בלוג הצועד The VValker's blog

מקום לטבול בו

23.6.07

ואת אולימפיאדת בייג'ין צריכים להחרים!

כך בערך נראה האגם החם שאליו הלכנו, כך ראינו אותו מהצוק לפני שירדנו אליו.
לתמונה לא נכנסו כל היצורים החיים שהתקבצו שם כל השעות שהיינו שם, חלקם טבלו באגם, היו גם ששתו ממנו. נראה היה כאילו מן האגם הזה באה אספקת החיים לכל מי שנמצא באיזור הזה של הכוכב.
במשך השעות שהיינו שם, ניסינו לחלק את כל החיים הרוחשים שהיו סביבינו לחלוקות שיעזרו לנו לזהות, לעשות איזה סדר בכאוס הקוסמי. אני זוכר אותנו מנסים לעשות את זה כמעט בכל כוכב לכת מיושב שהגענו אליו, אבל בכל פעם שהיה נראה שהצלחנו לסווג את יצורי היקום למחלקות, תמיד נתגלה איזה משהו שטרף את קלפינו.
על כדור הארץ יש חלוקה מאד ברורה בין בני האדם, המין שיש לו את השכל, השליטה, הכח, הטכנולוגיה והכל, לשאר בעלי החיים, שלא מתקרבים לרמת האינטליגנציה של האדם ואינם מסוגלים לחשוב, לשלוט על טכנולוגיה, לכוון את עצמם, להיות במצב בקרה.
חפא טען שהאדם על כדור הארץ גזל את עתודות האינטליגנציה משאר החיות, וכך נוצר שלטון היחיד שלו בפלנטה. האדם הוא המכבי ת"א-כדורסל של החיים בפלנטה. יש אותו, ויש החיות. אין "רשות" שלישית באמצע.
בפלנטות אחרות, בעיקר כאלה שקרובות למרכזי הפדרציה או שיש בהן הרבה מבקרים, זה לא כך.
יש, וגם בכוכב ההוא ראינו, בעיקר על יד האגם, "חיות טיפשות", יצורים בלתי חושבים, פועלים לפי הטבע ולפי האינסטינקטים. היצורים שכשאנחנו, או מישהו מאלה הדומים לנו התקרב אליהם, ברחו או נתנו ללטף אותם, אבל לא הורגש כאילו יש להם תובנה.
אחרים היו, כמו הפרוותיים החומים שהיו הולכי על שתיים בעלי פני חפרפרת, שהרגשת את האינטליגנציה בתנועות שלהם, בדרך שבה התנהגו אחד עם השני, הכירו אחד את השני. הם נכנסו למים ויצאו, מתיזים מים אחד על השני, עושים תחרויות שחיה. אבל לא הרגשנו כאילו אנחנו יודעים לתקשר איתם, או שמעניין אותם לתקשר איתנו. אולי נראינו להם כ"חיות טפשות". ניסינו לבקש מהמתורגמן לתרגם אותם, והוא לא ידע. הם לא היו "חיות" אבל גם אי אפשר היה לקרוא להם "אדמיים". איכשהוא הרגשנו שהם מאד לא רוצים שנתקרב אליהם. היו גם אחרים, שתיקשרו איתנו, או הרגשנו שהם מנסים לתקשר, כמו למשל הכחולונים, עם כמו פה לבן צפצפני במקום ש"צריך להיות" ראש ועם קשקשים או קוצים באמצע גופם. הם היו חכמים הרבה יותר מחיה רגילה. אבל גם אותם המתורגמן לא בדיוק ידע לתרגם.
