שלוש בלילה (נוקטורנו)

פוסט משוחזר ומחודש של ההיסטוריה האלטרנטיבית, המקור נכתב ב19.10.2006.

שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה
זֹאת הַשָּׁעָה שֶׁהַמִּשְׁמָרוֹת רְפוּיִים.
שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה
כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, קוֹרִים מִפְגָּשִׁים.

כך שרה להקת "עידן הפלסטיק" המחתרתית, את השירים שלה לא שומעים ברדיו, ומשמר המדינה מחפש את החברים שלה, העוברים ממקום מסתור למקום מסתור, ומופיעים מדי פעם בפעם בהופעות פתע במקומות לא צפויים. נותנים שיר אחד (השירים הפופולאריים הם "בואי נקבע פגישה בשלוש בלילה", "נוקטורנו" ו"אינטראקציה"), ועוד אקורד או שניים, ונעלמים. הרבה שמועות יש על הלהקה הזאת, אף אחד לא יודע מי הם באמת.
וכולם יודעים את המקומות שבהם מתקיימים המפגשים האלה, בין הגבולות, מפגשים אסורים בין תושבים, תושבות של המתחמים שהמעבר והאינטראקציה ביניהם אסורים ביום, אלא אם יש לך היתר שבשבילו צריך ים של פולסות* מוזהבות, ואם יתפוס אותך סיור של המשמרות מנסה לעבור או ליצור אינטראקציה, יעבירו אותך ישר אל מחנה המותוים שבהר שאת שמו אין מזכירים. יש גם את האפשרות "לארח", כמו ששיר אומרת, "לנצל את מה שבורכת בו בין הרגליים. נכון שהם מגעילים, הכי מגעילים, מסריחים והכל, תתעלמי. הם המפתח היחידי". עלוה פחות זורמת עם זה.
קטע מרחוב בצלאל, הרחוב שתוחם את האיזורים בירושלים, בין איפה שהיה פעם "בית העם", שכיום הוא מטה של המשמרות, לבין איפה שהיה "בצלאל" וכיום יש בניין ריק, הוא ה מקום של המפגשים בירושלים. ביום, מלא שם רכבים של המשמרות הנכנסים ויוצאים מן המטה ומרחבת בניין אחד שמולו. יש שם גם תחנת מעבר שדרכה עוברים אלה שיש להם היתר, בין "האיזור" שבו גרים בעלי התפקידים והמוגנים' וגם סטודנטים שלומדים בקמפוס הסמוך**, לבין שאר העיר. אין סיכוי לנסות לעבור משם אל "האיזור" או לאן שהוא. בשלוש בלילה, שעה שאנשי המשמרות ישנים, זה עולם אחר, מלא רחשים, רמזים, קולות סמויים, מראות שאט אט מתגלים.

לשם מגיע לאחרונה גם צבי, מן המאפייה בשכונת בית ישראל שבלב "האזור הצפוני", רכוב על האופניים שקיבל מאז הפכו אותו לשליח, אחרי שנעלמו שלושת הקודמים שיצאו באותה שליחות, להביא את "לחם סאמט" המיוחד ללקוחות הנאמנים שברחביה. עכשיו הוא גם עובד בחנות המאפייה, מאז שאפרים סאמט, שהיה האחראי על חנות המאפייה, גוייס למשמרות, למורת רוחו של הדוד, מיכאל סאמט בעל המאפייה. עכשיו העבודה יותר קלה, והוא לא מוכר לבדו, נמצאת שם גם ברכה שהיא מעין בת מאומצת של מיכאל. אבל העיקר האויר הרענן, הוא כבר לא צריך להיות חנוק בחום של התנורים שיש כל הזמן באולם הפנימי. אביב עכשיו, ולצבי שכבר שנה הוא כאן, יש פתאום שעות של ערנות בלילה, שעות חופשיות, משהו חדש נדרך בו כשהוא יוצא עם האופניים אל מתחם הגבול, מתחם המפגשים.
בהתחלה אין רואים אף אחד, בהלה תופסת אותו. אפרים בעצמו אישר, כשביקר במאפייה, עם המדים של המשמרות, שבשעה הזאת אין מצב שמישהו מהם ער. הם גם יודעים על המפגשים, אבל בשעה הזאת הם לשינה קוראים קדוש קדוש קדוש ואף אחד לא יגרור אותם לחילול קודש, אפילו תנחת חללית מלאה ב'לפטיסטים' (אויבי הסדר העולמי, האחראים למצב המשתפים פעולה עם חייזרים מפיצי נגיף). ככה אפרים אמר, אבל איזו שטות לסמוך על הבנאדם הזה, אולי הוא אמר את זה רק כי ידע שאתה שומע, בהחלט הוא אחד שמסוגל. אבל תוך רגעים מתמלאת החשכה במלמולים, קולות, מלים, מדברים, שורקים, רומזים. אתה מתחיל לזהות שאתה לא לבד. יש עוד אופניים. עוד אנשים, המון, בעצם. משני צדי הרחבה שמבדילה ביום את האיזורים. שלוש בלילה זה עולם אחר. אין שם גדר, יש כאלה שבאים אפילו עם חולצות לבנות, אחרים נזהרים. לפעמים יש גם כאלה שתופסים עוז ועוברים את הקו המסומן בבירור באמצע הכביש. חלק אפילו נשענים על רכבי המשמרות החונים בדיוק באמצע הכביש, משחקים ביניהם מחבואים. בחורים, בחורות, וצבי זוכר פתאום, בעצם הוא זוכר כל הזמן, את הבחורה ההיא המוזרה, הרזה כמו ציפור, עם שיער שחור קצר, שרגע אחרי שיצא מהחנות בלב ה"איזור" לשם הביא את ככרות 'לחם סאמט' האחרונים שנותרו לאותו יום, הופיעה פתאום על אופניו שלו, אותן השאיר בחוץ, מתנצלת שגנבה אותם. יש סיכוי, הוא די בטוח בעצם, שגם היא מגיעה בשעות האלה לכאן, אל קו המפגשים האסור.

גם בעלוה מתעורר משהו בלילות האחרונים, וכבר לא יכולה לכלוא את זה. אחרי שלושה חודשים, מאז ינואר, שבהם לא יצאה כמעט מהבית חוץ מכמה פעמים, כמו הפעם ההיא שבה גנבה את האופניים והחזירה אותן מיד, היא הרי לא תצא מכאן. ובטח שאינה מעיזה להתקרב לקו המפגשים, אחרי אותו לילה משפיל אצל איש המשמרות ההוא שהיא נדלקה על העיניים היפות שלו והלכה איתו אל הבית שלו, או מה שנראה לה כמו תחנת משמר קטנה באחת הסמטאות הקטנות שמצפון לקו. אפילו שיר, שאירחה חופשי את כל המשמרות, "תחת כל עץ, תחת כל שיח רענן", אמרה לה "בשום פנים ואופן לא איתו. את שומעת? בשום פנים ואופן!" אבל היא סיפרה לעצמה שהיא הולכת בשביל הסיכוי לקבל שיחת טלפון עם המשפחה שלה במושב, לא ידעה אפילו אם הם עוד שם ואם הם בכלל חיים, והשאירה את שיר לבדה, ומאז לא ראתה אותה וחברות אמרו שהיא נעלמה. ואחר כך החמיקה בסמטאות, ההתקלחות בצינור גומי שראתה באחת החצרות, מתעלמת מהקור, מהיותה עירומה בחוץ, רק להתנקות, להיטהר מכל הזוהמה שההוא השאיר על הגוף שלה לפני שדחף אותה מהדירה "כי ההשגחה באים", בקושי נתן לה זמן להתלבש וכמובן שהוא לא נתן לה לעשות שום טלפון. ואחר כך הייתה חולה וגם אחר כך נסגרה בביתה וברחובות הבטוחים המוכרים לה. עד הלילה הזה שבו מצאה את עצמה מתגברת, חוזרת אל קו המפגשים. ואז היא פתאום ראתה את הבחור, אותו הבחור החמוד עם האופניים וידעה שאיתו היא רוצה להיות, ולא רק הלילה.

צבי עבר לגור עם עלוה בדירת מרתף ברחביה, שם חיו כשנתיים ושלושה חודשים וביום יום חילקו דואר לתושבי "האזור" שעדיין קיבלו מכתבים. את הדואר אספו בסניף הדואר ברחוב שופן, מול תיאטרון ירושלים הנטוש. במלחמה שפרצה בין המותווים ימין למותווים שמאל הוצת ביתם והם מצאו מקלט בשכונה הצפונית נווה יעקב, אליה הביא אותם נהג משאית שאסף אותם בדרך. גם בה חילקו לתושבים את מעט הדואר שהגיע, עד שכעבור ארבע שנים איתר אותם סטולי הגנוב ואסף אותם בחלליתו והם נסעו אל נקודת המפגש של חבורת חפא.

