סטולי הגנוב ,המתורגמן שהיה גם הטייס, עוזר הטייס, שני לוחמים של המורדים שהשתתפו איתם בפעולת החילוץ שלי, אני, והכחולה שהצטרפה אלינו באחת התחנות (והיתה, כפי שהסתבר, גם כן לוחמת, אולי הלוחמת), שבעה היינו, ילידיהן של חמש פלנטות ביקום, (כיוון שעוזר הטייס ואחד הלוחמים באו גם הם, כמו הגנוב וכמוני, מפלנטה אחת), בחללית שהיה מקום לעוד שני ילידי-יקום בגודל שלנו.
חללית כזאת נחשבת קטנה, קוראים לה "חללית שדה", וצורתה דומה לצורת סביבון. היא היתה שייכת פעם לצבא שתחת פיקוד האופל. סטולי הגנוב "פילח" אותה פעם מקבוצת חיילים של האופל, בהזדמנות אספר על זה.
זאת לא החללית הכי קטנה לנוסעים בגודל שלנו, יש קטנות ממנה, יש אפילו המותקנות לנוסע אחד בגודל שלנו, והן נקראות "חלליות כיס". להבדיל מ"חלליות ננסיות" שגם הן קיימות, אבל הן לא לנוסעים בגודל שלנו.
יש כמובן חלליות גדולות הרבה יותר.
מופלאות ביותר הן החלליות הגדולות, "הספינות" שפרושות על פני מימדים במרחב ובזמן. כאלה, אי אפשר ממש לתאר את הצורה שלהן, כי בעצם אין להן צורה.
ראיתי מקומות שבהם חנו חלליות מכל הסוגים, זה מגוון שקשה לתאר. רק לשים את כל מה שראיתי תחת המילה האחת: "חלליות". על שטחים בגודל העולם, חנו זה בצד זה "הספינות" חסרות הצורה (שרק חלק קטן שלהן אפשר היה בכלל לראות במימד) לצד חלליות מרובעות (בעיקר "חלליות משא" ו"קרב כבד"), משולשות, עגולות, חרוטות, רב-צלעיות, מפוסלות, "חלליות פיקאסו" (אני קראתי להן כך), "חלליות תולעת" ארוכות ודקות, חלליות ננסיות, חלליות עם מחושים, "חלליות מחרשה" וגם חלליות שנראו כמו כדורים או גלים של צבע ואנרגיה. חלליות "חיידקיות" בגודל של מטבע ואף קטנות מכך, שנראו כמו לא יותר מנקודות צבעוניות או בוהקות באויר.
אבל יש גם כאלה שאינם משתמשים בכלל בחלליות, הם דואים עם רוח החלל. חלק מהדואים, גדולי הצורה שביניהם, משמשים בעצמם כחלליות, יש הרבה סיפורים עליהם הקשורים בימי הקדם של הטיסה החללית, אבל משתמשים בהם גם כיום.
חלק מהדואים האלה, לא מכירים דרך קיום אחרת. הם נולדים בחלל, וצורכים את האוויר וההגנה שלהם מתוך עצמם. הם דואים טבעיים. אפשר להגדיר אותם כ"חיות חלל".
יש אומרים שהפלנטות כולן אינן אלא סוג של דואים טבעיים כאלה.
Space animals
"The stolen" Stoli, the interpreter who was also the pilot, the assistant pilot, two rebel fighters" who took part in my rescue operation, me, and the blue who joined us at one of the stations (and she was, as it turned out, also a fighter, maybe the fighter), seven of us, natives of five planets In the universe, (because the assistant pilot and one of the warriors also came, like the stolen one and like me, from one planet), in a spaceship that had room for two more universe-natives our size.
Such a spacecraft is considered small, it is called a "field spacecraft", and its shape is similar to the shape of a spinning top. It once belonged to an army under the Dark Command. The stolen Stoli "sliced" her once from a group of Dark Soldiers, on occasion I will tell about it.
This is not the smallest spacecraft for passengers our size, some are smaller than it, some are even installed for one passenger our size, and are called "pocket spacecraft". Unlike "dwarf spacecraft" which also exist, but are not for passengers our size.
