בלוג הצועד The VValker's blog

גוגל וסמרטפונים טרם הומצאו בהיסטוריה האלטרנטיבית (הנמצאת כרגע בשנות ה90) וגם ידידנו המתורגמן שהוא מעין גוגל קוסמי מהלך, לא בא איתנו לכדור הארץ בפעם הזאת, ולכן התקשתה החבורה לברר את כל מה שיש לדעת על הרבנית אראלה הנודעת בשערים, שהגיעה אל המחנה עם האנשים של אמיר יחיאל ועמדה באותו ערב לשאת את הרצאתה. לו היה גוגל בנמצא, היו החברים מגלים שהרבנית אראלה היא אשתו השנייה והצעירה של הרב הדגול יואל אלברשטם, זה שהכשיר למאכל את בשרה של הממותה, אשר הופיעה לפתע מחדש בארץ לאחר הגאות הגדולה, אך פסל למאכל את הסקרומדון, חיה דינוזאורית בעלת קרני איל אשר נגלתה ליד עין חרוד. הרב אלברשטם הוא גם זה שהכשיר את משיחיותו של המשיח אפרים סאמט, שהשגות נשמעו בסנהדרין לגבי היעדר ראיות להיותו ב"ד – בן בית דוד, לאחר שקבע שהמלך שלמה בן דוד שכידוע אהב נשים רבות, קרוב לודאי שהוא ידע את כל בתולות יהודה ולכן קיימת סבירות גבוהה שכל צאצאי שבט יהודה קשורים למשפחת דוד המלך, בין אם כצאצאים ישירים של שלמה ובין כמי שנתקשרו בברית הנישואין עם צאצאיו וצאצאי צאצאיו אשר היו מבוקשים ללא ספק יותר מכל החתנים והכלות בממלכה. דודו של הרב יואל אלברשטם, הוא, אגב, האדמו"ר ר' רפואל הלברשטם, ראש ישיבת "אמרי רפואל" ששוכנת סמוך ל"מאפיית סאמט" בה עבד פעם צבי, אשר בעליה מיכאל סאמט, דודו של המשיח אפרים, אפה את 'לחם סאמט' שהיה אהוב מאוד על האדמו"ר רפואל וגם על רבים מתושבי רחביה אליהם נשלח צבי על האופניים להביא את הלחם, לאחר שנעלמו שלושת השליחים הקודמים שהיו מביאים לשם את הלחם, וכך פגש את עלוה. הכל סופר כבר.
מכיוון שלא נמצאו כל הדברים האלה בגוגל שלא היה, נתבקשה עלוה לעטות איזה מטפחת, וללכת בעצמה להרצאת הרבנית.

היא עמדה על הבמה, עם שביס-כתר בצבע כעין בורדו ורוד ולובשת שמלה סגולה, ודיברה בלהט מלא כריזמה, סיפרה על עולם הפריצות החילוני ממנו ניצלה בעור שיניה, בזכות הנס ובזכות הקב"ה שאוהב אותה, דממה הייתה, כל הנשים באולם ישבו כמהופנטות, וככל שדיברה והניעה את הידיים, ידעה עלוה יותר ויותר שהיא מכירה אותה. כן, לא יכול להיות אחרת, אותה אחת שדיברה על מעלות הצניעות, על כמה שהקב"ה אוהב את נשות ישראל שהן צנועות וצדיקות וכמה פריצות יש בעולם החילוני וכמה שהיא פוגמת בשלטון המשיח, היא אותה אחת שזרמה פעם, בירושלים, חופשי עם כל אנשי המשמר, תמורת מעבר חופשי, תמורת סמים וגם ללא תמורה, ולא רק עם אנשי המשמר, מאחורי קירות, מתחת לעצים או שיחים, ואחר כך הייתה מספרת לה ומתארת את 'הביצועים' שלהם בליווי לגלוגים חריפים, בעיקר על אנשי המשמר, וגם אותה עודדה 'להפסיק להיות בתולה'. שיר, חברתה הטובה אותה לא ראתה מאז אותו ערב בו השאירה אותה לבד, ליד הקיר של החנויות והלכה עם יפה העיניים שהוא כעת המשיח, "אולי יתן לי להשתמש בטלפון" ואחר כך חשבה שלא תראה אותה יותר. עכשיו היא הרבנית אראלה, וברגע אחד גם היא קלטה את עלוה בקצה האולם, ועלוה לא ידעה אם להישאר או לברוח. אבל אז נגמרה ההרצאה, ושיר-אראלה מיהרה לקראתה בתנועת חיבוק והן נפלו זו על צוארה של זו בנשיקות "אני כל כך שמחה שגם את מתחזקת, תודה להשם איזה נס הוא עשה לי לראות אותך" אמרה הרבנית, והן ישבו אחר כך ליד שולחן בצד ודיברו, וכל הזמן הרבנית אמרה "תודה להשם איזה ניסים, איזה ניסים" אך עלוה לא הצליחה לשחרר ממנה מה בדיוק קרה לה אחרי שנפרדו ליד החנויות, ובאיזה דרך בדיוק "הציל אותה השם יתברך" והגיע אותה להיות אשת הרב ככתוב במודעה, וגם הרבנית לא ממש התעניינה מה עלוה עושה כעת (רק שאלה אותה אם יש לה כבר ילדים, ו'בעזרת השם יהיו'), רק שמחה ש"גם את באת להתחזק" ואיחלה "שנשמע בשורות טובות" ולעלוה היה נוח שלא שאלה אותה יותר, גם ככה יותר מדי נשים הסתכלו עליה בשעה שהרבנית חיבקה ונישקה אותה, ועכשיו היא כבר הרבה פחות אלמונית במחנה וזה לא בריא.
ליד האבנים הצהובות שסימנו את תחילת הנתיב למערה, חיכו לה כולם. "אנחנו חייבים לעזוב את המערה ואת המחנה". אמר חפא. "דבר נוכחותנו נודע, האיש החדש הזה שהגיע למחנה, בא בעיקר כדי לחפש אותנו, הם מצאו ליד המערה נעל של אחד מאנשי המשמר שאיידתי, לא נוכל לחזור לשם עכשיו וגם מכאן אנחנו חייבים להתחפף".
"לאן נתחפף?" שאל צבי, ושמץ מרדנות נשמע בקולו.
"אולי ננסה את מה שעלוה הציעה בהתחלה, להגיע אל המושב שלה, כמה ק"מ דרומה מכאן".

