מנה מנה תקל ופרסין

איילת יכלה להרגיש מיד שמצב רוחו של לביא רע מכרגיל.
אפילו בשביל יום ראשון, שבו הדברים הם בדרך כלל קצת עצבניים, וקשה לפתוח מחדש את השבוע, עד שחוזרים מחדש לעניינים. ולביא הוא בדרך כלל אדם עצבני, 'ערני' הוא קורא לזה, דרוך כקפיץ, 'עם יד על הדופק לקראת כל סכנה'. אז אפילו בשביל אדם כזה, וביום כזה, הסייסמוגרף שלה רעד הפעם כפי שלא רעד.
בדרך כלל היא מצליחה להרגיע אותו, עם חיוך שהוא לא יודע בכמה מאמצים הוא עולה לה, ושלא ידע. עם החברות הפמיניסטיות שלה היא לא מדברת על זה, וגם היא די פמיניסטית בסך הכל, עובדה שהיא הרגילה אותו, וכל בוס אחר שלה, שהיא לא מכינה קפה. את הקפה עושה כל אחד לעצמו. אבל יש דברים שהיא מאמינה שרק אישה יכולה לעשות. ואולי זה חלק מההתניות הקדומות שנותרו בה…
דוד לביא, המנהל (לא אוהב ככה לקרוא לעצמו) לא התיישב אפילו כהרגלו על הכסא במשרדו, על יד המסך הפתוח על ויינט כשקרא לה: "הגיעו עוד קורות חיים?" "כן" "תביאי לי, בבקשה". "מה עם הבחור ההוא, מיום חמישי, חשבתי שאתה רוצה אותו" המהמה, בשעה שעבר על הקורות שהגיעו בפקס. (לביא לא אוהב קו"ח באימיילים). די חמוד, זכרה, את הבחור עם הקוקו והמשקפיים שהיה נדמה לה שהבוס מאד נוטה לסגור על קבלתו לתפקיד במקום נועם, שנסע לברזיל.
"אל תדברי עליו." אמר לביא בתוקף. "מי שלא עושה צבא אני לא לוקח".
"הוא לא עשה צבא?"
"לא. ביררתי עליו. הקטע הזה, אם את זוכרת, היה חסר בקו"ח שלו. רציתי לשאול בראיון, אבל הוא עם החיוכים, עם הקסם שלו הצליח לבלבל גם אותי עד ששכחתי לשאול. אבל הנורה האדומה נדלקה אצלי מיד אחרי שהוא הלך. בסוף השבוע עשיתי בירורים עם החברים שלי, ועכשיו אני יודע את הסיפור המלא שלו. הוא, אין לו אבא, משפחה כזאת של ניצולי שואה, אבל הוא בעצמו עשה כל מיני בעיות בתיכון ובצבא שמעו על זה ופשוט ויתרו עליו. את כל זה הוא לא סיפר לנו. תארי לך אחד כזה במשרד שלנו".
"אבל אתה התלהבת מכל העבודות שהוא הציג. וגם דיברנו עם הבוס הקודם, הוא היה ממש מרוצה ממנו!"
"לא צריך זבל כזה!" סיים דוד בנימה של סוף פסוק. פתאום שמעו קולות של צחקוק מאחוריהן.