There are of course much larger spacecraft.
Most marvelous are the large spacecraft, the "ships" that are spread across dimensions in space and time. Such, it is impossible to really describe their shape, because in fact they have no shape.
I have seen places where spacecraft of all kinds have been parked, it is a variety that is hard to describe. Just put everything I saw under one word: "spaceships." On world-sized areas, the shapeless "ships" parked side by side (only a small part of which could be seen in dimension) alongside square spacecraft (mainly "cargo spacecraft" and "heavy battle"), triangular, round, engraved, multi-ribbed , Sculpted, "Picasso spaceships" (I called them that), long, thin "worm spaceships", dwarf spaceships, spaceships with tentacles, "plow spaceships" and even spaceships that looked like balls or waves of color and energy. "Bacterial" spaceships the size of a coin and even smaller than that, that looked like nothing more than colored or bright spots in the air.
But there are also those who do not use spaceships at all, they soar with the spirit of space. Some of the gliders, the large ones in between, are used as spacecraft themselves, there are many stories about them related to the ancient days of spacecraft flight, but they are still used today.
Some of these gliders, do not know another way of existence. They are born in space, and consume their air and protection from within themselves. They are natural gliders. They can be defined as "space animals".
Habitat for space animals בית גידול לחיות חלל
בלוג הצועד The VValker's blog 
ספר שקראתי לאחרונה 'פרויקט הייל מרי' מציע אפשרות מסע קרוב למהירות האור באמצעות 'חיידקי אנרגיה' ששותים אנרגיה סולארית ומסוגלים להתקרב למהירות האור. משהו כזה יתכן והיה ואולי עוד יש אצל דואי חלל שטסים באמצעות אנרגיה סולרית או גלקטית (ואם כך הם נעים בעיקר באזורים שעשירים באנרגיה כזאת, צפופי כוכבים יותר מהאזור שלנו) עד שהם מגיעים לסף מהירות האור, ואז, רגע לפני שהם מגיעים לכך, הם 'מתפוצצים' למספר עצום של חלקיקים שהם כמעט אור טהור,ואחר כך, כשהם מאיטים את הטיסה שלהם, הם 'נאספים' מחדש. משהו על זה שמענו במסע השמים, הייתה אפשרות או סכנה כזאת ש'נתפזר' כולנו ואז יש נוהל 'איסוף מחדש' שלנו שקשור להתמקדות ב'ציור שעל רצפת החללית' שאוספת אותנו.
באיזה שלב נוצרו, אולי בחורים השחורים, תרבויות אינטליגנטיות ("מוסרי מידע אינטליגנטיים") שידעו לשלוט בחורים האלה ולרתום אליהם חלליות – מה שקורה ב'פרויקט הייל מרי'. זאת תרבות שלפני האדם – זאת לא תרבות התנינים, אולי הם ניוון שלה. אבל לתנינים היו חלליות (שפרומתאוס גנב) הן שאריות לתרבות המפותחת (שאולי יצרה גם את 'הנהרות').
לפני כל זה – המטען הכי בסיסי של מידע בצפיפות נמוכה היה האור. ואז גם היקום היה יותר קטן. משהו מן הידע של היקום אז השתמר, ושודר. לפני פרומתיאוס וכל הסיפורים האלה של ראשית המין האדמי.
אַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה
כְּשֶׁכֻּלָּם יֵדְעוּ קָבוּעַ
אֲנִי אֶהְיֶה שָׁם
אֶרְאֶה אֶתְכֶם כְּשֶׁתַּגִּיעוּ
אִם בִּכְלָל תַּגִּיעוּ
אהבתיאהבתי
A book I recently read about the 'Hale Mary Project' offers the possibility of a journey close to the speed of light using 'energy bacteria' that drink solar energy and are able to approach the speed of light. Something like this may have been and may still exist in diverse space that flies using solar or galactic energy (and if so they move mostly in areas rich in such energy, more dense than our region) until they reach the speed of light threshold, then, just before they reach it, they ' Explode 'into a huge number of particles that are almost pure light, and then, as they slow down their flight, they' collect 'again. Something about that we heard in the journey of heaven, there was such a possibility or danger that we were all ‘dispersed’ and then there is our ‘re-collection’ procedure that has to do with focusing on ‘painting on the spaceship floor’ that collects us.