בכל הימים ששהו במחנה, לא הצליחו לא חפא, לא צבי, לא עלוה ולא סטולי הגנוב להבין באמת איך לא מתגברים שבויי המחנה על השומרים, שרובם לא נראו איתני כח כל כך, הם היו כה רופסים ושמנים, ומספרם היה מועט ממספרם של אנשי המחנה. ולא שציפו להתקוממות אלימה, הם ידעו על דיכויה של התקוממות ראש השנה וידעו שבמקום כלשהו נמצאת עדיין טכנולוגיה של האופל הגלקטי כמו זו שעזרה לדכא את ההתקוממות. אבל גם התנגדות פסיבית, נחושה, מן הסוג שחפא קרא לה "שבועת הניצוץ", התנגדות שמתחת לפני השטח, כזאת שיכולה להיות מבוטאת בגרפיטיז על הקירות, שיבוש יעיל של מערכות, בצורה שתהפוך את חייהם של השומרים לגיהנום, לא הורגשה ולא ניכר קיומה של מנהיגות פוטנציאלית להתנגדות כזאת, שאנשי החבורה חיפשו בנרות. למעשה, היה נראה להם שהשבויים מתמכרים לשוביהם, בעיקר לטקסים ולתפילות ולאיסורים ולציוויים שהונחתו מדי יום ברמקול. וזה היה יותר מדאיג מסתם זומביות אותה ייחסו קודם צבי, עלוה וסטולי לנותרים בחיים. יותר מסתם הלם. צבי חשב שאולי שמו להם משהו באוכל, שנמכר-חולק בכעין צרכניה טחובה וצפופה סמוך לבית הכנסת, בשעה ארבע אחרי הצהרים, לפני התפילה. אפילו בתורים הארוכים שהיו שם, לא נראה שום סימן לתסיסה שיכולה להעיד על בריאות.
למחנה הגיע אמיר יחיאל, אמרו שהוא איש חשוב מאוד, הוא נשלח ישירות מטעם המשיח להכין את ביקורו הצפוי בפסח, ועל הדרך, לחקור אי סדרים שנתגלו לאחרונה במשמר המחנה. עלוה, צבי, חפא וסטולי הגנוב ראו אותו מרחוק כשהגיע אל רחבת המסדרים שבמרכז המחנה, איש רחב ונמוך, על ראשו כובע מצחיה, נושא חרב ארוכה ממנו. עלוה פסקה מיד שיש לו פנים של רוצח. הוא העמיד את השומרים כולם ברחבה, סקר אותם, ואז ניגש לשמן ביותר, אחד שקראו לו דודו, וקרא לו לבוא איתו למרכז הרחבה. שם, לעיני כולם, הוא התיז את ראשו עם החרב שלו. "יש לכם שבוע להוריד את הכרסים שלכם, לפני שאתחיל מה שעשיתי לו לעשות לכם, על בסיס יומי". אחר כך ציוה עליהם לצאת בריצה סביב המחנה. לא היה ספק, ימי גן העדן של שומרי המחנה נגמרו.
מודעות ענק חדשות בישרו על הרצאה שתינתן בערב לנשים על ידי הרבנית המפורסמת אראלה, המחזקת הנודעת בשערים, שתדבר על חינה ומעלתה של הצניעות בימות המשיח, הרצאה ראשונה בסדרת הרצאות שתימשך כל השבוע.

את הפוסט המקורי העליתי ב2007, כשתיארתי את החלק בהיסטוריה האלטרנטיבית בו הוטסנו מכדור הארץ, לא כל כך מרצוננו, אל 'כוכב הלכת הלבן' הנמצא במרחק כ11.5 שנות אור בו חונים כעת כוחותיו של הכחול, ידידו של חפא, ובו אנחנו בהמתנה שהכחול יגיע מהיכן שהוא עצמו נמצא כעת, וייעתר לבקשתו של חפא לשלוח את כוחותיו לעזור לנו בשיקום כדור הארץ והפלת המשטרים המשיחיים. בינתיים אנחנו מנצלים את הזמן לטייל בסביבה ומגיעים לאגם החם, שכל הישויות החיות בסביבה הולכות אליו.

I uploaded the original post in 2007, when I described the part of the alternative history where we were flown from Earth, not so willingly, to the 'white planet' which is about 11.5 light years away where the forces of the Blue, חפא's friend, are now stationed, and where we are waiting for the Blue to arrive From where he himself is now, and will accede to חפא's request to send his forces to help us in the restoration of the earth and the overthrow of the Messianic regimes. In the meantime we use the time to walk around and arrive at the hot lake, to which all the living beings in the area go.

כך בערך נראה האגם החם שאליו הלכנו, כך ראינו אותו מהצוק לפני שירדנו אליו.
לתמונה לא נכנסו כל היצורים החיים שהתקבצו שם בכל השעות שהיינו במקום, חלקם טבלו באגם, היו גם ששתו ממנו. נראה היה כאילו מן האגם הזה באה אספקת החיים לכל מי שנמצא באיזור הזה של כוכב הלכת.

במשך השעות שהיינו שם, ניסינו לחלק את כל החיים הרוחשים שהיו סביבינו לחלוקות שיעזרו לנו לזהות, לעשות איזה סדר בכאוס הקוסמי. אני זוכר אותנו מנסים לעשות את זה כמעט בכל כוכב לכת מיושב שהגענו אליו, אבל בכל פעם שהיה נראה שהצלחנו לסווג את יצורי היקום למחלקות, תמיד נתגלה איזה משהו שטרף את קלפינו.
על כדור הארץ יש חלוקה מאד ברורה בין בני האדם, המין שיש לו את השכל, השליטה, הכח, הטכנולוגיה והכל, לשאר בעלי החיים, שלא מתקרבים לרמת האינטליגנציה של האדם ואינם מסוגלים לחשוב, לשלוט על טכנולוגיה, לכוון את עצמם, להיות במצב בקרה.
חפא טען שהאדם על כדור הארץ גזל את עתודות האינטליגנציה משאר החיות, וכך נוצר שלטון היחיד שלו בפלנטה. האדם הוא המכבי ת"א-כדורסל של החיים בפלנטה. יש אותו, ויש החיות. אין "רשות" שלישית באמצע.
בפלנטות אחרות, בעיקר כאלה שקרובות למרכזי הפדרציה או שיש בהן הרבה מבקרים, זה לא כך.
יש, וגם בכוכב הלכת ההוא ראינו, בעיקר על יד האגם, "חיות טיפשות", יצורים בלתי חושבים, פועלים לפי הטבע ולפי האינסטינקטים. היצורים שכשאנחנו, או מישהו מאלה הדומים לנו התקרב אליהם, ברחו או נתנו ללטף אותם, אבל לא הורגש כאילו יש להם תובנה מיוחד.

אחרים היו, כמו הפרוותיים החומים שהיו הולכי על שתיים בעלי פני חפרפרת, שהרגשת את האינטליגנציה בתנועות שלהם, בדרך שבה התנהגו אחד עם השני, הכירו אחד את השני. הם נכנסו למים ויצאו, מתיזים מים אחד על השני, עושים תחרויות שחיה. אבל לא הרגשנו כאילו אנחנו יודעים לתקשר איתם, או שמעניין אותם לתקשר איתנו. אולי נראינו להם כ"חיות טפשות". ניסינו לבקש מהמתורגמן לתרגם אותם, והוא לא ידע. הם לא היו "חיות" אבל גם אי אפשר היה לקרוא להם "אדמיים". איכשהוא הרגשנו שהם מאד לא רוצים שנתקרב אליהם. היו גם אחרים, שתיקשרו איתנו, או הרגשנו שהם מנסים לתקשר, כמו למשל הכחולונים, עם כמו פה לבן צפצפני במקום ש"צריך להיות" ראש ועם קשקשים או קוצים באמצע גופם. הם היו חכמים הרבה יותר מחיה רגילה. אבל גם אותם המתורגמן לא בדיוק ידע לתרגם.

הבנו שהמתורגמן יודע לתרגם רק את אלה שמדברים בשפות שנלמדו בבתי הספר הגבוהים של הגלקסיה, כלומר את אלה שבעצמם למדו מתישהוא להשתמש בשפות האלה. כאלה היינו אנחנו, האדמיים, וכאלה היו גם קבוצות "לוחמי השליט" שהיו שם גם כן, דווקא הם בצורתם דמו הכי פחות לאדמיים. חלק מהם היו כדורים קוצניים שקיפצצו – כמו התגלגלו על הסלעים ונתלו בקיר מעל לאגם, שואפים-נושמים את אדיו, מקפצצים כל פעם למעלה בבהלה כאשר טיפה נגעה בהם. עם אלה תיקשר המתורגמן, שגם ראשו היה קצת דומה לכדור קוצני, מצויין, והעביר לנו פרטים כמו מאיזה מרחק הם באו, ואיך נראה העולם שלהם. תמונות מאותו עולם כמו עברו לנו דרכו במסך טלפתי שבמוח. והיו גם תולעי-נחשי האש, שהפרישו סביב גופם חומר נוזלי זוהר בעל צבע חום-אדום די דוחה שעטף את כל הגוף עד שנספג בתוך עור הנחש העבה שלהם, ואז היו מפרישים חומר חדש, כמו להבה רטובה. בכל פעם היתה קבוצה מהם יורדת, לפי התור, שותה ממימי האגם, חוזרת ופולטת אותם על חבריה שהיו בהנאה, כך נראה, מקציפים את החומר שעל גופם. להסתכל בהם באותו רגע, עשה תחושה של חריכה. גם איתם הסתדר המתורגמן. כולם היו שייכים למשמר מגיניו של השליט הכחול.

