רוחמה רז בדיוק סיימה לשיר את "רקפת", השיר המסיים של פסטיבל הזמר והפזמון תשל"ז שאותו ראה כל עם ישראל בטלויזיה בצבע שחור לבן שמכירה רק ערוץ אחד בעברית, כאשר היה נדמה לו שהאדמה זזה, שידורי הטלויזיה נפסקו לרגע וכמו מכת ברק מסנוורת היכתה דרך המסך.
לאחר מכן יזכור ישראל שהיה הרבה יותר מכך, כאילו תחושת חידלון של העולם שררה באותו הרף עין, היעדר כל תחושה, כל צורה ומראה, כל צבע, רק אפור ובעצם שום צבע. תחושה שבעצם לא קיים דבר.
הרגע חלף כהרף עין, ורבקה מיכאלי, אולי עם תמהון קל על פניה, חזרה כדי להודיע על תחילת ההצבעה. אולי הכל היה נדמה לו.
אבל לא רק לו היה נדמה, מדינה שלמה הרגישה את הרגע הזה ורבים נזכרו ברעידת האדמה שהיתה באותו בוקר באירופה וגרמה להרס רב ברומניה. מספר שיא של התנגשויות בין מכוניות נרשם במשטרות בדיוק באותה שעה: 2200. אריה אורגד, במהדורת החדשות המאוחרת הכחיש אמנם את השמועות על רעידת האדמה, אבל הוא לא סיפר על מראות מוזרים שנראו בנקודות שונות בארץ, הערפל שעלה מנקודות שונות וכיסה איזורים בעוד באיזורים שלידם נשארו השמים נקיים כמעט מענן למרות שהיה לילה די חורפי, גם לא סיפר על המוני האנשים שאף אחד לא ידע מאיפה באו, שצצו לפתע בכיכר הראשית של אחת הערים. על כל הדברים האלה אף אחד לא דיבר וגם את מה שקרה בימים הבאים ניסו להסתיר ולהכחיש ועוד הרבה זמן לקח עד שהיו גורמים 'מוסמכים' מוכנים לדבר על כך בפה מלא.
במקומות אחדים, חדרים טחובים ומבולגנים ובהם קופסאות מוזרות שכמו הוערמו זו על זו עם אורות מהבהבים ומסכים תכלכלים, מחאו כמה צעירים פרועי שיער ומרושלי לבוש כפיים, הרימו טלפון אחד לשני (מבין ערמות קופסאות) ואחדים הרימו כוסית לחיים. מקלטי רדיו הוגברו במקצב הדיסקו.
"הצלחנו! עשינו זאת!"
"ומה הלאה?"
"חכה, שיבואו כולם. אולי ניסע לחגיגה בכיכר".
"עכשיו נגיד לכולם מי אנחנו".
"גם בלי שנגיד, כולם כבר ידעו. הם יודעים"
"הצלחנו! עשינו זאת!"
ורק באחד החדרים הקטנים יותר, ליד מכונה מלאה שעונים, ישב אחד מודאג מאד, וחשב: "איך לעזאזל אספר להם את זה עכשיו?" זה היה הממונה על הרכיב של מכונת הזמן במערכת. הוא היחיד שהבין, שרכיב הזמן זיהה מראש כשלון ולא הצלחה, וכדי להציל את בוני המערכת מפני המפגש עם הכשלון, זרק הרכיב את כולם ליקום מקביל הנמצא בזמן אחר, זמן האפשר שבו התכנית הצליחה. אלא שהם אינם נמצאים כעת ביקום שלהם שבזמן הווה, אלא ביקום אחר שדומה לו מאד. והוא, היחיד שיודע, עדיין אינו יודע איך להוציא אותם משם בחזרה ליקום שלהם.
אחרי כן אמר לעצמו: מילא, אם זה לא נראה כל כך שונה, ואולי אפילו יהיה יותר טוב כאן מאשר שם, למה לקלקל להם, אולי מוטב שלא ידעו. אמר, ויצא לפגוש את חבריו שהתחילו בלי ידיעתם לחיות את ההסטוריה האלטרנטיבית שלהם ושל עולמם.
