Evasion Zones  ("the deep dimension")

חפא's Alien knowledge

Evasion Zones  ("the deep dimension")

The areas of evasion – a general name for physical or cognitive spaces that are outside the limits of the ability of humans to perceive on Earth, wether because they are in another, physical or cognitive dimension that the human cognitive-sensory system in its existing structure and with the technological means at hand today is unable to perceive (for example what was called by Chapa – חפא ("the guide") according to the Walke’s blog "The Absence of Knowing Permanent") or due to a deliberate concealment that can be caused by outsiders and even by human technologies that are used with the aim of creating a distraction for the general public.

Physical evasion spaces are also called "the deep dimension", and extraterrestrials whose existence is currently kept a secret from most humans (probably mainly due to the extraterrestrials will) may use such spaces to store on Earth information and tools they have no interest in earthly humans knowing about their existence, such as departure points that in order to reach one of them, חפא and “the stolen” Stoli entered an evasion area, as described in the Walker's blog..

"אזורי התחמקות" "Evasion Zones"


ראש השנה

הסנהדרין הקטנה כבר הייתה קיימת כשהוכתר אפרים סאמט למלך המשיח, תוצאה של מעין פשרה בין אביה של שלומציון עיט ערופת הראש לרבנים, בברכתם של שושביני האופל הגלקטי בטרם עזבו. סאמט רצה לבטל אותה לגמרי. גם סנהדרין קטנה של 23 חברים זה הייתה יותר מדי בשבילו. "בשביל זה הוכתרתי למלך המשיח, בשביל שנקבל עוד פעם את שלטון הלפטיסטים המתיוונים והעב"מים?" זעם באוזני שמחה. "אני מחליט, יש לי אותך ואת אמיר להתייעצויות, אני לא צריך עוד 23 יועצים שלא אני מיניתי אותם ואף אחד לא בחר אותם. מה זה, 3000 שנות גלות עם ישראל שר 'אני מאמין בביאת המשיח' או הוא שר 'אני מאמין בביאת כ"ג יועצים'? אני השליט או הם". עם הזמן השתכנע אפרים סאמט בתועלת שהסנהדרין יכולה להביא לו. למשל באירועי ראש השנה ב'כפר השלום' המוכר לנו כמחנה לטרון.

אף אחד לא חשב שדווקא תפילת ראש השנה, בבית הכנסת הענק שבנו אסירי המחנה מלבנים לבנות, ב'עבודת נתינה' כמו שכינו זאת הרמקולים היומיומיים, תהיה המקום שבו יתעורר מרבצו הציבור המדוכא, שנראה עד לאותו רגע כמקבל עליו את הדין באפתיות, מרכין ראשו ומציית לכל, עד שמלך המשיח בעצמו טפח על כתפו של מהנדס המחנה, שהשתבח בחוכמתו שתכנן את המחנה ללא גדרות, כי כפי שהסתבר במהלך חודשי קיום המחנה, לא היה בהם צורך. עד כדי כך לא היה בכך צורך, שאנשי המשמרות לא חשו כל חשש להימצא עם ציבור האסירים בתוך בית הכנסת, בהמתנה לתפילה הגדולה בהובלת המלך המשיח, שיופיע בשידור ישיר במסך התלת מימדי הענקי שתכנן שמחה בלב אולם בית הכנסת, מיד אחרי כניסת החג, כי המלך המשיח שינה את החוקים, הוא רשאי לשנות את החוקים ואת ההלכות, רק הוא, זה ברור. ומרוב שרצו כל כך אנשי המשמרות לראות את המשיח שלהם האהוב כל כך, ולא היה להם חשש ממישהו שיבוא מבחוץ, לא נשאר אף אחד בחוץ. וכולם הסבו סביב שולחן ענק, שנפרש מקצהו האחד של אולם בית הכנסת הגדול לקצה השני והמסך באמצעו, וכולם חשבו על המעדנים שצפויים להיות מוגשים להם, שחודשים לא נראו ונטעמו כמוהם במחנה ובכלל הארץ, וזאת כי מלך המשיח הוא רחום לב ואוהב אותם ומוחל להם ביום הזה על חטאי העבר, ולשונם מלאה רוק.
ריח כלשהו של עשן הגיע מאי שם, כשרב בית הכנסת הרב שמעון ז'אנו סיים את הברכות ועל המסך הדו צדדי התלת מימדי כבר הופיעה דמות דוממת של מלך המשיח שעמדה להיות מוחלפת בכל רגע בדמות 'הטבעית'. ברגע זה ממש נשמעו צעקות מן האגף המערבי של בית הכנסת, שם שער כניסת האסירים, מהצד הפונה לתפילת הגברים: "רוצים חופש! רוצים את המדינה שלנו בחזרה!" וקבוצת אנשים התחילה צועדת בכיוון השולחן הגדול, משליכה עליו חפצים כלשהם ומנפצת את הצלחות, מעיפה את הכלים, ממשיכה לצעוק "רוצים חופש! רוצים את המדינה!" קבוצה אחרת של אנשים מיהרה וחסמה את הפתחים, המערבי של האסירים והצפוני של הסוהרים אנשי המשמרות, רגע אחרי ששני אנשי משמר בודדים שנשארו בחוץ התפרצו פנימה בצעקה 'מוסך הרכבים נשרף! הכל בוער!'. את כל זה ראה המלך המשיח מן המסך הענק שבחדר האינטימי שלו, והיה חיוור וחסר מילים.
תוך כ20 דקות היו כל אנשי המשמר כפותים אל השולחן הגדול בבית הכנסת, והמורדים, בראשות אחד ריקרדו פוירשטיין, לשעבר ראש ממשלת מדינת המותווים הצפונית, חסמו במכוניות שרופות את כל הגישות אל המחנה, וריקרדו חזר אל אולם בית הכנסת ומול המסך שהקרין עדיין את תמונתו ההמומה של מלך המשיח, הכריז קבל עם ויקום על המחנה כולו כעל השטח הראשון ששוחרר בידי מדינת ישראל החופשית, וקרא לכל שוחרי החופש וחירות האדם, במחנה ובכל המקומות בארץ שעוד נותרו, להצטרף אליו. "מה שהיה השלטון הוא אבוד כעת. הם לא סיפרו לכם, אבל האופל הגלקטי כבר עזב את כדור הארץ לפני שלושה חודשים, אין להם שום הגנה אלוהית כעת, ולנו אין מה להפסיד, הגיע הזמן לשחרר את כל הארץ ולבנות מחדש את מה שנהרס".
באותו זמן ממש, באותו עכשיו, עדיין היינו חפא, סטולי, עלוה, צבי ואני על כוכב הלכת הרחוק מכדוה"א 10.5 שנות אור, משתכשכים באגם הגדול ומחכים להגעת הכחול, שהבטיח לבוא איתנו ולשחרר את כדור הארץ. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקרה, כמו שלא סיפרו לנו קודם על טביעת הערים ועל חורבן מדינת המותווים ושאר הדברים שקרו.
מהר מאוד גילה ריקרדו שלא כולם להוטים להצטרף אליו ולשחרר את הארץ. כשיצא מן האולם ראה מפגינים רבים, גברים ונשים, ובידיהם שלטים 'די לאנטישמיות' ו'לא לחילול בית הכנסת', ומול המפגינים עמד אדם שגינה את ניצולו הציני של היום הקדוש של ערב ראש השנה לזריעת ריב ומדון ופילוג. הדובר הביע גם זעזוע מהוונדליזם שנגרם בבית הכנסת משבירת הצלחות והעפת הכלים. 'מי שלא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשחק משחקי מרד ודווקא בראש השנה ובמקום שהוא סמל כמו בית הכנסת, והחליט על דעת עצמו לעורר מדנים, לשבור כלים ולקשור אנשים ששומרים עלינו, הוא לא טוב מהשליטים' זעק הדובר, וקריאות נלהבות של הסכמה נשמעו. היו גם אחרים, שהביעו תמיכה במעשה, ואין לדעת לאיזה צד היו יותר. "רי-קרדו!" צעקו בקצב כשראו את ריקרדו היוצא. "איזה מין שם זה ריקרדו?" אמרה אחת ממפגינות הנגד. "זה שם של יהודי בכלל? למה אנחנו צריכים שגוי ינהיג אותנו? הוא יותר טוב ממלך המשיח?" הדברים היו קרובים למכות, אך איכשהו התפזרו האנשים משני הצדדים מסביב, ושיחות התחילו אל תוך הלילה, מלב אל לב, שיחות שלא נשמעו מזה זמן רב בארץ. "עכשיו הגאולה התחילה" אמר ריקרדו לאחד מחבריו, שהיו בטוחים שלשליטים אין מענה עכשיו, אחרי שהובהר סופית שהאופליים מהגלקסיה כבר לא כאן, ותמורת שחרורם של השומרים הכפותים, יסכימו להכיר במדינה החופשית.