מירב ראתה את זה ראשונה. "שופי על הגראפיטי החדש של איילת" אמרה לבת שבע, שהסתובבה אחורה כך שיכלה גם היא לראות את הכתובת על פיסת הקיר שמאחורי הכסא של המזכירה איילת. בתוך רגעים ספורים נקבצו כל חמשת עובדי המשרד ממול לקיר, מנסים להבין את הכתובת בשפה לא מובנת, באותיות אדום חיוור.
הן קצת היו דומות למספרים, אבל אפילו גיא הידען, עמד המום. איילת נשבעה שאין לה קשר לזה. היא התפלאה קצת כי לא היו סימני פריצה בבוקר.
אבל מה שמוזר היה עוד יותר שהאותיות הלכו וגדלו, והצבע שלהן הפך להיות אדום חזק, כמו של דם. "יש פה ריח של משהו שרוף!" אמר פתאום גיא ומיהר החוצה, לבדוק את מקור הריח.
אבל הריח בא מבפנים, וגם העשן שפתאום היה אופף את כולם. רעש נשמע. מנורת פלורוסצנט נפלה מהתקרה. אבק וטיח התחילו ליפול עליהם. אש פרצה מהאחד המחשבים וריח פלסטיק שרוף התווסף לריח שכבר היה. בום! התקרה נפלה, מזל שכולם כבר היו בחוץ, מתרוצצים על מרפסת בניין המשרדים מס' 6 מבוהלים ואובדי עצות.
בתוך דקות ספורות היה המשרד של דוד לביא למאכולת אש.
במשך היום ההוא, ה22.10, ובמשך הימים הבאים, הגיעו דיווחים על אירועים דומים ממקומות עבודה נוספים במרכז הארץ. לכולם היה אותו סיפור.

בנות, שית"פנו

להלן תגובתי האמיתית למאמרה של יוכי ברנדס "בנות הגזמנו" סוה"ש הזה ב"הארץ".

השר הבכיר הזה יכול היה לדעת לשמור על שפתיו. יש הבדל בין נשיקה על הלחי לבין נשיקה צרפתית.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, הוא היה אמור לדעת איפה הגבול.
בחברה בעלת מנגנוני איזון ובקרה בריאים, שכרון הכח לא היה מעביר את השר הבכיר על דעתו.
ומבחן בוזגלו תקף לכאן: אם זה לא היה השר הבכיר שמנשק אותה, אלא אחמד או צ'אנג או אלכסיי, המנקה של המשרד, האם גם אז זה היה אותו סיפור?
לא. ומשתי סיבות:
א. כי מי שלא נמצא בעמדת כח כמו השר, היה קצת חושש מלעשות מעשה כזה. שכרון הכח של השר, הניע אותו להרגיש שהכל מותר לו, שהוא יכול לעשות את זה.
ב. על בוזגלו, או על אחמד, קשה להניח שיוכי ברנדס ודומיה, היו טורחים לכתוב מאמר הגנה כזה.

לא רמון הוא האשם היחיד כאן, אלא החברה שנותנת לבעלי הכח להרגיש מלכים. ויוכי ברנדס יוצאת משת"פית של העניין הזה, משום שהיא ממליצה למי שנמצא/ת בעמדה כפופה יותר, לשתוק ולקבל את הדין בסחבקיות הראויה, ובכך היא עוזרת להנציח מצב שחברה בריאה אמורה לשנות אותו.

וזו, אגב, תגובתי הראשונה כאן בנושא מאז אתמול. אבל מה לעשות – הצועד בנעליו – מותג מנצח (כמו פרופיל 21).

ז'אקו אייזנברג המלך!

אודה על האמת. השנה לא התחברתי לכוכב נולד, די על פי החלטה מראש. התחרות הזאת, כך הרגשתי, כבר נמאסה, עם צביקה הדר, עם הפרסומות, עם הידיעה שאריק איינשטיין, חוה או יהודית הבאים לא יצמחו מהתכנית הזאת ממילא.
ראיתי רק את אחד מחצאי הגמר (לא זה שז'קו השתתף בו) ואת הגמר עצמו, בו סימפטתי יותר את מאיה. לא התעמקתי גם בביוגרפיות של המשתתפים, ולא הייתי מצביע בעד ז'קו בגלל שהוא לא היה בצבא או כן היה. זה לא מה שקובע עיני לגבי זמר, אלא מה הוא שר, איך הוא שר, אם כדאי להקשיב לו, ואת התשובה על אלה לגבי אייזנברג – ימים יגידו. אבל לא אכפת לי אם הוא אוהב את המדינה. אני גם את קט סטיבנס (יוסוף איסלאם) ואריאל זילבר, ששניהם שונאים אותי כל אחד מסיבותיו, מסוגל עדיין לשמוע. גם זמרים ששירתו בצבא. זה לא אכפת לי. אייזנברג זכה, אמרתי, שיהיה מאושר.

