ישן:
המנגינות החדות והחזקות
מהדהדות ומחלחלות
לתוך היכן שלא זמן הקיים
ולא קיים הזמן
והן פורצות את החומת בלתי אפשרי אפשרי
והסגול והאדום זורמים בואדיות
חדש:
אי שם
אין גבולות
ישן:
כי כאשר יהיו השמים ורודים
אז אפשר יהיה לראות
את מה שלא נראה
האנושות לא תהיה כאשר היתה
האם מישהו הוא כאשר היה?
חדש:
פעם גם פה זה יהיה
אבל מה ישאר מאיתנו
מהעצמויות הזוכרות
אותנו עכשיו?
לא רק לחסל.
גם לחקור רצו, לדעת, אולי גם לשמור.
היו צריכים להיות כאלה
רגשי אשמה חשו או
היו מעוניינים לשדר כאילו הם חשים,
אלה הנאורים מאז ומעולם.
אבל כמו בסרט ההוא בסדרת הנוסע השמיני
שבו יחידת מארינס נשלחה
לפתור את בעיית החייזר
באמצעים צבאיים (ונזכור שהיא חוסלה כולה)
הפאראנויה הכתיבה את היחס
כלפי כל דבר בעולם
הסובב,
והוא אחר.
ינואר 2000
דניאל בן סימון, מתנדב מד"א מגיל 15, עם התמחות של חובש קרבי, הושעה ממד"א משום שסירב לענוד דרגות כתף.
אני חייב להודות שכשראיתי את הכותרת, השתאיתי: דרגות? במד"א? ממתי יש דבר כזה? אני יודע שיש במד"א רופא, אחות, פראמדיק, כמו בכל ארגון בריאות. אבל דרגות?
עד שקראתי את גוף הכתבה ומסתבר שלפני חצי שנה התמנה לראשות הארגון אחד, אלי בין, שהחליט לחייב את אנשי הארגון לשאת דרגות כמו בצבא ובמקביל לדרגות הצבאיות. המנכ"ל הוא "רב מגן" על משקל "רב אלוף" ומתחתיו מכהנים "תת מגן", "מגן משנה" וכו'.
סוף סוף הבנו, מה היה חסר לארגון שהציל כל כך הרבה חיי אדם גם בלי דרגות. 
אבל זה לא מצחיק, זה עצוב.
עצוב, איך שנורמות מן הצבא, שראויות ומתאימות לצבא אבל לא לשום מקום אחר, משתלטות על האזרחות.
עצוב איך שאחרים שהתנגדו לרעיון הטפשי לחנוק ארגון שמתפקד טוב כל כך עם היררכיה צבאית, כמו ועד העובדים, התקרנפו. זה מראה באיזה מצב מנטלי החברה הישראלית כולה נמצאת עכשיו, אחרי שבע שנים של מלחמות שתוכננו בידי שליטינו. זה שאפילו לא שמענו על הסיפור במד"א עד עכשיו – חצי שנה. כי יותר מדי אנשים חשבו שזה נורמלי, לצבוע עוד גוף חיוני בצבעים צבאיים. ממילא אנחנו צבא שיש לו מדינה.
עצוב שאנשים מוצנחים לאזרחות, בלי שלמדו אותה.
אני לא מכיר את אלי בין, אבל מהחלטתו נודף הריח של איש צבא קבע מתוסכל, שעדיין מסתכל על העולם במשקפי חאקי, ולא רואה את הצבעים האחרים הקיימים בעולם. איש שלא מסוגל לתפקד, בלי היררכיה צבאית, איש שכנראה מקיא מכל מה שמריח אזרחי מדי.
אני לא רוצה לחשוב איזה עוד נזקים האיש כבר הספיק לגרום לארגון מאז התמנה למנכ"לו.
צריך איזה חוק צינון לפני שמצניחים איש צבא לאיזשהו תפקיד ניהול בחברה האזרחית. אנשים שיצאו ממערכת של היררכיה צבאית, עדיין חיים בסרט של המערכת הצבאית, שכולנו יודעים כמה הוא אחר מן הסרט של האזרחות. אנשים כאלה חייבים לעבור תקופת הסתגלות, לא בתור מנהלים של שום דבר, עד שיצאו מן הסרט האחד וילמדו לחיות בסרט האחר, האמיתי יותר, של החיים.
