בלוג הצועד The VValker's blog

מנהלי "סטודיו ניסן נתיב", בית ספר תלת שנתי לדרמה, מאמינים שמי שהצליח לעבוד שלוש שנים במקום העבודה ששמו צה"ל, הוא גם מתאים יותר להיות שחקן, מנהל במה, כוריאוגרף, במאי, וכו' – כל הדברים שהם מלמדים להיות – יותר ממי שהושמט מהצבא, מרצון או שלא מרצון.
לא שיש להם מאין להוכיח את הדברים, אבל ככה הם מאמינים.
אני מבין את הקשר בין קצין בטחון לבין שירות צבאי. בן אדם שאמור לשמור, אמור להיות בעל נסיון מתאים, שמקבלים בצבא.
גם עבודה בכור האטומי, נגיד, אני מבין את הקשר בינה לבין שירות צבאי.
אבל לימודי משחק? השירות הצבאי נותן משהו לאיכויות המשחקיות של הבן אדם?

ולא רק זה – השירות הצבאי הוא תנאי יסוד שמי שלא עומד בו – מתבקש שלא להגיע לימי ההרשמה, אלא להתקשר קודם. כדי שיוכלו מראש לסנן מראש את הסכנה, להיזהר מהמחבל. מהחריג.

אולי זה מה שמסביר, למה ייצאה ישראל כל כך מעט שחקנים באמת גדולים.

שבגללו היו צריכים לחפש אותנו שעה שלמה.
השעה, אגב, היא כאן בת 75 דקות, ויש 28 שעות ביממה (הרבה, הרבה יותר שעות אור). התאימו אפילו שעוני יד מיוחדים בשבילינו. בכל מקום שבו חונים הרבה כוחות של הפדרציה, מתמקמת לה במקום טוב גם מעבדה ניידת שיודעת לזהות את צרכיהם הספציפיים של שוכני היקום הנוכחים במקום. גם דברים כמו מזקקי אטמוספרות אפשר לקנות שם. הכל. "שקם קוסמי נייד" כמו שהגדיר זאת צבי.
סטולי אמר רק שני דברים: הכחול חזר, וחפא מודאג.
"הרגשתי כל הזמן שמשהו חייב להשתבש" אמרתי לצבי. "אף פעם לא יכול להיות שהכל יהיה בסדר". "נחכה" הוא אמר, בשעה שסטולי הגנוב פילס לנו מעבר דרך הצפיפות הגוברת של ישויות חיות, שהלכה והצטופפה יותר ככל שנכנסנו פנימה אל המחנה. כל הזמן חצינו עלטות מרחב והן חצו אותנו. בתוך סופה של כעין מנהרה שלא ברור אם היא היתה בעצמה עלטת מרחב או מבנה של ממש, חיכה לנו חפא. הפנים שלו היו כפניו של מי שלא יודע איך להתחיל לומר מה שיש לו להגיד לנו.

ישויות, שמשכו בחוטים של ענייני העולם.
יותר ממה שידעו בתי הספר ואפילו יותר ממה שנמסר באנציקלופדיה הגלקטית החופשית וממה שידעה הרשת הטלפתית שגלשנו בה.
פשוט משהו שאי אפשר לתפוס אותו.
גם יותר ממה שחפא ידע, או אמר לנו.
יכול להיות שרק אני לבד חשבתי את המחשבה הזאת, בשעה שהמתורגמן סרק, לבקשתנו, את הגלים של כדור הארץ, ומצא את מחנה המעצר בחוף לטרון, הדבר היחיד שנותר, על פי הבנתינו כעת, ממה שהיה פעם, או יכול היה להיות, ארץ שפויה.
ציפיתי לראות שם מרד, על פי מיטב ידיעתנו והבנתנו עד הרגע ההוא, לא היה שום דבר שצריך לעצור אותו, אחרי שהאופליים עזבו. אנחנו הרי ראינו אותם עוזבים, שום כח רציני לא שלט עוד על כדור הארץ, בני האדם היו חופשיים.
אבל אותה הרגשה שהיתה כשנכנסנו למחנה ממשיכה להיות שם, כשהמתורגמן מאתר אותו. אותה אפתיות נוראית, מה שנראה כרצון חיים כבוי שבתוכו הילכו כל האנשים כאילו הם זומביים, בתוך חום נוראי ששורר כמו בלי סיבה. אפילו היתושים והברחשים שמסביב, בתמונות הארבע-מימדיות שהעביר לנו המתורגמן (האם זה אכן המתורגמן?) בראש, נראו חסרי חיים כאלה.
האם רק אני הרגשתי באותם רגעים כאילו כולם, לא רק האופליים, עוזבים את כדור הארץ? כל האחרים, אלה שידענו עליהם ולא ידענו, שנתנו לעולם את כוחות החיים שלו, מעבר לכוחות החיים הידועים, כל מה שקצת הרגשנו, היה עוזב את העולם כעת? כל הזרימות בתמונות ששודרו אלינו, היו בכיוון אחד. בריחה. הם יודעים משהו, שאנחנו לא רוצים לדעת. מה הם יודעים? האם רק אני חשבתי את המחשבות האלה, הרגשתי את ההרגשות, בשעה שהמתורגמן המשיך לסרוק לנו תמונות מכדור הארץ, שמוחו הוריד באינטרנט הטלפתי הבנוי בגופו? האם גם צבי ועלוה חשבו את אותו דבר?

