תמקט וממטו (1)

לאחר שהצליחו אדמי הדבורה בהנהגת הלוחם הקדום תמקט לשרוד את החור השחור באמצעות ידע חדש שקיבלו ממקום מסתורי, הם הפכו להיות חזקים כמו בוראיהם האדונים, ובין שני הצדדים פרצה מלחמה על השליטה במערכות השמש השונות.

באותם ימים, היה האדמי יצור אנדרוגיני.
לא היו לאדמים של אז איברי מין של זכר או איברי מין של נקבה, והם לא הפרו אחד את השני. כל אחד היה מייצר מתוך גופו זרע וביציות, מפרה אותן ומטיל מתוך עצמו את הביצה מתוכה היה מגיח האדם של אותם ימים. כל אחד, בהגיעו לגיל מסויים, היה מפרה את עצמו ומוליד מתוך עצמו.
היו אדמיים שמתו מיד אחרי הפעם הראשונה שיצרו אדם אחר מגופם, אך רוב האדמיים הגיעו לשתיים או שלוש התרבויות עצמיות במהלך חייהם. מעטים הגיעו ליותר.
היו אדמיים "גבריים" יותר שהיו להם הורמונים שאנחנו קוראים להם היום זכריים, ואדמיים "נשיים" שהיו להם יותר הורמונים שנקראים נקביים, אבל לא היתה לכך חשיבות לצורך ההפריה.
כך בראו אותנו האדונים, בצלמם וכדמותם. כתבתי על כך גם באגדת ראשית האדם.

המלחמה בין האדמיים לאדונים נמשכה שנים ארוכות, ובינתיים, מכיוון שהאדונים היו זקוקים לעוד עובדים וחיילים במקום אלה שמרדו בהם, הם יצרו זני אדם חדשים, וכדי להבטיח שאלה לא יתרבו, כלומר, לא יפרו את עצמם, המציאו האדונים את ההפרדה בין זכר לנקבה באמצעות ביתור מערכותיהם הפנימיות של אדמי המעבדה, ויצרו אדמים שיש להם רק זרעים, ואדמים שיש להם רק ביציות. לא היתה למינים אלה כל יכולת להתחבר ולהפרות אחד את השני, והם נעשו לשני סוגי אדם שונים.

האדמים מן הסוג החדש, המחולק לשני מינים, שירתו בתחילה את אדוניהם במלחמות נגד האדמים הישנים, שסרו לפיקודו של תמקט, אך במשך הזמן רבים מהם התמרדו גם כן באדונים וברחו מהם, ורבים מהבורחים היגרו אל החללים הטריטוריאלים שכבשו בינתיים אנשי תמקט ובהם הקימו ממלכה משלהם.

האדמים הוותיקים, שחששו מן האדמים החדשים, ובעיקר לא רצו לשתף אותם בידע שגילו, שבזכותו שרדו את החור השחור וחיו שנים ארוכות, נשבעו שבועה ששמה "השמים לאלוהים" ועל פיה לא ימסור אדמי מגזע האדמיים ששרדו במסע תמקט כל ידע למיני האדם האחרים. השבועה נעשתה בשמה של הקרן הלבנה שנגלתה לתמקט ולוחמיו בחור השחור ואשר לפי מה שהאמינו, ממנה נולד היקום.
השבועה נשמרה הרבה שנים. מי שהפר אותה היה תמקט.

* *

פָּרָשַׁת דְּרָכִים

פֶּסֶק זְמַן קְצַרְצַר

בֵּין מַה שֶׁיִּהְיֶה

לְבֵין מַה שֶׁהָיָה

מִצַּד אֶחָד

הַבִּלְתִּי נוֹדָע

מִצַּד שֵׁנִי

מַה שֶׁאָנַחְנוּ חוֹשְׁבִים

שֶׁהוּא נוֹדַע.

אֵבֶל גַּם הֶעָבָר

בָּרֶגַע שֶׁמִּתְרַחֲקִים מִמֶּנוּ עוֹבְרִים אוֹתוֹ מְעַט

הוּא מִשְׁתַּנֶּה.

לָכֵן הַבִּטָּחוֹן הַיְּחִידִי

הוּא אָנַחְנוּ בְּרֶגַע זֶה בַּהוֹוֶה

וּבוֹ בִּלְבַד

©תרגום שני לשיר חללי ׁ משנת ±°°²

רוני בני, תעצור אותי!