אבל כשאני רואה את ההתלהמות הזאת של כל אלה שקמים להחרים אותו רק בגלל העובדה שהוא הביע דעה אחרת מהמקובל על החזקת נשק, על זה שהוא לא מסוגל לקבל סמכות או להרוג באותה קלות בה אחרים מסוגלים לזאת, ועל כך שהוא היה כן לספר על זה ולא לחרבש סיפורים על שבר בגב וכדומה, וכשאני קורא 1885 תגובות פשיסטיות שמתוכן איזה 1800 מציעות לעשות בו ובדמותו לינץ' ציבורי, אז הדם שלי, באופן טבעי, מתחמם. עזבו רגע את הנושא האישי שלי, למרות שכמי שלא היה בצבא בעיקר משום שויתרו עליו (מסיבות שהן כנראה בעיקר סוג של סיבות פוליטיות), אני לא יכול להיות נייטרלי. רודפיו של ז'קו אייזנברג הם גם רודפי והשנאה שלי אל פיני בדש, חולדאי (שכבר יצא לי להיתקל בו במציאות) ואחרים מהפוליטיקאים הנפוחים האלה, היא אישית.

אבל אנשים, קצת פרופורציות. גם אם הייתם בצבא, צבא זה לא קריטריון למדוד את הטיב של בן אדם. אתם בטח יודעים טוב ממני איזה פסיכופתים ומניאקים יושבים בצבא בעמדות גבוהות (ומהם יוצאים אח"כ כל הבדשים והפוצים האחרים). הם נמצאים שם מפני שצריך אותם (נגיד) ויש (נניח) תפקידים שהם מתאימים להם יותר ממישהו אחר (והצבא הוא בסך הכל, בואו לא נשכח, מקום עבודה. זה הכל. יש מתאימים – ויש לא). אותם אתם רוצים לראות דוגמה נורמטיבית? אני לא. והמניאקונים האלה שיצאו בעונשים מצחיקים (וגם המושחתים שסידרו להם את העונשים האלה) הם בני אדם טובים יותר, רק בגלל ששירתו בצבא? אני לא רוצה לחטוא בשפתי, אבל לפעמים נראה שנהפוך הוא. את המניאקונים האלה, למשל, כבר הצעתי להחרים. כש1885 יפי הנפש האלה שהגיבו בוויינט, אבל כולם, יגיבו כאן בהסכמה להחרים אותם באותה צורה שהם מציעים לתלות את אייזנברג, אז ורק אז אפשר יהיה לדון בשאלה אם מותר להם לשפוט, להחרים ולעשות לינץ' במישהו רק בגלל שהוא לא הצליח להיות מסוגל לעשות צבא ואמר את זה בכנות. רק אז אפשר יהיה לדון בשאלה איזה זכות יש להם לשלול ממישהו את השירה שלו (שהיא תרומתו לעולם העושה, כפי שמסתבר, להרבה אנשים, והרבה מהם חיילים, הרבה יותר טוב ממה שעשתה 'תרומתם' של כל מיני פונקציונרים מניאקים, שכן שירתו בצבא) ואת התגמול החברתי שהוא קיבל עליה רק בגלל שהוא לא כמוהם. רק בגלל שלוש שנים בחיים שלו, שבהן הוא לא היה איפה שהם.

אז לגמדים שהגיבו בויינט, למרות שאני לא מכיר את אייזנברג (אבל מתחיל לחבב אותו, הרבה 'בזכותכם' וכנראה שבגללו החזרתי את הקוקו לשיער שלי) הרשו לי לומר לכם:
אתם לא מגיעים ולא תגיעו לציפורן שלו!!!.
ולאחרים: תתפסו קצת פרופורציה. אני בטוח שגם ואן גוך ומוצארט וקורט קוביין (ועוד רבים אחרים) לא היו משרתים כאן בצבא, אבל אתם נהנים מהיצירות שלהם, ורבים מאיתנו היו מתים לכתוב, לשיר או לצייר כמוהם. אז תעריכו בן אדם לפי המכלול שלו, לפי כל מיני דברים שהוא מסוגל לתת, לא רק לפי השאלה כמה הוא שכב במארבים או אכל חרא בגולני (אני בטוח שהוא אכל לא מעט חרא גם בלי גולני). תתפסו את זה: רק בארץ משקללים את האדם בעיקר לפי הנקודה של הצבא, וזה עיוות שצריך לסלק לסלק לסלק אותו, לא לחזק. בעולם יודעים שיש עוד דברים שאדם מסוגל אליהם, לא רק להיות חייל (וחיילים תמיד יהיו, אל תאמינו למה שמפחידים אתכם. אני עוד זוכר את הימים הטובים של אביב גפן. אף אחד מכל מעריציו לא ויתר על הצבא בגלל שהוא ויתר, למרות שגם אז אותם בדשים עם בהמות אחרות ניסו להחרים אותו).