הבנו שהמתורגמן יודע לתרגם רק את אלה שמדברים בשפות שנלמדו בבתי הספר הגבוהים של הגלקסיה, כלומר את אלה שבעצמם למדו מתישהוא להשתמש בשפות האלה. כאלה היינו אנחנו, האדמיים, וכאלה היו גם קבוצות "לוחמי השליט" שהיו שם גם כן, דווקא הם בצורתם דמו הכי פחות לאדמיים. חלק מהם היו כדורים קוצניים שקיפצצו – כמו התגלגלו על הסלעים ונתלו בקיר מעל לאגם, שואפים-נושמים את אדיו, מקפצצים כל פעם למעלה בבהלה כאשר טיפה נגעה בהם. עם אלה תיקשר המתורגמן, שגם ראשו היה קצת דומה לכדור קוצני, מצויין, והעביר לנו פרטים כמו מאיזה מרחק הם באו, ואיך נראה העולם שלהם. תמונות מאותו עולם כמו עברו לנו דרכו במסך טלפתי שבמוח. והיו גם תולעי-נחשי האש, שהפרישו סביב גופם חומר נוזלי זוהר בעל צבע חום-אדום די דוחה שעטף את כל הגוף עד שנספג בתוך עור הנחש העבה שלהם, ואז היו מפרישים חומר חדש, כמו להבה רטובה. בכל פעם היתה קבוצה מהם יורדת, לפי התור, שותה ממימי האגם, חוזרת ופולטת אותם על חבריה שהיו בהנאה, כך נראה, מקציפים את החומר שעל גופם. להסתכל בהם באותו רגע, עשה תחושה של חריכה. גם איתם הסתדר המתורגמן. כולם היו שייכים למשמר מגיניו של השליט הכחול.
והיו גם, כמו בכל מקום, אלה שלא ראינו אבל הרגשנו שהם נמצאים. הסתכלות לכיוונם נתנה תחושה של עלטת מרחב. אפשר לראות אותם אולי, אם תאמצו, כלומר את עלטת המרחב שלהם, בחלק הכהה של האגם. אותם ידע המתורגמן לתרגם, אך די בקושי, אם בכלל לסמוך על מה שתיאר בתור הדיבורים שלהם. הם היו יחידות העלית של השליט הכחול, שגם אותו, עד כמה שזכרתי, היה די קשה לראות.
והיו גם יחידות חיילי השדה שבאו כשכבר היינו בדרך החוצה, וגם הם ספק נראו ספק לא נראו, ספק להבות ירוקות ספק סופת עלים שבאה משום מקום, שהרי עצים לא היו בכל הסביבה, רק שיחי קוצים חדים ונמוכים, שחלק מהם גם תקשרו, תשאלו את המתורגמן.
"תשימו לב" אמרה עלוה "במה אנחנו שונים מכולם".
היינו היחידים שלבשנו עלינו מה שנראה כמו בגדים.
אמנם הייתי בטוח שלכל אלה שכמונו, הם לא מהפלנטה הזאת, יש מזקקי אטמוספרות, ידענו שיש ללוחמים גם מסננים מעופפים זעירים המנטרלים מסביבתם קרינות המרעילות אותם, אבל אלה לא היו בגדים.
"לא, עלוה, אל תעשי את זה. אנחנו לא יודעים איזה קרינות יש כאן, ואין לנו מסננים כמו ללוחמים. גם לא פרוות" אמר צבי. "רק הבגדים מגינים עלינו עד שניכנס למים". חפא אמר לנו שהמים הם טובים לגוף שלנו, גם מרפאים פצעים. פתאום חשבתי על הכחולה ועל חייזריות אחרות שפגשתי בעולם המדברי. מי יודע איזה חומרים עברו לי דרך גופן. בהלה עברה בי. ניסיתי גם להזהיר את עלוה. היא לא שמה עלינו.
"אל תסתכלו, אם לא נוח לכם" אמרה.
פתאום הרגשנו שהיא צודקת. בגדים לא היו מתאימים לכאן. הורדנו גם אנחנו.
ירדנו לאגם מהצוק, שווים לטבע הקוסמי שמסביב.
נכתב במקור ב4 ביוני 2007.