והיו גם, כמו בכל מקום, אלה שלא ראינו אבל הרגשנו שהם נמצאים. הסתכלות לכיוונם נתנה תחושה של עלטת מרחב. אפשר לראות אותם אולי, אם תתאמצו, כלומר את עלטת המרחב שלהם, בחלק הכהה של האגם. אותם ידע המתורגמן לתרגם, אך די בקושי, אם בכלל לסמוך על מה שתיאר בתור הדיבורים שלהם. הם היו יחידות העלית של השליט הכחול, שגם אותו, עד כמה שזכרתי, היה די קשה לראות.
והיו גם יחידות חיילי השדה שבאו כשכבר היינו בדרך החוצה, וגם הם ספק נראו ספק לא נראו, ספק להבות ירוקות ספק סופת עלים שבאה משום מקום, שהרי עצים לא היו בכל הסביבה, רק שיחי קוצים חדים ונמוכים, שחלק מהם גם תקשרו, תשאלו את המתורגמן.
"תשימו לב" אמרה עלוה "במה אנחנו שונים מכולם".
היינו היחידים שלבשנו עלינו מה שנראה כמו בגדים.
אמנם הייתי בטוח שלכל אלה שכמונו, הם לא מהפלנטה הזאת, יש מזקקי אטמוספרות, ידענו שיש ללוחמים גם מסננים מעופפים זעירים המנטרלים מסביבתם קרינות המרעילות אותם, אבל אלה לא היו בגדים.
"לא, עלוה, אל תעשי את זה. אנחנו לא יודעים איזה קרינות יש כאן, ואין לנו מסננים כמו ללוחמים. גם לא פרוות" אמר צבי. "רק הבגדים מגינים עלינו עד שניכנס למים". חפא אמר לנו שהמים הם טובים לגוף שלנו, גם מרפאים פצעים. פתאום חשבתי על הכחולה ועל חייזריות אחרות שפגשתי בעולם המדברי. מי יודע איזה חומרים עברו לי דרך גופן. בהלה עברה בי. ניסיתי גם להזהיר את עלוה. היא לא שמה עלינו.
"אל תסתכלו, אם לא נוח לכם" אמרה.
פתאום הרגשנו שהיא צודקת. בגדים לא היו מתאימים לכאן. הורדנו גם אנחנו.
ירדנו לאגם מהצוק, שווים לטבע הקוסמי שמסביב.

עירומים היינו בתוך המים, ועלוה הייתה מתגרה בנו, מסמנת לנו להתקרב ומושכת אותנו בידיים להתקרב יותר, ואז מתיזה עלינו מים, עד שבסוף תפס צבי את ידה האחת ואני את השנייה, אחר כך התחילו הליטופים, היא ליטפה את שנינו ואנחנו אותה משני צדדי גופה והיא נאנקה ואחר כך ינקנו אותה מעל ומתחת המים החמימים שלא היה אכפת לנו מה הם מכילים, והיא חיבקה אותנו ומשכה אותנו איש בתורו אל חביונותיה שמתחת למים וכל הזמן הייתה נאנקת, ואני זוכר רק אושר עילאי.

אחר כך יצאנו עם ידידנו המתורגמן לטיול נוסף באזור, וכשהתקרבנו חזרה למקום שבו חנו כל הכוחות, חיכה לנו בדרך סטולי הגנוב, ובישר לנו שני דברים: שהכחול חזר, ושחפא מודאג, מאוד מודאג.

This is roughly what the hot lake we went to looked like, this is how we saw it from the cliff before we went down to it.
Not all the living creatures that gathered there during all the hours we were there entered the picture, some dipped in the lake, some even drank from it. It seemed as if from this lake came the supply of life to all who were in this region of the planet.

During the hours we were there, we tried to divide all the bustling life that was around us into divisions that would help us identify, make some order in the cosmic chaos. I remember us trying to do that on almost every inhabited planet we came to, but whenever we seemed to be able to classify the creatures of the universe into classes, something was always discovered that devoured our cards.
On Earth there is a very clear division between humans, the species that has the mind, control, power, technology and everything, to the rest of the animals, who do not approach the level of human intelligence and are unable to think, control technology, direct themselves, be in control.
חפא claimed that man on Earth robbed the reserves of intelligence from other animals, thus creating his only rule on the planet. Man is the European football tycoons clubs of life on the planet. There is him, and there are the "other animals". There is no third "authority" in the middle. In other planets, especially those that are close to the federation centers or have a lot of visitors, this is not the case.
There are, and we have seen them also in that planet, especially by the lake, "stupid animals," "unthinkhing" creatures, acting by nature and by instincts. The creatures that when we, or someone like us approached, they ran away or let pet them, but did not feel like they had any insight.

Others were, like the brown furry ones who were two-legs walking with mole faces, who you felt the intelligence in their movements, the way they behaved with each other, knew each other. They went in and out of the water, splashing water on each other, doing swimming competitions. But we did not feel like we knew how to communicate with them, or that they were interested in communicating with us. Maybe we were looked to them like "stupid animals." We tried to ask the interpreter to translate them, and he did not know. They were not "animals" but could not be called "human" either. Somehow we felt they very much did not want us to approach them. There were also others, who did communicate with us, or we felt that they were trying to communicate, such as the little blues, those with like a white beeping mouth in a place where "there should be" a head and with scales or thorns in the middle of their bodies. They were much smarter than a normal animal. But even those little bluse, the interpreter did not exactly know how to translate.

We understood that the interpreter knows how to translate only those who speak the languages ​​learned in the high schools of the galaxy, that is, those who themselves have ever learned to use these languages. Such were we, the Adamites , and such were also the "ruler warrior" groups that were there as well. In fact, in their form they are the least similar to humans. Some of them were thorny balls that bounced-like rolling on the rocks. they were hanging on a wall above the lake, inhaling-breathing its steam, bouncing up and down every time in a panic when a drop touched them. With these the interpreter, whose head was also a bit like a thorny ball, did communicate excellent, and passed on to us details like from what distance they came, and what their world looked like. Images from the same world passed through us on a telepathic screen-like in the brain. And there were the fire-snake worms, which secreted around their bodies a glowing liquid substance with a rather repulsive brown-red color that enveloped the whole body until it was absorbed into their thick snake skin, and then they were secreting a new substance, like a wet flame. Each time a group of them would descend, in turn, drink from the waters of the lake, repeat secreting it out on its members who were in pleasure, it seemed, whipping the secretion on their bodies. Looking at them at that moment, made a sense of scorching. With them the interpreter got along also. They were all among the Guardians of the Blue Ruler.