ולך, ז'קו אייזנברג, אומר רק זאת:
אל תישבר ואל תתחלחל מהם.
אתה חזק מהם. אתה אדם רגיש באמת, וזה מה שבאמת חסר במדינה הזאת.
אני מאחל לך ששירתך תגבר, ותפרוץ ותישמע מים עד ים!
היה כשמך, הר ברזל!

ולא קשור שכן קשור: תגובה 34 (נכון לעכשיו), כמו דומות לה שאפשר לראות כל יום, היא מעשה זיוף ועוד דוגמה לרדיפות כנגד מי שלא עשה צבא. לא משנה מתי, לא משנה למה. היא גם דוגמה לרמה המוסרית של כל הרודפים הפטריוטים. איכסה .

עידכון והתנצלות: בינתיים "הארץ" החזיר את

הכתבה שעסקה בתכנית החדשה של משרד האוצר לקצץ מקצבאותיהם של נכים קשים את אותה קצבה שנקראת שר"מ (שירותים מיוחדים) שמאפשרת לכמה מהם לא רק להתקיים אלא, שיא החוצפה להתקיים בכבוד. מדובר במיוחד בהענשתם של אלה שמעיזים גם לרצות לעבוד. חלק מהם אינם מקבלים ואינם רוצים את קיצבת הנכות הרגילה, אך זקוקים לשירותים המיוחדים. לפי תכנית הרשע החדשה, קיצבה זו תישלל מהם אם יעיזו להרוויח מעל 5,500 ש"ח. לא כדאי לעבוד (ותזכרו את זה בפעם הבאה שזה שה'לוחמים בשחיתות' למיניהם אצים-רצים לעשות אותו ר"מ, או נבלה אחר, יסית נגד 'מובטלים פרזיטים').
המהירות בה נעלמה הכתבה בהתחלה, גרמה לי לייחס כאן בבלוג לעובדת ההיעלמות כוונות מן הסוג המתואר בתגובה שכתבתי שם. אם לא היו כוונות כאלה, אני מתנצל בפני 'הארץ'.

וזו התגובה שכתבתי:

המסר של המדינה לנכים, אותו לא תקראו בשום מקום, אך הוא המסר האמיתי:
"נכים, העובדה שאתם התקיימתם ומתקיימים, היא לצנינים בעינינו.
אנחנו לא סובלים אותכם, לא רוצים לראות אותכם, וקיומכם מנוגד למוסר היהודי כפי שאנחנו מאמינים בו: "וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים שנאו נֶפֶש דָּוִד, עַל-כֵּן יֹאמְרוּ: עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּית (שמואל ב', ה 6-8)". כך דוד המלך ניצח וכבש, וכך גם אנחנו ננצח ונכבוש. כמו שדוד מלך ישראל התגבר על הרחמים שלו, כך גם אנחנו, וביתר קלות.
האידיאל שלנו הוא מדינת ספרטה שבה עדיף שלא הייתם באים לעולם, אבל בגלל כל מיני אילוצים, ובעיקר כדי לעזור לכם להיעלם מהעיניים בלי לעשות הרבה רעש (יש פה כל מיני יפי נפש), אנחנו זורקים לכם כמה פרוטות.
זה לא אומר שניתן לכם לחיות בכבוד.
בני אדם שאינם שלמים בגופם, סותרים את האתוס הציוני המושלם, ולראות את אותם לא-בני אדם (כן, זה מה שאתם בשבילינו) חיים בכבוד, סטירת לחי כפולה היא לנו.
וזכרו: כל חייכם נתנקם בכם, על עצם זה שאתם קיימים, על זה שאתם רוצים לחיות (במקום לקיים בגופכם את אמירתו של נכה אחר: טוב למות בעד ארצנו), ואם אתם עוד רוצים לחיות, אז בכלל העליתם לנו את החלסטרה. תגידו תודה שאתם נושמים בכלל."