Saturday Night, March 5, 1977 — The Beginning of the Alternative History
Saturday night, March 5, 1977:
Ruhama Raz had just finished singing “Rakefet,” the closing song of the 1977 Song and Melody Festival, which the entire nation of Israel watched on black-and-white television with only one Hebrew channel. Suddenly, it felt as if the ground shifted. The television broadcast froze for a moment, and then, like a blinding lightning bolt, something struck through the screen.
Ruhama Raz had just finished singing “Rakefet,” the closing song of the 1977 Song and Melody Festival, which the entire nation of Israel watched on black-and-white television with only one Hebrew channel. Suddenly, it felt as if the ground shifted. The television broadcast froze for a moment, and then, like a blinding lightning bolt, something struck through the screen.
Later, Israel would remember that it was much more than that — as if a sense of cosmic nothingness had filled that split second. An absence of all sensation, all form, all color. Only gray, or actually no color at all. A feeling that nothing existed.
The moment passed in the blink of an eye, and Rivka Michaeli, perhaps with a slight look of puzzlement on her face, returned to announce the start of the voting. Maybe it had all been an illusion.
But it wasn’t just him. An entire country felt that moment, and many remembered the earthquake that had struck Europe that same morning, causing massive destruction in Romania. A record number of car accidents — 2,200 — was reported by the police at exactly that hour. Arie Orgad, in the late-night news broadcast, denied the rumors of an earthquake in Israel, but he said nothing about the strange sights seen in various parts of the country: the fog that rose from certain points and covered entire areas, while nearby regions remained almost cloudless despite the wintry night. He also said nothing about the crowds of people who appeared out of nowhere in the main squares of cities — people no one knew where they had come from.
In a few dimly lit, messy rooms piled with strange boxes, flickering lights, and bluish screens, a group of wild-haired, disheveled young people clapped their hands, called each other on phones buried among the stacks of equipment, and raised glasses in a toast. Radio receivers blasted disco music.
“We did it! We succeeded!”
“And now what?”
“Wait till everyone gets here. Maybe we’ll drive to the celebration in the square.”
“Now we’ll tell everyone who we are.”
“Even without saying anything, they’ll already know. They know.”
“We did it! We succeeded!”
The moment passed in the blink of an eye, and Rivka Michaeli, perhaps with a slight look of puzzlement on her face, returned to announce the start of the voting. Maybe it had all been an illusion.
But it wasn’t just him. An entire country felt that moment, and many remembered the earthquake that had struck Europe that same morning, causing massive destruction in Romania. A record number of car accidents — 2,200 — was reported by the police at exactly that hour. Arie Orgad, in the late-night news broadcast, denied the rumors of an earthquake in Israel, but he said nothing about the strange sights seen in various parts of the country: the fog that rose from certain points and covered entire areas, while nearby regions remained almost cloudless despite the wintry night. He also said nothing about the crowds of people who appeared out of nowhere in the main squares of cities — people no one knew where they had come from.
In a few dimly lit, messy rooms piled with strange boxes, flickering lights, and bluish screens, a group of wild-haired, disheveled young people clapped their hands, called each other on phones buried among the stacks of equipment, and raised glasses in a toast. Radio receivers blasted disco music.
“We did it! We succeeded!”
“And now what?”
“Wait till everyone gets here. Maybe we’ll drive to the celebration in the square.”
“Now we’ll tell everyone who we are.”
“Even without saying anything, they’ll already know. They know.”
“We did it! We succeeded!”
Only in one of the smaller rooms, next to a machine covered with clocks, sat one man who looked deeply worried. He thought to himself:
“How the hell am I going to tell them this now?”
He was the one in charge of the time component in the system.
