שגרירים (מאי 1979, הגג)

צבי חי מאז אמצע שנות ה80 בארה"ב, בפנסילבניה, מהתמונות שהוא שולח משם הוא נראה לגמרי איש עסקים אמריקאי כזה, עגלגל, נוטה לקרחת. הוא אף פעם לא הבין מדוע חפא חזר שוב לארץ. הוא אומר שבארצות אחרות יכול היה לעשות לידע החייזרים שלו הרבה יותר קהל, גם להרוויח מזה כסף אמיתי, ובעיקר, הוא לא היה כל העת נרדף במשחק חתולים ועכבר, בין הפטיש והסדן של הקג"ב הציוני-לאומני-יהודיסטי מן הצד האחד, ומהצד השני הרשות האחרת שרדפה אותו, זו עם הג'יפים הלבנים, ככל הנראה גרסת המציאות של הMIB כאן בתת-הגרסה הישראלית, ואם אכן זה כך הגרסה העולמית יכולה להימצא בכל מקום, וגם בפורטוגל, גם בפינלנד או קניה או כל מקום אחר היה לו סיכוי לפגוש אותה, אבל לפחות, אומר צבי, היה לחפא רק אותה על הראש, בלי הקג"ב הציוני-לאומני-יהודיסטי שרק רוצה שליטה נצחית על כל דבר שזז במרחב הישראלי, גם מה שבתחום הרוח והנפש. אני אומר לו תמיד שאני לא בטוח שבשתי הרשויות בישראל לא עובדים אותם אנשים, וזו אגב הייתה גם דעתו של חפא. צבי לא מבין גם איך אני נשארתי בארץ. הוא מבקר אחת לכמה שנים בארץ, עם השנים הולכת התדירות של ביקוריו ופוחתת, הוא פגש את חפא בפעם האחרונה באפריל 2008, חודשיים לפני הנסיעה שנכון לכרגע היא נקראת הנסיעה האחרונה של חפא. צבי הפך עם השנים למבקר הגדול של חפא ולא היסס גם בפגישה האחרונה להיכנס בחפא, בין השאר על כך שבפעם הראשונה שעזב אותנו, זה היה בזמן שחבר'ה כמוני למשל נקראו לקב"ן ועמדו לעבור השמטה, אולי בגללו. דווקא שם, אז, היינו צריכים אותו. חפא טען שהוא התנתק כדי להגן עלינו, כי אליו כוונה האש הכבדה. בדיוק כמו שטען אז, כשעמדנו על גג הבניין ההוא, מעל הכביש הרחב, בקצה הארץ הישנה.

יותר משנה ושמונה חודשים אחרי שחפא הגיע, הוא כבר לא ציפה יותר לעזרה שהובטח לו שתבוא מהכחול ואנשי צוותו מבית הספר הגבוה של התבונה הגלקטית, שנפרדו ממנו בדרכם לעשות מהפכה במרכז הפדרציה. הוא אמר שהם כנראה שכחו אותו, ואולי נכשלו בנסיונם לעשות את המהפכה. משהו נבל אצלו, מאז המעצר, ימים רבים לא ראינו אותו, וכשראינו אותו, קרא לנו תמיד מאיזה מחבוא, כמו פחד מכל האנשים, אנשי כדור הארץ, רק כדי להודיע לנו איפה ומתי לפגוש אותו, ביום שלישי אותו שבוע, ה15 במאי, הצטרף אלינו למפגש השבועי של דירוג המצעד. אז הוא שמע ממני על הזימון הנוסף, השני במספר שקיבלתי לקב"נית ואמר 'לא חשוב באיזה צבא תהיה, אתה חייל של הפדרציה, אין מכובד מזה. אני מיניתי אותך, יש לי את הסמכות כאיש מסדר לוחמי הקרן הבהירה. אף אחד לא יכול לקחת ממני את זה. וגם אתם כולכם' אמר לאחרים, ששמעו כולם את מה שאמר לי. 'חיילי הפדרציה הקוסמית, יום אחד יהיה לזה ערך גם בפלנטה הזאת'. זאת הייתה הפעם הראשונה ששמענו ממנו שהוא התקבל למסדר לוחמי הקרן הבהירה, הוא כבר סיפר לנו על המסדר הזה, אך לא גילה לנו שהוא בעצמו התקבל אליו, ידענו רק שהתקבל לבית הספר של התבונה הגלקטית. הרוחות גבהו לאחר מכן, כי מזמן לא נפגשה כל החבורה ביחד, סטולי אסף את כל הדירוגים בזמן שהשירים התנגנו על קסטה שהקלטתי, וחפא היה כל הערב במצב רוח עליז כמו שלא היה מזמן, וסיפר לנו סיפורים מעומק היקום. לא יודע למה, הרגשנו שסוף סוף מתקדמים, הולכים לקראת משהו חדש, אולי בגלל הרוח האביבית שעוד הייתה בחוץ. צבי לא היה בפגישה, אני לא זוכר מאיזה סיבה, וכך הוא לא שמע את מה שאני, סטולי הגנוב ואלטון שמענו כשהלכנו למטבח לשים את הכלים לשטיפה. אז פתאום חפא עבר על ידינו בדרכו לצאת החוצה ואמר לנו כבדרך אגב, שהוא עוזב ביום ששי, לא יודע לכמה זמן. הוא ידבר איתנו בימים הקרובים, הבטיח, ויצא לפני שהספקנו להגיד מילה.. ברגע הראשון לא עיכלנו את משמעות הדברים, אבל את המצעד כבר לא דירגנו בסוף אותו ערב. למחרת בבוקר חיכיתי למחלק העיתונים, קיויתי שעדיין זה חפא, שידבר איתי, שיסביר. אבל צבי בא, ואמר לי שחפא כבר דיבר איתו מוקדם יותר, והוא ביקש ממנו למסור לי שהוא רוצה שאלווה אותו יחד עם צבי ביום ששי בערב.