הָיְתָה זוֹ חֲזָרָה פְּנִימָה

אֶל עוֹלָם אֲשֶר מִמֵנוּ הַמוֹצָא
אֶלֵי שְחָרִים אֵפְשָרִיים

14 במאי
======================

כבר מראשית ימיו של המין האדמי על כדוה"א – ההומוסאפיינס – נקבעה הנורמה לפיה זכותו של האדם להסתיר את הגוף שלו – הספייס הפרטי במובנים של אז – באמצעות בגד. זה משהו שבתחושה, לא משהו שנעשה בהסדרה שלטונית, לא דבר שנעשה בגלל שיש חוק, בגלל שאיזו מדינה כפתה. (ואנשים שהופשטו מכבודם – הופשטו מבגדיהם, לאורך כל ההסטוריה.)
במשך השנים הצטרפו אל הספייס הפרטי גם התא המשפחתי, הדירה, חשבון הבנק – דברים שמוסכם היום שאף אחד לא פורץ אליהם בלי רשות (טוב, כמעט אף אחד).
וכך מרגע יצירתו של ההומואינטרנטיקוס – המין החדש של האדם שנוצר בערך בשנות ה90 של המאה הקודמת, היתה ברורה בלי שניסחו את זה בשום חוק, זכותו של הפרט הגולש להגן על הספייס הפרטי – הגוף המורחב הכולל כיום את השם והת.ז. שנתנו לו המדינה, קורות החיים הסטנדרטיים, ויש אפילו אלה הרואים באנונימיות את הטעם לכל, שלמענו הומצא בכלל האינטרנט, בעולם כזה שבו כל אחד יודע עליך הכל, ומרגע לידתך אתה חייב דיווח לכל מיני רשויות הנותנים לך שמות משלהם. האינטרנט כעיר מקלט, מרחב מוגן ובעיר מקלט לא שואלים אותך יותר מדי שאלות, לא מסגירים אותך. זה הבסיס שמאפשר את קיומה של עיר מקלט, ואולי של חברה אנושית בכלל.

זאת ועוד. ישנם כל מיני אנשים שאו שאינם מאמינים ביכולתה של קהילת האינטרנט להסדיר את עצמה, האינטרנט נראה להם כמו ביצה שיש לייבש אותה בקודים אתיים כתובים למיניהם. אחרים רוצים לייבש את "הביצה" בשם אינטרסים זרים, למשל השלטון רוצה את הנתח שלו גם בסייברספייס כפי שזה בא לביטוי בהצעת החוק של ח"כ חסון מ"ישראל ביתנו" הפשיסטית לחייב חשיפת טוקבקיסטים אנונימיים. אני טוען שההומואינטרנטיקוס יצר לו במשך השנים באופן טבעי קוד אתי משלו, שבו הכלל הראשון, הבלתי כתוב, הוא "לא תחשוף".
היום שבו נעבור על הכלל הראשוני הזה שאנחנו יצרנו, יהיה יום שבו נצדיק את כל מייבשי הביצות האלה, נראה להם שהם צודקים, שלקהילת האינטרנט אין אמת מידה מוסרית מספקת, ולכן מותר להם ואף חובתם לנסח ולכתוב לנו את המוסר לפי ראות עיניהם. זו תחילת הסוף של החופש (גם אם יחסי) שיש כיום באינטרנט.
החוקים הכתובים התחילו להינתן, ברגע שאנשים הפרו את החוקים הבלתי כתובים. הם היו קודם. "לא תרצח" נכתב לאחר שאנשים רצחו. "לא תגנוב" לאחר שאנשים גנבו. לאחר שדברים הפסיקו להיות מובנים מאליהם. כך אני מאמין. ובדיברות הבלתי כתובות של האינטרנט – לא תאחצן הוא הדיברה הראשונה.
מתוך מה שכתבתי בנושא "אאוטינג" ב9 במאי
=============
ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים!

העובדות ידועות.
אפשר למצוא אותן בשפע מאמרים כאן ובמקומות נוספים.
סין עוצרת מתנגדי משטר (ולא רק), מחזיקה אותם בלא משפט, מענה אותם, מבצעת בהם ניסויים, עבודות כפייה, מקצצת איברים.
(ואגב, סין היא גם כובשת, בטיבט).
אחד הדברים הכי קרובים שאנחנו יכולים לדמיין, כיום, במאה ה21, לעריצות הטוטאלית המושלמת.

יש עוד ארצות שמצב דיכוי זכויות האדם בהן גרוע, אולי יותר מסין (צפון קוריאה, למשל).
אבל הן לא עומדות לארח אולימפיאדה בשנה הקרובה.

ומי שמשתתף באולימפיאדה הזאת, לא רק שיתן לגיטימציה למעשים האלה.
לא רק שהוא ישתתף עם השטן בחגיגה על דמם של הטבוחים, העצורים, עקורי האיברים (ולא עומדת לזכותו גם הטענה של משתתפי אולימפיאדת ברלין 1936, שהנאצים לא התחילו עדיין במעשים הרצחניים שלהם).
לא רק שהוא ירוץ, יבעט בכדור או יקפוץ לגובה על משטחים שמהם עצמם פונו מאות אלפים בלי פיצויים ובלי חמלה (תוך חיסול מי שמחה יותר מדי).
הוא גם יוכיח שערכי זכויות האדם אינם במקום הראשון אצלו. שאין לו בעיה עם מה שסין עושה.
ומאנשים כאלה, גם אם הם טובים בספורט, אני מסרב להתלהב.
ארורה המדליה שתינתן, והיא ספוגה בדמם של נפגעי זכויות האדם בסין.
ארור גם המקבל אותה, בין אם הוא ישראלי, או יפאני, או צרפתי.
בעיני הוא מצורע.