"הקשיבו הקשיבו" בקע מכדור הארץ קול דרך הסריקה של המתורגמן "הודעה כל תושבי כפר השלום! לרגל הכתרת המשיח, הוחלט להעניק לכם חנינה. החנינה תינתן לכולכם, בתנאי שתשתתפו בתכנית חינוכית, שתתחיל החל מהשבוע הבא. התכנית היא לטובתכם ולמען שיקומכם. אתם מתבקשים לא לנסות לברר ולשאול שאלות על התכנית, כי לא תיענו. במהלך השבוע הבא תקבלו את כל התשובות. והערב, כמו בכל ערב, תתקיים תפילה ציבורית בבית הכנסת שבמרכז הכפר, אבל אחריה יבוא הרב שמעון ז'אנו היקר לשמח אותנו בדרשה מיוחדת בנושא: הניסים שבאו על עם ישראל בזכות השמדת משכב זכר. בואו כולכם!" הקול שמאחורי הרמקולים נשמע לי מאד מוכר, אך אינני יודע מאין. את שמו של הרב ז'אנו אני דווקא זוכר היטב, הוא היה נושא דרשות גם בעיר שגרתי בה, ברחוב הרקפת 12. מן הסתם, גם רחפות השם נמצאות שם במחנה המעצר הגדול. איזה שם נתנו לו, כפר השלום.

סטולי הגנוב חיכה לנו בקצה המורד, היינו לפי החשבון עוד כמה קילומטרים לפני המחנה של צבאות הכחול, המחנה שלנו, עכשיו, בו חיכינו עם חפא לשובו של הכחול אל הכוכב. סטולי תהה מה קרה לנו, שלא קלטנו את השדרים שהוא וחפא כבר היו מעבירים אלינו שעה שלמה. האם התחרש לנו המוח? 

---

There were always beings behind the scenes who pulled the strings of worldly affairs. More than the schools knew and even more than what was given in the free galactic encyclopedia and more than the telepathic network we surfed knew. Just something that cannot be grasped. Even more than חפא knew, or told us. It may be that I alone thought this thought, while the interpreter scanned, at our request, the waves of Earth, and found the detention camp on Latrun Beach, the only thing left, according to our understanding now, of what was once, or might have been, a sane land. I expected to see a rebellion there, to the best of our knowledge and understanding up to that point, there was nothing to stop it, after the Darks left. We saw them leave, no serious power ruled the earth anymore, humans were free. But the same feeling we had when we entered the camp continues to be there, when the interpreter locates it. That terrible apathy, what seemed to be an extinguished will of life in which all the people walked as if they were zombies, amidst a terrible heat that prevailed as if for no reason. Even the mosquitoes and the buzzards around, in the four-dimensional images that the interpreter (is it really the interpreter?) conveyed to us in our heads, seemed so lifeless. Was it only me who felt at those moments as if everyone, not just the Darks, were leaving the planet? All the others, those we knew about and didn't know, who gave the world its life forces, beyond the known life forces, all that we felt a little, was into abandonment of the world now? All the flows in the images that were transmitted to us, were in one direction. escape. They know something, we don't want to know. what do they know? Was I the only one thinking these thoughts, feeling the emotions, while the interpreter continued scaning us images from Earth, which his mind had downloaded onto the telepathic internet built into his body? Did Zvi and Alva think the same thing?

"Listen, listen," a voice emanated from the earth through the interpreter's scanning, "Notice to all residents of the village of peace! On the occasion of the coronation of the Messiah, it has been decided to grant you amnesty. The amnesty will be granted to all of you, provided that you participate in an educational program, which will begin next week. The program is for your benefit and for your rehabilitation. You are asked not to try to find out and ask questions about the program, because you will not be answered. During the next week you will receive all the answers. And this evening, as every evening, there will be a public prayer in the synagogue in the center of the village, but after the prayer, dear Rabbi Shimon Zhanno will come to make us happy with a special sermon on the subject: the miracles that came upon the people of Israel due to the destruction of a male sexual intercourse. Come all of you!" The voice behind the loudspeakers sounds very familiar to me, but I don't know from where. I actually remember the name of Rabbi Zhanno very well, he used to deliver sermons in the city where I lived, at 12 Harkafat Street. Evidently, the Hashem floats are also there In the great detention camp, what name did they give it, the village of peace.

The stolen Stoli was waiting for us at the edge of the mountain, according to my calculation, we were still a few kilometers before the camp of the Blue armies, our camp, now, where we waited with חפא for the return of the Blue to the planet. Stoli wondered what had happened to us, that we hadn't picked up the transmitters that he and חפא had been transmitting to us for a whole hour. Have our brains gone deaf?