* פולסות הן המטבעות שהחליפו את הכסף הקיים לאחר השתלטות האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו. קשה מאוד להשיגן.

** בהיסטוריה האלטרנטיבית מעבר מדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה העברית מגבעת רם להר הצופים ב1981 לא התבצע, והמבנים שנבנו בהר הצופים משמשים כעת להעלמת עצורים, וזה ההר שאת שמו אין מזכירים. 

Three in the morning
This is the hour when the guards are relaxed.
Three in the morning
Everyone knows, meetings happen.

This is how the underground "Idan haPlastic” (“Plastic Age") band sings, their songs are not heard on the radio, and the State Guard is looking for its members, who move from hiding place to hiding place, and appear from time to time in surprise performances in unexpected places. They give one song (the popular songs are "Let's set up a meeting at three in the morning", "Nocturno" and "Interaction"), plus a chord or two, and disappear. There are many rumors about this band, nobody knows who they really are.
And everyone knows the places where these meetings take place, between the borders, forbidden meetings between residents of the compounds whose passage and interaction are prohibited during the day, unless you have a permit for which you need a sea of ​​golden Pulsas, and if you are caught by a patrol of the guards trying to pass or interact, They will take you straight to the ‘labeled’ camp on the mountain whose name is not mentioned. There is also the option of "hosting", as Shir says, "taking advantage of what you are blessed with between your legs. It is true that they are disgusting, the most disgusting, smelly and everything, ignore it. They are the only key." Alva is less flowing with it.
A section of Bezalel Street, the street that demarcates the areas in Jerusalem, between where the "Beit Ha'am" used to be, which is now the headquarters of the Guards, and where "Bezalel" used to be and now has an empty building, is the place of meetings in Jerusalem.  During the day, it's full of Guard vehicles going in and out of the headquarters and the plaza of one building in front of it. There is also a transit station there through which those who have a permit pass, between the "area" where the officials and the protected live, as well as students studying at the nearby campus**, and the rest of the city. There is no chance of trying to move from there to "the area" or anywhere. At three o'clock in the morning, while the guards are sleeping, it's another world, full of noises, hints, hidden voices, sights that slowly reveal themselves.
Recently, Zvi also arrives there, from the bakery in the Beit Israel neighborhood in the heart of the "Northern Area", riding the bicycle he received since he became a messenger, after the disappearance of the previous three who went on the same mission, to bring the special "Lehm Samet" to the loyal customers in the Rehavia neighborhood. Now he also works in the bakery shop, since Ephraim Samet, who was in charge of the bakery shop, was recruited to the Guards, to the dismay of his uncle, Michael Samet, who owns the bakery. Now the work is easier, and he doesn't sell alone, there is also Bracha, who is a kind of Michael's adopted daughter. But the main thing is the fresh air, it no longer has to be suffocated by the heat of the ovens that are constantly in the inner hall. It's spring now, and Zvi has been here for a year already, suddenly there are hours of vigilance at night, free hours, something new dawns on him when he goes out with his bicycle to the border compound, the meetings place.
At first no one is seen, panic seizes him. Ephraim himself confirmed, when he visited the bakery, with the uniform of the Guard, that at this hour there was no way that any of them were awake. They also know about the meetings, but at this time they call sleep holy holy holy (Kadosh Kadosh Kadosh) and no one will drag them into blasphemy, even landing a spaceship full of 'leftists' (enemies of the world order, responsible for the situation collaborating with virus-spreading aliens). That's what Ephraim said, but what a folly to trust this man, maybe he only said it because he knew you were listening, he is certainly one who is capable. But within moments the darkness is filled with murmurs, voices, words, talking, whistling, hinting. You begin to realize that you are not alone. There is another bike. More people, a lot, actually. On both sides of the plaza that separates the areas during the day. Three in the morning is another world. There is no fence there, some come even with white shirts, others are careful. Sometimes there are also those who take the plunge and cross the clearly marked line on the middle of the road. Some even lean on the Guards patrol cars parked right in the middle of the road, playing hide and seek with each other. Boys, girls, and Zvi suddenly remembers, in fact he remembers all the time, that strange girl, thin as a bird, with short black hair, who just after he left the store in the heart of the "area" there he brought the last loaves of 'Lehm Samet' left for that day, she suddenly appeared on his own bike he left outside, apologizing for stealing it. There's a chance, he's pretty sure actually, that she also comes here at these hours, to the forbidden meeting line.

Something has also been waking up in Alva for the past few nights, and she can no longer lock it away. After three months since January, during which she hardly left the house except for a few times, like that time when she stole the bike and immediately returned it, she won't leave here. And of course, she doesn't dare to approach the meeting line after that humiliating night at that guard's house, whom she was turned on by his beautiful eyes and walked with him to his house, or what seemed to her like a small guard station in one of the small alleys north of the line. Even Shir, who 'hosted' all the guards, told her, "No way, not with him. Do you hear? No way!" But she told herself that she was going for the chance to have a phone call with her family in the Moshav; she didn't even know if they were still there or if they were even alive, and she left Shir alone, and since then, she hasn't seen her, and friends said she disappeared. And then the dodging in the alleys, the showering in a rubber hose she saw in one of the courtyards, ignoring the cold and her being naked outside just to clean herself, to get rid of all the dirt he left on her body before he pushed her out of the apartment "because the supervisors are coming," he barely gave her time to get dressed, and of course, he didn't let her make any phone calls. And then she was sick, and even after that, she closed herself in her house and in the safe streets she was familiar with. Until this night when she found herself overcoming, returning to the meeting line. Then she suddenly saw the guy, that cute guy with the bike, and knew that she wanted to be with him, and not just tonight.

Zvi moved in with Alva in a basement apartment in the Rehavia neighborhood, where they lived for about two years and three months and every day delivered mail to the residents of the "area" who still received letters. The mail was collected at the post office on Chopin Street, in front of the abandoned Jerusalem Theater. In the war that broke out between the labeled-right and the labeled-left, their house was set on fire and they found refuge in the northern neighborhood of Neve Yaakov, where they were brought by a truck driver who picked them up on the way. Even there they distributed the few letters that still arrived to the residents, until four years later the stolen Stoli located them and collected them in his spaceship and they traveled to the meeting point of חפא's group.

* Pulsas are the currencies that replaced the existing money after the galactic dark and its collaboratorstook over. Very hard to get them.

** In the alternative history, the transfer of the humanities and social sciences faculties of the Hebrew University from Givat Ram to Mount Scopus in 1981 did not take place, and the buildings built on Mount Scopus are now used for the disappearance of detainees, and this is the mountain whose name is not mentioned. 

ריענון

בשנות ה70, שנות 'המלחמה הקרה' בין שתי המעצמות: ארה"ב ובריה"מ, הדאגה העיקרית בעולם הייתה מפני מלחמה אטומית שתפרוץ ביניהן ותשמיד את העולם. לכן השיר Calling ocuupants of interplanetary craft קרא לשוטר בינכוכבי שיפתור את הבעיות שבני האדם לא מסוגלים לפתור בעצמם. נראה לפעמים שישראל היום זקוקה לשוטר כזה. בהיסטוריה האלטרנטיבית שמתחילה מ1977, הפתרון ניתן באמצעות התערבות בינכוכבית כזאת, בראשותו של חפא שקיבל כוחות משליט הגלקסיה הכחול, ואיתם הוא פשוט ניטרל את כל הפצצות בעולם. אף פצצה שבעולם, אטומית או קונבנציונלית, לא יכלה לפעול. כך איבדו כל מוסדות השלטון בעולם את השפעתם ולחפא נראה היה שקל יהיה לכונן את העולם שלו, השוויוני והצודק, באמצעות עוזריו הנאמנים, אנחנו, והכלים שבנינו על פי הוראתו ובסיוע הכוחות הקוסמיים ששלח לו הכחול. נראה שאנחנו היינו עסוקים יותר בהנאות ממה שנתן לנו הכוח הרב שקיבלנו, בטיולים בעולם ובהשתתפות בהופעות רוק, מאשר בדאגה להנחלת הצדק בעולם.