And there were also, as everywhere, those we did not see but felt they were there. Looking in their direction gave a sense of space darkness. You can see them perhaps, if you make an effort, that is, the darkness of their space, in the dark part of the lake. The interpreter knew how to translate them, but quite hardly, if to trust what he described as their speech. They were the elite units of the Blue Ruler, him, too, as far as I remembered, it was quite difficult to see.
And there were the field soldiers' units that came when we were already on our way out, and they too could hardly be seen, doubtly as green flames, doubtly as a leaf storm that came out of nowhere, for there were no trees all around, only sharp, low thorn bushes, some of which also communicated, ask the interpreter .
"Pay attention," said Alva, "in what are we different from everyone else."
We were the only ones who were wearing what looked like clothes.
Although I was sure that all those like us, they are not from this planet, have atmospheric distillers, we knew that the warriors also have tiny flying filters around them, that neutralize radiation that may poison them, but these were not clothes.
"No, Alva, do not do that. We do not know how high the radiation is here, and we do not have filters like the warriors. Neither are furs," said Zvi. "Only the clothes protect us until we will get into the water." חפא told us that water is good for our body, it also heals wounds. Suddenly I thought of the blue female and other aliens I had encountered in the desert world. Who knows what substances have passed through my body. Panic passed over me. I also tried to warn her. She did not gave us a shit.
"Do not look, if you are not comfortable," she said.
Suddenly we felt she was right. Clothes are not fit here. We tooke it off too.
We descended to the lake from the cliff, equals to the cosmic nature around.

We were naked in the water, and Alva teased us and motioned for us to come closer, pulling us by the hands to come more closer, then splashes water on us, until finally Zvi grabbed her one hand and I grabbed the other, then the caresses began, she caressed us both and we her on both sides of her body and she moaned and then we were sucking her above and below the warm water that we didn't care what it contained, and she hugged us and pulled us each in turn into her hiding places under the water and all the time she was moaning, and I remember only supreme happiness.

Then we went with our interpreter friend for another trip in the area, and as we approached back to the place where all the forces were camped, "The stolen" Stoli was waiting for us on the way, and told us two things: that the Blue had returned, and that חפא was worried, very worried.

פוסט משוחזר ומחודש של ההיסטוריה האלטרנטיבית, המקור נכתב ב19.10.2006.

שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה
זֹאת הַשָּׁעָה שֶׁהַמִּשְׁמָרוֹת רְפוּיִים.
שָׁלוֹשׁ בַּלַּיְלָה
כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ, קוֹרִים מִפְגָּשִׁים.

כך שרה להקת "עידן הפלסטיק" המחתרתית, את השירים שלה לא שומעים ברדיו, ומשמר המדינה מחפש את החברים שלה, העוברים ממקום מסתור למקום מסתור, ומופיעים מדי פעם בפעם בהופעות פתע במקומות לא צפויים. נותנים שיר אחד (השירים הפופולאריים הם "בואי נקבע פגישה בשלוש בלילה", "נוקטורנו" ו"אינטראקציה"), ועוד אקורד או שניים, ונעלמים. הרבה שמועות יש על הלהקה הזאת, אף אחד לא יודע מי הם באמת.
וכולם יודעים את המקומות שבהם מתקיימים המפגשים האלה, בין הגבולות, מפגשים אסורים בין תושבים, תושבות של המתחמים שהמעבר והאינטראקציה ביניהם אסורים ביום, אלא אם יש לך היתר שבשבילו צריך ים של פולסות* מוזהבות, ואם יתפוס אותך סיור של המשמרות מנסה לעבור או ליצור אינטראקציה, יעבירו אותך ישר אל מחנה המותוים שבהר שאת שמו אין מזכירים. יש גם את האפשרות "לארח", כמו ששיר אומרת, "לנצל את מה שבורכת בו בין הרגליים. נכון שהם מגעילים, הכי מגעילים, מסריחים והכל, תתעלמי. הם המפתח היחידי". עלוה פחות זורמת עם זה.
קטע מרחוב בצלאל, הרחוב שתוחם את האיזורים בירושלים, בין איפה שהיה פעם "בית העם", שכיום הוא מטה של המשמרות, לבין איפה שהיה "בצלאל" וכיום יש בניין ריק, הוא ה מקום של המפגשים בירושלים. ביום, מלא שם רכבים של המשמרות הנכנסים ויוצאים מן המטה ומרחבת בניין אחד שמולו. יש שם גם תחנת מעבר שדרכה עוברים אלה שיש להם היתר, בין "האיזור" שבו גרים בעלי התפקידים והמוגנים' וגם סטודנטים שלומדים בקמפוס הסמוך**, לבין שאר העיר. אין סיכוי לנסות לעבור משם אל "האיזור" או לאן שהוא. בשלוש בלילה, שעה שאנשי המשמרות ישנים, זה עולם אחר, מלא רחשים, רמזים, קולות סמויים, מראות שאט אט מתגלים.

לשם מגיע לאחרונה גם צבי, מן המאפייה בשכונת בית ישראל שבלב "האזור הצפוני", רכוב על האופניים שקיבל מאז הפכו אותו לשליח, אחרי שנעלמו שלושת הקודמים שיצאו באותה שליחות, להביא את "לחם סאמט" המיוחד ללקוחות הנאמנים שברחביה. עכשיו הוא גם עובד בחנות המאפייה, מאז שאפרים סאמט, שהיה האחראי על חנות המאפייה, גוייס למשמרות, למורת רוחו של הדוד, מיכאל סאמט בעל המאפייה. עכשיו העבודה יותר קלה, והוא לא מוכר לבדו, נמצאת שם גם ברכה שהיא מעין בת מאומצת של מיכאל. אבל העיקר האויר הרענן, הוא כבר לא צריך להיות חנוק בחום של התנורים שיש כל הזמן באולם הפנימי. אביב עכשיו, ולצבי שכבר שנה הוא כאן, יש פתאום שעות של ערנות בלילה, שעות חופשיות, משהו חדש נדרך בו כשהוא יוצא עם האופניים אל מתחם הגבול, מתחם המפגשים.
בהתחלה אין רואים אף אחד, בהלה תופסת אותו. אפרים בעצמו אישר, כשביקר במאפייה, עם המדים של המשמרות, שבשעה הזאת אין מצב שמישהו מהם ער. הם גם יודעים על המפגשים, אבל בשעה הזאת הם לשינה קוראים קדוש קדוש קדוש ואף אחד לא יגרור אותם לחילול קודש, אפילו תנחת חללית מלאה ב'לפטיסטים' (אויבי הסדר העולמי, האחראים למצב המשתפים פעולה עם חייזרים מפיצי נגיף). ככה אפרים אמר, אבל איזו שטות לסמוך על הבנאדם הזה, אולי הוא אמר את זה רק כי ידע שאתה שומע, בהחלט הוא אחד שמסוגל. אבל תוך רגעים מתמלאת החשכה במלמולים, קולות, מלים, מדברים, שורקים, רומזים. אתה מתחיל לזהות שאתה לא לבד. יש עוד אופניים. עוד אנשים, המון, בעצם. משני צדי הרחבה שמבדילה ביום את האיזורים. שלוש בלילה זה עולם אחר. אין שם גדר, יש כאלה שבאים אפילו עם חולצות לבנות, אחרים נזהרים. לפעמים יש גם כאלה שתופסים עוז ועוברים את הקו המסומן בבירור באמצע הכביש. חלק אפילו נשענים על רכבי המשמרות החונים בדיוק באמצע הכביש, משחקים ביניהם מחבואים. בחורים, בחורות, וצבי זוכר פתאום, בעצם הוא זוכר כל הזמן, את הבחורה ההיא המוזרה, הרזה כמו ציפור, עם שיער שחור קצר, שרגע אחרי שיצא מהחנות בלב ה"איזור" לשם הביא את ככרות 'לחם סאמט' האחרונים שנותרו לאותו יום, הופיעה פתאום על אופניו שלו, אותן השאיר בחוץ, מתנצלת שגנבה אותם. יש סיכוי, הוא די בטוח בעצם, שגם היא מגיעה בשעות האלה לכאן, אל קו המפגשים האסור.