ונר זכרון לישראל טויטו ז"ל. יהי זכרו ברוך.

הזמן

לא נראה אף פעם תלוש כל כך מכל סיבתיות כמו שהוא נראה כעת.
עד עכשיו, בכל מה שעברנו, גם כשידעתי שזאת הסטוריה אלטרנטיבית, הייתי בטוח שכל רגע מוליך אל הרגע הבא, שלכל יש כיוון ברור.
קודם רציתי להגיע אל נקודת המפגש עם חפא והחבורה, והידיעה שאגיע לשם יום אחד חיזקה אותי גם בימים הגרועים ביותר של שלטון האופל על כדור הארץ.
אחר כך עשינו את ההכנות לחזור לכדור הארץ, וידעתי שאנחנו הולכים לשחרר אותו משלטון האופל.
עכשיו, באי היווני הזה, שחציו טבע בהצפות וחציו נהרס מרעידת אדמה, לא ידעתי פתאום לאן הדברים הולכים, ומה אנחנו אמורים לעשות בהמשך של ההסטוריה האלטרנטיבית, אם בכלל יש לנו המשך כאן. הכל נראה כל כך תלוש מכל הקשר.
מצאנו בית שמתחת להריסות של הגג שלו, מצאנו שני חדרים די שלמים.
מזל שקיץ עכשיו, והוא הולך ונעשה חם מרגע לרגע.
על התרחצות בים לא כדאי לחשוב, יש משהו רעיל בצבע המים. גם את המים שבברזים המליץ חפא לא לשתות. קטפנו מלאי מהפירות האדומים שדומים לתאנים אבל הם לא בדיוק, וסחבנו אותם אל הבית. עם אלה נתקיים, חפא לא אמר עד מתי. קיויתי שהוא עצמו יודע, אבל יותר ויותר לא הייתי בטוח.

על אחת הגבעות האלה, בילדותו, רכב חפא על אופניים וטיפח רעיונות איך הוא יאחד את העולם ויביא שלום. פעם אחת התדרדר עם האופניים כמעט עד הים, ובחודשים שבהם שכב בגבס הבין לרגעים את גבולות יכולתו. אחר כך עזבה משפחתו את האי אל המקום שבו היתה התלישה, שנתנה לו באופן בלתי צפוי אפשרות להגשים חלק מהפנטזיות שלו מעבר למה שדמיין. מעניין, אמר פעם חפא, שגם פנטזיות הילדות שלו כללו יצורים מכוכבי לכת אחרים, שבאים ועוזרים לאדם להציל את עצמו.