במציאות, חפא נחת לבדו, הסיוע שהובטח לו מהכחול לפני שזרק אותו מהחללית אל הארובה לא הגיע מעולם, ואחרי שנה ו9 חודשים עזב חפא את הארץ שבה לא בדיוק הבינו אותו, ונסע לחפש את משפחתו האבודה באקוודור. החבורה שהייתה סביבו התפזרה ורק אני, צבי וסטולי הגנוב נשארנו בקשר. חפא חזר אחרי כמה שנים לארץ, ומעולם לא סיפר לנו הכל על מה שהיה בנסיעתו, אך הבנו שאת משפחתו הוא לא מצא. הוא התחיל להרצות לאנשים, בניסיון להעניק להם את נקודת ראותו על היקום. הוא גם ניסה ללא הצלחה לפתח לבדו את המכשירים שיעזרו לו להעביר את נקודת הראות הזאת, ללא עזרתו של הכחול שעל פי מה שהיה ידוע לחפא, נכלא ב'מעצר בית מערכת-שמשי' בגלל ניסיונו לחולל הפיכה בפדרציה הרחוקה כל כך מאיתנו. 'המלחמה הקרה' הסתיימה באמצע שנות ה80 בזכות גורבצ'וב ורייגן וברית המועצות התפרקה ב1991. חפא טען והאמין שידם של החיצוניים הייתה בכל זאת בדברים שקרו, משום שגם הם חוששים מהחרבה גרעינית של כדור הארץ, שתשפיע על מערכת השמש ואולי גם מעבר לכך, ותפגע בנכסים שיש להם במרחב הקוסמי הקרוב, ולדעתו הם יתערבו שוב בכל מצב שבו תהיה סכנה גרעינית. מדמוקרטיה, זכויות האדם וצדק חברתי, פחות אכפת להם כל עוד המצב לא מגיע לכדי סכנה גרעינית. ב2008 החליט חפא לשוב אל החלל. סטולי הגנוב התלווה אליו ביציאתו למסע, וחזר לבדו.
בהיסטוריה האלטרנטיבית נהנינו מהשלטון שלנו בעולם עד 1985, אז התפרץ האופל הגלקטי שהדיח את השליט הכחול ובטרם הגיע לכדור הארץ הורה חפא לכולנו, בשעה שנמצאנו איתו על חוף הכינרת, להתפזר ולהיעלם בעולם עד שיקרא לנו ויאסוף אותנו אל נקודת מפגש שלא היה לנו שום מושג באותו רגע איך נוכל להגיע אליה. החלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית, שנכתב בין מרץ 2005 למרץ 2006 תיאר את קורותי בעיר סמוכה לחיפה, שהפכה להיות עיר המותווים ובה פרץ המרד הראשון נגד האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו, שניסו לכלוא את כל המותווים בגטו. בהיסטוריה האלטרנטיבית, השפעתן של המעצמות בעולם שהופסקה על ידי חפא, לא חודשה והאופל הגלקטי שלט שלטון ישיר על כדור הארץ, דרך ממשלות בובה שלא הותר להן לשתף פעולה אחת עם השנייה או להקים ארגון בינלאומי כלשהו. כל מדינה הייתה לעצמה, כל אזור היה לעצמו. לא הייתה 'ארצות הברית', לא הייתה 'אירופה', לא היה או"ם, בקושי הייתה ישראל, שגם היא חולקה לאזורים והמעבר בין אזור לאזור היה קשה ומסוכן. כך הייתה תל אביב, לכאורה 'מדינת תל אביב החופשית' והיו מדינות ירושלים (שבעצמה הייתה מחולקת בין אזורי הצפון והדרום והקו עבר באמצע הרחובות בצלאל ובן יהודה), בית אל, הצפון והדרום. הפלסטינים 'נעלמו' ולא ברור גורלן של המדינות הערביות. נראה שגם בהן קמו שלטונות משיחיים, העולם בכללותו הפך לעולם דיסטופי ומפחיד, עד שסטולי הגנוב ואיתו כוח חילוץ מצא אותי, רגע לפני שעמדתי להימסר לידי שלטונות האופל הגלקטי, ונסענו בחלליתו עד לנקודת המפגש עם חפא.
בחלק השני שהחל להיכתב מ2006 ונכתב עד היום, סיפרתי מה היה בהמשך, ושילבתי את סיפורם המקביל של צבי ועלוה אחרי ההפיכה של כוחות האופל הגלקטי. צבי הגיע באותו ערב לירושלים בטרמפ עם טיולית נוער שחזר מפסטיבל שלום בסוריה, והתחבא במשך שנה במאפיית 'סאמט' שבאזור הצפוני של ירושלים, מחופש לחרדי. עלוה שהגיעה ממושב בשפלה בתור סטודנטית נתקעה ברחביה שמדרום לקו החלוקה, ופגשה את צבי כשנשלח על אופניים להביא את 'לחם סאמט' המיוחד ללקוחות הנאמנים ברחביה. במפגש הראשון ביניהם היא ניסתה לגנוב ממנו את האופניים אך התחרטה. בהמשך הם עברו לגור ביחד. בינתיים המותווים שהמרד שלהם התחיל כהצלחה ענקית, התפלגו ל'מותווים ימין' שביקשו להמשיך לשתף פעולה עם האופל הגלקטי, ו'מותווים שמאל' שדרשו להמשיך במלחמה. במהומות שפרצו בעקבות הפילוג הוצת המרתף שבו גרו צבי ועלוה ברחביה והם מצאו מקלט בנוה יעקב שמצפון לירושלים, שם איתר אותם סטולי הגנוב והביא גם אותם לנקודת המפגש. כשחזרנו בסופו של דבר לכדור הארץ כדי לשחרר אותו מכוחות האופל, מצאנו עולם הרוס, מוצף במים שבו ריכז השלטון המשיחי שקם בינתיים על אדמת ישראל את כל החופשיים במחנה על חוף לטרון שנוצר עקב שטפונות שהטביעו את כל מישור החוף. כוחות 'האופל הגלקטי' אמנם התחילו לסגת משלטונם הישיר בכדור הארץ, אך המשטרים המשיחיים שקמו תחת חסותם בהשתתפות 'מותווי ימין' המשיכו לעשות את מלאכתם נאמנה, ובמה שנותר מאדמת ישראל עלה לשלטון משיח ושמו אפרים סאמט – אחיינו של בעל המאפייה בה הסתתר צבי בעבר. בשלב מסויים הבינה כל החבורה של חפא שהיא נמצאת בהיסטוריה אלטרנטיבית, ורוב אנשיה ניצלו הזדמנות חד-פעמית ונדירה שניתנה להם, ביום שנחתנו שוב על כדור הארץ, לחזור אל מהלך ההיסטוריה 'המוכר' שהתחיל מ1977. נשארנו רק חפא, סטולי הגנוב, צבי, עלוה ואני ומכאן והלאה התמקד הסיפור בנו. באותו ערב נחטפנו על ידי 'ידידים' חזרה אל החלל, כדי לחכות על כוכב לכת במערכת סמוכה (11.5 ש"א מרחק מוערך) בו חנו כוחות 'הכחול', עד שיגיע 'הכחול' ויאשר לחפא הזרמת כוחות לשחרור כדור הארץ ולשיקומו. בסופו של דבר הודיע לנו הכחול שהחליט לא להציל את כדור הארץ, מכיוון שחוזי העתידות המקצועיים שלו הודיעו לו שכדור הארץ בסבירות גבוהה להיעלם באופן פתאומי בקרוב, והם אינם טועים לעולם. הוא הציע לנו כוכב לכת אחר, דומה להפליא לכדור הארץ, ולאחר משא ומתן הסכים שנחזור לכדור הארץ בחללית ענק דמויית מגף, בה ניתן , בסיוע מיכשור מיוחד, לאסוף דברים שונים בעלי ערך שנמצאו עדיין בעולם כדי להביא אותם לשימור במקום האחר. הוא לא הסכים שנציל גם בני אדם. כשטסנו מעל חוף לטרון, נפלה אצל כולנו כאחד החלטה לרדת מהחללית ולהישאר בכדור הארץ.
זמן קצר לאחר מכן, תוך כדי התחמקות משומרי המחנה אל מערה סמוכה, לאחר ש'כיבינו את ההילות' ונעשינו נסתרים מעיניהם, קיבלתי מכה בראש וחזרתי גם אני אל הזמן 'הרגיל', מחוץ להיסטוריה האלטרנטיבית. את ההמשך, הנכתב עכשיו, שמעתי מחפא, צבי וסטולי הגנוב בסוף אוגוסט כלשהו, כאשר חזרו גם הם אל הזמן 'הרגיל'.

