בלוג הצועד The VValker's blog

עוד מעט, לא להאמין איך עשיתי את הדבר הזה, איך סחבתי – אני פה 4 שנים.
וכמנהגי כל שנה, אני מסכם את השנה הבלוגית, המתחילה ב14 באוגוסט, יום עליית הבלוג, בהעלאתם מחדש של פוסטים נבחרים או קטעי פוסטים, שהיו משמעותיים לגבי לפחות, או ראויים להעלאה שניה. בשנים הקודמות בחרתי בדרך כלל פוסט לחודש. השנה, אני מרגיש, היתה שנה ייחודית בהסטוריה הבלוגית שלי, לטוב או לרע, ולכן הסקירה לא תתחייב להגביל את עצמה למספר זה או אחר של פוסטים או חלקי פוסטים שיועלו מחדש, היא תכלול יותר פוסטים ולכן אני מתחיל אותה קצת יותר מוקדם משנים קודמות.

השנה החולפת עמדה בסימן המתקפה וציד המכשפות נגד המושמטים, שהתחילה בדיוק בתקופה זו לפני שנה, ובניגוד לדמגוגיה ולשקרים שהזינו אותנו בהם, לא כוונה רק נגד אמנים ולא פגעה רק במושמטים-מרצון הבריאים , יעני "המשתמטים האמיתיים". ולמרות שהטונים קצת ירדו מאז, וגם אני כמעט לא כתבתי על כך בחודשים האחרונים, העסק הזה לגמרי לא נגמר וזה כולל גם מלחמה אישית שהתנהלה נגד הח"מ במקומות הלא צפויים (אבל בעצם אין דבר כזה 'לא צפוי').
ב23 באוגוסט אשתקד, בפוסט שאני גאה לציין כפוסט הנקרא (והמוגב) ביותר בכל הזמנים שלי, שכותרתו פשוט הלמה את האוירה שהיתה בימים האלו, כתבתי בין השאר את הדברים האלה:
"אילו עניינו המסורבים את מי שמנהל את המתקפה כהוא זה, כל הטרמינולוגיה של העצומות, המאמרים, כל מה שקורה כעת, היתה שונה. לא היו מדברים על "מי שלא שירת בצה"ל", ביודעם שמדובר גם על נכים, חולים, בעלי בעיות כלכליות בבית ("קב"א נמוך), רגישים ועוד אחרים שלא ניכנס כאן לפירוט. היו מדברים תכלס, לגופו של עניין, על רמאים ומתחזים. כי לכל השאר – היתה סיבה לא לשרת בצה"ל, או ו/גם לצבא היתה סיבה להשמיט אותם. או שלא. אבל הוא השמיט.
כי הממסד, ואלה המסקנות שהגעתי אליהן, צריך את המושמטים, לסמן ולהחזיק אותם כקבוצה מוחלשת של בני ערובה, בדיוק לעיתות כאלה, כמו עכשיו, כשכל מיני חשבונות פוליטיים בוערים מתחת לשולחן (שאלתם את עצמכם למה כל זה קורה דווקא כשאולמרט 'האזרחי', שבנו לא בצבא, הוא ראש ממשלה, ומישהו שם לב שציד המכשפות הנוכחי התחיל מרגע שהתמנה ברק לשר הבטחון?), וכשכולם נמצאים בחרדה מפני המלחמה הבאה, בעיקר מאז התגלו כל מחדלי הגנרלים והאדמירלים במלחמה האחרונה, כשהתסיסה החברתית גוברת, והמדינה מחשבת להתפרק.
אז טוב תמיד שיהיה קורבן להקריב אותו לריצוי האלים, להרגעת הציבור ולאיחוד השבט, מן הסתם לקראת המלחמה הבאה.
כי תמיד, לפני המלחמות, הקריבו קורבן, שלפו כבש ממכלאת הבקר. ואנחנו המושמטים, ושוב, לא משנה הסיבות, הן לא באמת מעניינות את מישהו, סומנו למכלאת הבקר המודרנית. ומכיוון שהם לא מבדילים, אז גם אני לא.
ויש כמובן את המתחסדים שמדברים על שירות לאומי. "אתה יכול לעשות שירות לאומי" הם מאנפפים.
אז כן, אני בעד. בתנאים ובאופן שאפרט בקרוב, ועם פיצוי למושמטי העבר, שלא יוכלו ליהנות מכל הפריבילגיות של שירות לאומי-חברתי, אם יהיה דבר כזה מסודר ונגיש לכל אחד כמערכת תחליפית, ותזכרו שכתבתי "אם יהיה" כי יש לי ספקות גדולים.
וזה גם לא חשוב, כי הרציונל של האנשים, שרבים מהם מופחדים, חושב בכלל על המלחמה הבאה, וזה לא שלא צריך לחשוב עליה, אבל שימו לב שאף אחד לא מדבר על מחסור בחיילים, אבל זה מה שמפעיל את התגובות האינסטנקטיביות שהופכות את הציבור, מבוהל ומתלהם ומבוהל עוד יותר, לחומה הכי חזקה בפני הנסיונות של אנשים כמוני להשמיע קול…
אם אתם, אלה שמשרתים, רוצים לראות שוויון בשירות, אז זה דבר אחד.
אם אתם רוצים את האורגזמה שבלהעניש אותנו על הזמן שלכם (רצון שמעיד שגם אתם לא אוהבים את הצבא יותר מאיתנו, הו פטריוטים גדולים), אני לפעמים מבין אותכם.
אבל אם זה "מצב המלחמה" שבו מפריע לכם שקיימים כאלה שלא יורים, אז תהיו כנים לפחות כמו המגיב שצילמתי לפני יומיים, בלי התייפיפויות של שירות לאומי ובלי נעליים, פשוט תגידו לנו כבר עכשיו מתי אתם מתכוננים לפנות אותנו למחנות ריכוז, כדי שנוכל להתארגן בזמן וכך לא נעכב אותכם בדרך למלחמה הקדושה שלכם, שהיא כמובן Ueber alles."

מעבר לגאוה שלי על תשומת הלב שהפוסט עורר, אני מקוה שהוא גם השפיע.
ואולי כדי לרכך מעט, כתבתי, כעבור יומיים, את הפוסט הבא:
"חכם סיני אחד אמר אמר:
"אילו ניתנו לי רק שתי פרוטות, הייתי בפרוטה האחת קונה קמח, ובפרוטה השניה הייתי קונה פרח.
קמח, כדי שיהיה לי איך לחיות.
פרח, בשביל שיהיה לי בשביל מה לחיות."

מדינה שרוצה לחיות, שרוצה להיות ראויה לחיות, צריכה לשמור על הפרחים שלה.
פרחים לא שומרים על הקיום. אבל הם נותנים ריח ויופי לחיים.
פרחים גם קל לרמוס. אין להם הגנה, הם אינם יודעים להגן על עצמם, הם אולי גם לא מסוגלים להיות במערכת היררכית וסמכותית, לא בנויים להסתגל.

אבל בלעדיהם, אף אחד לא יחיה במדינה הזאת.
כי לא יהיה בשביל מה.

ותחשבו על זה."