ומי שטוען שהעובדה שעל סין מוטלת האחריות לארגן אולימפיאדה, ועל כן היא תשתדל לשפר, שאולי כניסת המערב אליה תשנה אותה, חובת ההוכחה היא עליו. עד כה זה לא קרה (כמו שלא קרה בברלין ב1936). אולי להיפך.
ולא רק זאת: ההשפעה עלולה לעבוד בכיוון ההפוך, והיא תעבוד בו.
מי שיתן לגיטימציה לדברים האלה שסין עושה, יעשה עם עושיהם עסקים, ישדר למערב בחזרה את המסר, שדברים כאלה לגיטימיים.
יש כנראה במערב אנשים שרוצים את ייבוא המסר הזה. גם בישראל ישנם, בטוח.
השתתפות באולימפיאדה תעזור להם לשכנע שזה בסדר, לדכא, לרמוס, לעצור ללא משפט, לענות ולרצוח. סין הגדולה עושה את זה, וסין היא בסדר, הרי התארחנו באולימפיאדה שלה, והאנשים כל כך חייכנים, כל כך מסבירי פנים, וגם יעילים, כמובן.
אז אולי גם מה שהם עושים לא כ"כ נורא, אולי אפילו הנכון, כי עובדה, הם מצליחים, הם מעצמה.

גם לפאשיסטים הקטנים האלה (והנאציונל-קפיטליסטים גם, שכבר מריירים מ"הצלחתו של הענק הכלכלי", העבדוּת היא נתון בלתי חשוב) אסור לתת חיזוק. גם בשבילינו, אלה שעוד חולמים על ישראל אחרת, זה חשוב.

לפני יומיים התחלתי כאן, ובכל תגובותי האחרות כאן ברשת, בקמפיין חדש.
ברוח קאטו הזקן, כל פוסט, כל תגובה שלי, יסתיימו במשפט שבכותרת, יהיה הנושא אשר יהיה.
ותודה לטליק, שכמו קרא אותי בטלפתיה, והעלה את הנושא הערב לדף החם.

ואת אולימפיאדת בייג'ין חייבים להחרים!

לאן תסתובב הדלת מכאן

 

ב8 באפריל רשמתי סיכום ביניים מלווה בהתלבטות של דרכי הבלוגית.

 

כפי שאתם רואים, אני עדיין כאן.

 

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים.

 

 

