בלוג הצועד The VValker's blog

יותר, אגב מסך כל הכניסות בחודש שיא הכניסות הקודם אצלי (יולי 2006). ומן הסתם הפוסט שבחרה נענע לשים בעמוד הראשי הוא גם הנקרא ביותר שלי. וגם את שיא התגובות שברתי. הצלחתי לעצבן את האנשים כמו שצריך, להוציא מכמה מהם את האמת הלא נעימה על עצמם, על מה שהם, עם כמה ניהלתי שיחות די מעניינות, ואחרים אני מקוה שחיזקתי, עזרתי להם להרגיש שהם לא לבד. מקווה להמשיך ולשרת את כולכם. לכבוד שיא כל הזמנים, ויום ההולדת הבלוגי השלישי שיוצא בדיוק בחצי יום ההולדת של ישרא- מזל טוב לישרא , גם שמתי לוגו חדש למעלה, אם תשימו לב. האמת היא שהכנתי שני לוגואים, ולמען ההגינות אביא גם את השני, זה שלא בחרתי אותו בסוף: וניפרד בבירכת ניל יאנג:

Long May You Run

מה שהיה פה מיום חמישי (ועדיין מתרחש).

חכם סיני אחד אמר אמר:
"אילו ניתנו לי רק שתי פרוטות, הייתי בפרוטה האחת קונה קמח, ובפרוטה השניה הייתי קונה פרח.
קמח, כדי שיהיה לי איך לחיות.
פרח, בשביל שיהיה לי בשביל מה לחיות."

מדינה שרוצה לחיות, שרוצה להיות ראויה לחיות, צריכה לשמור על הפרחים שלה.
פרחים לא שומרים על הקיום. אבל הם נותנים ריח ויופי לחיים.
פרחים גם קל לרמוס. אין להם הגנה, הם אינם יודעים להגן על עצמם, הם אולי גם לא מסוגלים להיות במערכת היררכית וסמכותית, לא בנויים להסתגל.

אבל בלעדיהם, אף אחד לא יחיה במדינה הזאת.
כי לא יהיה בשביל מה.

ותחשבו על זה.

שבת שלום ושבוע טוב.