מפקד המשטרה הצבאית טוען שצריך לעצור את מי שהצבא ויתר עליו.
תקראו, תקראו גם על גיבורי היקום העשויים ללא חת, שלא ינוחו ולא ישקטו עד שילכדו עריקים גם אחרי 16 שנה, שזה כל מה שנותר לעשות אחרי שטיפלנו בכל עברייני המין בצבא, חיסלנו את השחיתות של הדרגים הגבוהים ושחררנו את כל החיילים החטופים.

מנה מנה תקל ופרסין

איילת יכלה להרגיש מיד שמצב רוחו של לביא רע מכרגיל.
אפילו בשביל יום ראשון, שבו הדברים הם בדרך כלל קצת עצבניים, וקשה לפתוח מחדש את השבוע, עד שחוזרים מחדש לעניינים. ולביא הוא בדרך כלל אדם עצבני, 'ערני' הוא קורא לזה, דרוך כקפיץ, 'עם יד על הדופק לקראת כל סכנה'. אז אפילו בשביל אדם כזה, וביום כזה, הסייסמוגרף שלה רעד הפעם כפי שלא רעד.
בדרך כלל היא מצליחה להרגיע אותו, עם חיוך שהוא לא יודע בכמה מאמצים הוא עולה לה, ושלא ידע. עם החברות הפמיניסטיות שלה היא לא מדברת על זה, וגם היא די פמיניסטית בסך הכל, עובדה שהיא הרגילה אותו, וכל בוס אחר שלה, שהיא לא מכינה קפה. את הקפה עושה כל אחד לעצמו. אבל יש דברים שהיא מאמינה שרק אישה יכולה לעשות. ואולי זה חלק מההתניות הקדומות שנותרו בה…
דוד לביא, המנהל (לא אוהב ככה לקרוא לעצמו) לא התיישב אפילו כהרגלו על הכסא במשרדו, על יד המסך הפתוח על ויינט כשקרא לה: "הגיעו עוד קורות חיים?" "כן" "תביאי לי, בבקשה". "מה עם הבחור ההוא, מיום חמישי, חשבתי שאתה רוצה אותו" המהמה, בשעה שעבר על הקורות שהגיעו בפקס. (לביא לא אוהב קו"ח באימיילים). די חמוד, זכרה, את הבחור עם הקוקו והמשקפיים שהיה נדמה לה שהבוס מאד נוטה לסגור על קבלתו לתפקיד במקום נועם, שנסע לברזיל.
"אל תדברי עליו." אמר לביא בתוקף. "מי שלא עושה צבא אני לא לוקח".
"הוא לא עשה צבא?"
"לא. ביררתי עליו. הקטע הזה, אם את זוכרת, היה חסר בקו"ח שלו. רציתי לשאול בראיון, אבל הוא עם החיוכים, עם הקסם שלו הצליח לבלבל גם אותי עד ששכחתי לשאול. אבל הנורה האדומה נדלקה אצלי מיד אחרי שהוא הלך. בסוף השבוע עשיתי בירורים עם החברים שלי, ועכשיו אני יודע את הסיפור המלא שלו. הוא, אין לו אבא, משפחה כזאת של ניצולי שואה, אבל הוא בעצמו עשה כל מיני בעיות בתיכון ובצבא שמעו על זה ופשוט ויתרו עליו. את כל זה הוא לא סיפר לנו. תארי לך אחד כזה במשרד שלנו".
"אבל אתה התלהבת מכל העבודות שהוא הציג. וגם דיברנו עם הבוס הקודם, הוא היה ממש מרוצה ממנו!"
"לא צריך זבל כזה!" סיים דוד בנימה של סוף פסוק. פתאום שמעו קולות של צחקוק מאחוריהן.