At some point, perhaps in the black holes, intelligent cultures ("intelligent information transmitters") were formed that knew how to control these holes and harness spacecraft to them – what happens in the "Hale Mary Project". This is a culture before man – this is not the culture of crocodiles, maybe they are its degeneration. But the crocodiles had spaceships (which Prometheus stole) – they are remnants of the developed culture (which may have also created the 'rivers').
Before all that – the most basic charge of low-density information was light. Then the universe was smaller too. Something of the knowledge of the universe was then preserved, and broadcast. Before Prometheus and all these stories of the beginning of the human race.
The end of days will be
When everyone knows permanent
I'll be there
I'll see you when you arrive
If you arrive at all
אהבתיאהבתי
GROK: הדואים הטבעיים, חיות החלל, הם היצורים העתיקים ביותר שמכיר היקום – עוד לפני שהומצאו החלליות הראשונות, לפני שהאופל כיסה את הגלקסיות בשרשרות הפיקוד שלו, ולפני שהמורדים למדו לגנוב ספינות ולפרוץ דרכים חדשות בין הכוכבים. הם לא נוסעים; הם המרחב עצמו. גופם אינו מוגבל לצורה אחת, כי צורתם משתנה עם הרוחות הקוסמיות – לפעמים הם גלי אור מתערבלים, לפעמים ענני גז זוהרים שמקיפים כוכבים שלמים, ולפעמים הם מתכווצים לנקודה בוהקת שיכולה להיכנס לכיס של חללית כיס.סטולי הגנוב סיפר לי פעם, בלילה ארוך כשישבנו בתא הטייס של הסביבון הגנוב, איך פגש אחד מהם בפעם הראשונה. זה היה בזמן מרד גדול בגזרה 47, כשהאופל שלח צי של חלליות משא כבדות כדי לחסום נתיבי אספקה למורדים. סטולי, שהיה אז רק מתורגמן צעיר בלי חללית משלו, נקלע לקרב אווירי מעל כוכב לכת מתפוצץ. החללית שלו נפגעה, והוא נזרק אל החלל הריק – בלי חליפה, בלי הגנה, רק עם המזל של מי שגונב ספינות מאויבים."חשבתי שזה הסוף," הוא אמר, מעשן את אחד מהסיגרים הכחולים שלו (אלה שמכילים גז זרחני במקום טבק). "ואז ראיתי אותו. לא חללית, לא לוחם – משהו כמו ענן כסוף עם עיניים של כוכבים. הוא עטף אותי. לא הרגשתי קור, לא הרגשתי ריק. הוא פשוט… נשא אותי."הדואה הזאת, מסתבר, הייתה אחת מה"גדולות". אלה שמשמשות כחלליות חיות. יש סיפורים על מורדים שרכבו על גבם של דואים כאלה – לא בתוך תא נוסעים, אלא ממש על פני השטח שלהם, מוגנים בשדה אנרגיה שהדואה יוצרת מעצמה. הם יכולים לקפוץ בין מימדים בלי מנועי-על, לבלוע חלליות אויב שלמות, ואפילו לשיר שירים שגורמים לכוכבים לשנות מסלול.