כל כך הרבה שירים יפים יש, כל כך הרבה שירים שמתאימים.
אבל לא כולם עולים לי בראש בכל רגע, אז אציין את אלה שקופצים לי כרגע, בזכירה מיידית, וסליחה מכל השירים שקיפחתי.
יש, באופן כללי, שתי תקופות בפזמונאות העברית, שהן שני עולמות שונים. כל תקופה הקסם שלה והייחודיות שלה.
התקופה שלפני הפופ והרוק – המלך שלה הוא סשה ארגוב. אין ולא היה כמוהו. השיר הכי יפה, שאני שולף מיידית, שלו – "השמלה הסגולה".
לתקופה הזאת אפשר גם לשייך את שיריה המוקדמים של חוה אלברשטיין. אני אוהב את "כמו צמח בר" וגם, כמה נדוש, את "ימי בנימינה".
מה שמעביר אותנו למתי כספי, שיר שלו שאני אוהב במיוחד, "לא חלמתי שתלכי ממני", שיר בלוז, עוצמה של בדידות זועקת. אני גם אוהב את הביצוע של דני ליטני, הענק. זו כבר תקופת הפופ והרוק, ואני אוהב בלוזים חזקים, של לוזרים אבודים. שירים של עוצמה-חולשה גברית.
אני אוהב את "פתחי לי את הדלת". של אחרית הימים – אחד משירי ההתחלה של הרוק הישראלי. "היום שתיתי יין לזכרך ילדונת/ אני עומד בחוץ, עייף וגם שיכור". המורכבות הזאת, המעבר מאיטי למהיר – השפעה של לד זפלין, היה צריך אז ביצים לעשות דבר כזה בארץ, התוצאה חזקה עד היום.
אני אוהב, מילדוּת, את "שיר סתיו". של אריק לביא עם הליווי של קלפטר (מפגש בין שני הדורות – שלפני הרוק והפופ, והדור שמבשר את פריצתו), וכל אחד מהם באופן אישי אני אוהב. הכי של קלפטר – "צליל מכוון".
וגם את ארגוב האחר, זוהר, אני אוהב בבלוז המזרחי – "ים של דמעות" (ואני מתעב את הביצוע של נינט) ו"בדד". ובועז שרעבי "את לי לילה".
מאיר אריאל, כל כך נדוש, אבל "נשל הנחש" זה התמצית של מה שאני אוהב בפזמוניות-שירה הישראלית. אחד משני השירים, מכל אלה שהזכרתי, שהייתי מוכן לשיר בקריוקי.
ויש גם בנאי, אהוד שקשה לי להחליט מה אני אוהב אצלו יותר מכל, אולי "שיר געגועים"." ובכלל את "השלישי" שקצת פחות קיבל תשומת לב מסחרית. ומאיר – "גשם"." הכי הרבה. ובנאי השלישי, יובל ומשינה – "את באה לבקר" מן הדיסק הכי חריג שלהם, "מפלצות התהילה", וגם "להתראות נעורים, שלום אהבה".
ושלום, שלום חנוך. את "חתונה לבנה" ובעיקר "בדרכים הידועות". ו"דז'ה וו", וגם "שיר ללא שם" בביצוע של יהודית רביץ.
בלוז, נוסטלגיה, סוג של כאב, וקצת חוזק לפעמים, זו הנוסחה בשירים שבדרך כלל עשו לי את זה. אולי יש יותר טובים, אבל השאלה פה היא לא איזה 'טובים' רק, אלא גם (והצירוף של שניהם) איזה נגעו במשהו. זה הקריטריון היחיד שבו האישי יכול להגיד משהו.
אביב גפן, אריק איינשטיין, דוד ברוזה, דוד ד'אור, קורין אלאל, לכולם יש שירים שאהבתי ברגע נתון. גם איפה הילד, ועוד. אבל אף שיר שלהם לא הצליח בדקות האלה, להישלף לזכרון הראשי.
מן התקופה שלפני הפופ-רוק, נעמי שמר עוד תתגלה מחדש. יחזרו אליה, אין תחליף, למרות שהיתה ימנונית (כמו שרעבי וזילבר, "אגדה יפנית").
והשיר השני שהייתי שר בקריוקי (זהירות!) הוא שיר מלפני 20 שנה, שגם אחרי 20 שנה יש בו את אותה ארומה ישנה של "גיטרה ישנה/ את שוב מתכוונת/ מבין המיתרים/ לטוב שבשירים/ עוד לא נכתב". שיר שנכתב ישָן, ומגיע להזכיר את שמוליק קראוס, מן השלושה שייסדו בעצם את הפופ-רוק העברי.
זהו. יש עוד מקום להרבה. גם מן הזמן העכשווי. יעבור זמן, והזכרון שלי יצרוב-יטמיע גם אותם. הם יופיעו ברשימה הבאה, כשתהיה כזאת.

תחנת השידור של הג'ובניקים מקדמת עצומה להמית אותנו ברעב.

שר התחבורה, אחרי שחיסל בהצלחה את תאונות הדרכים, מציע לשלול מהנפשיים, כל הנפשיים, רשיון נהיגה (רגע, זה לא קיים כבר?).

כתב באיזה טור לגברברים מתבגרים, עם שם וחשיבה של מחבר ספרי לימוד לכיתה א', מתלהב מן הרעיון הנאצו-ספרטני של אזרחים סוג א' וסוג ב', ויש תמימונים שאפילו לא מבינים למה זה פאשיסטי.

וזה רק מקבץ חלקי מן הימים האחרונים.

ויש עוד אנשים שאומרים שאני קנאי וקיצוני בהגנה שלי על המושמטים.