למלך המשיח היה דחוף למצוא, עוד בטרם צאת החג הראשון, פסק הלכה שיתיר לו להשמיד את המורדים. לא פחות מזה. את כולם, למען יראו וייראו. כל דבר שהוא פחות מזה, ידע סאמט, יעודד מרידות נוספות במחנות הכלואים והעבדים של הממלכה, כולל מחנות הצבא. גם במותווים ימין הוא לא בטח. הם בגדו פעם אחת באופל הגלקטי, הם יבגדו שוב. אבל כל מה שהיה לו זה איזה פסק מצחיק של הסנהדרין החדשה, שקבעה, עוד כשהקימו את המחנה, שאסור להרוג כופרים בלב, מותם חייב לבוא בידי שמים "מה זה כופרים בלב, כופרים בתחת" זעם "הם כופרים וזהו, אמרתי לך שהיה צריך לפרק את הסנהדרין הזאת, וביערת הלפטיסטיות מקרבך. ככה צריך לעשות". ושוב הרגיע אותו שמחה החכם ופירש לו את פסק ההלכה כך שאסור שייראה מותם כשהוא נגרם בידי אדם אלא צריך שייראה ויירשם לדורות שהוא נגרם בידי שמים. "בדיוק כמו שהושמדו בני קורח, יעני האדמה בלעה אותם" צהל אפרים. "חכם אתה שמחה כשאתה רוצה, ככה אני אוהב אותך" וניגש לטפל במורדים על פי פירוש שמחה את הלכת הסנהדרין.

