he would justify his war, that he had been training us for it all the time, that he would speak about defeating the galactic darkness, that he would speak for the Blue Ruler, for the Federation that would soon come and return the planet to our control so that we could restore it, with all the help we would receive from space.
After all, in the world to which we are supposed to return, we haven't even started enything yet.
And maybe it's better. Maybe this is exactly the lesson we should have received from the alternative history.
And I thought about my forherd label. The number still  felt burning on (will it be erased when we get back there?). Is it possible that there, in the 'real' world, there will be also such things?

And what will happen to Ricardo, and all the friends I leave here, to whom I was on my way? Will they get along? And actually, they got along until now, after all I already left them once.

The results of the vote were clear. 106 voted in favor of returning, 2 abstained, and 3 voted to remain: Stoli, Zvi and Alva. חפא asked Elton to take out the relay, and called everyone to approach a high voltage cable that was spread close to the water line, and continued we didn't how distant.

חפא ordered us to be in a circle.
The transfer will take place within a second, as soon as Elton presses the green button, after the relay has already been placed on the electric cable.
Everything within the radius of the circle will pass with us, back to the world from which we started it all, which has been waiting for us since 1977.

Then "the stolen" Stoli said he stay. Even if he wil be here alone.
He took a few steps until he was far enough away from the circle.
Two more came out of the circle and joined him.
And then I, too. We haven't looked back.
"You will get along without me" we suddenly heard חפא say to the others. "Thank you for all the help you gave me, I had a good time with you and I hope you had a good time with me too. I also have a few more things to sort out in the alternative history. Wait for us at the end of August."
חפא joined us.
After a minute we were alone on the island, in a world that returned to its time of Genesis.

בגלל שהוא היה מרכיב משקפיים עם מסגרת עבה ושחורה וידע לנגן על פסנתר. הוא גם חלם לשיר כמוהו יום אחד, כשיהיה לו קול והוא יידע גם לשיר. חוץ מזה הוא גם היה שוער טוב, שבאמת היה קשה מאד להבקיע את שערו ובכדורגל ניבאו לו מומחי חבורת המחץ קריירה אמיתית, אם לא ישבור את הרגל בדרך.
בינתיים, היה זה אלטון שסיבך אותנו בכל הסיפור הזה עם ההיסטוריה האלטרנטיבית, כי במכונה/ המערכת שחפא אמר לנו לבנות, היה הוא זה שאחראי על רכיב הזמן, שלא הבנו בדיוק מה תפקידו, לא שאת שאר הדברים כן הבנו, והוא זה שגרם שניזרק בטעות אל היקום המקביל.
והוא היה גם היחיד שידע את זה מייד, ולא גילה לנו. כך חיינו ביקום שבו שלטנו על העולם, עד שהסתבכנו עם כוחות האופל הגלקטי, עזבנו את כדור הארץ וחזרנו, ועדיין לא נגמרה המלחמה איתם . בשלב הזה כבר ידענו שאנחנו חיים בהיסטוריה אלטרנטיבית, אבל אני לפחות חשבתי שאין לזה תיקון.

עד שחפא קרא לנו פתאום, לסטולי, צבי ועלווה, ולי, כשכבר היינו בדרך לשחרר את ריקרדו ממחנה המעצר בחוף לטרון, והחזיר גם את כל האחרים אל החמ"ל באי היווני של ילדותו.

אלטון עמד לידו, מחייך מין חיוך מבוייש שלא התאים לו, ומחזיק משהו בידו הקפוצה.
"מצאתי איך לתקן את רכיב הזמן" הוא אמר לנו, כאילו רק להודעה הזאת חיכינו.
"טוב, מה זה יעזור עכשיו?" שאל מישהו. "כל הגישות למערכת נמצאות עדיין בשליטת האופל, גם איפה שנמצאת המעבדה שלך, איך תגיע לשם עכשיו?"
אלטון פתח את היד שלו. "מה זה נראה לך?" היה שם משהו מרובע וצהוב.