גם בעלוה מתעורר משהו בלילות האחרונים, וכבר לא יכולה לכלוא את זה. אחרי שלושה חודשים, מאז ינואר, שבהם לא יצאה כמעט מהבית חוץ מכמה פעמים, כמו הפעם ההיא שבה גנבה את האופניים והחזירה אותן מיד, היא הרי לא תצא מכאן. ובטח שאינה מעיזה להתקרב לקו המפגשים, אחרי אותו לילה משפיל אצל איש המשמרות ההוא שהיא נדלקה על העיניים היפות שלו והלכה איתו אל הבית שלו, או מה שנראה לה כמו תחנת משמר קטנה באחת הסמטאות הקטנות שמצפון לקו. אפילו שיר, שאירחה חופשי את כל המשמרות, "תחת כל עץ, תחת כל שיח רענן", אמרה לה "בשום פנים ואופן לא איתו. את שומעת? בשום פנים ואופן!" אבל היא סיפרה לעצמה שהיא הולכת בשביל הסיכוי לקבל שיחת טלפון עם המשפחה שלה במושב, לא ידעה אפילו אם הם עוד שם ואם הם בכלל חיים, והשאירה את שיר לבדה, ומאז לא ראתה אותה וחברות אמרו שהיא נעלמה. ואחר כך החמיקה בסמטאות, ההתקלחות בצינור גומי שראתה באחת החצרות, מתעלמת מהקור, מהיותה עירומה בחוץ, רק להתנקות, להיטהר מכל הזוהמה שההוא השאיר על הגוף שלה לפני שדחף אותה מהדירה "כי ההשגחה באים", בקושי נתן לה זמן להתלבש וכמובן שהוא לא נתן לה לעשות שום טלפון. ואחר כך הייתה חולה וגם אחר כך נסגרה בביתה וברחובות הבטוחים המוכרים לה. עד הלילה הזה שבו מצאה את עצמה מתגברת, חוזרת אל קו המפגשים. ואז היא פתאום ראתה את הבחור, אותו הבחור החמוד עם האופניים וידעה שאיתו היא רוצה להיות, ולא רק הלילה.

צבי עבר לגור עם עלוה בדירת מרתף ברחביה, שם חיו כשנתיים ושלושה חודשים וביום יום חילקו דואר לתושבי "האזור" שעדיין קיבלו מכתבים. את הדואר אספו בסניף הדואר ברחוב שופן, מול תיאטרון ירושלים הנטוש. במלחמה שפרצה בין המותווים ימין למותווים שמאל הוצת ביתם והם מצאו מקלט בשכונה הצפונית נווה יעקב, אליה הביא אותם נהג משאית שאסף אותם בדרך. גם בה חילקו לתושבים את מעט הדואר שהגיע, עד שכעבור ארבע שנים איתר אותם סטולי הגנוב ואסף אותם בחלליתו והם נסעו אל נקודת המפגש של חבורת חפא.

* פולסות הן המטבעות שהחליפו את הכסף הקיים לאחר השתלטות האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו. קשה מאוד להשיגן.

** בהיסטוריה האלטרנטיבית מעבר מדעי הרוח והחברה של האוניברסיטה העברית מגבעת רם להר הצופים ב1981 לא התבצע, והמבנים שנבנו בהר הצופים משמשים כעת להעלמת עצורים, וזה ההר שאת שמו אין מזכירים. 

בשנות ה70, שנות 'המלחמה הקרה' בין שתי המעצמות: ארה"ב ובריה"מ, הדאגה העיקרית בעולם הייתה מפני מלחמה אטומית שתפרוץ ביניהן ותשמיד את העולם. לכן השיר Calling ocuupants of interplanetary craft קרא לשוטר בינכוכבי שיפתור את הבעיות שבני האדם לא מסוגלים לפתור בעצמם. נראה לפעמים שישראל היום זקוקה לשוטר כזה. בהיסטוריה האלטרנטיבית שמתחילה מ1977, הפתרון ניתן באמצעות התערבות בינכוכבית כזאת, בראשותו של חפא שקיבל כוחות משליט הגלקסיה הכחול, ואיתם הוא פשוט ניטרל את כל הפצצות בעולם. אף פצצה שבעולם, אטומית או קונבנציונלית, לא יכלה לפעול. כך איבדו כל מוסדות השלטון בעולם את השפעתם ולחפא נראה היה שקל יהיה לכונן את העולם שלו, השוויוני והצודק, באמצעות עוזריו הנאמנים, אנחנו, והכלים שבנינו על פי הוראתו ובסיוע הכוחות הקוסמיים ששלח לו הכחול. נראה שאנחנו היינו עסוקים יותר בהנאות ממה שנתן לנו הכוח הרב שקיבלנו, בטיולים בעולם ובהשתתפות בהופעות רוק, מאשר בדאגה להנחלת הצדק בעולם.