הם זמזמו ממעלה, כמעט בלתי מורגשים. היה זה בבוקרו של החג כשכולם התהלכו במחנה מאושרים, מבוסמים מיין שנלקח ממטבח בית הכנסת וחולק להמונים. כשהרגישו בהם חשבו בתחילה שאלה יתושים חדשים, שבאו להצטרף אל היתושים הישנים שהמחנה מלא בהם כל הזמן. אבל ככל שהתקרבו נוכחו כולם שאלה לא יתושים אלא כעין צורות אפלות, מוארכות. הם לא ידעו על עודפי המלאי של אמצעים, שהשאיר אחריו האופל הגלקטי כשעזב את כדור הארץ, והגיעו לידי משטר המשיח בארמון גבעון. המורדים שהקיפו את המחנה, מצפים להדוף מתקפה יבשתית שתבוא ממזרח, היו הראשונים ששמו לב שאלה לא יתושים אך הם לא הספיקו להיבהל, כי הלם מחשמל ששוגר מן הכלים המזמזמים הפיל את כולם ארצה, מפרפרים, וגם מי שניסה לעזור להם התחשמל. כך במשך שעות עופפו ה"יתושים" מעל המחנה, מתיזים הלם על כל מי שנראה בשטח, לא מאפשרים לאף אחד לקום. אחרי הצהרים הגיעו המשמרות מגבעון, בטורים טורים של רכבים חדשים פרצו אל המחנה, שחררו את חבריהם הכפותים באולם בית הכנסת, כופתים וכולאים במקומם את כל מי שזיהו כמורדים (והיה שם מי שעזר להם וצעק בכל פעם 'זה מורד, זה מורד תכלאו אותו') וגם את מי שסתם התחשק להם לכלוא. אחר כך מילאו את הרכבים בנשים, רובן צעירות, שאספו בשטח, ונסעו משם, משאירים את המורדים עם כלואיהם ששבו להיות כולאיהם, ועם חצי פלוגה מצוידת במכשירים חדשים, שנועדה ליישם את הוראות המשיח החדשות שהגיעו לגבי העצורים.
לפנות ערב נלקחו כל העצורים, יש אומרים שכ5000, יש אומרים שיותר, להכין את מקום הענישה שלהם, אי שם בין המחנה לבין החוף, דרומית למחנה. "אתם תישנו הלילה שם" נאמר להם. "מחר נתחשבן, המלך רחום היום כי זה חג". במשך שעות הם חפרו, במעדרים ישנים, בורות בורות רחבים. בין 10 ל11 בלילה הם סיימו. השומרים הגישו להם כדי מים ואמרו להם לילה טוב, והם הלכו לישון, בתוך הבורות, זה ליד זה, שותקים, המומים. לא שמעו נהמת מנועים כבדים כשנרדמו. בבוקר הודיעו במחנה שסופת חול נדירה שפרצה בלילה הפילה את כל החול שנחפר החוצה חזרה אל הבורות, וכל אלה שהיו בבורות נקברו תחתיו, בהם ריקרדו פוירשטיין, ראש המורדים.
ואפרים סאמט והשומרים ראו כי טוב, וחפירת הבורות נמשכה גם בחודשים הבאים. לא את כל אלה שנשלחו על פי תורנות שנקבעה ברמקולים לחפור אותם ולישון בהם כיסו סופות החול, בערך כמחצית מאלה שנשלחו לבורות קמו בבוקר, והיה זה להם סימן שאלוהי מלך המשיח מחל להם על העוונות, בתנאי שלא יחטאו עוד ומכאן והלאה ילכו בכל ליבם ונשמתם בדרך הישר של הנאמנות, אחרת, הבורות ממתינים מחוץ למחנה.

תמיד נמצאו מאחורי הקלעים/ There were always beings behind

ישויות, שמשכו בחוטים של ענייני העולם.
יותר ממה שידעו בתי הספר ואפילו יותר ממה שנמסר באנציקלופדיה הגלקטית החופשית וממה שידעה הרשת הטלפתית שגלשנו בה.
פשוט משהו שאי אפשר לתפוס אותו.
גם יותר ממה שחפא ידע, או אמר לנו.
יכול להיות שרק אני לבד חשבתי את המחשבה הזאת, בשעה שהמתורגמן סרק, לבקשתנו, את הגלים של כדור הארץ, ומצא את מחנה המעצר בחוף לטרון, הדבר היחיד שנותר, על פי הבנתנו כעת, ממה שהיה פעם, או יכול היה להיות, ארץ שפויה.
ציפיתי לראות שם מרד, על פי מיטב ידיעתנו והבנתנו עד הרגע ההוא, לא היה שום דבר שצריך לעצור אותו, אחרי שהאופליים עזבו. אנחנו הרי ראינו אותם עוזבים, שום כח רציני לא שלט עוד על כדור הארץ, בני האדם היו חופשיים.
אבל אותה הרגשה שהיתה כשנכנסנו למחנה ממשיכה להיות שם, כשהמתורגמן מאתר אותו. אותה אפתיות נוראית, מה שנראה כרצון חיים כבוי שבתוכו הילכו כל האנשים כאילו הם זומביים, בתוך חום נוראי ששורר כמו בלי סיבה. אפילו היתושים והברחשים שמסביב, בתמונות הארבע-מימדיות שהעביר לנו המתורגמן (האם זה אכן המתורגמן?) בראש, נראו חסרי חיים כאלה.
האם רק אני הרגשתי באותם רגעים כאילו כולם, לא רק האופליים, עוזבים את כדור הארץ? כל האחרים, אלה שידענו עליהם ולא ידענו, שנתנו לעולם את כוחות החיים שלו, מעבר לכוחות החיים הידועים, כל מה שקצת הרגשנו, היה עוזב את העולם כעת? כל הזרימות בתמונות ששודרו אלינו, היו בכיוון אחד. בריחה. הם יודעים משהו, שאנחנו לא רוצים לדעת. מה הם יודעים? האם רק אני חשבתי את המחשבות האלה, הרגשתי את ההרגשות, בשעה שהמתורגמן המשיך לסרוק לנו תמונות מכדור הארץ, שמוחו הוריד באינטרנט הטלפתי הבנוי בגופו? האם גם צבי ועלוה חשבו את אותו דבר?

"הקשיבו הקשיבו" בקע מכדור הארץ קול דרך הסריקה של המתורגמן "הודעה כל תושבי כפר השלום! לרגל הכתרת המשיח, הוחלט להעניק לכם חנינה. החנינה תינתן לכולכם, בתנאי שתשתתפו בתכנית חינוכית, שתתחיל החל מהשבוע הבא. התכנית היא לטובתכם ולמען שיקומכם. אתם מתבקשים לא לנסות לברר ולשאול שאלות על התכנית, כי לא תיענו. במהלך השבוע הבא תקבלו את כל התשובות. והערב, כמו בכל ערב, תתקיים תפילה ציבורית בבית הכנסת שבמרכז הכפר, אבל אחריה יבוא הרב שמעון ז'אנו היקר לשמח אותנו בדרשה מיוחדת בנושא: הניסים שבאו על עם ישראל בזכות השמדת משכב זכר. בואו כולכם!" הקול שמאחורי הרמקולים נשמע לי מאד מוכר, אך אינני יודע מאין. את שמו של הרב ז'אנו אני דווקא זוכר היטב, הוא היה נושא דרשות גם בעיר שגרתי בה, ברחוב הרקפת 12. מן הסתם, גם רחפות השם נמצאות שם במחנה המעצר הגדול. איזה שם נתנו לו, כפר השלום.