המימסר של המערכת. ואולי רכיב הזמן בעצמו.
כולם התפעלו איך הוא השיג את זה.
"זה נפל מהכיס של אחד מאנשי האופל" חייך אלטון חיוך מסתורי. אף אחד לא האמין, אבל חפא אמר שזה לא חשוב כרגע, מה שחשוב הוא שעם הממסר הייחודי הזה, שאותו אפשר לחבר לכל רשת חשמל, אנחנו יכולים כעת, לאחר שאלטון גילה מה היתה הבעיה ותיקן אותה, לחזור לזמן המקורי ולהתחיל את הכל מההתחלה.
וכדאי שנעשה את זה כעת, כל עוד יש חשמל בכוכב. בעוד שעה, גילה לנו חפא, יעזבו שליטי האופל את מערכת השמש. הדבר התגלה לו תוך האזנה לשידוריהם. כמו שהם עשו בכל פלנטה אינטליגנטית שעזבו במלחמה הנוכחית, הם ימצצו לפני כן את החשמל מכל תחנות הכוח, וישאירו אותן ללא תקנה. עד שכוחות הפדרציה יחברו אלינו, נחווה כאן תקופת אבן אמיתית, עם שליטים אנושיים פנטיים ועויינים במיוחד.
"אז מה", אמר סטולי הגנוב. "גם בכוכב המדברי הסתדרנו תקופות ארוכות בלי חשמל".
"תגיד, מה, התאהבת בזמן האלטרנטיבי? זה לא הזמן שלך. בטעות הגענו לפה. אתה לא רוצה לחזור לזמן האמיתי שלך?" תקפו כולם את סטולי הגנוב בקול אחד.
"לא מעניין אותך להכיר את מה שאולי הפסדת?" שאל חפא.

"אני, בשום גלגול בחיים שלי לא יוצא מפסיד" אמר סטולי הגנוב.

פתאום עייפות השתלטה עלי. לא, לא עייפות, מין מצב הזיה כזה. באיזה שנה אנחנו, חשבתי, חולם-ער 1994או 1993 צריך להיות. לא, פתאום ראיתי את עצמי בזמן אחר, היתה שנת 2000 ו… לא הצלחתי לראות את המספר, אולי 8, אולי 9, אולי 6, זה היה כל כך רחוק מהשנה שבה נעצר החשבון שלי. תמונות מילאו את כולי. ראיתי הפצצות כבדות, עננים אפורים, כיפת זהב עולה בלהבות. ראיתי כתובת סוף העולם, לא ידעתי איפה היא נמצאת, בעיתון כלשהו, על קיר, באויר או אצלי בדמיון. היה חם ומחניק באופן בלתי נסבל.

"וכן, אם אתה רוצה לדעת, אני מאוהב בזמן האלטרנטיבי. אני מרגיש שיש לי אחריות לדברים שהשארנו פה, לאנשים שאנחנו צריכים לשחרר, אפילו אם ב'זמן האמיתי' כל זה לא קרה."
אף פעם לא שמעתי את סטולי מדבר ככה, באכפתיות, בהתרגשות.
"אבל כל זה חלווום! בן אדם, תחזור למציאות, ותשמח שקיבלת אותה בחזרה"
"מי אמר לך שאני בן אדם" ענה סטולי, שחזר להישמע כמו סטולי.

צבי דיבר: "סטולי צודק. לי חשוב איפה אנחנו נמצאים, לא איפה שאולי היינו צריכים להיות. המשמעות שלי בחיים היא מה שאני עושה בכאן ובעכשיו, כאן הדברים החשובים שלי ולא מעניין אותי הזמן האחר, גם אם הייתי בו פעם. אני לא רוצה לחזור לזמן ההוא, לפחות עד שנגמור את מה שאנחנו צריכים כאן לעשות – לשחרר את הכוכב. לא יהיה לי סיפוק אם נחזור בלי לעשות את זה. לכם כן?"
"יודעים שאתה פוחד שהחברה שלך לא תהיה בזמן ההוא. לא רוצה להשאיר אותה כאן" הקניט אותו מישהו. כולנו הסתכלנו על עלוה, שעמדה ליד צבי שותקת, רועדת, כמו מבינה פתאום שבטעות נקלעה אל עולם לא שלה.
"תוכל לקחת את עלוה אל הזמן האחר" הבטיח לו חפא. אבל הוא לא שיכנע הפעם את צבי, גם לא אחרים.