מירב ראתה את זה ראשונה. "שופי על הגראפיטי החדש של איילת" אמרה לבת שבע, שהסתובבה אחורה כך שיכלה גם היא לראות את הכתובת על פיסת הקיר שמאחורי הכסא של המזכירה איילת. בתוך רגעים ספורים נקבצו כל חמשת עובדי המשרד ממול לקיר, מנסים להבין את הכתובת בשפה לא מובנת, באותיות אדום חיוור.
הן קצת היו דומות למספרים, אבל אפילו גיא הידען, עמד המום. איילת נשבעה שאין לה קשר לזה. היא התפלאה קצת כי לא היו סימני פריצה בבוקר.
אבל מה שמוזר היה עוד יותר שהאותיות הלכו וגדלו, והצבע שלהן הפך להיות אדום חזק, כמו של דם. "יש פה ריח של משהו שרוף!" אמר פתאום גיא ומיהר החוצה, לבדוק את מקור הריח.
אבל הריח בא מבפנים, וגם העשן שפתאום היה אופף את כולם. רעש נשמע. מנורת פלורוסצנט נפלה מהתקרה. אבק וטיח התחילו ליפול עליהם. אש פרצה מהאחד המחשבים וריח פלסטיק שרוף התווסף לריח שכבר היה. בום! התקרה נפלה, מזל שכולם כבר היו בחוץ, מתרוצצים על מרפסת בניין המשרדים מס' 6 מבוהלים ואובדי עצות.
בתוך דקות ספורות היה המשרד של דוד לביא למאכולת אש.
במשך היום ההוא, ה22.10, ובמשך הימים הבאים, הגיעו דיווחים על אירועים דומים ממקומות עבודה נוספים במרכז הארץ. לכולם היה אותו סיפור.

בנות, שית"פנו

להלן תגובתי האמיתית למאמרה של יוכי ברנדס "בנות הגזמנו" סוה"ש הזה ב"הארץ".

השר הבכיר הזה יכול היה לדעת לשמור על שפתיו. יש הבדל בין נשיקה על הלחי לבין נשיקה צרפתית.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, הוא היה אמור לדעת איפה הגבול.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, שכרון הכח לא היה מעביר את השר הבכיר על דעתו.
ומבחן בוזגלו תקף לכאן: אם זה לא היה השר הבכיר שמנשק אותה, אלא אחמד או צ'אנג או אלכסיי, המנקה של המשרד, האם גם אז זה היה אותו סיפור?
לא. ומשתי סיבות:
א. כי מי שלא נמצא בעמדת כח כמו השר, היה קצת חושש מלעשות מעשה כזה. שכרון הכח של השר, הניע אותו להרגיש שהכל מותר לו, שהוא יכול לעשות את זה.
ב. על בוזגלו, או על אחמד, קשה להניח שיוכי ברנדס ודומיה, היו טורחים לכתוב מאמר הגנה כזה.

לא רמון הוא האשם היחיד כאן, אלא החברה שנותנת לבעלי הכח להרגיש מלכים. ויוכי ברנדס יוצאת משת"פית של העניין הזה, משום שהיא ממליצה למי שנמצא/ת בעמדה כפופה יותר, לשתוק ולקבל את הדין בסחבקיות הראויה, ובכך היא עוזרת להנציח מצב שחברה בריאה אמורה לשנות אותו.

וזו, אגב, תגובתי הראשונה כאן בנושא מאז אתמול. אבל מה לעשות – הצועד בנעליו – מותג מנצח (כמו פרופיל 21).

ז'אקו אייזנברג המלך!

אודה על האמת. השנה לא התחברתי לכוכב נולד, די על פי החלטה מראש. התחרות הזאת, כך הרגשתי, כבר נמאסה, עם צביקה הדר, עם הפרסומות, עם הידיעה שאריק איינשטיין, חוה או יהודית הבאים לא יצמחו מהתכנית הזאת ממילא.
ראיתי רק את אחד מחצאי הגמר (לא זה שז'קו השתתף בו) ואת הגמר עצמו, בו סימפטתי יותר את מאיה. לא התעמקתי גם בביוגרפיות של המשתתפים, ולא הייתי מצביע בעד ז'קו בגלל שהוא לא היה בצבא או כן היה. זה לא מה שקובע עיני לגבי זמר, אלא מה הוא שר, איך הוא שר, אם כדאי להקשיב לו, ואת התשובה על אלה לגבי אייזנברג – ימים יגידו. אבל לא אכפת לי אם הוא אוהב את המדינה. אני גם את קט סטיבנס (יוסוף איסלאם) ואריאל זילבר, ששניהם שונאים אותי כל אחד מסיבותיו, מסוגל עדיין לשמוע. גם זמרים ששירתו בצבא. זה לא אכפת לי. אייזנברג זכה, אמרתי, שיהיה מאושר.