גם לצבי ועלוה היה סיפור עם אופניים. עלוה גנבה את האופניים שאיתם הביא צבי לחם מ'מאפיית סאמט', בה עבד ומצא מקלט, ל"איזור" בירושלים, אותו "איזור" שבו גרו המוגנים, ושני שליחי קודמים מהמאפייה שהלכו לשם לפניו להביא לחם, נעלמו עם אופניהם, כנראה הגיעו להר הצופים, המקום שמיעטו אז להגיד את שמו, ואם הגידו, לא בלי צמרמורת. עלוה אפילו לא ידעה שהיתה תכנית להעביר את האוניברסיטה לשם, כשנתקעה בתור סטודנטית ב"איזור". היא זכרה את היום ההוא, השבת שאחרי פסח, כשהחליטה לעזוב כבר אחרי הצהריים את המושב ולחזור בטרמפים לחדר בירושלים, את התחינות של אמא והאחות שתישאר. היא לא ידעה אז כמה הן ייחרטו בזכרונה. האם היתה להן הרגשה? באותו ערב, מאי שם משום סיבה, התחיל פתאום מצב החירום. שנתיים עברו, והיא לא שמעה כלום מהם, כי גם רשת הטלפונים נותקה, וכדי לעבור אפילו מ"האיזור" לשאר העיר היה צריך אישור, שלה לא היו כסף ולא קשרים כדי לקבל אותו. גם את המיני מיינור הענתיקה שלה החרימו, כמו את יתר המכוניות הפרטיות.
היא הרגישה שהיא חייבת לעשות מעשה, ויהיה מה שיהיה. אחרי שרכבה מעט במעלה הרחוב, הבינה שזו התפרצות סרק, ועשתה פרסה חזרה אל החנות, ואל הבחור שיצא ממנה ועמד משתומם לאן נעלמו אופניו. אחרי כמה שבועות מצא את עצמו רוכב שוב, שלא בשליחות המאפייה, בשעה שלוש בלילה, אל קו התפר שבין העיר ל"איזור", סמוך למה שהיה פעם בית העם, שם היו קורים בלילות 'מפגשים' והיא היתה שם.

וסטולי הגנוב לא גנב אופניים, אבל פעם הוא גנב חללית גמדית, של שלטון האופל הגלקטי. בחללית הזאת, טסנו הרבה שעות.
ראיתי אותו עומד מחוץ לפתח של הבית, מסתכל על החלליות המשייטות ככתמים לא נראים, שבהם המשיכו אנשי האופל לנטוש את כדור הארץ, בלי שזכינו אפילו לקרב אחד איתם, ושאלתי אותו בצחוק אם הוא מתכנן לגנוב מהם עוד חללית. את עצמי שאלתי, לאן בעצם נטוס בחללית כזאת, כשפתאום עורר צבי את תשומת ליבינו לכך, שתנועתן של החלליות השתנתה, והן כבר לא בכיוון של התרחקות.
הן נראו ברורות יותר וקרובות מרגע לרגע, ועמדו בכל רגע להסתיר את עין השמש ולהחשיך את השמים.

כפפה לבמאיות/ים:

לפעמים החרצוף הזייפן שכותב תגובות בשמי ב"הארץ" מצליח להצחיק אותי.
למשל בכתבה במוסף סוף השבוע על הסרט Loose Change (סרט הקונספירציה של מגדלי התאומים) הוא כותב (ותודה למגיב גג שיידע אותי על קיומה של התגובה):

"חבורה של קב"ניסטים מטורפים
גם אני מביים סרט עכשיו – על פליטי פרופיל 21 במדינת ישראל. הממצאים בסרט שלי יעמידו בצל את הסרט הזה."

אבל יודעים מה? יש לו רעיונות לא רעים לפעמים.
יש מאות אלפים בעלי פרופיל 21 בישראל. כתבתי על כך גם דברים אמיתיים (עוד לפני המלחמה, שללא ספק תצריך עידכונים). החברה סימנה אותנו כיעד לנקמה, והתנקמה באופן אישי, בדרכים שקטות, בכל אחד בחיי היום יום באופן אינדיבידואלי, אפור. לא נושא לסרט. לא נושא לסרט???
ואולי כן?!
חלק מבעלי הפרופיל הסתדרו בחיים והצליחו אפילו, חלק לא. חלק נתונים באיום מתמיד של שלילת זכויות האדם שלהם שיכולה לבוא בכל רגע.
הם מנסים להיות שקופים, אבל בחברה שהצבא הוא הדת שלה, זה לא באמת ניתן.
על ההתמודדות של אלה מול חברה שבמובנים רבים סימנה אותם לתישמוד, שווה, בהחלט שווה לעשות סרט.

אני לא למדתי קולנוע, ולא נמצא כרגע ליד ציוד מתאים לביים סרטים.
אבל מישהו שכן יודע ויכול לביים?
אני זורק כפפה.
אולי הסרט ייקרא 'קיום בלתי אפשרי' או אולי 'השקופים' או 'המסומנים'. לא חשוב כרגע. קודם, שמישהו ירים את הכפפה.
ואשמח לעזור, בכל דרך.