סטולי הגנוב חיכה לנו בקצה המורד, היינו לפי החשבון עוד כמה קילומטרים לפני המחנה של צבאות הכחול, המחנה שלנו, עכשיו, בו חיכינו עם חפא לשובו של הכחול אל הכוכב. סטולי תהה מה קרה לנו, שלא קלטנו את השדרים שהוא וחפא כבר היו מעבירים אלינו שעה שלמה. האם התחרש לנו המוח? 

הועלה במקור ב27/7/2007

There were always beings behind the scenes who pulled the strings of worldly affairs.
More than the schools knew and even more than what was given in the free galactic encyclopedia and more than the telepathic network we surfed knew.
Just something that cannot be grasped.
Even more than חפא knew, or told us.
It may be that I alone thought this thought, while the interpreter scanned, at our request, the waves of Earth, and found the detention camp on Latrun Beach, the only thing left, according to our understanding now, of what was once, or might have been, a sane land.
I expected to see a rebellion there, to the best of our knowledge and understanding up to that point, there was nothing to stop it, after the Darks left. We saw them leave, no serious power ruled the earth anymore, humans were free. But the same feeling we had when we entered the camp continues to be there, when the interpreter locates it. That terrible apathy, what seemed to be an extinguished will of life in which all the people walked as if they were zombies, amidst a terrible heat that prevailed as if for no reason. Even the mosquitoes and the buzzards around, in the four-dimensional images that the interpreter (is it really the interpreter?) conveyed to us in our heads, seemed so lifeless.
Was it only me who felt at those moments as if everyone, not just the Darks, were leaving the planet? All the others, those we knew about and didn't know, who gave the world its life forces, beyond the known life forces, all that we felt a little, was into abandonment of the world now? All the flows in the images that were transmitted to us, were in one direction. escape. They know something, we don't want to know. what do they know? Was I the only one thinking these thoughts, feeling the emotions, while the interpreter continued scaning us images from Earth, which his mind had downloaded onto the telepathic internet built into his body? Did Zvi and Alva think the same thing?

"Listen, listen," a voice emanated from the earth through the interpreter's scanning, "Notice to all residents of the village of peace! On the occasion of the coronation of the Messiah, it has been decided to grant you amnesty. The amnesty will be granted to all of you, provided that you participate in an educational program, which will begin next week. The program is for your benefit and for your rehabilitation. You are asked not to try to find out and ask questions about the program, because you will not be answered. During the next week you will receive all the answers. And this evening, as every evening, there will be a public prayer in the synagogue in the center of the village, but after the prayer, dear Rabbi Shimon Zhanno will come to make us happy with a special sermon on the subject: the miracles that came upon the people of Israel due to the destruction of a male sexual intercourse. Come all of you!" The voice behind the loudspeakers sounds very familiar to me, but I don't know from where. I actually remember the name of Rabbi Zhanno very well, he used to deliver sermons in the city where I lived, at 12 Harkafat Street. Evidently, the Hashem floats are also there In the great detention camp, what name did they give it, the village of peace.

The stolen Stoli was waiting for us at the edge of the mountain, according to my calculation, we were still a few kilometers before the camp of the Blue armies, our camp, now, where we waited with חפא for the return of the Blue to the planet. Stoli wondered what had happened to us, that we hadn't picked up the transmitters that he and חפא had been transmitting to us for a whole hour. Have our brains gone deaf?

Originally uploaded on 7/27/2007


	


	





	

		
נתיב
	


	
	

		

"יש לנו שלוש אפשרויות עכשיו" אמר חפא, אחרי שנותרו לבדם. "שלוש אפשרויות, ומעט זמן לנוח"
"עמיחי כתב את זה" אמרה עלוה
"טוב שיש לנו אותך לדברים האלה, אחרי שהצועד עזב" אמר סטולי.  הלילה התחיל לרדת, והם עדיין היו במקום שלהם, מתחת לסבך עצים, סמוך למערה, ישובים על מצעי עלים ששימשו להם גם כמזרונים. לעלוה הייתה קלסטרופוביה וצבי העדיף להישאר איתה מחוץ למערה, וסטולי הגנוב שמר עליהם בלילה, כשחפא היה רוב הזמן במערה, מנסה לתקשר עם ידידיו ועם הצועד בימים ששכב מעולף.





"אפשרות ראשונה – להמשיך להישאר כאן, זה בטוח בטווח הקצר, אך לא עוד הרבה זמן. במוקדם או במאוחר חבריהם של אנשי המשמרות שחיסלנו יגיעו לכאן. נוכל להמשיך לכבות הילות ולהשתמש ברובה הברק שלי, אך לטווח הרחוק אנחנו עדיין מעטים והם רבים, וגם רובה הברק שלי יזדקק לטעינה חדשה מתישהוא". זה היה מוזר להם שרובה הברק צריך טעינה, גם אם הגיוני.





אפשרות שנייה – לרדת לחוף, למצוא איזה נקודה הכי מרוחקת, ולהמתין שם, עד שכוחות הכחול יגיעו, אני בקשר טלפתי שוטף איתם ויש סימנים שהדברים מתחילים לזוז. אבל זה שוב יכול לקחת זמן, ואם אני חושב על הכלואים במחנה, לא בטוח שזה לטובתם."
עלוה ניסתה להגיד משהו, אך התחרטה. 