הערה למי ששאל: בנימין נתניהו הופיע בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית – בין 1977 ל1985, בתור עוזר של נגר שהתקין לנו רהיטים. בעולם בשלטונו של חפא, שבו הפצצות נוטרלו, גם דיבור דמגוגי ונוכלות לא עבדו, גם לא ידיעת אנגלית כנראה (כי כולם גלשו באינטרנט הטלפתי). בחלק השני, כנראה ששלטונות האופל הגלקטי לא הצטרכו סוכן-מקדם כמוהו, כיוון שמשלו ישירות על כדור הארץ והשתמשו באנשים אחרים, בשלב משיחי מתקדם יותר, לכן אין דרך לדעת מה עלה בגורלו.

בחזרה להיסטוריה האלטרנטיבית – רשימת הפוסטים עד כה

אנשי המשמר

"אז תשמע, יש כנראה חדירה של מותווים על יד מחנה לטרון, אתה יודע, איפה שהיה המרד בראש השנה, כפר השלום. יש כאלה שאומרים שראו חללית ענקית נוחתת שם וממריאה"
"איך יודעים שאלה מותווים?"
"לפחות אחד מהם שראו היה לו 21 על המצח"
"אה, ואיפה הם עכשיו"?
"זהו שלא יודעים ולא בטוחים, אלה שטוענים שראו, זה שומרים טוענים את זה, ראו אותם נעלמים בשיחים ליד הים"
"מתי זה קרה?"
"לפני שלושה שבועות"
"שלושה שבועות ורק עכשיו מודיעים לי? הם עושים ממני צחוק?"
"זה מפקד המחנה, חשב שיטפל בזה לבדו, אולי קיווה שהם טבעו בים, לא יודע את הראש שלו, מאוד בוצי שם"
"קיווה, תיקוות יש רק בהמנון הקודם. אתה יודע מה אתה צריך לעשות…
"חכה, עכשיו מתברר גם שקבוצה של המיוחדת שהלכו לארוב להם במערות באזור, פשוט נעלמו, רק נעל של אחד מהם נמצאה"
"ואת זה מי דיווח לך?"
"הרמ"מ, ראש מטה המשמרות, מיד אחרי שמפקד המחנה דיווח לו"
"גם הדפוק הזה חושב שהוא יודע איפה הוא נמצא, אני יותר מדי פעמים אמרתי למטומטמים האלה והדגשתי בפניהם שדברים כאלה צריך להודיע לי. יותר מדי דיברתי. לא הייתי בכלל צריך לדבר אליהם. בכלל הייתי זורק אותם. שנה אנחנו כמעט בשלטון, והם ממשיכים לעבוד בראש הישן שלהם, לא מבינים שסדר המדינה השתנה. לא מבינים מה זה המשיח. שוב זאת הסנהדרין המטומטמת שאמרה לנו לרחם על זקנים. צריכים להפסיק לרחם, חלק מהם בכלל אני חושב לפטיסטים, גם בסנהדרין יש, נטפל גם בזה בקרוב. לא משנה, עכשיו תשמע, מה שסיפרת לי עכשיו, אני כל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו יבוא, זה לא רק מותווים תשמע לי, זה החוצנים האחרים, לא שלנו, ששוב הרימו ראש ומתכננים משהו, אני מרגיש את זה, הם ביחד עם הלפטיסט הסמויים, ששמעו מהם שהחוצניקים שלנו עזבו, הקוס אמא שלהם, הנה, אפילו המסכן ההוא במחנה איך קראו לו עם השם הספרדי, זה שהוביל את המרד, ידע את זה. רק מהם הוא היה יכול לשמוע את זה, ויודע מה, אני לא אתפלא אם יש פה גם מהחבורה ההיא שפעם שלטה בעולם, בתקופה שכל הלפטיסטים הסמויים מתגעגעים אליה בסתר המסריח שלהם."
"חבורת חפא? אלה כולם מתו, אומרים. החוצניקים שלנו הרגו אותם כשהשתלטו."
"שום דבר לא מת עד שאתה רואה גוויה, הגיע הזמן שתלמד, ואלה של חפא בטוח לא מתו, אולי ברחו לחלל עם החוצנים המזדיינים שלהם, אבל אני מרגיש שהם עכשיו על כדור הארץ, חיים לגמרי, לפחות חלק מהם. לכל דבר יש לי הרגשות והן לא טועות. אתה עוד תראה. אגב, תדע שאחד מהם קלטתי שהוא עבד במאפייה של הדוד שלי, היה מוכר לי מהתקשורת, יעני התחפש לדוס. מיד אחרי שהחוצניקים שלנו הפילו אותם. רק אני קלטתי אותו אחי, אתה קולט את הקטע? רציתי לעשות לו מלכודת אבל בדיוק אז הוא נעלם. אז לא כולם ברחו, אולי אחר כך, אבל עכשיו הם שבו, אני אומר לך."
"אגב מה קרה עם הדוד שלך?"
"מה לא ידעת? קיבל התקף לב, אחרי שראה מה נהיה ממני. זה רגיש לו. גם לפטיסט, לפטיסט רך, לא מנוול. יש כאלה מעטים. ועכשיו פחות. עכשיו הוא זומבי במוסד שיקומי, שכחתי מה שמו. אני כמובן סידרתי לו את הכי טוב בירושלים, אה שמחה סידר לו. טוב, גמרנו לדבר עלי. עכשיו, מה שתעשה, דבר ראשון אתה נוסע לשם"
"למחנה לטרון?"
"למחנה אמו. אתה נוסע לשם עם הצוות שלך, ואני מתכוון ה-צוות, הכי טובים, חוקר וחוקר את זה כמו שצריך ולא עוזב את המקום עד שאני בא, יקח איזה זמן, יש לי עוד כמה דברים לסדר לא הרבה".
"ודבר שני?"
"הרמ"ם ומפקד המחנה אתה מפריד להם את הראש, עכשיו, עוד לפני שאתה יוצא, ומביא לי לכאן. ברחפת שיביאו אותם לפה. רחפת השם אפילו, לא אכפת לי, שיביאו אותם מיד. עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד, כמו שהיינו צריכים מההתחלה. יש?"
"כן אדוני ומלכי המשיח".

בשלושת הימים הבאים המשיך חפא לעשות להם נתיבים, גם בתוך המחנה עצמו, עד שלמדו להסתובב שם כאילו טבעי, ואפילו בלי כיבוי הילות, למדו איך לא למשוך תשומת לב, להתערבב. מצאו בגדים מתאימים בין ערמות הסמרטוטים המסריחים שהיו פזורות בכל מקום. בערב היו חוזרים למקום שלהם על יד המערה, ומסכמים את ההתרשמויות ואת מה שלמדו. למדו להכיר את המבנים החשובים, למפות את השבילים, למדו איפה מאוחסנים המכשירים המשמידים, למדו להכיר את אורחותיהם של אנשי המשמר, שהיו הולכים מתנשאים, אדישים, עם כיפה גדולה רפויה על הראש, לחלקם בטן גדולה מלפניהם, הצורה בה התהלכו נראתה לכולם נינוחה מדי. "למה לא תמחק את כולם, עם רובה הברק שלך, כמו במערה"? שאל סטולי את חפא. "הם בני מוות". "כי הם אינם לבדם פה, יבואו עוד להחליף אותם. וגם יעלו על זה שאנחנו כאן" חפא גם הגיע למסקנה שיש עדיין אנשי אופל גלקטי באיזור, או לפחות ציוד שהם השאירו ונמצא בידי שומרי המחנה, ובוודאי גם בידי אלה שיבואו להחליף אותם אם יהרוג אותם. סטולי עדיין לא ויתר. "אבל בינתיים נרוויח זמן ונוכל לארגן את הכלואים, לפחות חלק מהם" "זה רעיון. אבל נצטרך גיבוי מהכחול למלחמה שתתחיל לאחר מכן, אם לא נפעל נכון רק נגרום ליותר הרוגים כאן. חוץ מזה אצטרך עוד מעט לחדש את מטען הברקים שלי" "מתי כבר יבוא הכחול הזה" רטן צבי. "פאק שלא קיבלנו כולנו רובי ברק, שם בכוכב" אמר סטולי וצבי חשב "זה לא הפאק היחיד".
מפעם לפעם היו חוזים באנשי המשמר תופסים מישהי מן הנשים העוברות בשבילי המחנה, או פשוט מסמנים לה והיא לא מעזה לסרב, והיו עושים בה את שלהם, אפילו במרכז השביל לעיני כל, לא טורחים להסתתר. כמה פעמים חשבה עלוה להתערב, אך צבי וחפא הזהירו אותה לא לעשות דבר. היא הצטערה לראות באיזה כניעות הנשים מקבלות את זה, היה לה רושם שחלקן אפילו באות במיוחד להיאנס על ידי השומרים, והבינה שכרוכות בזה כל מיני הטבות. זה הזכיר לה דברים מירושלים, גם אנשי המשמר היו דומים לאלה שהיו שם, גם אם יותר שמנים מבוגרים ורופסים מהם, אבל לא פחות חלאות מהם.