כי בכל דקה שבה הם מנהלים את הארגונים לפני שלמדו את האזרחות, הם בעיקר הורסים, ויש על זה קבלות, כמו אותה החלטה מטופשת להשעות עובד מסור, רק מפני שהוא מסרב להשתתף במשחקי האידי-אמין דאדא של המנכ"ל המתוסכל שרצה בכלל רמטכ"ל.
ורבאק, מגן דוד אדום הוא ארגון חשוב מכדי להפקירו בידי אנשי צבא!!! 
חלוץ התפטר. גם אולמרט ופרץ צריכים להתפטר, והם עוד יתפטרו. חלוץ שימש כאן כשמו. זה כתוב על הקיר. כמו שכתבתי ממש בהתחלה: הם אכלו את הדג המסריח, וגם יגורשו מהעיר. זה יקרה אחרי שועדת וינוגרד תפרסם את המסקנות ואת הלקחים מניהול המלחמה: על הארגון של צה"ל, על הליקויים בניהול המלחמה, ועל עצם הדרך שבה החליטו הדרגים הבכירים בצבא ובפוליטיקה לעשות לנו את המלחמה הזאת, עם צבא לא מוכן, עם עורף מוזנח. הם ישלמו, אם ירצו או לא, וגם אם ועדת וינוגרד תנסה לעשות להם הנחות זה לא יעזור, כי הלחץ הציבורי יגבר. הם ישלמו על כך שיצאו למלחמה בלי להיות בטוחים ביכולת שלהם להשיג אפילו את המטרות המינימליות שהציגו, על כך שהציגו לעיני כל העולם צבא בחולשתו, על הפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ועל הקורבנות שכל זה דרש, בלי שהשבויים שבו הביתה ובלי שנפלה שערה מראשו של נסראללה, ועם הבטחה קלושה מאד לגבי עתידו של גבול הצפון.
אבל ישנם דברים שעוד הפעם, הם לא נחקרו, ולא עליהם נראה שמישהו הולך לשלם.
כי בימים הראשונים של המלחמה, זה לא היה ככה. כשנאומיו הצ'רצ'יליאנים של אולמרט, בליווי תופי הטם-טם של עדת עיתונאים חנפה, הציגו את המלחמה כאחת המוצלחות בתולדות ישראל. כשפרץ, עד לפני רגע ההבטחה החברתית הגדולה של העשורים האחרונים, טס במסוק הצבאי והתגלה כאהובם החדש של האלופים, מי שהעז אז לומר איזה דבר רע על המלחמה הסתכן אולי לא בנפשו, אך בהחלט בבוז ההמון, בהיקראות "הזוי" ואפילו "בוגד" או "עוזר חיזבאללה" (פנינה ספרותית השייכת כולה ליהושע סובול). הייתי אחד מבלוגרים 'הזויים' שכבר בימים הראשונים אמרו: רגע רגע, על מה כל זה? (ואת השאלות ששאלתי בפוסט ההוא ובפוסטים אחרים שכתבתי, כמובן ששום ועדה לא חקרה) קואליציית "בלוגרים נגד המלחמה בלבנון" שקמה באותם ימים, נשארה קטנה למדי. אז עכשיו כל אחד חכם לומר שזאת היתה חרא של מלחמה, וקל מאד לשלוח את אלה שניהלו אותה לעזאזל. אבל כמה מכל המבקרים האלה מבקרים אותה מהסיבות הנכונות? כי המלחמה, תיאורטית מאד, גם יכלה להיות מוצלחת. יכולנו לקרקף את נסראללה, למצוא את השבויים, וגם לשלם בפחות קורבנות, בחזית ובעורף. נגיד. ואולמרט,פרץ וחלוץ היו יוצאים שלישיית המחץ במצעד ההסטוריה הישראלית (ולפחות בולמים את שובם הקרוב של הביבי והברק) ועדיין היה מקום לשאול: איך? איך אנחנו, כציבור, כישות ישראלית, נותנים לתופי הטם-טם של הבטחון, בכל פעם שעולה בפניהם הרצון, להוביל