"ואפשרות שלישית – לכבות הילות, להיכנס למחנה ולעורר שם סוף סוף את המרד, יתכן שזה יעודד את הכחול לנחות מהר יותר, אבל אתם מבינים את הסיכון. עלוה, מה רצית לומר קודם"
"אה, סתם, חשבתי על המושב שלי, אתם יודעים, הוא נמצא דרומה מכאן, לא רחוק, חשבתי שאולי הוא עוד קיים, אבל אין לכך הרבה סיכוי"
"זאת בהחלט אפשרות שעוד ננסה לממש אותה בהמשך. את חושבת שהמשפחה שלך בחיים?"
"אבא שלי היה במצב בריאותי מדאיג, כמה זמן עבר מאז, עשר שנים? אני לא חושבת שהוא שרד, אבל שאר המשפחה אולי שרדה, אבל לא מאמינה שנשארו שם, אולי הם במחנה"
"כך או כך, לא בטל הסיכוי שנפגוש אותם. צבי, מה איתך"
"יש לי אמא ואחות, אתם יודעים שלא כל כך הסתדרתי איתן, גם כששלטנו בעולם." כן, מישהו היה צריך להזכיר את זה, שפעם הם שלטו בעולם.





"אני מציע בשלב ראשון, מה דעתכם שנכבה את ההילות ונצא לסיור קטן במחנה, כדי למפות את מה שהולך שם? אחרי זה נחזור לכאן". סטולי הגנוב היה על זה מיד, ועלוה שאלה: "כמה זמן אפשר להחזיק בכיבוי הילות?" 
בשפנדוזה הטובה שלהם, זה היה בלי סוף. שפנדוזה – כך כינתה עלוה את הכוכב המדברי, בעל האוויר הנעים, שבו הם נפגשו עם חפא והתאמנו לקראת שחרור הגלקסיה וכדור הארץ, על שם 'שפנדוזה מרדימון' כוכב החלומות של דבורה עומר מן הספר "קרשינדו" שקראה בילדותה. צבי והצועד ועוד כמה מהחברים שהכירו את הסיפור מסדרת הרדיו ששודרה על פי הספר התלהבו ואימצו את הכינוי. סטולי גם הזכיר שבסדרה הטלפתית "כוכב N" לה היו מקשיבים דרך האנטנות שלו לפני שחפא בא, היה כוכב בשם שנשמע דומה ל"מרדימון" או "נרדימון" ואחרים בחבורה אמרו ש"מרדימון" מזכיר להם את "דימונה" והנוף באמת מזכיר את הנוף בנגב, אבל מדוע שלא יהיה כוכב גם על שמה של ירוחם?
אבל פה בחוף לטרון התנאים הם אינם אותם תנאים, וכבר אמרו שבאטמוספירה של כדור הארץ יש משהו שמתנגד לפעולות כמו כיבוי הילות, בעיקר באזור זה. החולשות משתלטות אחרי איזה שעה בערך, והם כבר הרגישו את זה כשהשתמשו בזה כאן, בדרך למערה. רק חפא יכול להחזיק בלי סוף, אבל הם חייבים לעצור, לנוח ולהתמלא, ורצוי שלא יהיו באותו רגע במחנה, אז כמה זמן, בהתחשב במרחק מפה, ואם ילכו מהר מהר, הם יכולים להיות במחנה? רבע שעה, אולי חצי.
חוץ מזה, לאט לאט הם התחילו לשים לב לצחנה העוטפת את האזור. היא הייתה פה כל הזמן, אבל עד כה היו עסוקים מכדי לשים לב אליה. החושך והצחנה והשקט שגם צרצרים לא נשמעו בו, יצרו מועקה כבדה.
לבסוף אמר חפא "חכו פה, עוד מעט אחזור" ואחרי רגע, כמו לא היה שם. 





הם חיכו וחיכו, מדברים בשקט, כלומר ממש בשקט. הם אף פעם לא עשו את זה לבדם, תמיד חפא היה מעביר להם שדרים, בפעם הראשונה עם עשו את זה לבדם והתפלאו לגלות כמה זה קל להם. דיברו על הצועד, על מה שסיפר להם חפא. אתה חושב שהוא הגיע לזמן הרגיל? אני מקווה. אתה יודע, גם אני הייתי רוצה, אני מקנאה בו, כל כך חסר לי עכשיו הבית במושב. אמרת שהוא עוד קיים. אני לא חושבת, וגם אם, הוא כבר לא כמו שהיה. שום דבר הוא לא כמו שהיה. אני לא יודע לאן הצועד הגיע, אבל בטח לא לזמן הרגיל, כי אין דבר כזה. האם הוא פגש שם את החבר'ה? אולי. ובינתיים חפא לא בא, וכבר התחילו לדאוג. אבל פתאום שמעו קול בחשכה 'בואו' וזה היה קולו של חפא, אך אותו לא ראו. אך ראו מעין קו של זוהר, או יותר נכון, של אויר בהיר יותר מהאויר השחור האטום שהקיף את הכל, בעצם היו אלה שני קוים מקבילים, כמו מסילות כאלה שכמו צויירו באויר, בצבע חלש ובהיר, והם הבינו שהם צריכים להיכנס אל בין הקוים ולצעוד, וכשנכנסו הרגישו כאילו יש מעליהם איזה קיר מסוכך שמגן עליהם. הם חשו ביטחון. חפא המשיך לדבר אליהם ולעודד אותם להמשיך ללכת, ועדיין לא ראו אותו. הם הלכו והתקרבו למחנה, "אל תכבו את ההילות שלכם" אמר חפא, שומע את מחשבותיהם. "השתמשתי בהילה שלי כדי לעשות לכם נתיב, כך תגיעו אל המחנה במלוא כוחכם, ואז תכבו את ההילות. אני אגיד לכם מתי, והנתיב הזה, הוא יהיה כל כמה זמן שתצטרכו אותו. אם תרגישו באיזה רגע במחנה שאתם נחלשים, תחזרו אל המקום שעוד מעט אראה לכם, שיהיה נקודת היציאה מהנתיב, והנתיב שוב יגונן עליכם ויאפשר לכם להתמלא".