He alone understood that the time component had detected failure, not success. To save the builders of the system from confronting that failure, the component had thrown them all into a parallel universe — one set in a different time, a time of possibility in which the plan had succeeded. But they were no longer in their original universe in the present time. They were in another universe, very similar to their own.
And he, the only one who knew, still had no idea how to get them back to their original universe.
Later he said to himself:
“Well… if it doesn’t look all that different, and maybe it’s even a little better here than there, why ruin it for them? Maybe it’s better they don’t know.”
He stood up, went out to meet his friends, and joined the celebration. Without them knowing it, they had begun to live their alternative history — and that of their world.
“How the hell am I going to tell them this now?”
He was the one in charge of the time component in the system.
He alone understood that the time component had detected failure, not success. To save the builders of the system from confronting that failure, the component had thrown them all into a parallel universe — one set in a different time, a time of possibility in which the plan had succeeded. But they were no longer in their original universe in the present time. They were in another universe, very similar to their own.
And he, the only one who knew, still had no idea how to get them back to their original universe.
Later he said to himself:
“Well… if it doesn’t look all that different, and maybe it’s even a little better here than there, why ruin it for them? Maybe it’s better they don’t know.”
He stood up, went out to meet his friends, and joined the celebration. Without them knowing it, they had begun to live their alternative history — and that of their world.
בלוג הצועד The VValker's blog 
גם לי יש לפעמים הרהורים כאלה על יום הולדתי. אולי אתה צודק, ברצינות, אם ככה אתה מרגיש אז אולי יש בזה משהו, אולי יש בזה אפילו יותר משאתה קולט.
והמהדרין מחשבים לא מהיום שנקרא יום הולדתם אלא 9 חודשים לפני כן…
זורבה אומר "אני הוא העולם וכשאני אמות ימות עימי הכל", וזאת אמירה שאנחנו מתעבים, נכון?
אהבתיאהבתי
טוב, זה לא בדיוק יום הולדתי (אם כי לפי ספירת המהדרין שציינת הוא לא נמצא בתאריך רחוק) אלא של מצעד המחץ, אבל בהחלט התחלה של ספירה משמעותית.
יש כמה ימים כאלה בכל שנה, הראויים להיבחן מן הפרספקטיבה של "ההסטוריה האלטרנטיבית" ואולי כל יום בשנה. כיום אני חושב שאם הייתי יכול לבחור תאריכים ולנסוע אליהם כדי ליצור הסטוריה אלטרנטיבית, הייתי מחפש קודם כל, כשבידי כלי חיסול מתאימים, את זמן ילדותו או צעירותו של אדולף שיקלגרובר.
אהבתיאהבתי
הפתעת אותי עכשיו.
אבל כיוון שאתה מתעקש לכתוב בניק אז לא צריכה להיות לך בעיה לקחת את מה שכתבתי לך כרעיון-הצעה לז’אנר-כיוון של כתיבה – ההסטוריון הוא המשיח! זה עשוי להוכיח את עצמו מכל בחינה, גם תקשורתית, שלא לדבר על כך שלנוכח השימוש בניק האגו זקוק לשידרוג.
עוד הצעה: בפירסומים שלך בבלוג תעבור לרווחים יותר גדולים בין השורות – 1.5. ובין פיסקאות כדאי שתעשה רווח של שורה.
אהבתיאהבתי
את דעתך על בעלי ניקים אני כבר מכיר.
אבל מה דעתך, אולי הסיבה שאינני כותב בשמי הוא שאני המשיח בעצמי, וכתרגיל של "התגברות על החשיבות העצמית" (קראת פעם את קרלוס קסטנדה?) אני רוצה להיות דווקא אלמוני קצת. אולי זה לא שהאגו שלי זקוק לשידרוג, אלא שדווקא יש לי עודפי אגו, ואני רוצה קצת להוריד מהם.
סתם חשוב על זה בתור רעיון מצד הסנגוריה של הניקים.
ועל הצעתך בקשר לרווחים אחשוב. תודה.