הפוסט הבא – The next post

ללא עזרה מהדרום, שהדרכים אליו נחסמו בידי ממשלת הגנרלים, שמנעו ממנה אספקה של ציוד חיוני וטכנולוגיה, הייתה מדינת המותווים מנותקת ומצור הושם עליה גם מ"חבל חירם" הצפוני שנשלט גם הוא בידי האיחוד של ירושלים ובית אל. מגיפה מסתורית התחילה להתפשט בערי המותווים ולקטול רבים, ולוחמי המיליציות האמיצות אך הקטנות של האוטונומיה מצאו את עצמם מתמודדים לא רק מול בני אדם ורובוטים אלא מול כוחות בלתי נראים שלא יכלו להות ואת מספרם לא יכלו לאמוד, אשר תקפו אותם דרך נקבוביות העור ודרך העצבים – הכל חלק מהנשק הגלקטי שהעניקו השליטים לבעלי בריתם ממדינת בית אל. הקיץ מסביב גבר גם הוא ללא נשוא, ובעיצומם של אותם ימים הציע רוני גרדינר, ראש ממשלת המותווים (מותוה 24) לנסות להגיע להסכם שלום עם מדינת בית אל וירושלים. הרעיון הזה הוצע כבר בעבר, אך נדחה. כעת, היו רבים שהאמינו שקשר כזה יהיה טוב יותר מהקשר עם תל אביב שאבד למותווים. ריקרדו סמך ידו על ההצעה, ורוני המריא במסוק קטן, משדה תעופה שהוכשר ממערב לרחוב הרקפת 12, במקום שבו היה פעם המחנה של בוני החומה, לכיוון מזרח, לדבר עם מנהיגי האויב. אחרי שלוש דקות באוויר, המסוק התפרק, ועד היום אין לדעת, אם חבלה פנימית היתה במסוק, או שטיל סמוי פגע בו.

אחר כך גברו הלחצים הפנימיים להיכנע, וריקרדו שמצא את עצמו לבד בהתנגדותו מול הממשלה ולחץ הקהל, התפטר. שעתיים לאחר התפטרותו, שב פתאום לעיר המותווים, באותו ג'יפ שטח בעל צבע דובדבני, אותו עורך דין שהציע פעם למותווים את הסכם השלום עם השליטים, תמורת הסגרתי לידיהם, ומאז לא נראה בשום מקום. הפעם הוא בא עם הצעת שלום עם מדינת בית אל וירושלים. לאחר שהביע "את צערו העמוק" על אובדן ראש הממשלה הוא הודיע שתמורת הסגרתו של ריקרדו פוירשטיין ביחד עם רשימה של מנהיגי המיליציות שחלקם היו שותפים עוד בהתקוממות הראשונה, יסכימו שולחיו להניח את כלי הנשק שלהם ולעשות שלום עם המותווים. ממשלת המותווים הצביעה, והסכימה פה אחד. חבריו של ריקרדו הציעו לו לברוח איתו אל ראש הניקרה ולהקים שם אוטונומיה חדשה עם אלה שנשארו נאמנים להם (רבים מהם תושבי מדינת תל אביב וסביבתה, שעלו כדי לסייע למלחמת אנשי הצפון), אך ריקרדו החליט ללכת אל השבי.

תושבי אוטונומיית המותווים חשו לפתע הקלה עצומה, המגיפה נעצרה, המתקפות הבלתי נראות נפסקו, יום יפה היה וכולם יצאו לרחובות לחגוג את הרווחה. בתי הקפה נפתחו לאחר חודשים רבים, ומוסיקה עליזה וריקודים היו בכל מקום. אף אחד לא נתן את דעתו לריקרדו ולמוסגרים האחרים, כשהרכב שלקח אותם עבר ברחוב הרקפת בדרך אל מסוקים זרים, שזמזמו בשדה התעופה ממערב. אשתו ושני ילדיו נשארו בעיר.

בלילה התחילה המתקפה הסופית. מחמישה כיוונים זרמו טורים, כוחות נראים ובלתי נראים, אל תוך שטח האוטונומיה הצפונית, אף אחד לא התנגד להם ובבוקר לא היתה קיימת יותר אוטונומיית המותווים.

מן המחנה בלטרון, שכבר היה מלא עצורים שהובאו מכל חלקי הארץ: מתנגדי שלטון משטח האיחוד של ירושלים ובית אל (רובם אנשים שלא שמרו נכון על הלכות הדת החדשות), אנשים שניסו להסתנן מתל אביב ומהדרום אל מדינת האיחוד, ואליהם הצטרפו המוסגרים והשבויים מאוטונומיית המותווים, ראו כולם את הנחשול מגיע עד אליהם ממש, שוטף את שורות הביתנים המערביות ומטביע אותן על כל מי שהיה בהן, ונעצר.