את עמדתי בנושא המושמטים כבר הבהרתי. אם אני קיצוני, אז אקצין עוד קצת: מבחינתי, אין משתמטים. גם אלה שמרמים את המערכת, אלה אנשים שהצבא ה ש מ י ט אותם. יכול היה שלא, ואם הוא כן עושה זאת, יש לו סיבה. מי שרוצה, יקרא את דעתי בנידון כאן, למשל.

אז תגידו אולי שאני מגן על רמאים ועל מתחזים, לא רק על אנשים שבאמת לא יכולים לשרת בצה"ל. יכול להיות (נכון, יש גם כאלה שיגידו שזה כשר לרמות צבא שעושה כיום את הדברים שהוא עושה, אני לא נכנס לזה). אבל אני לא מאמין שהם אחוז כל כך גדול, חוץ מזה שחלק מהם פשוט מגינים על עצמם ממערכת לא רגישה, שלא הולכת לקראת כל אחד.
וגם אני פעם הייתי בקטע הנאיבי הזה, שהפריד בין "המסורבים" (המושמטים שלא מרצונם) לבין "המשתמטים" (כלומר, המושמטים הרצוניים) וחיפשתי את אוזנו הכרויה של הממסד כלפי המסורבים.
בקיצור, אילו עניינו המסורבים את מי שמנהל את המתקפה כהוא זה, כל הטרמינולוגיה של העצומות, המאמרים, כל מה שקורה כעת, היתה שונה. לא היו מדברים על "מי שלא שירת בצה"ל", ביודעם שמדובר גם על נכים, חולים, בעלי בעיות כלכליות בבית ("קב"א נמוך), רגישים ועוד אחרים שלא ניכנס כאן לפירוט. היו מדברים תכלס, לגופו של עניין, על רמאים ומתחזים. כי לכל השאר – היתה סיבה לא לשרת בצה"ל, או ו/גם לצבא היתה סיבה להשמיט אותם. או שלא. אבל הוא השמיט.
כי הממסד, ואלה המסקנות שהגעתי אליהן, צריך את המושמטים, לסמן ולהחזיק אותם כקבוצה מוחלשת של בני ערובה, בדיוק לעיתות כאלה, כמו עכשיו, כשכל מיני חשבונות פוליטיים בוערים מתחת לשולחן (שאלתם את עצמכם למה כל זה קורה דווקא כשאולמרט 'האזרחי', שבנו לא בצבא, הוא ראש ממשלה, ומישהו שם לב שציד המכשפות הנוכחי התחיל מרגע שהתמנה ברק לשר הבטחון?), וכשכולם נמצאים בחרדה מפני המלחמה הבאה, בעיקר מאז התגלו כל מחדלי הגנרלים והאדמירלים במלחמה האחרונה, כשהתסיסה החברתית גוברת, והמדינה מחשבת להתפרק. אז טוב תמיד שיהיה קורבן להקריב אותו לריצוי האלים, להרגעת הציבור ולאיחוד השבט, מן הסתם לקראת המלחמה הבאה.
כי תמיד, לפני המלחמות, הקריבו קורבן, שלפו כבש ממכלאת הבקר. ואנחנו המושמטים, ושוב, לא משנה הסיבות, הן לא באמת מעניינות את מישהו, סומנו למכלאת הבקר המודרנית. ומכיוון שהם לא מבדילים, אז גם אני לא. הייתי פעם (בנכונות) יודנראט של הכולאים, היום אני מדבר בשביל כל המושמטים.

ויש כמובן את המתחסדים שמדברים על שירות לאומי. "אתה יכול לעשות שירות לאומי" הם מאנפפים.
אז כן, אני בעד. בתנאים ובאופן שאפרט בקרוב, ועם פיצוי למושמטי העבר, שלא יוכלו ליהנות מכל הפריבילגיות של שירות לאומי-חברתי, אם יהיה דבר כזה מסודר ונגיש לכל אחד כמערכת תחליפית, ותזכרו שכתבתי "אם יהיה" כי יש לי ספקות גדולים.