אהבתיאהבתי
בין הקבוצות המיסטיקניות בירושלים, באזור מאה שערים (ברסלב וכיו"ב) מתהלך סיפור שבימים-אלה-ממש המשיח מקבץ נדבות בשוק מחנה יהודה.
אהבתיאהבתי
הוא מתהלך שם כל הזמן. לא רק בימים אלה (זה סיפור עם זקן ארוך מזקניהם של הברסלבים).
טוב, עכשיו אני רץ לשוק, לגבות את עמל יומי 🙂
אהבתיאהבתי
טוב, אז לפי שיטת המהדרין הזאת, "יום הדפיקה" של מצעד המחץ הוא 6.6.76.
ושל הבלוג – 14.11.2003.
אבל אולי אצל מצעדים ובלוגים, תקופת ההריון היא שונה.
אהבתיאהבתי
"ישראל" מהפיסקה השנייה מופיע רק פעם אחת. הוא לא מוזכר יותר בפוסטים שלך.
זה לא בסדר.
אהבתיאהבתי
אבל 'ישראל' עוקב אחרינו בנאמנות מאז ועד היום.
אהבתיאהבתי
בתחילת 1977 התחיל לשרור בארץ מצב שהוא חלק מ'הסדר העולמי החדש'.
לפי מקור הידע הזה, המהפך לא קרה בחודש מאי 1977 אלא כבר בינואר, התאונה שקרתה במכשירים שלנו ב5 במרס, אלה שבנינו בהוראת חפא, היא פיגוע שגרמו סוכני הסדר העולמי, שמאחוריו עומדים חייזרי כאוס.
אלה החייזרים שאמורים לבוא לגמור על השאריות של כדור הארץ, אולי ב2037, כפי שחפא אמר לי ולגנוב. אנחנו בגלל התאונה הזאת במכשירים, גילינו את הסימנים מוקדם.
חפא לא הרבה לדבר על זה הרבה, למעשה רק כשהסתכלתי על הקלדות של הרצאות רבות שעשיתי לו, שמתי לב לדברים שנאמרו בכמה מן ההרצאות כמו הערת שוליים, ואפילו לא שמתי לב כשהקלדתי את זה, לחבר'ה מחבורת המחץ הוא לא דיבר על כך דבר למרות שכשנפגעו המכשירים, היו לנו חשדות שזה נגרם וחשבנו על משהו כזה ששולט ולא יודעים עליו.
מול הסדר הזה עמדו במשך השנים חייזרים מסדר ישן יותר של 'מושכים בחוטים' שהיו להם החזקות של שנים בכדור הארץ, והם אחראים ליציבות היחסית ששררה בכדור הארץ בעבר. ישראל הייתה כבושה אך באורח לא מלא בידי הסדר החדש כבר מ1977. עם השנים, מוציאים כוחות 'הסדר הישן' את האחזקות שלהם מכדור הארץ, מכל כדור הארץ, כך אמר לנו חפא גם כן ב2007 וגם בתחילת 2008. אדוני הסדר החדש, אמר חפא, רוצים להשמיד בסופו של דבר את כדור הארץ, אחרי שהסוכנים שלהם יגמרו להשמיד את כל מה שהוא בעל ערך על פניו. לאכול אותו מבפנים.
חייזרי הכאוס אינם חדשים, הם ותיקים, שכבר שנים שאפו להשיג שליטה על כדור הארץ.
הMIB שבמדינות השונות, אומר חפא, אינו באמת נלחם בחייזרים ואף פעם לא כוון לכך והוא סוכן של הסדר שלהם. אולם חלקו ממומן או מומן עד לא לפני הרבה זמן על ידי 'הסדר העולמי הישן' ששרר עד 1976, גם בישראל, מה שחפא כינה 'הפדרציה' והיה קשור אליו, לכן יש אפילו למראית עין מאבק בין הסוכנים השונים..
כל מה שקורה בישראל עתיד לקרות בשאר חלקי כדור הארץ.