חבורת המחץ עמדה בפני הויכוח הגדול והעקרוני ביותר בתולדותיה. אני המשכתי להזות, לראות מראות מתחלפים ולהסס אם כדאי באמת לחזור לזמן האחר, או להישאר כאן.
לבסוף הציע חפא שנעשה הצבעה.

וַיֵלֶך הַמֶּלֶך וַאֲנָשָיו יְרוּשָלַיִם אֶל-הַיְבֻסִי יוֹשֵב הָאָרֶץ, וַיֹאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר: לֹא תָבוֹא הֵנָּה, כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר: לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מצֻדַת צִיּוֹן, הִיא עִיר דָּוִד: וַיֹאמֶר דָּוִד בַּיוֹם הַהוּא: כָּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו נֶפֶש דָּוִד, עַל-כֵּן יֹאמְרוּ: עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּית (שמואל ב', ה 6-8)

פסוקים אלה, המתארים את כיבוש ירושלים בידי דוד, הם חידתיים. יש בהם כמה דברים לא ברורים, כמו למשל: מי הם הפסחים והעוורים, ומדוע היו דווקא הם אלה שעשו את הכנעת המצודה היבוסית קשה יותר מהכנעת בית"ר בטדי, ועצם הסרתם היתה תנאי להבקעת השער היבוסי?
יש מפרשים, שהפסחים והעוורים עשו סוג של מעשה מאגיה: הם עמדו על החומה העתיקה, וקיללו את הלוחמים: "דיר באלקום, אם תתקרבו עוד צעד אחד, תהיו כמונו". אין ספק שאת הלוחמים הקדומים, גברים אמיצים אך קדומים ועמוסי אמונות תפלות, לא כמו בני זמנינו הנאורים כ"כ, דבר כזה (בתוספת למראה של בעלי המום) היה מרתיע יותר מאיום בטיל נ"ט ישיר.

אך אני מציע פירוש אחר: לוחם מול בעל מום, ואפילו הוא מצד האויב, מה היחס המתבקש? חמלה. החמלה ריככה את ליבות הלוחמים שאמרו: רבאק, במי אנחנו צריכים להלחם? פלשתים, גולייתצ'יקים עטורי שריון – זה תן לנו בכיף, אבל אלה? ובשביל מה? בשביל לכבוש איזה חור מדברי שבקושי יש בו מים, רק בגלל שלמלך מתחשק בירה חדשה?
לא ברור מה בדיוק עשה דוד לפסחים והעוורים ואיך הוא הסיר אותם. אנחנו גם לא רוצים לדעת. באמת שלא. מה שחשוב כאן לדעת, שכנגד המאגיה והכישוף של החמלה, עשה דוד פעולת פולחן נגדית של סילוק החמלה, כדי לתת לצה"ל לנצח. כדי לעשות את לוחמיו ספרטנים מושלמים, חסרי רחמים, שיוכלו להתעלות על כל "עכבה" אנושית, יכבשו בשבילו כל מה שהוא רוצה ויוכיחו שאין מגבלות לכוח.אברהם טל היום למשל, ב"הארץ" (תגובה 13 בשמי שם היא כמובן מזוייפת) כותב במפורש שיש עכשיו להעדיף סדר יום בטחוני על חינוך ורווחה. הוא כמובן מנמק זאת במלחמה הבאה הצפויה עם החיזבאללה, איראן או סוריה.
אבל אברהם טל (וכמוהו כתבים נוספים כמו שחר אילן וארי שביט) השתייך תמיד לאותה קבוצת אנשים שחמלה – ואיתה העדפת נושאים של חינוך ורווחה (ולא ממניעים של חמלה דווקא) היתה תמיד לצנינים בעיניהם. אלה שתמיד אמרו שמה שלא יורה או עשיר ותורם לתדמית הצבאית או המצליחנית של ישראל – מיותר. לקבוצה זו שייכים גם הרבה אנשי צבא, וכל אלה שביבי (הו הא מי זה בא) אוהב: המתנחלים, הקפיטליסטים הכבדים, אלה שאומרים תמיד: עיזבו אותנו מרעבים, מקשישים, ממקבלי שכר מינימום, מסתם בני אדם שלא יורים ולא צוברים ולא תורמים לשלמותה של ארץ התנ"ך. חמלה – כמו תחושת צדק, או כל תחושה 'שמאלנית' אחרת – היתה תמיד מטרד בעבורם, בדיוק כמו קינג דייויד הראשון, שלו אנחנו נסלח רק משום שהוא קדום.

