לפעמים, חלומות מגשימים.

אני, ברשותכם, אמנע מלטחון את מה שכבר היה ידוע לפני כמה חודשים על עתידם הצפוי של אולמרט ופרץ.
וגם לא אחזור על דברים שביטאתי כבר בימים הראשונים למלחמה, בשעה שכל נאורינו מחאו כפיים, וחבל שאין ועדה לטיפול בקרנפוּת הישראלית המצויה והאמת היא שאני קצת מרחם על אולמרט שכל מוחאי הכפיים והמאתרגים נטשו אותו לנפשו, ואף לא ישלמו מחיר על התמיכה שנתנו הם למלחמה בימים הראשונים, ואף אחד גם לא יחקור אותם על זה. את המחיר הוא ישלם, אולי כך צריך, אבל אנחנו כנראה לא הולכים לקבל דבר טוב יותר. גם בצבא (כשמי שמצטייר כבן-זונה הראשי של העסק, השכיל לברוח בזמן להרווארד שם הוא עוטף את עצמו בחומה כבדה של שמירה קמפוסיאלית). הדבר היחידי שטעיתי בו בימים הראשונים למלחמה, הוא שייחסתי לפוליטיקאים ואנשי הצבא קצת יותר שכל וקצת יותר כוונה בקבלת ההחלטות שלהם. נתתי להם יתר קרדיט.

אבל אני רוצה לכתוב על משהו חיובי לשם שינוי, הקשור גם בתאריך החשוב היום, ה 1 במאי, יום העובדים, וכוונתי למיזם שמוצא פתרון לכאלה שמתקשים או התקשו להשתייך למעגל זה שיום זה הוא היום שלהם.
זהו מיזם שנקרא המגשים. מנהליו הם כולם, כפי שהם מגדירים את עצמם – מתמודדים מתחום בריאות הנפש – "נפגעי נפש" בשביל מי שלא מכיר אותם, רובם משכילים ומוכשרים, אשר למרות כישוריהם, התקשו להשתלב בעבודות רגילות או להתקדם למיצוי מלא של כישוריהם – הן בגלל השיבוש בתפקוד שנגרם להם בזמן התקיפה, הן בגלל הטיפול והזמן שהוא הצריך, הן בגלל התחרותיות בחברה אשר במצבים נפשיים בעיקר, ועם רגישות נפשית גבוהה כמו של המתמודדים, לא תמיד קל להסתדר איתה, ובמידה רבה, אם לא בעיקר, בגלל הסטיגמה החברתית ששמו עליהם "הבריאים", שיושבים בד"כ בעמדות הניהול.
"אני מניח שזה קרה משום שלא הצלחתי ליצור קשרים חמים עם שאר העובדים, והייתי די מנותק. נראה לי שזה היה מורגש וגרם למעסיקים שלי להתייחס אלי כאל פריק", כך מתאר אלון, מן הכתבה בהארץ את מה שעבר עליו, וטיפוסי להרבה מקרים. וכפי שהביא את הדברים בצורה מדוייקת בן יצחק-קלוטש: "הצורך להסתיר את הבעיה גוזל לעתים אנרגיה רבה מנפגעי נפש המנסים להשתלב בעבודה. הם כל הזמן עסוקים במקום העבודה בלהסתיר את הפגיעה הנפשית."
יוצריו של מיזם "המגשים" החליטו לקחת את גורלם בידיים, ובמקום לחכות לטוב-ליבם של מנהלים אטומים ונצלנים ושל חברות כח אדם, הקימו חברה שבאמצעותה מספקים המתמודדים שירותים שונים בתחום המחשב וההיי-טק: שירותי משרד, גרפיקה ,בניית אתרים, וידאו, קלדנות, תרגומים ועוד.
טוב לקרוא על דברים כאלה, וחבל שמספר התגובות לכתבה (כולל זייפן אחד שלי) הוא כל כך מועט. תמשיכו "לדאוג" לפוליטיקאים שלנו ולעדת הספינרים התקשורתיים שסביבם. הם ממש זקוקים לזה.
אני מאחל לכם, אנשי "המגשים" הרבה הצלחה, ושהרבה הזקוקים להגשמתם – ימצאו את דרכם – דרככם. יישר כח!