אבל כשאני רואה את ההתלהמות הזאת של כל אלה שקמים להחרים אותו רק בגלל העובדה שהוא הביע דעה אחרת מהמקובל על החזקת נשק, על זה שהוא לא מסוגל לקבל סמכות או להרוג באותה קלות בה אחרים מסוגלים לזאת, ועל כך שהוא היה כן לספר על זה ולא לחרבש סיפורים על שבר בגב וכדומה, וכשאני קורא 1885 תגובות פשיסטיות שמתוכן איזה 1800 מציעות לעשות בו ובדמותו לינץ' ציבורי, אז הדם שלי, באופן טבעי, מתחמם. עזבו רגע את הנושא האישי שלי, למרות שכמי שלא היה בצבא בעיקר משום שויתרו עליו (מסיבות שהן כנראה בעיקר סוג של סיבות פוליטיות), אני לא יכול להיות נייטרלי. רודפיו של ז'קו אייזנברג הם גם רודפי והשנאה שלי אל פיני בדש, חולדאי (שכבר יצא לי להיתקל בו במציאות) ואחרים מהפוליטיקאים הנפוחים האלה, היא אישית.

אבל אנשים, קצת פרופורציות. גם אם הייתם בצבא, צבא זה לא קריטריון למדוד את הטיב של בן אדם. אתם בטח יודעים טוב ממני איזה פסיכופתים ומניאקים יושבים בצבא בעמדות גבוהות (ומהם יוצאים אח"כ כל הבדשים והפוצים האחרים). הם נמצאים שם מפני שצריך אותם (נגיד) ויש (נניח) תפקידים שהם מתאימים להם יותר ממישהו אחר (והצבא הוא בסך הכל, בואו לא נשכח, מקום עבודה. זה הכל. יש מתאימים – ויש לא). אותם אתם רוצים לראות דוגמה נורמטיבית? אני לא. והמניאקונים האלה שיצאו בעונשים מצחיקים (וגם המושחתים שסידרו להם את העונשים האלה) הם בני אדם טובים יותר, רק בגלל ששירתו בצבא? אני לא רוצה לחטוא בשפתי, אבל לפעמים נראה שנהפוך הוא. את המניאקונים האלה, למשל, כבר הצעתי להחרים. כש1885 יפי הנפש האלה שהגיבו בוויינט, אבל כולם, יגיבו כאן בהסכמה להחרים אותם באותה צורה שהם מציעים לתלות את אייזנברג, אז ורק אז אפשר יהיה לדון בשאלה אם מותר להם לשפוט, להחרים ולעשות לינץ' במישהו רק בגלל שהוא לא הצליח להיות מסוגל לעשות צבא ואמר את זה בכנות. רק אז אפשר יהיה לדון בשאלה איזה זכות יש להם לשלול ממישהו את השירה שלו (שהיא תרומתו לעולם העושה, כפי שמסתבר, להרבה אנשים, והרבה מהם חיילים, הרבה יותר טוב ממה שעשתה 'תרומתם' של כל מיני פונקציונרים מניאקים, שכן שירתו בצבא) ואת התגמול החברתי שהוא קיבל עליה רק בגלל שהוא לא כמוהם. רק בגלל שלוש שנים בחיים שלו, שבהן הוא לא היה איפה שהם.

אז לגמדים שהגיבו בויינט, למרות שאני לא מכיר את אייזנברג (אבל מתחיל לחבב אותו, הרבה 'בזכותכם' וכנראה שבגללו החזרתי את הקוקו לשיער שלי) הרשו לי לומר לכם:
אתם לא מגיעים ולא תגיעו לציפורן שלו!!!.
ולאחרים: תתפסו קצת פרופורציה. אני בטוח שגם ואן גוך ומוצארט וקורט קוביין (ועוד רבים אחרים) לא היו משרתים כאן בצבא, אבל אתם נהנים מהיצירות שלהם, ורבים מאיתנו היו מתים לכתוב, לשיר או לצייר כמוהם. אז תעריכו בן אדם לפי המכלול שלו, לפי כל מיני דברים שהוא מסוגל לתת, לא רק לפי השאלה כמה הוא שכב במארבים או אכל חרא בגולני (אני בטוח שהוא אכל לא מעט חרא גם בלי גולני). תתפסו את זה: רק בארץ משקללים את האדם בעיקר לפי הנקודה של הצבא, וזה עיוות שצריך לסלק לסלק לסלק אותו, לא לחזק. בעולם יודעים שיש עוד דברים שאדם מסוגל אליהם, לא רק להיות חייל (וחיילים תמיד יהיו, אל תאמינו למה שמפחידים אתכם. אני עוד זוכר את הימים הטובים של אביב גפן. אף אחד מכל מעריציו לא ויתר על הצבא בגלל שהוא ויתר, למרות שגם אז אותם בדשים עם בהמות אחרות ניסו להחרים אותו).