במציאות, חפא נחת לבדו, הסיוע שהובטח לו מהכחול לפני שזרק אותו מהחללית אל הארובה לא הגיע מעולם, ואחרי שנה ו9 חודשים עזב חפא את הארץ שבה לא בדיוק הבינו אותו, ונסע לחפש את משפחתו האבודה באקוודור. החבורה שהייתה סביבו התפזרה ורק אני, צבי וסטולי הגנוב נשארנו בקשר. חפא חזר אחרי כמה שנים לארץ, ומעולם לא סיפר לנו הכל על מה שהיה בנסיעתו, אך הבנו שאת משפחתו הוא לא מצא. הוא התחיל להרצות לאנשים, בניסיון להעניק להם את נקודת ראותו על היקום. הוא גם ניסה ללא הצלחה לפתח לבדו את המכשירים שיעזרו לו להעביר את נקודת הראות הזאת, ללא עזרתו של הכחול שעל פי מה שהיה ידוע לחפא, נכלא ב'מעצר בית מערכת-שמשי' בגלל ניסיונו לחולל הפיכה בפדרציה הרחוקה כל כך מאיתנו. 'המלחמה הקרה' הסתיימה באמצע שנות ה80 בזכות גורבצ'וב ורייגן וברית המועצות התפרקה ב1991. חפא טען והאמין שידם של החיצוניים הייתה בכל זאת בדברים שקרו, משום שגם הם חוששים מהחרבה גרעינית של כדור הארץ, שתשפיע על מערכת השמש ואולי גם מעבר לכך, ותפגע בנכסים שיש להם במרחב הקוסמי הקרוב, ולדעתו הם יתערבו שוב בכל מצב שבו תהיה סכנה גרעינית. מדמוקרטיה, זכויות האדם וצדק חברתי, פחות אכפת להם כל עוד המצב לא מגיע לכדי סכנה גרעינית. ב2008 החליט חפא לשוב אל החלל. סטולי הגנוב התלווה אליו ביציאתו למסע, וחזר לבדו.
בהיסטוריה האלטרנטיבית נהנינו מהשלטון שלנו בעולם עד 1985, אז התפרץ האופל הגלקטי שהדיח את השליט הכחול ובטרם הגיע לכדור הארץ הורה חפא לכולנו, בשעה שנמצאנו איתו על חוף הכינרת, להתפזר ולהיעלם בעולם עד שיקרא לנו ויאסוף אותנו אל נקודת מפגש שלא היה לנו שום מושג באותו רגע איך נוכל להגיע אליה. החלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית, שנכתב בין מרץ 2005 למרץ 2006 תיאר את קורותי בעיר סמוכה לחיפה, שהפכה להיות עיר המותווים ובה פרץ המרד הראשון נגד האופל הגלקטי ומשתפי הפעולה שלו, שניסו לכלוא את כל המותווים בגטו. בהיסטוריה האלטרנטיבית, השפעתן של המעצמות בעולם שהופסקה על ידי חפא, לא חודשה והאופל הגלקטי שלט שלטון ישיר על כדור הארץ, דרך ממשלות בובה שלא הותר להן לשתף פעולה אחת עם השנייה או להקים ארגון בינלאומי כלשהו. כל מדינה הייתה לעצמה, כל אזור היה לעצמו. לא הייתה 'ארצות הברית', לא הייתה 'אירופה', לא היה או"ם, בקושי הייתה ישראל, שגם היא חולקה לאזורים והמעבר בין אזור לאזור היה קשה ומסוכן. כך הייתה תל אביב, לכאורה 'מדינת תל אביב החופשית' והיו מדינות ירושלים (שבעצמה הייתה מחולקת בין אזורי הצפון והדרום והקו עבר באמצע הרחובות בצלאל ובן יהודה), בית אל, הצפון והדרום. הפלסטינים 'נעלמו' ולא ברור גורלן של המדינות הערביות. נראה שגם בהן קמו שלטונות משיחיים, העולם בכללותו הפך לעולם דיסטופי ומפחיד, עד שסטולי הגנוב ואיתו כוח חילוץ מצא אותי, רגע לפני שעמדתי להימסר לידי שלטונות האופל הגלקטי, ונסענו בחלליתו עד לנקודת המפגש עם חפא.
בחלק השני שהחל להיכתב מ2006 ונכתב עד היום, סיפרתי מה היה בהמשך, ושילבתי את סיפורם המקביל של צבי ועלוה אחרי ההפיכה של כוחות האופל הגלקטי. צבי הגיע באותו ערב לירושלים בטרמפ עם טיולית נוער שחזר מפסטיבל שלום בסוריה, והתחבא במשך שנה במאפיית 'סאמט' שבאזור הצפוני של ירושלים, מחופש לחרדי. עלוה שהגיעה ממושב בשפלה בתור סטודנטית נתקעה ברחביה שמדרום לקו החלוקה, ופגשה את צבי כשנשלח על אופניים להביא את 'לחם סאמט' המיוחד ללקוחות הנאמנים ברחביה. במפגש הראשון ביניהם היא ניסתה לגנוב ממנו את האופניים אך התחרטה. בהמשך הם עברו לגור ביחד. בינתיים המותווים שהמרד שלהם התחיל כהצלחה ענקית, התפלגו ל'מותווים ימין' שביקשו להמשיך לשתף פעולה עם האופל הגלקטי, ו'מותווים שמאל' שדרשו להמשיך במלחמה. במהומות שפרצו בעקבות הפילוג הוצת המרתף שבו גרו צבי ועלוה ברחביה והם מצאו מקלט בנוה יעקב שמצפון לירושלים, שם איתר אותם סטולי הגנוב והביא גם אותם לנקודת המפגש. כשחזרנו בסופו של דבר לכדור הארץ כדי לשחרר אותו מכוחות האופל, מצאנו עולם הרוס, מוצף במים שבו ריכז השלטון המשיחי שקם בינתיים על אדמת ישראל את כל החופשיים במחנה על חוף לטרון שנוצר עקב שטפונות שהטביעו את כל מישור החוף. כוחות 'האופל הגלקטי' אמנם התחילו לסגת משלטונם הישיר בכדור הארץ, אך המשטרים המשיחיים שקמו תחת חסותם בהשתתפות 'מותווי ימין' המשיכו לעשות את מלאכתם נאמנה, ובמה שנותר מאדמת ישראל עלה לשלטון משיח ושמו אפרים סאמט – אחיינו של בעל המאפייה בה הסתתר צבי בעבר. בשלב מסויים הבינה כל החבורה של חפא שהיא נמצאת בהיסטוריה אלטרנטיבית, ורוב אנשיה ניצלו הזדמנות חד-פעמית ונדירה שניתנה להם, ביום שנחתנו שוב על כדור הארץ, לחזור אל מהלך ההיסטוריה 'המוכר' שהתחיל מ1977. נשארנו רק חפא, סטולי הגנוב, צבי, עלוה ואני ומכאן והלאה התמקד הסיפור בנו. באותו ערב נחטפנו על ידי 'ידידים' חזרה אל החלל, כדי לחכות על כוכב לכת במערכת סמוכה (11.5 ש"א מרחק מוערך) בו חנו כוחות 'הכחול', עד שיגיע 'הכחול' ויאשר לחפא הזרמת כוחות לשחרור כדור הארץ ולשיקומו. בסופו של דבר הודיע לנו הכחול שהחליט לא להציל את כדור הארץ, מכיוון שחוזי העתידות המקצועיים שלו הודיעו לו שכדור הארץ בסבירות גבוהה להיעלם באופן פתאומי בקרוב, והם אינם טועים לעולם. הוא הציע לנו כוכב לכת אחר, דומה להפליא לכדור הארץ, ולאחר משא ומתן הסכים שנחזור לכדור הארץ בחללית ענק דמויית מגף, בה ניתן , בסיוע מיכשור מיוחד, לאסוף דברים שונים בעלי ערך שנמצאו עדיין בעולם כדי להביא אותם לשימור במקום האחר. הוא לא הסכים שנציל גם בני אדם. כשטסנו מעל חוף לטרון, נפלה אצל כולנו כאחד החלטה לרדת מהחללית ולהישאר בכדור הארץ.
זמן קצר לאחר מכן, תוך כדי התחמקות משומרי המחנה אל מערה סמוכה, לאחר ש'כיבינו את ההילות' ונעשינו נסתרים מעיניהם, קיבלתי מכה בראש וחזרתי גם אני אל הזמן 'הרגיל', מחוץ להיסטוריה האלטרנטיבית. את ההמשך, הנכתב עכשיו, שמעתי מחפא, צבי וסטולי הגנוב בסוף אוגוסט כלשהו, כאשר חזרו גם הם אל הזמן 'הרגיל'.

הערה למי ששאל: בנימין נתניהו הופיע בחלק הראשון של ההיסטוריה האלטרנטיבית – בין 1977 ל1985, בתור עוזר של נגר שהתקין לנו רהיטים. בעולם בשלטונו של חפא, שבו הפצצות נוטרלו, גם דיבור דמגוגי ונוכלות לא עבדו, גם לא ידיעת אנגלית כנראה (כי כולם גלשו באינטרנט הטלפתי). בחלק השני, כנראה ששלטונות האופל הגלקטי לא הצטרכו סוכן-מקדם כמוהו, כיוון שמשלו ישירות על כדור הארץ והשתמשו באנשים אחרים, בשלב משיחי מתקדם יותר, לכן אין דרך לדעת מה עלה בגורלו.