סטודיו בסטרס מארחים את דן מ.

קטע קצת ישן, שמצאתי עכשיו באיל הקורא:

בלי לזלזל בזכות המיבור לדעת/ סטודיו בסטרס מארחים את דן.מ, (שבת, 11.6.2005)

איילה אדמונית, חכמה ורגישה
הלכה לקורס מאבחנות בצבא
עוד לפני שהפכה להיות חלק מהמערכת
שממיינת אנשים אמרה ביי ביי אני הולכת.
היא השאירה אחריה כל כך מיותמים
עדת מאבחנות וגם כמה בודדים
גם הם קצת שרוטים ולכן הם מתאימים
להמשיך בשירות הצבא למיין אנשים.
הם ימשיכו לשתף פעולה עם מערכת מדופרת
שבני אדם על פי מה שמתאים לה כך היא מציירת
צובעת את פניהם בצבע חדש, צבע פלסטי
וכל מה שהם קבעו, יתקבל באופן אוטומטי.
וכל הלא שרוטים שנמלטו מן המשחק
הם אלה הם שיאכלו אותה חזק
כי רק למשת"פים יש מקום בחברה
וככה הצבא בה יבטיח את השליטה
חברה עאלק אזרחית, צבא שיש לו מדינה
וחבל להתעצבן כי זה זמן לבטלה.
האדמונית כאן הודתה, הם אוהבים את ההילה
של אי הוודאות שמסביב הם יוצרים.
הכל כזה בשושו ואין מי שמדברים
ומי שידבר אל ואנונו יצטרף או אל טלי
וחבל להתעסק בזה אם אתה אדם נורמלי
שמור לך בשקט על פינתך השפויה
אם נותרה בך טיפה מהשריטות של הסביבה
המוחצת ולוחצת שתלך לאבדון
וככל שאתה מבין את זה כך אתה בסיכון ראשון
כי השפויים באמת הם סכנה למדינה
סטודיו בסטרס ודן מ. כאן מביאים התובנה
לאיילי השכל הקרירים לשבועות מתנה
ותודה לך ג'ינג'ית שאת המערכת עזבה
אולי עוד כמוך יביאו פעם את הגאולה
להאמין צריך וגם אם זה על ריק
סוחבים את החיים כך עד שנתפרק.

תגובה שכתבתי בהארץ לפני ימים אחדים

למאמר "כשחסכנות היא עוול" המדבר על הקשיים שמעמיד משרד האוצר בפני ניצולי שואה קשישים המבקשים לקבל את זכויותיהם:

שוב מסתבר שהיטלר יכול לנום על משכבו בשקט
הוא את הזרע הרוחני שלו העביר, ולא סתם העביר, אלא דרך המדינה שקמה כביכול כתשובה לשואה שהביא על העם היהודי.
השואה איננה רק השואה הפיסית, אלא העברת הרעיון של החלשים כמיותרים, שהוא תמצית הליבה של הרעיון הנאצי, אל מוסדותיה של מדינת היהודים, ובכך הפיכת המדינה היהודית עצמה למבצעת של תורתו, ובעשור האחרון, עשור הנאציונל קפיטליזם מבית מדרש האוצר והכלכלה הביביאנית, הדברים מתעצמים ביתר שאת ויוצאים ממסך העמימות והצביעות שמאחוריהם הסתירו אותם במשך השנים.
בזה הצליח היטלר להשמיד את היהודים. הוא שרף את גופם, אך מה שקשה יותר לתפוס – השתלט על נשמתם.
ומיעוט התגובות פה וגם אתמול, לכתבה על החוק המציע להגביל מגורי מוגבלים בקהילה, מוכיח עד כמה הנאציזם במהותו חדור עמוק בנשמה של "עמישראל".