בכל יום הופיעו במחנה מודעות על עמודים, שהזמינו לדרשת ההודייה היומית שתינתן בבית הכנסת בפי ניצולים ממוות שקיבלו חנינה משמים, בכל יום הייתה רשימה אחרת, והם שמו לב שאולם בית הכנסת והרחבות שסביבו היו צפופים עד אפס מקום, ובכל המחנה לא נותר אחד שנפקד מהדרשות. לקח להם יום או יומיים להבין שזה לא בגלל שהדרשות היו כל כך פופולריות או מרתקות. כל הדרשות נפתחו בדברי תודה לקדוש ברוך הוא שנשמעו כמו תפילה חדשה שהומצאה לא מזמן, המשיכו בתשבוחות על חסדו של הקדוש ברוך הוא המעניש את החוטאים ומרחם על אלה שחזרו בתשובה, ולכן ריחם עליהם והראה להם שגם על פתח הגיהנום שערי תשובה אינם ננעלים, וסיימו בדברים על הביזיון שבמרדנות שכל עוד היא קיימת ולו במעט בליבות האנשים, היא מונעת מהמשיח, גם כעת לאחר שהומלך, להגשים את מלכותו. הטקסטים נשמעו כל כך דומים אחד לשני, שהיה ברור שלא הניצולים כתבו אותם. מישהו לא רצה לקחת צ'אנס. בתום כל הדרשות, הוקראה רשימה של אלה שילכו הלילה ל"תורנות עבודות תחזוקה". רשימת השמות נמשכה כארבע שעות, ולמרות זאת אף אחד לא זז מהמקום, ורק ברגע שסיימו את הקריאה, הרשו לעצמם האנשים להתפרק, ומסביב פרצו מעגלי הילולה של מה שנראה כשמחה מופקרת שהחבורה התקשתה להבין את מקורה. וזו הייתה גם השעה היחידה שבה הגברים התקרבו אל הנשים, כמה מהם אפילו התחבקו, התנשקו ורקדו, הרוב לא. אחר כך הבינה החבורה את השמחה של האנשים שלא נקראו הלילה "תורנות עבודות התחזוקה", ולא יצטרכו הלילה לישון בבורות שהם יצטרכו לחפור אותם, בלא שידעו אם בבוקר שלמחרת הם יקומו או שיהיו מכוסים בחול החפירות. חפא, צבי, עלוה וסטולי הקשיבו לדיבורי האנשים, בפה ובטלפתיה, ולאט לאט הבינו שהיה מרד בסביבות ראש השנה, ומיד אחריו קברו כ5000 מורדים בבורות שהלכו לישון בהם אחרי שהוכרחו לחפור אותם, ומאז הדבר הזה נמשך לילה לילה, ובכל בוקר נשארים מחציתם קבורים בחול. בהתחלה סיפרו שזה נגרם בגלל 'סופות נדירות שהשתוללו בלילה' (תוצאה נוספת של חטאי הכפירה ששלטה כל השנים בעולם). אחר כך הפסיקו לספר, כי אף אחד לא האמין אבל ממילא לא היה צריך את האמונה של אף אחד. עכשיו הבינו את הכל, גם את מספרן המועט יחסית של נשים, בעיקר צעירות, במחנה, כיוון שנשים רבות נלקחו מן המחנה עם דיכוי המרד למקום לא ידוע, הבינו גם את פעולתם של הדחפורים בלילה שבו הגיעו למחנה ובכל הלילות האחרים, גם את הצחנה שמסביב ועל מה הם דרכו בזמן הבריחה למערה, קרוב לקו המים. צבי חישב שאם זה התחיל בראש השנה, הוצאו מאז להורג לפחות חצי מיליון איש והוא התפלא איך אנשי המחנה שהם הרוב לא יכולים להתגבר על אנשי המשמר שמספרם מועט מהם, הדבר היה מתסכל ומתסכלים לא פחות היו דבריו של חפא כשסטולי הציע לטפל בהם, ויתכן שחפא ככלות הכל צודק, שיש בידי אנשי המשמר או מישהו מעליהם נשק של האופליים, רק זה מסביר איך המחנה נכנע להם כל כך בקלות. צבי גם תהה בציניות מה קרה ל'תוכנית השיקום' והחנינה עליהן הוכרז ואותה קלטו דרך המתורגמן, כשעוד היו בפלנטה, ממש לא מזמן. צבי חשב גם על זה, ששוב מנעו מהם החברים החיצוניים של חפא לדעת את כל הדברים האלה בזמן אמת, גם המתורגמן שהעביר להם תמונות טלפתיות מן המחנה כשהיו על הפלנטה בה חיכו לכחול, לא הראה להם דבר על הבורות האלה. הרי גם על נפילת מדינת המותווים והצפת עיר החוף שהתרחשה כשכבר היו בשפנדוזה והתאמנו לקראת החזרה לכדור הארץ ושחרורו, לא סיפרו להם. צבי תהה שוב עד כמה נאמנים החברים האלה לחפא ולהם, ומה באמת האינטרסים שלהם, וחשב שוב אם לא חכמים יותר היו שאר חברי הקבוצה שבחרו ברגע שהתאפשר להם לחזור אל הזמן הרגיל. אבל הוא לא דיבר על מחשבותיו, גם לא עם עלוה.

ופתאום הכל נפסק, והרמקולים הודיעו שלקראת ביקורו הצפוי של מלך המשיח אפרים סאמט, "שיבוא לעשות איתנו את חג הפסח", נפסקת תורנות עבודות התחזוקה, העונשים שנקבעו לאנשים (הרמקולים לא פירטו באיזה עונשים נוספים נענשו האנשים בנוסף לבורות, מי שידע ידע) כולם בטלים ומבוטלים ולכולם ניתנת הזדמנות שוב לעשות תשובה ולהתנער מחטאי נפשותיהם עד סוף האביב.
הרמקולים לא סיפרו לאנשים שכל המחפרות הטרקטורים והדחפורים במחנה ניזוקו באורח מסתורי, הם פשוט הותכו והפכו לחתיכות ברזל חסרות תועלת.  לא סיפרו שלמעלה מסרבים לספק כלים חדשים, עד שיסיימו את ביצורו של ארמון המלך המשיח בגבעון, עבודות הצפויות להימשך עד ראש השנה הבא. לא סיפרו על שומרי הכלים, שפשוט לא מוצאים אותם. הם נעלמו. באישון לילה. גם לא סיפרו לאן נעלם ראש המחנה, אבל נראה היה שהוא לא חסר במיוחד לאף אחד.

עובדי ניקיון שלא נראו כאנשים מתוך המחנה ניקו בקדחתנות את השבילים, סילקו את כל ערמות הפסולת וצבעו בלבן ותכלת את כל הקירות והעמודים בעיקר בלב המחנה. עמודים חדשים נוספו ואליהם הוצמדו כמעט על כל מטר תמונות ענקיות, בגודל טבעי, של מלך המשיח אפרים סאמט. עלוה הביטה בתמונות ושטף הרגשות לא נעימות עבר בה. היא זיהתה וגם זכרה את העיניים האלה, זכרה גם את הלילה שבתחילתו אמרה לשיר שהיא הולכת להתאהב בעיניים האלה ושיר הזהירה אותה שלא, בשום אופן לא הוא, והיא לא שמעה לה. כמעט התמוטטה אבל צבי הופיע לידה, נתן לה יד ושאל אם היא בסדר.  

The tall, skinny and bald man

I have known the stolen Stoli for 49 years, in fact just today (August 15, the day the original post was written in Hebrew). he arrived in the neighborhood. Zvi claims that we have both known him longer. When we were younger, one day a 'magician's circus' came to the neighborhood, it wasn't exactly a circus, there wasn't even a tent for the magician that stood in the middle of an empty lot that was then in the neighborhood, very close to our houses. But he had a very long magic wand and a dwarf helper who stood by him and helped him with the juggling. I don't remember exactly all the magician's tricks, but I remember that at a certain moment the magician introduced his assistant 'It's time for you to meet my assistant, his name is Elik, he is a very good, loyal and dedicated assistant who has been serving me for years, but what? He is alone all the time. What do you think, I'm a wizard, right? So you say, I can't help him? What do you say, can or can't? Of course I can, I'll make him a friend. I don't remember if those were the exact words, but I remember the magic where the wizard took the stick and said 'I will turn this stick into a man, and he will be a friend to my faithful assistant, Elik'.