הם התפלאו איך חפא הפך רואה ואינו נראה להם, כי בכיבוי הילה רגיל, האחרים לא ראו אותם אבל בינם לעצמם זה את זה הם היו מסוגלים לראות בכל פעם שעשו כיבוי הילות, סטולי הסביר ובעצם הזכיר להם מה למדו פעם בשפנדוזה, שהם לא באמת רואים אחד את השני כשהם עושים כיבוי הילות, על כל פנים לא ראייה בעיניים, אלא שמתוך שהם מכירים זה את זה הם מרגישים זה את זה ומכוונים זה אל זה עד כדי כך שנדמה להם שהם רואים בעיניים. קולו של חפא אישר את הדברים.
"אז איך עכשיו אנחנו לא רואים את חפא?" שאלה עלוה, שתפסה את זה כמעין כשלון שלה, הרי היא התלמידה המצטיינת.
"כנראה שאנחנו לא ממש מכירים את חפא, יש בו עוד צדדים" אמר צבי וחפא לא אמר דבר.





במקום שחפא הראה להם רגע אחרי שיצאו מן הנתיב אל תוך המחנה, היו שתי אבנים, או שני זיזי סלע שנראו כאילו מישהו צבע אותם בצהוב. הם נמצאו בצד הצפוני של המחנה, בחלק המוגבה של המחנה. שורה של מכולות אשפה ענקיות הסתירה את המקום הזה משאר אזורי המחנה. "לכאן תכוונו את עצמכם, אפילו בחשיבה, בכל רגע שאתם מרגישים שההילה שלכם עומדת לדלוק, ותעמדו בין האבנים. מכאן גם נחזור למקום שלנו."





שעתיים הם הסתובבו במחנה בשתיקה ולמדו אותו.  ואז הגיעה השעה שבמחנה קראו לה "זמן השינה" והרמקול אמר את השמות של אלה שילכו הלילה לישון בבורות וזה הפיל אותם וזאת הייתה רק ההתחלה.










אפרים סאמט המשיח ישב על מיטת המשי שלו, בחדר שרק אחד מורשה להיכנס אליו. עירום ישב, איברו מתוח והוא היה סך אותו בחומר רך חדש שהגיע, שמגביר את הזקיפות, על זה היה אחראי שמחה, היחיד שמוסמך להיכנס לחדר, והיה אחראי גם על המסך מולו וגם על 'תמונות החודש-תמונות הקודש' שרצו עליו. שמחה היה חברו של אפרים עוד מתקופת הישיבה, לו הוא הבטיח בתקופת נעוריהם, כשהלכו בדרך אל כיכר השבת, "אתה שומע שמחה, עוד עשרים שנה יהיה לך מסך ענקי על כל הקיר ואתה תעשה הכל עם היד". והנה, עברו פחות מעשרים שנה, והוא כבר מלך המשיח, ומה הוא עושה עם זה? יושב עם המסך הענק שעל כל הקיר, ועם יד אחת הוא משפיך על כל הנשים בממלכה. כל הנשים זה כל הנשים. אין אחת שהוא ירצה וגם לא ירצה לראות בכל מערומיה, שהוא לא יכול להשיג, שעוזריו הנאמנים שמחה ואמיר "הצל" לא יוכלו להביא לו בעירום מלא. בכל גודל, בכל צבע, מכל מגזר ומעמד. במיוחד יש לו פטיש על נשים חרדיות, חרדיות על אמת, לא כל אלה שחזרו בתשובה בשנים האחרונות. אבל יש גם הדבר החי, ה ש ב ו י ו ת, שאותן מביאים כל חג, לא חשוב איזה חג, בין אם זה חג מהמועדים בתורה, בין אם יום הניצחון על המותווים, בין אם יום הולדת או שמחה אחרת של אחד מהחברים והקבינט, ולא חסר שמחות ברוך השם. אז מביאים אותן חיות, לא מסך, ומתחלקים בהן כל החברים, חיות מביאים אותן אבל חיות לא מוציאים אותן משם, לכן בינם לבין עצמם אפרים והחברים, כשהם מדברים על חג הם קוראים לזה "חג הקורבן" כי כל חג הוא חג הקורבן, וברוך השם בזמן שעבר מאז הגענו לשלטון, חושב סאמט, הוא נתן לנו הרבה חגים, כולל הניסיון האומלל ההוא למרד, בראש השנה נדמה לו זה היה. לא זוכר אם במחנה המותווים, או במחנה לטרון, או מחנה נצרים, או מחנה אחר, בכל אופן זוכר שבעקבותיו 5000 זכרים נכנסו אל הבורות שבחול ולא יצאו, ו5000 שבויות הובאו אל מרתף הבציר, מה שמבטיח מלאי עוד כמה זמן? בחשבון קטן אמר סאמט לעצמו משהו כמה שנים טובות, אמיר בטח יודע בדיוק, שרק לא יתבלו, צריך להגביר את תפוקת החגים. עוד פעורה הופיעה למולו, מישהי שנראתה לו מוכרת, הוא ראה אותה פעם בבגדים, לא זוכר איפה, בטח בשכונה של המאפייה.  לפתע נכנס שמחה.
"מה קורה לך יא דפוק" התעצבן אפרים "אתה רוצה שאני אקרא לאמיר לערוף אותך? אני באמצע פעולה, תצלצל לפחות בפעמון שאתה רוצה להיכנס". 
שמחה התנצל, גמגם, ואמר "א…אמיר, הוא רוצה לומר לך משהו דחוף, אחרת לא הייתי מפריע לך". 
"אה, אמיר" אמר מלך המשיח, ובאי רצון העלה עליו את תחתוניו, שם חלוק ארגמן כמו דם ויצא אל המבוא. 





כי לאמיר "הצל" לא אומרים לא. חוץ מזה שהוא נאמן, הכי נאמן שיש לאפרים סאמט מלך המשיח, הוא גם חייב לו את הכל, כל מלכותו, מאז שערף את ראשה של שלומציון, זאת שהייתה אמורה למלוך על איחוד ירושלים ובית אל, וכבר התחילה בטקס ההשבעה וההכתרה.
אמיר ישב על הכסא במבוא "מה נשמע אחי היקר" אמר לו מלך המשיח, "מה קורה?""יש דבר מדאיג" אמר אמיר, "אולי לא, אולי כלום, אבל בכל מקרה אני חייב להגיד לך"
"בטח אחי, תגיד הכל" אמר אפרים בחביבות והתיישב על הכסא שלידו.