אנשים כמוהם, עשו את המלחמה הזאת כמו שעשו מתוך אותה מטרה בדיוק, שלשמה עשה דוד את מעשה הפולחן הקדום של העלאת הפיסחים והעוורים לעולה (ויתכן בכלל שלא הפיסחים והעוורים היבוסים 'הוסרו' בפולחן המחשל שפרטיו לא נמסרו במלואם, אלא בעלי פרופיל 21 הגופני בצד הישראלי, ואולי גם אלה וגם אלה): כדי לחנך אותנו מחדש ולעקר מאיתנו תחושות כמו צדק, אנושיות, חמלה, וכל כמיהה לסדר יום חברתי, כמו גם כל תקווה לחיות בשלום אי פעם עם מישהו משכנינו. כך יקל עליהם להשליט בחברה את הערכים הספרטנים, אליהם היו האנשים האלה כמהים מאז ומתמיד.

בשביל זה הפציצו את לבנון, חירבו מאות ואלפי בתים, השמידו כפרים ושכונות.
בשביל זה השאירו מאות אלפים חסרי קורת גג ובית, גם בצד שלנו וגם בצד שלהם
בשביל שנשכח משלום, וכדי שנלמד לוותר על הרחמים והרצון לצדק: הן כלפי עניי עירנו (נגדם כבר אימן אותנו ביבי להלחם), והן כלפי עניי הצד השני, שישנאו אותנו מעכשיו עד עולם, ותהיה להם סיבה מוצדקת. ולנו, כל מה שיישאר יהיה להעריץ את הכח, להישען על התנ"ך בחלקיו האכזרייים ביותר, ולעבוד לאדונים, כי לא תישאר לנו כל ברירה אחרת.
וכבר כתבתי על הצד השווה שבין המלחמה בעניי עירנו, לבין המלחמה בעניי עירם.
זה לא נכון שהמלחמה הזאת לא השיגה כלום. אולי לאולמרט ופרץ היא באמת לא השיגה כלום (מלבד הסיכוי להליכתם הביתה מאד בקרוב) אבל אלה לא באמת הם שניהלו אותה, אפילו אם הם חשבו כך, ואלה שבאמת ניהלו אותה לא חשבו שהם באמת יפרקו את החיזבאללה או ישחררו את השבויים (אלה ממילא, דינם כדין בעלי פרופיל 21 מרגע שנשבו).

לא זאת היתה המטרה שלהם.
המטרה שלהם היתה להכין אותנו לחיות בספרטה לנֵצַח.
להכין אותנו לוותר על כל חלום (מלבד חלום ארץ ישראל השלמה עד נהר פרת), ולעקר מליבינו את החמלה ו'השמאלנות' ולדאוג לכך שלקראת המלחמות הבאות, לא ישאר כאן מי שאיננו רובוט מלחמה יעיל או עבד יעיל מסוג אחר של האדונים.
ואת המטרה הזאת, הימים הבאים יקבעו אם השיגו.
וכל כך כואב לי במיוחד על אלה שנהרגו בלי להבין שעל כך הם נהרגים.

ימים שחורים באים.