The magician raised the stick in the air, made a few movements with it, and…suddenly indeed, there was a man there, very tall, skinny and bald. 'Please meet' the magician announced to the sound of applause 'the pair: Elik and Makelik. (Makel מקל – the Hebrew word for stick) The two wizards accompanying me, the dwarf and the long one'. Zvi is still convinced to this day that the long, 'Makelik' one is "the stolen" Stoli, who came to our neighborhood after a few years and joined the gang, if not to say created it.

I don't know if Zvi is right, but if so, then the stolen Stoli is older than it always seems, maybe even older than חפא. Because that long one seemed to me then to be the same age as the magician, who seemed to me to be 'very old' while the stolen Stoli seemed ageless, always when asked he said 'I am a thousand years old' but he always looked close to our age, except that he is really long and bald.
חפא should be 74 years old today, if he is still alive. When he came to us he was 27 years old, even though the years of space probably made him ageless too, we immediately treated him as older than us (even though the average age difference between us and him was only 11 years), there was something in his face covered with a black-brown beard that made him 'adult' and maybe actually It was the space years (not so many) that made him ancient, rich in cosmic experience that was transmitted to us wherever we were present with him.
Over the years, especially since חפא returned to Israel for the second time, his gray hair and face looked older. The stolen Stoli did not have gray hair, because he doesn't have any, and even today it is hard to think that he is more than 70 years old, and maybe even more.


In fact, the first nickname we called the stolen Stoli was 'Antenna', also because one of the places he lived in was a building known, I think since the time of the British Mandate, as the 'Antenna Building', also because it is so long and also because he was constantly busy installing antennas, At first he said they were radio antennas, in order to receive stations from abroad that were not received well in Israel. We heard the BBC, (the British chart) and other charts from Europe, and he also helped some of us whose radios were not strong enough to receiveThe 'Voice of Peace' station, of his close friend, according to him, Abie Natan, who broadcast from a ship somewhere in the Mediterranean Sea.
https://youtu.be/v4tI-bqW7GI?si=0AU-YdiqNHg-j29e
Then he also had telepathic antennas, and through these antennas also came the transmissions from space, like the transmissions that told us about Planet N. The interesting thing is that the first transmissions from חפא, about a year after the stolen Stoli came to us, did not reach us through these antennas.

Over the years the stolen Stoli believed, and he still believes, that he is in demand, because of the abilities and reception techniques that only he knows, and because of the things he did 'to promote communication between the worlds'. The authorities don't like it, he says, almost nobody likes it. חפא and he, both were busy all these years hiding and preparing hiding places, but each of them talked about it a little differently. חפא spoke about the Federation, it seems that he feared elements within it more than he feared the 'Earth forces' which he despised. Stoli talked about bodies on Earth, and refused the definitions we gave it, like MIB that Zvi gave. Stoli wasn't around when we analyzed the big organizations or the politics of world order or disorder. If we found ourselves talking about it when he was around, he would disconnect from us to his headphones and the cigarettes, it just didn't interest him. When he was asked by whom he was actually wanted, he said 'who isn't, everyone' and once said 'it's something that has no name'.

But חפא had to appear before people, to lecture. This was his mission in the world, so he took risks, and I and Zvi also believe that he had the necessary connections in the relevant organizations, who reported to him when to be careful and where to be. Stoli had no such commitments, so we never knew in advance when and where we would meet him and where he disappeared to when we didn't see him. חפא undoubtedly knew more, Stoli also always helped him in 'safeguarding' the places to be. We didn't know exactly what this 'security' included, at least I didn't know.

The stolen Stoli hardly talks to people these days and my meetings with him in recent years are few, usually unexpected. 'His thefts are sealed' says Zvi, especially since the meeting in Herzliya of 'sחפא student groups, about a month after Stoli returned alone from the journey with חפא.

Originally posted in Hebrew on 15/08/24

Evasion Zones  ("the deep dimension")

חפא's Alien knowledge

Evasion Zones  ("the deep dimension")

The areas of evasion – a general name for physical or cognitive spaces that are outside the limits of the ability of humans to perceive on Earth, wether because they are in another, physical or cognitive dimension that the human cognitive-sensory system in its existing structure and with the technological means at hand today is unable to perceive (for example what was called by Chapa – חפא ("the guide") according to the Walke’s blog "The Absence of Knowing Permanent") or due to a deliberate concealment that can be caused by outsiders and even by human technologies that are used with the aim of creating a distraction for the general public.

Physical evasion spaces are also called "the deep dimension", and extraterrestrials whose existence is currently kept a secret from most humans (probably mainly due to the extraterrestrials will) may use such spaces to store on Earth information and tools they have no interest in earthly humans knowing about their existence, such as departure points that in order to reach one of them, חפא and “the stolen” Stoli entered an evasion area, as described in the Walker's blog..

"אזורי התחמקות" "Evasion Zones"


ראש השנה

הסנהדרין הקטנה כבר הייתה קיימת כשהוכתר אפרים סאמט למלך המשיח, תוצאה של מעין פשרה בין אביה של שלומציון עיט ערופת הראש לרבנים, בברכתם של שושביני האופל הגלקטי בטרם עזבו. סאמט רצה לבטל אותה לגמרי. גם סנהדרין קטנה של 23 חברים זה הייתה יותר מדי בשבילו. "בשביל זה הוכתרתי למלך המשיח, בשביל שנקבל עוד פעם את שלטון הלפטיסטים המתיוונים והעב"מים?" זעם באוזני שמחה. "אני מחליט, יש לי אותך ואת אמיר להתייעצויות, אני לא צריך עוד 23 יועצים שלא אני מיניתי אותם ואף אחד לא בחר אותם. מה זה, 3000 שנות גלות עם ישראל שר 'אני מאמין בביאת המשיח' או הוא שר 'אני מאמין בביאת כ"ג יועצים'? אני השליט או הם". עם הזמן השתכנע אפרים סאמט בתועלת שהסנהדרין יכולה להביא לו. למשל באירועי ראש השנה ב'כפר השלום' המוכר לנו כמחנה לטרון.