בחזרה להיסטוריה האלטרנטיבית – רשימת הפוסטים עד כה

"אז תשמע, יש כנראה חדירה של מותווים על יד מחנה לטרון, אתה יודע, איפה שהיה המרד בראש השנה, כפר השלום. יש כאלה שאומרים שראו חללית ענקית נוחתת שם וממריאה"
"איך יודעים שאלה מותווים?"
"לפחות אחד מהם שראו היה לו 21 על המצח"
"אה, ואיפה הם עכשיו"?
"זהו שלא יודעים ולא בטוחים, אלה שטוענים שראו, זה שומרים טוענים את זה, ראו אותם נעלמים בשיחים ליד הים"
"מתי זה קרה?"
"לפני שלושה שבועות"
"שלושה שבועות ורק עכשיו מודיעים לי? הם עושים ממני צחוק?"
"זה מפקד המחנה, חשב שיטפל בזה לבדו, אולי קיווה שהם טבעו בים, לא יודע את הראש שלו, מאוד בוצי שם"
"קיווה, תיקוות יש רק בהמנון הקודם. אתה יודע מה אתה צריך לעשות…
"חכה, עכשיו מתברר גם שקבוצה של המיוחדת שהלכו לארוב להם במערות באזור, פשוט נעלמו, רק נעל של אחד מהם נמצאה"
"ואת זה מי דיווח לך?"
"הרמ"מ, ראש מטה המשמרות, מיד אחרי שמפקד המחנה דיווח לו"
"גם הדפוק הזה חושב שהוא יודע איפה הוא נמצא, אני יותר מדי פעמים אמרתי למטומטמים האלה והדגשתי בפניהם שדברים כאלה צריך להודיע לי. יותר מדי דיברתי. לא הייתי בכלל צריך לדבר אליהם. בכלל הייתי זורק אותם. שנה אנחנו כמעט בשלטון, והם ממשיכים לעבוד בראש הישן שלהם, לא מבינים שסדר המדינה השתנה. לא מבינים מה זה המשיח. שוב זאת הסנהדרין המטומטמת שאמרה לנו לרחם על זקנים. צריכים להפסיק לרחם, חלק מהם בכלל אני חושב לפטיסטים, גם בסנהדרין יש, נטפל גם בזה בקרוב. לא משנה, עכשיו תשמע, מה שסיפרת לי עכשיו, אני כל הזמן הייתה לי תחושה שמשהו יבוא, זה לא רק מותווים תשמע לי, זה החוצנים האחרים, לא שלנו, ששוב הרימו ראש ומתכננים משהו, אני מרגיש את זה, הם ביחד עם הלפטיסט הסמויים, ששמעו מהם שהחוצניקים שלנו עזבו, הקוס אמא שלהם, הנה, אפילו המסכן ההוא במחנה איך קראו לו עם השם הספרדי, זה שהוביל את המרד, ידע את זה. רק מהם הוא היה יכול לשמוע את זה, ויודע מה, אני לא אתפלא אם יש פה גם מהחבורה ההיא שפעם שלטה בעולם, בתקופה שכל הלפטיסטים הסמויים מתגעגעים אליה בסתר המסריח שלהם."
"חבורת חפא? אלה כולם מתו, אומרים. החוצניקים שלנו הרגו אותם כשהשתלטו."
"שום דבר לא מת עד שאתה רואה גוויה, הגיע הזמן שתלמד, ואלה של חפא בטוח לא מתו, אולי ברחו לחלל עם החוצנים המזדיינים שלהם, אבל אני מרגיש שהם עכשיו על כדור הארץ, חיים לגמרי, לפחות חלק מהם. לכל דבר יש לי הרגשות והן לא טועות. אתה עוד תראה. אגב, תדע שאחד מהם קלטתי שהוא עבד במאפייה של הדוד שלי, היה מוכר לי מהתקשורת, יעני התחפש לדוס. מיד אחרי שהחוצניקים שלנו הפילו אותם. רק אני קלטתי אותו אחי, אתה קולט את הקטע? רציתי לעשות לו מלכודת אבל בדיוק אז הוא נעלם. אז לא כולם ברחו, אולי אחר כך, אבל עכשיו הם שבו, אני אומר לך."
"אגב מה קרה עם הדוד שלך?"
"מה לא ידעת? קיבל התקף לב, אחרי שראה מה נהיה ממני. זה רגיש לו. גם לפטיסט, לפטיסט רך, לא מנוול. יש כאלה מעטים. ועכשיו פחות. עכשיו הוא זומבי במוסד שיקומי, שכחתי מה שמו. אני כמובן סידרתי לו את הכי טוב בירושלים, אה שמחה סידר לו. טוב, גמרנו לדבר עלי. עכשיו, מה שתעשה, דבר ראשון אתה נוסע לשם"
"למחנה לטרון?"
"למחנה אמו. אתה נוסע לשם עם הצוות שלך, ואני מתכוון ה-צוות, הכי טובים, חוקר וחוקר את זה כמו שצריך ולא עוזב את המקום עד שאני בא, יקח איזה זמן, יש לי עוד כמה דברים לסדר לא הרבה".
"ודבר שני?"
"הרמ"ם ומפקד המחנה אתה מפריד להם את הראש, עכשיו, עוד לפני שאתה יוצא, ומביא לי לכאן. ברחפת שיביאו אותם לפה. רחפת השם אפילו, לא אכפת לי, שיביאו אותם מיד. עכשיו אנחנו מתחילים לעבוד, כמו שהיינו צריכים מההתחלה. יש?"
"כן אדוני ומלכי המשיח".

בשלושת הימים הבאים המשיך חפא לעשות להם נתיבים, גם בתוך המחנה עצמו, עד שלמדו להסתובב שם כאילו טבעי, ואפילו בלי כיבוי הילות, למדו איך לא למשוך תשומת לב, להתערבב. מצאו בגדים מתאימים בין ערמות הסמרטוטים המסריחים שהיו פזורות בכל מקום. בערב היו חוזרים למקום שלהם על יד המערה, ומסכמים את ההתרשמויות ואת מה שלמדו. למדו להכיר את המבנים החשובים, למפות את השבילים, למדו איפה מאוחסנים המכשירים המשמידים, למדו להכיר את אורחותיהם של אנשי המשמר, שהיו הולכים מתנשאים, אדישים, עם כיפה גדולה רפויה על הראש, לחלקם בטן גדולה מלפניהם, הצורה בה התהלכו נראתה לכולם נינוחה מדי. "למה לא תמחק את כולם, עם רובה הברק שלך, כמו במערה"? שאל סטולי את חפא. "הם בני מוות". "כי הם אינם לבדם פה, יבואו עוד להחליף אותם. וגם יעלו על זה שאנחנו כאן" חפא גם הגיע למסקנה שיש עדיין אנשי אופל גלקטי באיזור, או לפחות ציוד שהם השאירו ונמצא בידי שומרי המחנה, ובוודאי גם בידי אלה שיבואו להחליף אותם אם יהרוג אותם. סטולי עדיין לא ויתר. "אבל בינתיים נרוויח זמן ונוכל לארגן את הכלואים, לפחות חלק מהם" "זה רעיון. אבל נצטרך גיבוי מהכחול למלחמה שתתחיל לאחר מכן, אם לא נפעל נכון רק נגרום ליותר הרוגים כאן. חוץ מזה אצטרך עוד מעט לחדש את מטען הברקים שלי" "מתי כבר יבוא הכחול הזה" רטן צבי. "פאק שלא קיבלנו כולנו רובי ברק, שם בכוכב" אמר סטולי וצבי חשב "זה לא הפאק היחיד".
מפעם לפעם היו חוזים באנשי המשמר תופסים מישהי מן הנשים העוברות בשבילי המחנה, או פשוט מסמנים לה והיא לא מעזה לסרב, והיו עושים בה את שלהם, אפילו במרכז השביל לעיני כל, לא טורחים להסתתר. כמה פעמים חשבה עלוה להתערב, אך צבי וחפא הזהירו אותה לא לעשות דבר. היא הצטערה לראות באיזה כניעות הנשים מקבלות את זה, היה לה רושם שחלקן אפילו באות במיוחד להיאנס על ידי השומרים, והבינה שכרוכות בזה כל מיני הטבות. זה הזכיר לה דברים מירושלים, גם אנשי המשמר היו דומים לאלה שהיו שם, גם אם יותר שמנים מבוגרים ורופסים מהם, אבל לא פחות חלאות מהם.