ולך, ז'קו אייזנברג, אומר רק זאת:
אל תישבר ואל תתחלחל מהם.
אתה חזק מהם. אתה אדם רגיש באמת, וזה מה שבאמת חסר במדינה הזאת.
אני מאחל לך ששירתך תגבר, ותפרוץ ותישמע מים עד ים!
היה כשמך, הר ברזל!

ולא קשור שכן קשור: תגובה 34 (נכון לעכשיו), כמו דומות לה שאפשר לראות כל יום, היא מעשה זיוף ועוד דוגמה לרדיפות כנגד מי שלא עשה צבא. לא משנה מתי, לא משנה למה. היא גם דוגמה לרמה המוסרית של כל הרודפים הפטריוטים. איכסה .

עידכון והתנצלות: בינתיים "הארץ" החזיר את

הכתבה שעסקה בתכנית החדשה של משרד האוצר לקצץ מקצבאותיהם של נכים קשים את אותה קצבה שנקראת שר"מ (שירותים מיוחדים) שמאפשרת לכמה מהם לא רק להתקיים אלא, שיא החוצפה להתקיים בכבוד. מדובר במיוחד בהענשתם של אלה שמעיזים גם לרצות לעבוד. חלק מהם אינם מקבלים ואינם רוצים את קיצבת הנכות הרגילה, אך זקוקים לשירותים המיוחדים. לפי תכנית הרשע החדשה, קיצבה זו תישלל מהם אם יעיזו להרוויח מעל 5,500 ש"ח. לא כדאי לעבוד (ותזכרו את זה בפעם הבאה שזה שה'לוחמים בשחיתות' למיניהם אצים-רצים לעשות אותו ר"מ, או נבלה אחר, יסית נגד 'מובטלים פרזיטים').
המהירות בה נעלמה הכתבה בהתחלה, גרמה לי לייחס כאן בבלוג לעובדת ההיעלמות כוונות מן הסוג המתואר בתגובה שכתבתי שם. אם לא היו כוונות כאלה, אני מתנצל בפני 'הארץ'.

וזו התגובה שכתבתי:

המסר של המדינה לנכים, אותו לא תקראו בשום מקום, אך הוא המסר האמיתי:
"נכים, העובדה שאתם התקיימתם ומתקיימים, היא לצנינים בעינינו.
אנחנו לא סובלים אותכם, לא רוצים לראות אותכם, וקיומכם מנוגד למוסר היהודי כפי שאנחנו מאמינים בו: "וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו נֶפֶש דָּוִד, עַל-כֵּן יֹאמְרוּ: עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּית (שמואל ב', ה 6-8)". כך דוד המלך ניצח וכבש, וכך גם אנחנו ננצח ונכבוש. כמו שדוד מלך ישראל התגבר על הרחמים שלו, כך גם אנחנו, וביתר קלות.
האידיאל שלנו הוא מדינת ספרטה שבה עדיף שלא הייתם באים לעולם, אבל בגלל כל מיני אילוצים, ובעיקר כדי לעזור לכם להיעלם מהעיניים בלי לעשות הרבה רעש (יש פה כל מיני יפי נפש), אנחנו זורקים לכם כמה פרוטות.
זה לא אומר שניתן לכם לחיות בכבוד.
בני אדם שאינם שלמים בגופם, סותרים את האתוס הציוני המושלם, ולראות את אותם לא-בני אדם (כן, זה מה שאתם בשבילינו) חיים בכבוד, סטירת לחי כפולה היא לנו.
וזכרו: כל חייכם נתנקם בכם, על עצם זה שאתם קיימים, על זה שאתם רוצים לחיות (במקום לקיים בגופכם את אמירתו של נכה אחר: טוב למות בעד ארצנו), ואם אתם עוד רוצים לחיות, אז בכלל העליתם לנו את החלסטרה. תגידו תודה שאתם נושמים בכלל."


ונר זכרון לישראל טויטו ז"ל. יהי זכרו ברוך.