	


	





	

		
ההיסטוריה האלטרנטיבית – פרידה
	


	
			

				
			


		
	

		

בסוף אוגוסט חזרו חפא, סטולי הגנוב וצבי אל ההיסטוריה הרגילה. ליד גוש הסלע שהיה מצבת קברה של עלוה, על חוף לטרון, הם נעמדו, נתנו ידיים זה לזה במעגל קטן, כל אחד מהם אמר כמה מילים אחרונות לעלוה, וצבי בכה בפעם הראשונה בכל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת. אחר לחץ חפא  על המפסק הירוק ששמר איתו מן האי היווני. הפעם אף אחד לא עזב את המעגל.
108 השורדים של מחנה לטרון נלקחו על ידי אנשי הכחול לתקופה של התאוששות, ריפוי ושיקום עד כמה שאפשר בכוכב הלכת הירוק, זה שהוצע לנו בתחילה. כאשר יהיו מסוגלים, יחליטו הם אם להישאר שם או לחזור לכדור הארץ ולנסות להתחיל את חייהם מחדש, בארץ הזאת או במקום אחר. מדינת ירושלים ומדינת בית אל היו חרבות ושוממות, מלבד כמה גושי בניינים שעמדו כפילים לבנים, וכמה שכונות ישנות לשימור ולמזכרת.

	


	





	

		
השידור החשוב של מלך המשיח – קטע סיום באלטרנטיבית
	


	
			

				
			


		
	

		

באותו ערב התבשרו צופי ערוץ הי"ד – הערוץ הלגיטימי היחידי בממלכה, שמיד אחרי "חדשות הפטריוט" ישא מלך המשיח אפרים סאמט דברים חשובים מאוד וחובת צפייה על כולם – הודעה שמשמעותה: מנטר הרייטינג פועל ומי שלא יצפה עשוי להיות מושמד מיידית, באמצעות נזע חשמל, כך ידע כל אחד למרות שמעולם לא היו הוכחות.





אבל רבים היו סקרנים באמת לשמוע מה יגיד מלך המשיח, כי כל מיני שמועות הגיעו במהלך היממה האחרונה, נעימות ובלתי נעימות, בהתאם לאוזן השומעת אבל אף אחד לא יכול היה לדעת מה נכון ומה לא, במיוחד במדינה שאף פעם לא מוסרים בה את חדשות האמת בזמן אמת. כולם שאלו את עצמם מה יש למלך המשיח לומר על הדברים, והאם הוא אכן יפזר את הערפל.





הערפל פוזר מהר מאוד כשאל אולפן השידור נכנסו, בשעה 21:00 בדיוק (שעה ט' על פי השעון העברי החוקי) שלושה אנשים לא מוכרים (למעשה, אחד נראה מוכר לרבים, אך לא זכרו ממתי והיכן). אחד רחב בלבוש בורדו, עם שיער ארוך וזקן לבן, אחד ארוך, קרח ודק ואחד נמוך עם תלתלים ומשקפיים בעלות מסגרת עבה שחורה. "ערב טוב ערב מצויין" פתח האיש הרחב והמזוקן "אנחנו גאים להציג לפניכם את מלך המשיח שלכם, במצבו הנוכחי". הוא שלף מכיס אדרתו חבילה קטנה עטופה. הוא נתן אותה לאיש הגבוה, אשר פתח אותה והניח את הדבר הארוך, הקמוט ומכוסה הדם שהיה בחבילה במרכז השולחן האולפני, מול המיקרופונים והמצלמות. אנחת תימהון עברה בממלכה.





"זה מלך המשיח שלכם, כלומר מה שנותר ממנו אחרי שאישה אחת אמיצה מאוד וגיבורה הפרידה אותו מגופו, שאנחנו טיפלנו בו אחר כך. היא שילמה על כך בחייה, אבל למלך המשיח שלכם אפרים סאמט יש שריד, ואתם מוזמנים לשאול אותו שאלות". האיש הגבוה התאמץ להבליע גיחוך ורק הנמוך נראה עצוב.





והממלכה כולה התבלבלה.

	


	





	

		
סודו של 'אנטנה'
	


	
	

		

את סטולי הגנוב אני מכיר כבר 49 שנה, למעשה היום בדיוק הוא הגיע לשכונה. צבי טוען ששנינו מכירים אותו יותר זמן. כשהיינו קטנים יותר הגיע יום אחד 'קרקס של קוסם' לשכונה, זה לא היה בדיוק קרקס, לא היה אפילו אוהל לקוסם שנעמד באמצע מגרש ריק שעמד אז בשכונה, סמוך מאוד לבתים שלנו. אבל היו לו מקל קסמים ארוך מאוד עוזר גמד שעמד לידו ועזר לו עם הלהטוטים. אני לא זוכר בדיוק את כל הלהטוטים של הקוסם, אבל זוכר שברגע מסויים הציג הקוסם את העוזר שלו 'הגיע הזמן שתכירו את העוזר שלי, קוראים לו אליק, והוא עוזר טוב מאוד, נאמן ומסור שמשרת אותי כבר שנים, אבל מה? הוא כל הזמן לבד. אין לו חברים. מה דעתכם, הרי אני קוסם, נכון? אז אתם אומרים, אני לא יכול לעזור לו? מה אתם אומרים, יכול או לא? בטח שאני יכול, אני אברא לו חבר'. אני לא זוכר אם אלה במדויק היו המילים, אבל אני זוכר את הקסם שבו לקח הקוסם את המקל ואמר 'אני אהפוך את המקל הזה לאדם, והוא יהיה חבר לעוזר הנאמן שלי אליק'.
 