והיום, הכתבה על אנשים שלא יכולים להרשות לעצמם תרופות, ואלה שמודרים בכלל ממערכת הבריאות, וחלק מתגובות הקוראים, במיוחד תגובותיו של פטריק מקגוהן, שכמעט מודה בקול רם שלעניים לא מגיע לחיות. וכאלה, כמותו, כמו פקידי האוצר, פוליטיקאים נאציונל קפיטליסטים ועיתונאים שממשת"פים אותם תמורת משכורת שמנה – יעמדו הערב או מחר דום בצפירה, ועוד ינזפו באלה שלא עומדים.
כל האנשים האלה – החשבון שלהם עם גרמניה והשואה הוא חשבון אגואיסטי על מה שהם "עשו לנו". לא עם התורה שבשמה עשו הנאצים את כל מה שעשו, שהיא, מסתבר, די מתאימה לישראלים רבים. תחשבו על זה הערב, כשאתם זוכרים את השואה כי הממסד אמר לכם לזכור אותה הערב ומחר.

וקיראו גם את הפוסט המצויין של ענבל, המזכירה לנו שהשואה לא החלה כרצח יהודים אלא כרצח `מוגבלים`, מי ש`חייהם אינם ראויים להתקיים עוד בעולם הזה`, ורק "לאחר ש`בלון הניסוי` צלח (לאחר שהחברה הגרמנית שתקה זמן רב מדי על העלמת המוגבלים והנכים) יצאה לדרך התוכנית ההמונית לרצח היהודים, מצוידת בניסיון של `רצח המוגבלים והחולים`".

לאן תסתובב הדלת מכאן?


לא, זאת עדיין לא הודעת פרישה.

כרגע אני בעייפות מסויימת, וגם במאבק בין החיים שמחוץ לבועה האינטרנטית לבין החיים שבתוכה, ידם של הראשונים גוברת לאחרונה.

גם אין לי כבר את אותו הכיף של פעם להיות הסטוריון מצעד המחץ, בחיים שכבר די רחוקים ועוד ילכו כנראה ויתרחקו מן הספרה הזאת, שהתחילה כמחוות רטרו לנעורים שהיו שאפשר היו יהיו. כוכב רחוק, שאולי כבר אינו נמצא שם, ורק האור שלו עדיין מאיר על שמי ההווה, השונים כל כך.
במאה הקודמת, לפני שהיה אינטרנט (אני מרגיש באמת כמו סבא גמור), כתבתי הרבה בלוגים בצורת ספרים-מחברות, שנכתבו כיומן, עד שנגמרה המחברת, אבל הרבה הרבה פעמים כשהמחברת נגמרה, הסתכמה איתה גם תקופה שלמה. נפרדתי מאיזה חדר של האני שלי ועברתי לחדר אחר. ואולי הסטוריון מצעד המחץ/הצועד בנעליו הוא עוד מחברת כזאת. אולי גם באינטרנט מחברות יכולות להיגמר.

גם לפחות כרגע, אני מרגיש שהסיפור של בלוג אלמוני, עם ההתחייבויות שנטלתי על עצמי לגבי האלמוניות הזאת, מיצה את עצמו. אני חושב שכתבתי את זה כבר, שהגעתי לפרשת דרכים בנושא הזה. הלכתי די רחוק באלמוניות, אולי אפילו יותר מרחוק (על מי אני עובד , האח הגדול בטח יודע הכל ואנחנו במדינת שב"כלנד חיים), לקחתי את הבלוג הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי בהתחלה שהוא יגיע, אבל יש קטע שמעבר לו קשה להתקדם, במסגרת האלמוניות (עאלק) וחוקי הטשטוש והערפול הספציפיים שנטלתי על עצמי במשחק של הבלוג הזה, של הפרסונה שבה הייתי גם טוקבקיסט צמרת לעת מצוא. (לא יודע אם זו מחמאה עצמית או להיפך. כרגע אני קצת מחוץ לעניין ותוהה איך הייתי כל כך בתוכו לפני חודשים כל כך מעטים), לפחות אם אני רוצה להיות רציני או כן ולו כלפי עצמי.
ומצד שני, ברור לי שבלוג חשוף יותר, בו אולי ינתנו גם פרטים מתעודת הזהות שרשם לי משרד הפנים, ומעבר לזה, פרטים הקשורים בחיים שלי כעת שההחלטה שלי לא לחשוף אותם גם הגבילה באיזה מקום את החופש, את הקליחה של הכתיבה שלי, לא יוכל להיות, מכל מיני סיבות, להצהיר בגלוי על הקשר שלו אלי. ישנם דברים שאמרתי כצועד/ההסטוריון שכ(מי שאהיה בבלוג ההוא) לא אוכל לומר. כצועד/ההסטוריון שחררתי אצלי צד מופרע, בועט, משתלח בלי חשבון שתחת שם ידוע אהסס יותר לשחרר אותו. מסיבות פסיכולוגיות ומסיבות של סיכון גורמים הנוגעים בדבר. ישנם דברים שאהיה חייב לדבר עליהם גם שם, בעולם הגלוי (ואולי בכלל, משם אתם כבר מכירים אותי), אבל הם יצטרכו להיות ברמה אחרת.