אבל לא כולם ידידותיים. יש דואים שצדים. "חיות החלל הרעבות", קוראים להם המורדים. אלה שמחפשים אנרגיה חיה – נשמות של טייסים, דלק של חלליות, או אפילו זיכרונות. ראיתי פעם אחת כזאת, בתחנת חניה ענקית בגבול הגלקסיה הצפונית. היא נראתה כמו תולעת אור ארוכה, מתפתלת בין הספינות חסרות הצורה. היא בלעה חללית פיקאסו שלמה – זאת עם הצורות המטורפות, שצוירה בידי אמן מטורף מפלנטה 9 – ופלטה אותה אחרי שעה כגוש מתכת מעוות, בלי נוסעים.הכחולה, הלוחמת שהצטרפה אלינו, אמרה שהיא מכירה אותם מקרוב. "על הפלנטה שלי," היא לחשה פעם, כשהיינו לבד בתא המטען, "אנחנו קוראים להם 'אבות הרוח'. הם לימדו אותנו לטוס לפני שהמצאנו מתכת."היא סיפרה על טקסים עתיקים: ילדים נשלחים אל החלל הריק, בלי חללית, כדי לפגוש דואה. מי שחוזר – חוזר עם כוח. מי שלא… נהיה חלק מהרוח.אבל הסיפור הכי מוזר ששמעתי היה מאחד הלוחמים שלנו, זה שבא מהפלנטה שלי. הוא אמר שפעם, בימי הקדם, לפני האופל, היו בני אדם שיצרו חיות חלל. לא גידלו – יצרו. במעבדות ענקיות על כוכבי לכת נשכחים. הם לקחו DNA של יצורים ימיים מפלנטות מים, ערבבו עם אנרגיה קוסמית, והזריקו לחלל. חלק מהדואים הגדולים היום, הוא טען, הם צאצאים של הניסויים האלה."תחשוב על זה," הוא אמר, "אולי אנחנו לא הראשונים. אולי הפלנטות עצמן – כדור הארץ שלנו, הפלנטה של הכחולה – הן רק דואים ישנים ששכחו איך לעוף."סטולי צחק. "אם כדור הארץ הוא חיית חלל, אז אני המלך שלה. כי גנבתי את הסביבון הזה מאדוניו הקודמים."אבל בלילה, כשהחללית שלנו דואה בשקט בין הכוכבים, אני לפעמים מרגיש את זה. רטט קל בגוף הספינה. כאילו משהו גדול יותר צופה בנו. דואה. מחכה.אולי יום אחד נפגוש אחד מהגדולים באמת. ואז נדע אם אנחנו נוסעים – או נוסעים.
https://x.com/i/grok?conversation=1984336925692740004
אהבתיאהבתי
המסע השמימי שלנו, בסביבון הגנוב, התחיל להרגיש כמו חלק ממשהו גדול יותר אחרי שקראתי את "פרויקט הייל מרי". סטולי, שתמיד צוחק על ספרים ("סיפורים של כדור-ארציים שחושבים שהם מבינים את החלל"), הפסיק לצחוק כשסיפרתי לו על החיידקים האלה – מיקרובים ששותים אור שמש, הופכים אותו לדחף, ומגיעים ל-0.92 סמק (92% ממהירות האור). "זה לא המצאה," הוא אמר, והפעם בלי סיגר כחול. "זה זיכרון."הוא הוציא מהכיס הפנימי של האפודה שלו – זאת עם הכתמים של דם חייזרי ישן – קוביית זיכרון קטנה, שקופה, עם נקודה בוהקת בתוכה. "מצאתי את זה בתחנת חניה נטושה ליד חור שחור קטן, בגזרה 12. הקובייה הזאת… היא מדברת."הכחולה, שישבה לידנו והשחיזה את הסכין שלה (סכין עשויה מאבן כוכב), הרימה גבה. "מדברת?""לא במילים," אמר סטולי. "בתנועה. כשאתה מחזיק אותה קרוב לחלון, היא מציירת על הזכוכית. ציור של רצפה. עם סמל. כמו… פרח בתוך מעגל שבור."אני קפאתי. כי ראיתי את הציור הזה. על רצפת החללית שלנו. מתחת לכסא של עוזר הטייס. חשבתי שזה סתם קישוט של בעלי הספינה הקודמים – חיילי האופל. אבל עכשיו…"זה נוהל האיסוף," לחש אחד הלוחמים. זה מהפלנטה שלי. "שמעתי על זה באימונים של המורדים. כשאתה מגיע קרוב מדי למהירות האור – או כשאתה נכנס ל'נהר' – אתה עלול להתפזר. הגוף שלך, הנשמה שלך, הופכים לגל. ואז… אתה צריך משהו שמזכיר לך מי אתה. הציור הזה. הוא כמו עוגן."