הקוסם הרים את המקל באוויר, עשה איתו כמה תנועות, ו…לפתע באמת, היה שם אדם, גבוה מאוד, צנום וקירח. 'תכירו בבקשה' הכריז הקוסם לקול מחיאות הכפיים 'את הצמד: אליק ומקליק. שני הקוסמים המלווים אותי, הגמד והארוך'. צבי משוכנע עד היום, שהארוך, 'מקליק' הוא סטולי הגנוב, שהגיע אחרי כמה שנים לשכונה שלנו והצטרף לחבורה, אם לא נאמר יצר אותה.

אינני יודע אם צבי צודק אבל אם זה כך אז סטולי הגנוב הוא יותר מבוגר ממה שנדמה היה תמיד, אולי אפילו יותר מבוגר מחפא. כי הארוך ההוא נראה לי אז בן גילו של הקוסם, שנראה לי אז 'זקן מאוד' ואילו סטולי הגנוב נראה חסר גיל, תמיד כששאלו אותו אמר 'אני בן אלף שנה' אבל תמיד היה נראה קרוב לגיל שלנו, חוץ מזה שבאמת הוא ארוך וקרח.
חפא צריך להיות היום בן 74, אם הוא ישנו עדיין. כשהגיע אלינו היה בן 27, למרות ששנות החלל כנראה עשו גם אותו חסר גיל, התייחסנו אליו מיד כאל ממש גדול מאיתנו (למרות שהפרש הגילים הממוצע ביננו ובינו היה כולה 11 שנים), היה משהו בפנים שלו העטורות זקן שחור-חום שעשה אותו 'גדול' ואולי דווקא שנות החלל (הלא רבות כל כך) הן שעשו אותו עתיק, רב ניסיון קוסמי ששודר אלינו בכל מקום בו נוכחנו איתו.
במשך השנים, בעיקר מאז שחזר חפא בפעם השנייה לארץ, שיערו האפיר ופניו נראו מבוגרות יותר. לסטולי הגנוב לא האפיר השיער, כי אין לו, וקשה גם היום לחשוב שהוא בן יותר מ70, ואולי אפילו יותר.






למעשה, הכינוי הראשון בו כינינו את סטולי הגנוב היה 'אנטנה', גם כי אחד המקומות שהוא התגורר בהם היה בנין שידוע אני חושב עוד מזמן האנגלים כ'בניין האנטנה', גם כי הוא ארוך כזה וגם כי הוא עסק כל הזמן בהתקנת אנטנות, בתחילה הוא אמר שאלה אנטנות רדיו, במטרה לקלוט תחנות מחו"ל שלא נקלטו טוב בישראל. שמענו אצלו את הBBC, (המצעד הבריטי) ועוד מצעדים מאירופה, והוא גם עזר לכמה מאיתנו שהרדיו שלהם לא היה מספיק חזק, לקלוט את אייבי, מכרו האישי לדבריו, מ'קול השלום", אי שם בים התיכון.
https://youtu.be/v4tI-bqW7GI?si=0AU-YdiqNHg-j29e
אחר כך היו לו גם אנטנות טלפתיות, ובאנטנות האלה הגיעו גם השידורים מהחלל, כמו השידורים שסיפרו לנו על פלנטת N. המעניין הוא שהשידורים הראשונים מחפא, בערך שנה אחרי שסטולי הגנוב הגיע אלינו, לא הגיעו אלינו דרך האנטנות האלה.

במשך השנים האמין סטולי הגנוב, והוא מאמין עדיין, שהוא מבוקש, בגלל יכולות וטכניקות הקליטה שרק הוא מכיר, ובגלל הדברים שעשה 'לקידום התקשורת בין העולמות'. הממסדים לא אוהבים את זה, הוא אומר, כמעט אף אחד לא אוהב את זה. חפא והוא, שניהם היו עסוקים כל השנים בהסתתרויות והכנת מקומות מסתור, אבל כל אחד מהם דיבר על זה קצת אחרת. חפא דיבר על הפדרציה, נראה שהוא חשש מגורמים הנמצאים בה יותר ממה שחשש מ'כוחות כדור הארץ' בהם הוא זילזל. סטולי דיבר על גופים בכדור הארץ, וסירב להגדרות שאנחנו נתנו לזה, כמו MIB שצבי נתן. סטולי לא היה כשהײַנו מנתחים את הארגונים הגדולים או את הפוליטיקה של הסדר או אי הסדר העולמי. אם נמצאנו מדברים על זה בסביבתו, היה מתנתק מאיתנו אל האוזניות שלו ואל העישונים, זה פשוט לא עניין אותו. כששאלו אותו על ידי מי הוא בעצם מבוקש, אמר 'מי לא, כולם' ופעם אמר 'זה דבר שאין לו שם'.

אבל חפא היה חייב להופיע בפני אנשים, להרצות. זאת הייתה השליחות שלו בעולם, אז הוא לקח סיכונים, ואני וצבי מאמינים גם, שהיו לו קשרים הכרחיים בארגונים הרלוונטיים, שדיווחו לו מתי כדאי להיזהר ואיפה כדאי להיות. לסטולי לא היו מחויבויות כאלה, ולכן לא ידענו אף פעם מראש מתי ואיפה נפגוש אותו ולאן הוא נעלם כשאנחנו לא רואים אותו. חפא ללא ספק ידע יותר, סטולי גם תמיד עזר לו ב'איבטוח' של המקומות להיות בהם. לא ידענו בדיוק מה כולל ה'איבטוח' הזה, אני לפחות לא ידעתי.





סטולי הגנוב כמעט לא מדבר כיום עם אנשים ופגישותי איתו בשנים האחרונות מועטות, בדרך כלל לא צפויות. 'גנובותיו חתומות' אומר צבי, בעיקר מאז הפגישה בהרצליה של קבוצות תלמידי חפא, כחודש לאחר שסטולי חזר לבדו מן הנסיעה עם חפא.