מכל מקום, כרגע אני לא ממהר לפתוח את הבלוג ההוא, החדש, שכל קישור בינו ובין הבלוג שאתם קוראים כרגע יהיה על אחריות הקורא.
גם מפני שאין לי כרגע את ההתלהבות שהיתה לי פעם ממגרש המשחקים הוירטואלי הזה. כללית אני במין מנוחה מהאינטרנט, אולי התפכחות (לא, לא גמילה) מהמדיה שהעסיקה אותי והיה לי גם הרבה זמן אליה ב5 השנים האחרונות, על כל תהפוכותיהן. החיים כופים את שלהם, בזמן האחרון, בקצב אכזרי וכנראה שעוד יכפו. על חלק מזה אני כתבתי ודיברתי, אך יש מקום שסכר הכתיבה עשוי לא להספיק. ואולי המלים שלי לא מספיקות. ואולי לכל דבר עת, וכרגע לא עת לכתיבה היא, ואם כן אז לאו דווקא בבלוג.
אבל הרגע של הבלוג ההוא עוד יגיע, ואז מי שידע שזה אני ידע, מי שישער ישער, ומי שלא, אז לא. אולי גם את הבלוג הזה אשמור בצד (מציעים לי להעביר אותו דירה, אני עוד לא השתכנעתי סופית לגבי כל היתרונות במקום ההוא, שם אני לא יכול לראות למשל כמה נכנסים אלי וגם אצטרך להחליף/לשדרג מחשב, לא זול בשבילי כרגע) כאשר יעלו בי דברים המתאימים לרוח "הצועד" (כמו למשל המשך סיפורי חפא וההסטוריה האלטרנטיבית, שלא היו לי לאחרונה), ובטוח שעוד יעלו. הישות-רוח התקופה איננה מתה אף פעם, כמו שלא מתו אף פעם הנעורים ההם שבהשראתם ייסדתי את הבלוג.

לכן, כאמור, זאת לא הודעת פרישה, רק מן התנצלות שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה, וגם התנצלות מראש אם לא אהיה בזמן הקרוב.
חג שמח לכל קוראי וגם לאלה שנכנסו בטעות

פינת הנוסטלגיה

משהו שכתבתי היום לפני שנתיים בדיוק, ימים שהייתי בהם כולי בתוך הההסטוריה האלטרנטיבית:

המנהרות (סיפורו של חפא ג')
במנהרות האטומות צוּפְפוּ כל שוכני היקום, לפחות כך היה נדמה לחפא, דחוקים זה לזה, בלא יכולת לזוז, בתוך לחות חמה ואיומה, כאשר נוזל חום בעל ריח רע שהוזרם מפעם לפעם מאי שם בנתזים שצלפו בעור, משמש בתור המזון האחד לכולם. ונוראה במיוחד היתה ההרגשה שכל הזמן יש משהו בלתי נראה שדוחף אותם מאחור או מקדימה, ואם לא ייזהרו הם צפויים בכל רגע להירמס. וחפא ראה הרבה חייזרים נרמסים. מזל שהוא וחבריו נמנו עם היצורים הגבוהים יותר, ויכלו לתת ידיים אחד לשני, לשמור אחד על השני מבעד לגושי החיים המצפצפים, הנושמים והנדחסים שהפרידו ביניהם. חפא חשב שימות רק מן הריח הרע, שלא ברור אם נוצר מן הגז האחיד שהוזרם, גז שכפי שילמד חפא אחר כך, פותח במיוחד כדי שיהיה בר-נשימה לכל סוגי החייזרים שהיו דרושים לעבדוּת ולחיוּל באזוריה השונים של הפדרציה, או שנוצר מכל הפרשות הגוף.