לא, זאת עדיין לא הודעת פרישה. כרגע אני בעייפות מסויימת, וגם במאבק בין החיים שמחוץ לבועה האינטרנטית לבין החיים שבתוכה, ידם של הראשונים גוברת לאחרונה.
גם אין לי כבר את אותו הכיף של פעם להיות הסטוריון מצעד המחץ, בחיים שכבר די רחוקים ועוד ילכו כנראה ויתרחקו מן הספרה הזאת, שהתחילה כמחוות רטרו לנעורים שהיו שאפשר היו יהיו. כוכב רחוק, שאולי כבר אינו נמצא שם, ורק האור שלו עדיין מאיר על שמי ההווה, השונים כל כך.
במאה הקודמת, לפני שהיה אינטרנט (אני מרגיש באמת כמו סבא גמור), כתבתי הרבה בלוגים בצורת ספרים-מחברות, שנכתבו כיומן, עד שנגמרה המחברת, אבל הרבה הרבה פעמים כשהמחברת נגמרה, הסתכמה איתה גם תקופה שלמה. נפרדתי מאיזה חדר של האני שלי ועברתי לחדר אחר. ואולי הסטוריון מצעד המחץ/הצועד בנעליו הוא עוד מחברת כזאת. אולי גם באינטרנט מחברות יכולות להיגמר.
גם לפחות כרגע, אני מרגיש שהסיפור של בלוג אלמוני, עם ההתחייבויות שנטלתי על עצמי לגבי האלמוניות הזאת, מיצה את עצמו. אני חושב שכתבתי את זה כבר, שהגעתי לפרשת דרכים בנושא הזה. הלכתי די רחוק באלמוניות, אולי אפילו יותר מרחוק (על מי אני עובד , האח הגדול בטח יודע הכל ואנחנו במדינת שב"כלנד חיים), לקחתי את הבלוג הרבה יותר רחוק ממה שחשבתי בהתחלה שהוא יגיע, אבל יש קטע שמעבר לו קשה להתקדם, במסגרת האלמוניות (עאלק) וחוקי הטשטוש והערפול הספציפיים שנטלתי על עצמי במשחק של הבלוג הזה, של הפרסונה שבה הייתי גם טוקבקיסט צמרת לעת מצוא. (לא יודע אם זו מחמאה עצמית או להיפך. כרגע אני קצת מחוץ לעניין ותוהה איך הייתי כל כך בתוכו לפני חודשים כל כך מעטים), לפחות אם אני רוצה להיות רציני או כן ולו כלפי עצמי.
ומצד שני, ברור לי שבלוג חשוף יותר, בו אולי ינתנו גם פרטים מתעודת הזהות שרשם לי משרד הפנים, ומעבר לזה, פרטים הקשורים בחיים שלי כעת שההחלטה שלי לא לחשוף אותם גם הגבילה באיזה מקום את החופש, את הקליחה של הכתיבה שלי, לא יוכל להיות, מכל מיני סיבות, להצהיר בגלוי על הקשר שלו אלי. ישנם דברים שאמרתי כצועד/ההסטוריון שכ(מי שאהיה בבלוג ההוא) לא אוכל לומר.

כצועד/ההסטוריון שחררתי אצלי צד מופרע, בועט, משתלח בלי חשבון שתחת שם ידוע אהסס יותר לשחרר אותו. מסיבות פסיכולוגיות ומסיבות של סיכון גורמים הנוגעים בדבר. ישנם דברים שאהיה חייב לדבר עליהם גם שם, בעולם הגלוי (ואולי בכלל, משם אתם כבר מכירים אותי), אבל הם יצטרכו להיות ברמה אחרת. מכל מקום, כרגע אני לא ממהר לפתוח את הבלוג ההוא, החדש, שכל קישור בינו ובין הבלוג שאתם קוראים כרגע יהיה על אחריות הקורא. גם מפני שאין לי כרגע את ההתלהבות שהיתה לי פעם ממגרש המשחקים הוירטואלי הזה. כללית אני במין מנוחה מהאינטרנט, אולי התפכחות (לא, לא גמילה) מהמדיה שהעסיקה אותי והיה לי גם הרבה זמן אליה ב5 השנים האחרונות, על כל תהפוכותיהן.
החיים כופים את שלהם, בזמן האחרון, בקצב אכזרי וכנראה שעוד יכפו. על חלק מזה אני כתבתי ודיברתי, אך יש מקום שסכר הכתיבה עשוי לא להספיק. ואולי המלים שלי לא מספיקות. ואולי לכל דבר עת, וכרגע לא עת לכתיבה היא, ואם כן אז לאו דווקא בבלוג. אבל הרגע של הבלוג ההוא עוד יגיע, ואז מי שידע שזה אני ידע, מי שישער ישער, ומי שלא, אז לא. אולי גם את הבלוג הזה אשמור בצד (מציעים לי להעביר אותו דירה, אני עוד לא השתכנעתי סופית לגבי כל היתרונות במקום ההוא, שם אני לא יכול לראות למשל כמה נכנסים אלי וגם אצטרך להחליף/לשדרג מחשב, לא זול בשבילי כרגע) כאשר יעלו בי דברים המתאימים לרוח "הצועד" (כמו למשל המשך סיפורי חפא וההסטוריה האלטרנטיבית, שלא היו לי לאחרונה), ובטוח שעוד יעלו. הישות-רוח התקופה איננה מתה אף פעם, כמו שלא מתו אף פעם הנעורים ההם שבהשראתם ייסדתי את הבלוג. לכן, כאמור, זאת לא הודעת פרישה, רק מן התנצלות שלא הייתי כאן בתקופה האחרונה, וגם התנצלות מראש אם לא אהיה בזמן הקרוב. חג שמח לכל קוראי וגם לאלה שנכנסו בטעות

17 בפברואר 2007

ואת אולימפיאדת בייג'ין יש להחרים!