וזה גם לא חשוב, כי הרציונל של האנשים, שרבים מהם מופחדים, חושב בכלל על המלחמה הבאה, וזה לא שלא צריך לחשוב עליה, אבל שימו לב שאף אחד לא מדבר על מחסור בחיילים, אבל זה מה שמפעיל את התגובות האינסטנקטיביות שהופכות את הציבור, מבוהל ומתלהם ומבוהל עוד יותר, לחומה הכי חזקה בפני הנסיונות של אנשים כמוני להשמיע קול. אפילו אנשים כמו אורי קציר , פילוסוף הסלון הליברלי, שניהל איתי הבוקר דו-שיח על שויצריה, ערך השוויון במדינה וכדומה, נתקף לקראת סוף הדיון באמוק של "הלוקסוס שאנחנו לא יכולים להרשות במצב מלחמה" – כשלא ברור לי ממש מה שירות לאומי יכול לפתור, אם זה כך, אם מצב המלחמה הוא כל כך חמור ורק אלה שלא יורים מפריעים לנו לנצח את אויבינו.

אם אתם, אלה שמשרתים, רוצים לראות שוויון בשירות, אז זה דבר אחד.
אם אתם רוצים את האורגזמה שבלהעניש אותנו על הזמן שלכם (רצון שמעיד שגם אתם לא אוהבים את הצבא יותר מאיתנו, הו פטריוטים גדולים), אני לפעמים מבין אותכם.
אבל אם זה "מצב המלחמה" שבו מפריע לכם שקיימים כאלה שלא יורים, אז תהיו כנים לפחות כמו המגיב שצילמתי לפני יומיים, בלי התייפיפויות של שירות לאומי ובלי נעליים, פשוט תגידו לנו כבר עכשיו מתי אתם מתכוננים לפנות אותנו למחנות ריכוז, כדי שנוכל להתארגן בזמן וכך לא נעכב אותכם בדרך למלחמה הקדושה שלכם, שהיא כמובן über alles.

שהמתקפה על "המשתמטים" שיש לנו בזמן האחרון, היא רק על 'צפוניים-מפונקים' כאלה, בעלי זכויות יתר שמרמים את הקב"ן ואת המדינה, או על זמרים שלא משלימים את השירות שלהם, כלומר, על כאלה שיכולים לשרת ולא משרתים, כדאי שיקרא את התגובה הזאת של מגיב, שצילמתי והבאתי כאן למטה, תגובה 64 במאמר המצויין של שלומי ברזל נגד המקרתיזם שברדיפת המושמטים:

תסתכלו במיוחד על הקטע שהדגשתי בכתום.

אולי זה נראה לכם מגיב מופרע, לדעתי הוא מייצג את הראש האמיתי של חונטת המשמיטים ותומכיהם בפוליטיקה והתקשורת, שמעדיפה היתה שחולים לא יחיו במדינה.

אבל כמו כל חונטה פאשיסטית, גם לחולה היא לא מוכנה לסלוח לאדם שלא היה מסוגל לייעד את עצמו למות למענה. מבחינתה האדם נולד להיות שייך למדינה – כלומר להם, לחונטה, ולכן מבחינתם צריך להעניש גם את מי שלא נולד מתאים, בדיוק כמו במדינות מסויימות.

הם כמובן לא יגידו את זה בקול, הם ימשיכו עם ההתחסדות הרגילה, הקונה אנשים, של "המשתמטים המתחזים שיכולים לשרת ולא משרתים" וכו', אבל שיהיה ברור: בחדרי החדרים, הם לא מבדילים. חולי נפש, חולי גוף, בריאים, מושמטים רצוניים ובלתי רצוניים – המתקפה היא על כו-לם, כל המושמטים.

טוב שיש מפעם לפעם איזה לגיונר משוגע, שקולט את רחשי הרוח האמיתיים שמאחורי המתקפה שיש בעיקר בשנה האחרונה, ופולט אותם החוצה בלי חשבון. זה מה שעוזר לנו להכיר את האויב.

שימו לב שאף אחד עוד לא ענה לו.