כאמור, כל הזמן דחף אותם משהו, מקדימה או מאחורה, עד שהגיעו למעין אולם, שהיה נוח מעט יותר, למרות שבו הם היו נאלצים להימצא עד לברכיהם בתוך נוזל חום וכל מיני נוזלים אחרים. אבל לפחות היה מעט מקום להתרווח.
חפא התחיל לתהות אם יש איזה הגיון או מטרה בכל זה, והיה חשוב לו להגיע למסקנה כמה שיותר מהר, כדי שידע לאן הם הולכים ואולי לנסות להימלט. הוא לא הפסיק לרגע לחשוב על כך שהוא את חבריו חייב להחזיר לכדור הארץ, כי הם באו לכאן בגללו. לימים יבין עד כמה היתה מחשבה זו מצחיקה בתנאים ובמקום שבו הם היו, אבל מצחיקה ככל שתהיה, מחשבה זו היא שככל הנראה החזיקה אותו, ונתנה לו את הכח להחזיק אותם.

בהדרגה גילה חפא כי יש בקרבתו יצורים שהוא יכול לתַקְשֵר איתם, והם אכן דיברו איתו. גם איש הדָבּוּר, זה שהיה בא אליו בחלימות כאשר גרו בבית הנוואמיס בכוכב המדברי, והיה מלמד אותו דברים, שב אליו, בעיקר ברגעים שבהם חישבה עייפותו להכריע אותו ולהפילו אל מתחת לנוזל החום. הוא היה מחזק אותו שלא להיכנע לעייפות, ומדריך אותו מה לעשות. "מה, גם אתה שבוי פה?" שאל אותו חפא בפעם הראשונה ששב אליו "אותי הם כבר לא יכולים לשבות, אך רבים מבני כוכבי, הם כאן" השיב איש הדבור.

אחר כך שבו ודחסו אותם במנהרות, ושוב באולמות וחוזר חלילה, אבל לחפא וחבריו ועוד קבוצה של חייזרים שתיקשרו אותם, כבר היתה תכנית.
החייזרים סיפרו להם שכולם מובלים להיות חיילי כפייה של אלה ששבו אותם, שנמצאו בתוך מלחמה קוסמית גדולה. בכל פעם שהרגישו בדחיפה הגדולה, או שהובאה קבוצת שבויים חדשה, או שקבוצה גדולה הוצאה אל המלחמה. ובכל פעם שנהרגו יותר מדי חיילים, בא תורה של קבוצה חדשה להיות מוצאת לגיוס. גם תורם יגיע.
חפא והחייזרים הגיעו למסקנה, שבקצה של כל זה יש משפך אחד ענקי, אליו נשפכים בו זמנית שבויים מכל המנהרות המקבילות, אל תוך משטח ענק, פתוח.
אף אחד אינו מסתכל על השבוי הבודד.
"בעיניהם כולנו זרימה, לא יותר, ולא יהיה אכפת להם אם תחסרנה להם כמה טיפות".
את הרגע הזה של ההישפכות יש לנצל. לברוח, בכל הכוחות.
אחד מהחברים החייזרים גם ידע לאן. זו לא היתה הפעם הראשונה שהוא היה שבוי כאן.
ושם, בקצה של הכיוון אותו תיאר להם היטב, עד שגם מוחותיהם האדמיים, האיטיים כל כך בטלפתיה תלת מימדית, קלטו, ייפגשו כולם.
אותו חבר גם יַדָע לאן הם יֵלכו משם.