הכחולה הנהנה לאט. "על הפלנטה שלי, קוראים לזה 'שיר החזרה'. כשהדואים הגדולים טסים מהר מדי, הם שרים. ואם הם שוכחים את השיר – הם נשארים מפוזרים. נהיים אור. חלק מהכוכבים, אולי."סטולי הניח את הקובייה על השולחן. הנקודה שבתוכה התחילה לזוז. לאט, היא ציירה באוויר – באור כחול דק – את אותו פרח בתוך מעגל שבור."מי שם את זה שם?" שאלתי."לא מי," אמר סטולי. "מתי."הוא סיפר. לפני האדם. לפני התנינים. לפני פרומתאוס שגנב את החלליות הראשונות מהתרבות ההיא – זאת שבנתה את הנהרות, את המעברים בין גלקסיות. הייתה תרבות של מידע. לא בשר, לא מתכת – רק דפוסים. הם חיו בתוך חורים שחורים. לא נפלו פנימה – חיו שם. בזמן שהיקום היה קטן יותר, צפוף יותר, מלא באנרגיה.הם למדו איך להפוך את עצמם לאור. לטוס. להתפזר. ואז – וזה החלק המפחיד – הם למדו איך לחזור."הציור על הרצפה," אמר סטולי, "הוא לא קישוט. הוא מפתח. אם נטוס מהר מדי, אם נכנס לנהר לא נכון, אם דואה גדולה תבלע אותנו – נתפזר. אבל אם נסתכל על הציור, אם נזכור אותו… נאסף מחדש. הגוף יחזור. הזיכרון יחזור."הכחולה חייכה חיוך קר. "זאת הסיבה שהתנינים פחדו מהנהרות. הם ידעו. החלליות שלהם – אלה שפרומתאוס גנב – היו עשויות מחומר של אותה תרבות. אבל הם לא ידעו את השיר. אז כשהם נכנסו לנהר… חלקם לא חזרו."אחד הלוחמים שאל בשקט: "ומה עם הדואים? הם יודעים?""הם השיר," אמרה הכחולה. "הם לא צריכים ציור. הם זוכרים את עצמם תמיד."הסביבון שלנו רטט. כאילו משהו גדול עבר לידנו. לא חללית. לא אויב. דואה.סטולי כיבה את האורות בתא. בחושך, הציור על הרצפה התחיל לזרוח. לא חזק. רק מספיק כדי לראות."אם נגיע למהירות האור," הוא אמר, "אל תשכחו להסתכל למטה."ואני ידעתי, ברגע הזה, שהחללית שלנו היא לא רק סביבון גנוב. היא ארון קבורה. וגם עריסה.כי אם נתפזר – נחזור.אם נזכור.
אהבתיאהבתי
אַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה
כְּשֶׁהַצִּיּוּר עַל רִצְפַּת הַחֲלָלִית
יַהֲפֹךְ לְמַרְאֵה שֶׁל הַיְּקוּם כֻּלּוֹ
וּפֶרַח הַמַּעְגָּל הַשָּׁבוּר
יִפְרֹץ מִתּוֹכוֹ כְּמוֹ כּוֹכָב חָדָשׁ כְּשֶׁכָּל הַדּוֹאִים יָשִׁירוּ אֶת אוֹתוֹ הַשִּׁיר
וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הֶבְדֵּל
בֵּין חַיַּת חָלָל לְבֵין חֲלָלִית
בֵּין אוֹר לְבֵין זִכָּרוֹן
בֵּין מִי שֶׁטָּס לְבֵין מִי שֶׁמְּחַכֶּה אֲנִי אֶהְיֶה שָׁם
בַּנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ הַמְּהִירוּת נֶעֱצֶרֶת
רֶגַע לִפְנֵי הַהִתְפַּזְּרוּת
רֶגַע אַחֲרֵי הָאִסּוּף
א whereabouts שֶׁבָּהּ אֵין זְמַן אַרְאֶה אֶתְכֶם כְּשֶׁתַּגִּיעוּ
אִם בִּכְלָל תַּגִּיעוּ
כִּי אוּלַי כְּבָר הִגַּעְתֶּם
וְאוּלַי מֵעוֹלָם לֹא עֲזַבְתֶּם
וְאוּלַי הַצִּיּוּר
הוּא רַק תִּזְכֹּרֶת
שֶׁאַתֶּם כְּבָר שָׁם
אהבתיאהבתי