אף אחד לא חשב שדווקא תפילת ראש השנה, בבית הכנסת הענק שבנו אסירי המחנה מלבנים לבנות, ב'עבודת נתינה' כמו שכינו זאת הרמקולים היומיומיים, תהיה המקום שבו יתעורר מרבצו הציבור המדוכא, שנראה עד לאותו רגע כמקבל עליו את הדין באפתיות, מרכין ראשו ומציית לכל, עד שמלך המשיח בעצמו טפח על כתפו של מהנדס המחנה, שהשתבח בחוכמתו שתכנן את המחנה ללא גדרות, כי כפי שהסתבר במהלך חודשי קיום המחנה, לא היה בהם צורך. עד כדי כך לא היה בכך צורך, שאנשי המשמרות לא חשו כל חשש להימצא עם ציבור האסירים בתוך בית הכנסת, בהמתנה לתפילה הגדולה בהובלת המלך המשיח, שיופיע בשידור ישיר במסך התלת מימדי הענקי שתכנן שמחה בלב אולם בית הכנסת, מיד אחרי כניסת החג, כי המלך המשיח שינה את החוקים, הוא רשאי לשנות את החוקים ואת ההלכות, רק הוא, זה ברור. ומרוב שרצו כל כך אנשי המשמרות לראות את המשיח שלהם האהוב כל כך, ולא היה להם חשש ממישהו שיבוא מבחוץ, לא נשאר אף אחד בחוץ. וכולם הסבו סביב שולחן ענק, שנפרש מקצהו האחד של אולם בית הכנסת הגדול לקצה השני והמסך באמצעו, וכולם חשבו על המעדנים שצפויים להיות מוגשים להם, שחודשים לא נראו ונטעמו כמוהם במחנה ובכלל הארץ, וזאת כי מלך המשיח הוא רחום לב ואוהב אותם ומוחל להם ביום הזה על חטאי העבר, ולשונם מלאה רוק.
ריח כלשהו של עשן הגיע מאי שם, כשרב בית הכנסת הרב שמעון ז'אנו סיים את הברכות ועל המסך הדו צדדי התלת מימדי כבר הופיעה דמות דוממת של מלך המשיח שעמדה להיות מוחלפת בכל רגע בדמות 'הטבעית'. ברגע זה ממש נשמעו צעקות מן האגף המערבי של בית הכנסת, שם שער כניסת האסירים, מהצד הפונה לתפילת הגברים: "רוצים חופש! רוצים את המדינה שלנו בחזרה!" וקבוצת אנשים התחילה צועדת בכיוון השולחן הגדול, משליכה עליו חפצים כלשהם ומנפצת את הצלחות, מעיפה את הכלים, ממשיכה לצעוק "רוצים חופש! רוצים את המדינה!" קבוצה אחרת של אנשים מיהרה וחסמה את הפתחים, המערבי של האסירים והצפוני של הסוהרים אנשי המשמרות, רגע אחרי ששני אנשי משמר בודדים שנשארו בחוץ התפרצו פנימה בצעקה 'מוסך הרכבים נשרף! הכל בוער!'. את כל זה ראה המלך המשיח מן המסך הענק שבחדר האינטימי שלו, והיה חיוור וחסר מילים.
תוך כ20 דקות היו כל אנשי המשמר כפותים אל השולחן הגדול בבית הכנסת, והמורדים, בראשות אחד ריקרדו פוירשטיין, לשעבר ראש ממשלת מדינת המותווים הצפונית, חסמו במכוניות שרופות את כל הגישות אל המחנה, וריקרדו חזר אל אולם בית הכנסת ומול המסך שהקרין עדיין את תמונתו ההמומה של מלך המשיח, הכריז קבל עם ויקום על המחנה כולו כעל השטח הראשון ששוחרר בידי מדינת ישראל החופשית, וקרא לכל שוחרי החופש וחירות האדם, במחנה ובכל המקומות בארץ שעוד נותרו, להצטרף אליו. "מה שהיה השלטון הוא אבוד כעת. הם לא סיפרו לכם, אבל האופל הגלקטי כבר עזב את כדור הארץ לפני שלושה חודשים, אין להם שום הגנה אלוהית כעת, ולנו אין מה להפסיד, הגיע הזמן לשחרר את כל הארץ ולבנות מחדש את מה שנהרס".
באותו זמן ממש, באותו עכשיו, עדיין היינו חפא, סטולי, עלוה, צבי ואני על כוכב הלכת הרחוק מכדוה"א 10.5 שנות אור, משתכשכים באגם הגדול ומחכים להגעת הכחול, שהבטיח לבוא איתנו ולשחרר את כדור הארץ. אף אחד לא סיפר לנו על מה שקרה, כמו שלא סיפרו לנו קודם על טביעת הערים ועל חורבן מדינת המותווים ושאר הדברים שקרו.
מהר מאוד גילה ריקרדו שלא כולם להוטים להצטרף אליו ולשחרר את הארץ. כשיצא מן האולם ראה מפגינים רבים, גברים ונשים, ובידיהם שלטים 'די לאנטישמיות' ו'לא לחילול בית הכנסת', ומול המפגינים עמד אדם שגינה את ניצולו הציני של היום הקדוש של ערב ראש השנה לזריעת ריב ומדון ופילוג. הדובר הביע גם זעזוע מהוונדליזם שנגרם בבית הכנסת משבירת הצלחות והעפת הכלים. 'מי שלא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לשחק משחקי מרד ודווקא בראש השנה ובמקום שהוא סמל כמו בית הכנסת, והחליט על דעת עצמו לעורר מדנים, לשבור כלים ולקשור אנשים ששומרים עלינו, הוא לא טוב מהשליטים' זעק הדובר, וקריאות נלהבות של הסכמה נשמעו. היו גם אחרים, שהביעו תמיכה במעשה, ואין לדעת לאיזה צד היו יותר. "רי-קרדו!" צעקו בקצב כשראו את ריקרדו היוצא. "איזה מין שם זה ריקרדו?" אמרה אחת ממפגינות הנגד. "זה שם של יהודי בכלל? למה אנחנו צריכים שגוי ינהיג אותנו? הוא יותר טוב ממלך המשיח?" הדברים היו קרובים למכות, אך איכשהו התפזרו האנשים משני הצדדים מסביב, ושיחות התחילו אל תוך הלילה, מלב אל לב, שיחות שלא נשמעו מזה זמן רב בארץ. "עכשיו הגאולה התחילה" אמר ריקרדו לאחד מחבריו, שהיו בטוחים שלשליטים אין מענה עכשיו, אחרי שהובהר סופית שהאופליים מהגלקסיה כבר לא כאן, ותמורת שחרורם של השומרים הכפותים, יסכימו להכיר במדינה החופשית.

למלך המשיח היה דחוף למצוא, עוד בטרם צאת החג הראשון, פסק הלכה שיתיר לו להשמיד את המורדים. לא פחות מזה. את כולם, למען יראו וייראו. כל דבר שהוא פחות מזה, ידע סאמט, יעודד מרידות נוספות במחנות הכלואים והעבדים של הממלכה, כולל מחנות הצבא. גם במותווים ימין הוא לא בטח. הם בגדו פעם אחת באופל הגלקטי, הם יבגדו שוב. אבל כל מה שהיה לו זה איזה פסק מצחיק של הסנהדרין החדשה, שקבעה, עוד כשהקימו את המחנה, שאסור להרוג כופרים בלב, מותם חייב לבוא בידי שמים "מה זה כופרים בלב, כופרים בתחת" זעם "הם כופרים וזהו, אמרתי לך שהיה צריך לפרק את הסנהדרין הזאת, וביערת הלפטיסטיות מקרבך. ככה צריך לעשות". ושוב הרגיע אותו שמחה החכם ופירש לו את פסק ההלכה כך שאסור שייראה מותם כשהוא נגרם בידי אדם אלא צריך שייראה ויירשם לדורות שהוא נגרם בידי שמים. "בדיוק כמו שהושמדו בני קורח, יעני האדמה בלעה אותם" צהל אפרים. "חכם אתה שמחה כשאתה רוצה, ככה אני אוהב אותך" וניגש לטפל במורדים על פי פירוש שמחה את הלכת הסנהדרין.

הם זמזמו ממעלה, כמעט בלתי מורגשים. היה זה בבוקרו של החג כשכולם התהלכו במחנה מאושרים, מבוסמים מיין שנלקח ממטבח בית הכנסת וחולק להמונים. כשהרגישו בהם חשבו בתחילה שאלה יתושים חדשים, שבאו להצטרף אל היתושים הישנים שהמחנה מלא בהם כל הזמן. אבל ככל שהתקרבו נוכחו כולם שאלה לא יתושים אלא כעין צורות אפלות, מוארכות. הם לא ידעו על עודפי המלאי של אמצעים, שהשאיר אחריו האופל הגלקטי כשעזב את כדור הארץ, והגיעו לידי משטר המשיח בארמון גבעון. המורדים שהקיפו את המחנה, מצפים להדוף מתקפה יבשתית שתבוא ממזרח, היו הראשונים ששמו לב שאלה לא יתושים אך הם לא הספיקו להיבהל, כי הלם מחשמל ששוגר מן הכלים המזמזמים הפיל את כולם ארצה, מפרפרים, וגם מי שניסה לעזור להם התחשמל. כך במשך שעות עופפו ה"יתושים" מעל המחנה, מתיזים הלם על כל מי שנראה בשטח, לא מאפשרים לאף אחד לקום. אחרי הצהרים הגיעו המשמרות מגבעון, בטורים טורים של רכבים חדשים פרצו אל המחנה, שחררו את חבריהם הכפותים באולם בית הכנסת, כופתים וכולאים במקומם את כל מי שזיהו כמורדים (והיה שם מי שעזר להם וצעק בכל פעם 'זה מורד, זה מורד תכלאו אותו') וגם את מי שסתם התחשק להם לכלוא. אחר כך מילאו את הרכבים בנשים, רובן צעירות, שאספו בשטח, ונסעו משם, משאירים את המורדים עם כלואיהם ששבו להיות כולאיהם, ועם חצי פלוגה מצוידת במכשירים חדשים, שנועדה ליישם את הוראות המשיח החדשות שהגיעו לגבי העצורים.
לפנות ערב נלקחו כל העצורים, יש אומרים שכ5000, יש אומרים שיותר, להכין את מקום הענישה שלהם, אי שם בין המחנה לבין החוף, דרומית למחנה. "אתם תישנו הלילה שם" נאמר להם. "מחר נתחשבן, המלך רחום היום כי זה חג". במשך שעות הם חפרו, במעדרים ישנים, בורות בורות רחבים. בין 10 ל11 בלילה הם סיימו. השומרים הגישו להם כדי מים ואמרו להם לילה טוב, והם הלכו לישון, בתוך הבורות, זה ליד זה, שותקים, המומים. לא שמעו נהמת מנועים כבדים כשנרדמו. בבוקר הודיעו במחנה שסופת חול נדירה שפרצה בלילה הפילה את כל החול שנחפר החוצה חזרה אל הבורות, וכל אלה שהיו בבורות נקברו תחתיו, בהם ריקרדו פוירשטיין, ראש המורדים.
ואפרים סאמט והשומרים ראו כי טוב, וחפירת הבורות נמשכה גם בחודשים הבאים. לא את כל אלה שנשלחו על פי תורנות שנקבעה ברמקולים לחפור אותם ולישון בהם כיסו סופות החול, בערך כמחצית מאלה שנשלחו לבורות קמו בבוקר, והיה זה להם סימן שאלוהי מלך המשיח מחל להם על העוונות, בתנאי שלא יחטאו עוד ומכאן והלאה ילכו בכל ליבם ונשמתם בדרך הישר של הנאמנות, אחרת, הבורות ממתינים מחוץ למחנה.