בכל יום הופיעו במחנה מודעות על עמודים, שהזמינו לדרשת ההודייה היומית שתינתן בבית הכנסת בפי ניצולים ממוות שקיבלו חנינה משמים, בכל יום הייתה רשימה אחרת, והם שמו לב שאולם בית הכנסת והרחבות שסביבו היו צפופים עד אפס מקום, ובכל המחנה לא נותר אחד שנפקד מהדרשות. לקח להם יום או יומיים להבין שזה לא בגלל שהדרשות היו כל כך פופולריות או מרתקות. כל הדרשות נפתחו בדברי תודה לקדוש ברוך הוא שנשמעו כמו תפילה חדשה שהומצאה לא מזמן, המשיכו בתשבוחות על חסדו של הקדוש ברוך הוא המעניש את החוטאים ומרחם על אלה שחזרו בתשובה, ולכן ריחם עליהם והראה להם שגם על פתח הגיהנום שערי תשובה אינם ננעלים, וסיימו בדברים על הביזיון שבמרדנות שכל עוד היא קיימת ולו במעט בליבות האנשים, היא מונעת מהמשיח, גם כעת לאחר שהומלך, להגשים את מלכותו. הטקסטים נשמעו כל כך דומים אחד לשני, שהיה ברור שלא הניצולים כתבו אותם. מישהו לא רצה לקחת צ'אנס. בתום כל הדרשות, הוקראה רשימה של אלה שילכו הלילה ל"תורנות עבודות תחזוקה". רשימת השמות נמשכה כארבע שעות, ולמרות זאת אף אחד לא זז מהמקום, ורק ברגע שסיימו את הקריאה, הרשו לעצמם האנשים להתפרק, ומסביב פרצו מעגלי הילולה של מה שנראה כשמחה מופקרת שהחבורה התקשתה להבין את מקורה. וזו הייתה גם השעה היחידה שבה הגברים התקרבו אל הנשים, כמה מהם אפילו התחבקו, התנשקו ורקדו, הרוב לא. אחר כך הבינה החבורה את השמחה של האנשים שלא נקראו הלילה "תורנות עבודות התחזוקה", ולא יצטרכו הלילה לישון בבורות שהם יצטרכו לחפור אותם, בלא שידעו אם בבוקר שלמחרת הם יקומו או שיהיו מכוסים בחול החפירות. חפא, צבי, עלוה וסטולי הקשיבו לדיבורי האנשים, בפה ובטלפתיה, ולאט לאט הבינו שהיה מרד בסביבות ראש השנה, ומיד אחריו קברו כ5000 מורדים בבורות שהלכו לישון בהם אחרי שהוכרחו לחפור אותם, ומאז הדבר הזה נמשך לילה לילה, ובכל בוקר נשארים מחציתם קבורים בחול. בהתחלה סיפרו שזה נגרם בגלל 'סופות נדירות שהשתוללו בלילה' (תוצאה נוספת של חטאי הכפירה ששלטה כל השנים בעולם). אחר כך הפסיקו לספר, כי אף אחד לא האמין אבל ממילא לא היה צריך את האמונה של אף אחד. עכשיו הבינו את הכל, גם את מספרן המועט יחסית של נשים, בעיקר צעירות, במחנה, כיוון שנשים רבות נלקחו מן המחנה עם דיכוי המרד למקום לא ידוע, הבינו גם את פעולתם של הדחפורים בלילה שבו הגיעו למחנה ובכל הלילות האחרים, גם את הצחנה שמסביב ועל מה הם דרכו בזמן הבריחה למערה, קרוב לקו המים. צבי חישב שאם זה התחיל בראש השנה, הוצאו מאז להורג לפחות חצי מיליון איש והוא התפלא איך אנשי המחנה שהם הרוב לא יכולים להתגבר על אנשי המשמר שמספרם מועט מהם, הדבר היה מתסכל ומתסכלים לא פחות היו דבריו של חפא כשסטולי הציע לטפל בהם, ויתכן שחפא ככלות הכל צודק, שיש בידי אנשי המשמר או מישהו מעליהם נשק של האופליים, רק זה מסביר איך המחנה נכנע להם כל כך בקלות. צבי גם תהה בציניות מה קרה ל'תוכנית השיקום' והחנינה עליהן הוכרז ואותה קלטו דרך המתורגמן, כשעוד היו בפלנטה, ממש לא מזמן. צבי חשב גם על זה, ששוב מנעו מהם החברים החיצוניים של חפא לדעת את כל הדברים האלה בזמן אמת, גם המתורגמן שהעביר להם תמונות טלפתיות מן המחנה כשהיו על הפלנטה בה חיכו לכחול, לא הראה להם דבר על הבורות האלה. הרי גם על נפילת מדינת המותווים והצפת עיר החוף שהתרחשה כשכבר היו בשפנדוזה והתאמנו לקראת החזרה לכדור הארץ ושחרורו, לא סיפרו להם. צבי תהה שוב עד כמה נאמנים החברים האלה לחפא ולהם, ומה באמת האינטרסים שלהם, וחשב שוב אם לא חכמים יותר היו שאר חברי הקבוצה שבחרו ברגע שהתאפשר להם לחזור אל הזמן הרגיל. אבל הוא לא דיבר על מחשבותיו, גם לא עם עלוה.

ופתאום הכל נפסק, והרמקולים הודיעו שלקראת ביקורו הצפוי של מלך המשיח אפרים סאמט, "שיבוא לעשות איתנו את חג הפסח", נפסקת תורנות עבודות התחזוקה, העונשים שנקבעו לאנשים (הרמקולים לא פירטו באיזה עונשים נוספים נענשו האנשים בנוסף לבורות, מי שידע ידע) כולם בטלים ומבוטלים ולכולם ניתנת הזדמנות שוב לעשות תשובה ולהתנער מחטאי נפשותיהם עד סוף האביב.
הרמקולים לא סיפרו לאנשים שכל המחפרות הטרקטורים והדחפורים במחנה ניזוקו באורח מסתורי, הם פשוט הותכו והפכו לחתיכות ברזל חסרות תועלת.  לא סיפרו שלמעלה מסרבים לספק כלים חדשים, עד שיסיימו את ביצורו של ארמון המלך המשיח בגבעון, עבודות הצפויות להימשך עד ראש השנה הבא. לא סיפרו על שומרי הכלים, שפשוט לא מוצאים אותם. הם נעלמו. באישון לילה. גם לא סיפרו לאן נעלם ראש המחנה, אבל נראה היה שהוא לא חסר במיוחד לאף אחד.

עובדי ניקיון שלא נראו כאנשים מתוך המחנה ניקו בקדחתנות את השבילים, סילקו את כל ערמות הפסולת וצבעו בלבן ותכלת את כל הקירות והעמודים בעיקר בלב המחנה. עמודים חדשים נוספו ואליהם הוצמדו כמעט על כל מטר תמונות ענקיות, בגודל טבעי, של מלך המשיח אפרים סאמט. עלוה הביטה בתמונות ושטף הרגשות לא נעימות עבר בה. היא זיהתה וגם זכרה את העיניים האלה, זכרה גם את הלילה שבתחילתו אמרה לשיר שהיא הולכת להתאהב בעיניים האלה ושיר הזהירה אותה שלא, בשום אופן לא הוא, והיא לא שמעה לה. כמעט התמוטטה אבל צבי הופיע לידה, נתן לה יד ושאל אם היא בסדר.