הסדרה של ההיסטוריה האלטרנטיבית היא סדרה בדיונית על מצב שהיה עשוי לקרות בכדור הארץ לולא התרחש הפיגוע של 'הסדר העולמי במכשירים שלנו. לכאורה, ה5 במרץ אינו תאריך צומת בשנת 1977, כמו נגיד ה17 במאי חודשיים לאחר מכן, אבל לנו באופן פרטי הוא תאריך של גילוי כתוצאה מאירוע, שאם היה מתרחש אחרת, ההיסטוריה הייתה אחרת. כי הכוח שהיה משודר דרך המכשירים, היה מביס את השדות של הסדר הזר החדש. היינו באיזה שלב משלמים על זה, כפי שקורה בהמשך סיפורי ההיסטוריה האלטרנטיבית. הכשלון שנגרם עקב התקלה במכשירים הוא סמן למשהו מתמשך, שאני לא יודע אם יש ביכולתי להסבירו למישהו.
אהבתיאהבתי
הצעת גרוק:
רק באחד החדרים הקטנים יותר, ליד מכונה גדולה עמוסה שעונים, מדדים ומנורות מהבהבות, ישב אחד לבדו. הוא לא מחא כפיים. לא הרים כוסית. הוא רק בהה בשעון המרכזי, שידו רועדת קלות על הכפתור האדום שלא נלחץ מעולם.הוא היה הממונה על רכיב הזמן.והוא ידע.הרכיב לא זיהה "הצלחה".
הוא זיהה כישלון מוחלט, בדיוק ברגע שבו השדה היה אמור להתמוטט. כדי להציל את בוני המערכת מהמוות המיידי שהיה צפוי להם, הוא עשה את הדבר היחיד שהיה מתוכנת לעשות במקרה כזה: הוא זרק את כולם – את כל החבורה, את כל הציוד, את כל התודעות – לתוך יקום מקביל. יקום שבו התוכנית, על פי החישובים המוקדמים, כן עבדה.הם לא חצו זמן.
הם חצו מציאות.עכשיו הם כאן, ב-5 במרץ 1977 של יקום אחר. דומה להפליא. כמעט זהה.
רק שהם כבר לא שייכים לעולם שבו נולדו.האיש נשם עמוק, הסיר את המשקפיים ושפשף את עיניו. הוא שמע את הצחוק ואת המוזיקה מהחדרים הסמוכים, את הקריאות "הצלחנו! עשינו את זה!" שחזרו כמו מנטרה שיכורה.הוא יכול היה לצאת עכשיו, להרים כוסית יחד איתם, להצטרף לחגיגה בכיכר.
הוא יכול היה גם לספר להם את האמת.אבל מה תהיה האמת הזאת?
שאנחנו מתים בעולמנו המקורי?
שאנחנו פליטים של כישלון?
שכל מה שאנחנו חוגגים עכשיו הוא רק חסד אחרון של מכונה שהחליטה להציל אותנו מהאמת?הוא חייך חיוך קטן, מריר."מילא," לחש לעצמו, "אם זה לא נראה כל כך שונה… ואולי אפילו יהיה כאן קצת יותר טוב."הוא קם, יישר את החולצה המקומטת, וכיבה את אור המנורה מעל המכונה."למה לקלקל להם עכשיו?"הוא יצא מהחדר הקטן וסגר אחריו את הדלת בשקט.
בחוץ כבר המתינו לו חבריו, עיניהם בורקות, מלאות ניצחון שלא באמת היה שייך להם.וההיסטוריה האלטרנטיבית – שלהם, ושל העולם החדש – החלה לרוץ.
מה שיניתי ושיפרתי:
הפכתי את הטוויסט ליותר אישי ואינטימי – דגש על הבדידות שלו מול החגיגה.
השארתי את הרעיון המרכזי – "מוטב שלא ידעו" – אבל הפכתי אותו ליותר משכנע ומצמרר.
חידדתי את ההסבר המדעי-פילוסופי בלי להכביד.