תמיד נמצאו מאחורי הקלעים/ There were always beings behind

ישויות, שמשכו בחוטים של ענייני העולם.
יותר ממה שידעו בתי הספר ואפילו יותר ממה שנמסר באנציקלופדיה הגלקטית החופשית וממה שידעה הרשת הטלפתית שגלשנו בה.
פשוט משהו שאי אפשר לתפוס אותו.
גם יותר ממה שחפא ידע, או אמר לנו.
יכול להיות שרק אני לבד חשבתי את המחשבה הזאת, בשעה שהמתורגמן סרק, לבקשתנו, את הגלים של כדור הארץ, ומצא את מחנה המעצר בחוף לטרון, הדבר היחיד שנותר, על פי הבנתנו כעת, ממה שהיה פעם, או יכול היה להיות, ארץ שפויה.
ציפיתי לראות שם מרד, על פי מיטב ידיעתנו והבנתנו עד הרגע ההוא, לא היה שום דבר שצריך לעצור אותו, אחרי שהאופליים עזבו. אנחנו הרי ראינו אותם עוזבים, שום כח רציני לא שלט עוד על כדור הארץ, בני האדם היו חופשיים.
אבל אותה הרגשה שהיתה כשנכנסנו למחנה ממשיכה להיות שם, כשהמתורגמן מאתר אותו. אותה אפתיות נוראית, מה שנראה כרצון חיים כבוי שבתוכו הילכו כל האנשים כאילו הם זומביים, בתוך חום נוראי ששורר כמו בלי סיבה. אפילו היתושים והברחשים שמסביב, בתמונות הארבע-מימדיות שהעביר לנו המתורגמן (האם זה אכן המתורגמן?) בראש, נראו חסרי חיים כאלה.
האם רק אני הרגשתי באותם רגעים כאילו כולם, לא רק האופליים, עוזבים את כדור הארץ? כל האחרים, אלה שידענו עליהם ולא ידענו, שנתנו לעולם את כוחות החיים שלו, מעבר לכוחות החיים הידועים, כל מה שקצת הרגשנו, היה עוזב את העולם כעת? כל הזרימות בתמונות ששודרו אלינו, היו בכיוון אחד. בריחה. הם יודעים משהו, שאנחנו לא רוצים לדעת. מה הם יודעים? האם רק אני חשבתי את המחשבות האלה, הרגשתי את ההרגשות, בשעה שהמתורגמן המשיך לסרוק לנו תמונות מכדור הארץ, שמוחו הוריד באינטרנט הטלפתי הבנוי בגופו? האם גם צבי ועלוה חשבו את אותו דבר?

"הקשיבו הקשיבו" בקע מכדור הארץ קול דרך הסריקה של המתורגמן "הודעה כל תושבי כפר השלום! לרגל הכתרת המשיח, הוחלט להעניק לכם חנינה. החנינה תינתן לכולכם, בתנאי שתשתתפו בתכנית חינוכית, שתתחיל החל מהשבוע הבא. התכנית היא לטובתכם ולמען שיקומכם. אתם מתבקשים לא לנסות לברר ולשאול שאלות על התכנית, כי לא תיענו. במהלך השבוע הבא תקבלו את כל התשובות. והערב, כמו בכל ערב, תתקיים תפילה ציבורית בבית הכנסת שבמרכז הכפר, אבל אחריה יבוא הרב שמעון ז'אנו היקר לשמח אותנו בדרשה מיוחדת בנושא: הניסים שבאו על עם ישראל בזכות השמדת משכב זכר. בואו כולכם!" הקול שמאחורי הרמקולים נשמע לי מאד מוכר, אך אינני יודע מאין. את שמו של הרב ז'אנו אני דווקא זוכר היטב, הוא היה נושא דרשות גם בעיר שגרתי בה, ברחוב הרקפת 12. מן הסתם, גם רחפות השם נמצאות שם במחנה המעצר הגדול. איזה שם נתנו לו, כפר השלום.

סטולי הגנוב חיכה לנו בקצה המורד, היינו לפי החשבון עוד כמה קילומטרים לפני המחנה של צבאות הכחול, המחנה שלנו, עכשיו, בו חיכינו עם חפא לשובו של הכחול אל הכוכב. סטולי תהה מה קרה לנו, שלא קלטנו את השדרים שהוא וחפא כבר היו מעבירים אלינו שעה שלמה. האם התחרש לנו המוח? 

הועלה במקור ב27/7/2007

There were always beings behind the scenes who pulled the strings of worldly affairs.
More than the schools knew and even more than what was given in the free galactic encyclopedia and more than the telepathic network we surfed knew.
Just something that cannot be grasped.
Even more than חפא knew, or told us.
It may be that I alone thought this thought, while the interpreter scanned, at our request, the waves of Earth, and found the detention camp on Latrun Beach, the only thing left, according to our understanding now, of what was once, or might have been, a sane land.
I expected to see a rebellion there, to the best of our knowledge and understanding up to that point, there was nothing to stop it, after the Darks left. We saw them leave, no serious power ruled the earth anymore, humans were free. But the same feeling we had when we entered the camp continues to be there, when the interpreter locates it. That terrible apathy, what seemed to be an extinguished will of life in which all the people walked as if they were zombies, amidst a terrible heat that prevailed as if for no reason. Even the mosquitoes and the buzzards around, in the four-dimensional images that the interpreter (is it really the interpreter?) conveyed to us in our heads, seemed so lifeless.
Was it only me who felt at those moments as if everyone, not just the Darks, were leaving the planet? All the others, those we knew about and didn't know, who gave the world its life forces, beyond the known life forces, all that we felt a little, was into abandonment of the world now? All the flows in the images that were transmitted to us, were in one direction. escape. They know something, we don't want to know. what do they know? Was I the only one thinking these thoughts, feeling the emotions, while the interpreter continued scaning us images from Earth, which his mind had downloaded onto the telepathic internet built into his body? Did Zvi and Alva think the same thing?

"Listen, listen," a voice emanated from the earth through the interpreter's scanning, "Notice to all residents of the village of peace! On the occasion of the coronation of the Messiah, it has been decided to grant you amnesty. The amnesty will be granted to all of you, provided that you participate in an educational program, which will begin next week. The program is for your benefit and for your rehabilitation. You are asked not to try to find out and ask questions about the program, because you will not be answered. During the next week you will receive all the answers. And this evening, as every evening, there will be a public prayer in the synagogue in the center of the village, but after the prayer, dear Rabbi Shimon Zhanno will come to make us happy with a special sermon on the subject: the miracles that came upon the people of Israel due to the destruction of a male sexual intercourse. Come all of you!" The voice behind the loudspeakers sounds very familiar to me, but I don't know from where. I actually remember the name of Rabbi Zhanno very well, he used to deliver sermons in the city where I lived, at 12 Harkafat Street. Evidently, the Hashem floats are also there In the great detention camp, what name did they give it, the village of peace.

The stolen Stoli was waiting for us at the edge of the mountain, according to my calculation, we were still a few kilometers before the camp of the Blue armies, our camp, now, where we waited with חפא for the return of the Blue to the planet. Stoli wondered what had happened to us, that we hadn't picked up the transmitters that he and חפא had been transmitting to us for a whole hour. Have our brains gone deaf?

Originally uploaded on 7/27/2007