אותנו בעדר? איך תמיד "בעת מלחמה המשכיל יידום?" איך תמיד כשמוצא לנכון הריבון (והריבון, שיהיה ברור, הוא חונטת הצבא והבטחון) להכריז על מצב חירום, תגובתו האינסטנקטיבית של השבט (על מיטב אינטלקטואליו) היא להיאלם דום או להירתם לתעמולת הגיוס ההמונית? האם זה אותו "נעשה ונשמע" קדום שמפעם עדיין בגנים של הישות דוברת-העברית שהתקבצה כאן ב100 ומשהו השנים האחרונות, שחונק-מרדים כל מחשבה לפחות בימים הראשונים (וכאשר היא מתעוררת, יש כבר רבים מדי שבשבילם זה מאוחר?). איך העם הזה שחושב שהוא חכם, יוצא תמיד עיוור מונחה על ידי שיקולים שלא כל כך קשה, בסך הכל, לראות אותם, רק לא רוצים. בורחים ממשהו. ממה? את זה צריך לחקור. וזה נראה תיק גדול על ועדת חקירה, במיוחד הוועדה הזאת שתפקידה העיקרי יהיה, גם אם לא לכך כיוון המשורר, לתת לשבט גלולות הרגעה בדמות ראשיהם הכרותים של "המנהיגים שסרחו". אבל זה הנושא שכל אלה שכותבים, ושואלים את השאלות הגדולות והקטנות שמסביב: סופרים, משוררים, הוגים, בלוגרים, פובליציסטים או סתם כותבי מאמרים, צריכים להתעסק בו. כי במקום חלוץ, ואחריו פרץ ואולמרט, יבואו אחרים, שיבשלו לנו את אותן מלחמות בכל פעם שזה ייראה להם פתרון מתאים לבעייה העכשווית, ושתהיה זו בטחונית, כלכלית או חברתית (מה שהיא בדרך כלל) – וגם על זה צריך לדבר: למה מלחמות עדיין נראות למישהו כמה שפותר דברים באזורנו, ומה הן באמת פותרות בשבילו?.
כי שום דבר לא באמת ישתנה מזה שנחליף את הראשים. את פרץ (שלא הצבעתי לו, אבל גם אני קיויתי לרגע שבאמת יעשה מהפכה חברתית. מי זוכר עכשיו?) יחליף מן הסתם אהוד ברק. האינתיפאדה שהתחילה בסוף תקופתו הקודמת, להזכירכם, עוד לא נחקרה.
אני, אני אהיה מלך
ואת, את תהיי מלכתי
אפילו שכלום לא יזיז אותם מפה
אנחנו נוכל עליהם, רק ליום אחד
אנחנו נוכל להיות גיבורים, רק ליום אחד
ואת, את יכולה להיות מנוולת
ואני, אשתה כל הזמן
כי אנחנו אוהבים, וזאת היא עובדה
כן אנחנו אוהבים, וזהו זה
אפילו שכלום, לא יחזיק אותנו יחד
אנחנו יכולים לגנוב זמן, רק ליום אחד
אנחנו יכולים להיות גיבורים, לנצח נצחים,
מה ת'אומרת?
אני, הלוואי שיכולתי לשחות
כמו שהדולפינים, כמו שהדולפינים יודעים לשחות
אפילו שכלום, כלום לא יחזיק אותנו יחד
אנחנו נוכל עליהם, לנצח נצחים
נוכל ליום אחד, להיות גיבורים
אני, אני אהיה מלך
ואת, את תהיי מלכתי
אפילו שכלום לא יסלק אותם
נוכל להיות גיבורים, רק ליום אחד
נוכל להיות אנחנו, רק ליום אחד
אני, אוכל לזכור (לזכור)
שעמדנו, על יד החומה (על יד החומה)
והרובים, ירו מעל לראשינו (מעל לראשינו)
והתנשקנו כאילו ששום דבר לא יכול ליפול (לא יכול ליפול)
והבושה, בצד שלהם
הו, יכול נוכל להם, לנצח נצחים
רק ליום אחד יכולנו אז, להיות גיבורים.
1994
בלוג הצועד The VValker's blog 