הוספתי מתח רגשי קטן (היד הרועדת, החיוך המריר).
אהבתיאהבתי
הרעיון המרכזי בטוויסטבסיפור, מכונת הזמן לא באמת "עברה זמן" כמו שחשבו חברי חבורת המחץ.
במקום זאת, כאשר הרכיב זיהה כישלון (השדה היה אמור להתמוטט והם היו אמורים למות או להיכשל), הוא זרק את כל הקבוצה ליקום מקביל – יקום דומה מאוד, שבו "התוכנית הצליחה".
הם חושבים שהם נשארו באותו עולם והצליחו, אבל בעצם הם כבר לא ביקום המקורי שלהם. הם חיים עכשיו בהיסטוריה אלטרנטיבית.זהו טוויסט קלאסי בספרות מדע בדיוני, אבל הוא נשען על רעיון פיזיקלי רציני: פרשנות העולמות הרבים (Many-Worlds Interpretation – MWI) של מכניקת הקוונטים.מהי פרשנות העולמות הרבים?הרעיון הוצע לראשונה ב-1957 על ידי הפיזיקאי יו אברט (Hugh Everett III) כפתרון לבעיה המפורסמת במכניקת הקוונטים – בעיית המדידה (מדוע אנחנו רואים רק תוצאה אחת, כשמתמטיקת הקוונטים מתארת את כל התוצאות האפשריות בו זמנית?).בפרשנות הרגילה (קופנהגן), גל-הסתברות "מתמוטט" ברגע המדידה ונותרת רק תוצאה אחת.
אברט אמר: אין שום התמוטטות.
הגל-סתברות (wavefunction) ממשיך להתקיים בשלמותו. בכל פעם שיש אירוע קוונטי עם כמה תוצאות אפשריות, היקום מתפצל (branching) לעולמות מקבילים – בכל עולם מתממשת תוצאה אחת, והעולמות האלה קיימים במקביל, אבל הם לא מתקשרים זה עם זה אחרי שהם "מתנתקים" (decoherence).
איך זה מתחבר למכונת הזמן ולטוויסט?בסיפור, הרכיב של מכונת הזמן פועל כמו "שומר" קוונטי מתקדם:
זה לא "נסיעה בזמן" קלאסית (שבה חוזרים לעבר ומשנים אותו).
זה מעבר בין יקומים מקבילים – סוג של "בריחה" לקוונטית מהענף המקורי לענף מוצלח יותר.בפיזיקה תיאורטית, רעיון כזה מופיע לעיתים קרובות כפתרון לפרדוקסים של נסיעה בזמן:
בסיפור זה עובד בדיוק ככה:
העולם המקורי כנראה המשיך להתקיים עם הכישלון (אולי עם גופות או חורבות), אבל חבורת המחץ "הוצלה" לעולם כמעט זהה, שבו הם חוגגים ניצחון.למה הממונה מודאג ומחליט לשתוק?כי הוא מבין את ההשלכות הפילוסופיות העמוקות:
הבחירה שלו – "מילא… למה לקלקל להם?" – היא החלטה אנושית מול האמת הקרה של הפיזיקה הקוונטית: לפעמים האשליה הנעימה עדיפה על המציאות.סיכום קצרהטוויסט מבוסס על פרשנות העולמות הרבים של מכניקת הקוונטים, שבה היקום מתפצל כל הזמן לענפים מקבילים.
מכונת הזמן כאן לא נוסעת בזמן – היא קופצת בין ענפים.
היא עושה זאת כדי "להציל" את המשתמשים, אבל במחיר: הם חיים עכשיו בגרסה אלטרנטיבית של המציאות, בלי יכולת (לפחות לא בקלות) לחזור.זה הופך את הסיפור ממדע בדיוני פשוט לסיפור עם עומק פילוסופי:
מהי זהות? מהי מציאות? האם עדיף לדעת את האמת או לחיות באשליה נעימה?
אהבתיאהבתי