חפא עשה קאטה של לחימה מול האופל, מהסוג שהיה מראה לנו מפעם לפעם, אך עדיין לא היינו מסוגלים לעשות זאת גם כן, אז הסתכלנו עליו ועל הכביש שלמטה עם האורות הכתומים, מימין לנו הייתה בנויה מעבר לכביש איזו שכונת יוקרה שטיפסה בגבעה, וממול ממש כאילו נפתח נוף העיר אל עמק מסתורי, שכמו הוביל אל עולם אחר. היו לנו זכרונות משם, שם היה הגיוס המוקדם, סמוך לשם עברנו עם חפא ביום שהגיע, שם, אמרנו לעצמנו כמין בדיחה, יופיע העב"ם הראשון. על הכביש נראה שוב ג'יפ לבן, מאלה שראינו גם בדרך לשם כשהלכנו בשתיקה, וחפא כמו צל היה נעלם לרגעים ארוכים ושוב מופיע, עד שהגענו לבניין הגבוה הזה והוא סימן לנו לעלות אל הגג. ידענו שהג'יפ שייך לאלה שעצרו את חפא בנובמבר, המניאקים, והתחלחלנו מהמחשבה שהם עוקבים אחרינו. חפא שמע את מחשבותינו ואמר שהם לא עוקבים אחרינו כעת. אחר כך אמר לנו שהוא לא עוזב עדיין, הוא יישאר בארץ עוד כמה זמן, מבחינתנו טוב שלא נדע איפה הוא, הוא ביקש גם שלא נספר לחבורה שהוא לא עזב עדיין. הוא רוצה למשוך את המניאקים מאיתנו וכמה שנדע פחות, כך פחות נעניין אותם, כי בו הם מתעניינים. אבל, הוא הוסיף, "אם יש איזה צורך שאתם חשים אפילו רק לדבר איתי, להשאיר לי הודעה", ואז הצביע על הגדר שסכרה על השכונה שעל הגבעה מימין, בה היו פתחי ניקוז, הוא סימן באצבעו על אחד הפתחים האלה, בו נשאיר לו הודעה על פתק, בתוך שקית ניילון אטומה, בשפת סימנים שלימד אותנו, כי חפא לא היה מסוגל לקרוא אותיות רגילות. "כל עוד אהיה בארץ אוכל לגשת ולקרוא, וגם לענות לכם, בטלפתיה או על פתק שאשאיר".

כל העת הזאת ציפינו שיגיד משהו נוסף, שיספר לנו לאן הוא עוזב. ומדוע. ידענו שהוא לא היה מסופק מהתשובה "הרשמית" שקיבל ביום השחרור מהמעצר, לגבי גורל משפחתו באקוודור, וחשבנו שאולי הוא מתכוון לנסוע לשם לברר בעצמו, אבל הוא לא אמר שום דבר על זה, רק עשה קאטה נוספת ואז הבנו שעלינו לעזוב. "צ'או, אולי עוד ניפגש פעם". "ואם לא, תזכרו שאתם, כמוני, שגרירים של משהו, גדול ממני ומכם, מרגע שנפגשתם איתי זה נקבע. יש לכם מה לעשות עם זה בחיים" את השורה האחרונה האלה, עד היום, אינני בטוח ששמעתי בקול. בטוח רק שתקענו לחיצת ידיים, ובלי מילה השארנו אותו על הגג וירדנו, והתחלנו לרוץ חזרה אל השכונה. חזרנו ונפגשנו שוב אחרי 7 שנים, הפגישות היו עם אופי קצת אחר, עם אנשים שונים, כבר לא היינו נערים. אבל דבריו האחרונים מהפרידה הזאת שאולי שמעתי בקול ואולי בטלפתיה, נשארו נכונים ותקפים עבורי גם היום.