סיכום השנה ד': אוקטובר – משא התמונות 1

"הגוש הכחול, מתנשא לגובה עשרות מטרים, גלש-התקדם במורד הסלע הענק אשר למולו היינו עד שנעצר ונעמד עמידה אנכית.
זו היתה החללית הגדולה ביותר שראיתי אי פעם, וכבר ידענו מה תכליתה.
קיבלנו יממה כדור ארצית, לא יותר, זה מה שאמר לנו חפא אחרי התמקחות טלפתית ארוכה שרק הוא ידע עם מי הוא מנהל אותה.
אל תוך הדבר הזה, הענק הכחול, נאסוף את כל מי ואת כל מה שנרצה להציל מהתפוצצותו הצפויה של כדור הארץ, ושנספיק לאסוף במשך 24 שעות שבהן נקיף את הפלנטה… נוכל להעביר גם בניינים, ואפילו רחובות, יש בפנים ציוד מתאים לכך, ויצורים אשר מיומנים בעקירות של מבנים גדולים הם שמטיסים את "הכלי". אבל אין לנו יותר מדי זמן, וגודלו של הדבר הזה, ככל שהוא גדול, איננו בלתי מוגבל. גם הזמן שלנו.

24 שעות יש לנו, להציל חלק מהעולם ואת דין השאר לחרוץ להישאר לגורלו, לקבוע מי לשבט ומי לחסד (שטיבו בכלל לא ברור לנו)."
13/10/07 "בחזרה לזמן אפשר"

נבל שנפל

משא תמונות 1, 13/10/07
איזה יופי!! מי צייר? (הנבל הנופל מדהים!!) וגם העיגולים הלבנים בצד ימין של הציור השני! (המרקיזה פון או) (העיגולים הלבנים הם הנקבים בדף הקלסר עליו צוייר הציור, אי שם במאה הקודמת. גם הציור הראשון צוייר אז וגם שם אפשר להבחין בנקבים – רק הנבל שהוא תוספת מאוחרת).

סיכום השנה ג': ספטמבר – סיפור

19-21/9/07 (לזכר ש.מ. שנהרג בלבנון בדיוק בימים אלה לפני 25 שנה)

בדרך לקנות סיגריות עברתי הערב ליד הכיכר. אני תמיד עובר שם, כשאני הולך להביא סיגריות, או לקחת מכתבים מתא הדואר שבסניף הסמוך. האויר היה צפוף, משהו לא טבעי היה בחום הזה של שעת ערב, אולי זה כך תמיד בימים שבין כיפור לראש השנה. הבחנתי שמישהו עמד שם באמצע הכיכר, בין הספסל לאנדרטה. זיהיתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו לובש לבן. שמוליק, מהבניין שליד. הוא היה מופתע כשקראתי לו. "לא חשבתי שדווקא אתה תזכור אותי. מה אתה עושה פה?" "אני גר בסביבה, אתה לא זוכר, עברתי לגור חצי שנה לפני סיום י"ב"
"כן, אני זוכר, ישבתי אז על ידך"
"ולא באת לבקר אף פעם, לפני שעזבת, יא חנטריש".
כבר 25 שנה ששמוליק לא גר כאן. "הכי קטע שאתה בסוף נשארת כאן. אתה רואה מישהו לאחרונה?"
"לא, כולם נעלמו לי די מזמן. כאילו גם הם עזבו כמוך".

"צריך לעשות פעם מפגש מחזור של הכתה, מה?"
"איך הייתי רוצה שאיציק יבוא גם לבקר"
"הייתם חברים טובים. הוא גם דיבר עליך אז, כשעזבת. יש לו נדמה לי משרד לא רחוק מכאן"
"זוכר אותו עם הרוק הכבד? כמה הוא היה חולה על זה. כלום לא נותר לו מזה. הרבה מזה בגללי. אפילו למוסיקה של הילדים שלו הוא לא מתחבר. נורא עצוב". לא שאלתי אותו מאיפה לו פרטים כאלה. הנחתי שהוא יודע גם עלי. האויר נעשה צפוף יותר, עלטת מרחב המתינה בו.
"ידעתי עליך, עוד מקודם" הוא אמר, בלי שאמרתי כלום. "אל תרגיש לחוץ, אני לא כועס, תמיד ידעתי שלא תלך. הלוואי וגם אני לא הייתי הולך. לא היה שווה כל זה" הסתכלתי עליו מופתע "גם ראיתי אותך לפני כמה שנים כשכיסחת את ההוא ששלח אותי, זה שבינתיים הצטרף אלינו" "והשני, הוא בדרך" אמרתי. "זה יקח לו עוד כמה שנים" אמר שמוליק. "רק רציתי שתדע שמחאתי לך כפיים. אני ועוד חברים שאתה לא מכיר, יש לי שם הרבה חברים, אנחנו רואים הכל, ואני לא רוצה להגיד לך עוד מה אנחנו רואים. גם את הדברים שאתה כותב אני רואה, הרקע הסגול נקלט במרחקים. יופי, תמשיך ככה, בשבילנו, אלה שלא ראו".
"ושלא תחשוב, גם על עצמי אני כועס, למה הייתי צריך להוציא את הראש שלי החוצה, מהטנק. מאז שנים אני תקוע, עם אותו פגז, צמוד לאותו הרגע. לא יכול להוציא אותו מראשי. נכון שזה נשמע כמו שיר? שאלתי אותו אם יש לו גם שם גיטרה, כמו שהיתה. הוא לא ענה לאף שאלה ששאלתי.
"כמה רברבנים היינו אז" המשיך. רציתי להגיד לו כמה שאני מתגעגע לרברבנות הזאת, אך לא ידעתי באיזה שפה להגיד את זה. התמונות, השולחנות הירוקים ההם בכיתה היו חיים למולי, כמו באור של אמצע היום, אבל של אז, לא של עכשיו. זה אולי היה שיעור עם המורה הצעיר, בעל הזקן, אולי שיעור אחר. על השולחן הירוק שלי יש גרפיטי שציירתי, שורות שכתבתי בכתב סתר, "בלוג שולחני מהמאה הקודמת" ופתאום קולה הלגלגני-ציני של אביבה מזהיר את שמוליק "רק אל תושפע ממנו". שמוליק אומר "חבל באמת שלא הושפעתי ממך" ואני דווקא ניסיתי להשפיע, אני אומר. הייתי שם כדי לתת הזדמנות. צחק, את אותו הצחוק העבה מפעם, "אין דבר, לא הייתי נמלט מזה. כּוּל ואחאד המכְּתוּבּ שלו. אתה יודע מה זה אומר?" אחר כך אמר שהוא צריך עוד לבקר את אמא שלו, גם היא לא גרה כאן יותר., והזמן שלו הולך ואוזל אל תוך בקיע העלטה שבתוך החשכה. "לא תמיד מאפשרים לבקר. רק מפני שזה בדיוק 25 שנה היום" רציתי לשאול מי זה הם שלא מאפשרים, אבל הוא רק טפח-לא טפח לי על הכתף "תיקח בקלות, תהיה חזק, החיים זה לא כתה יב/3 בנוה שמשון" אתה מספר לי, רציתי לומר אבל הוא נמוג כל כך מהר אל תוך קבוצת תלמידי בית ספר מטיול שנתי שנחתה פתאום בכיכר ואיתו נמוגה עלטת המרחב על כל מה שהיה בה, ואני המשכתי בדרכי אל עוד פגישות צפויות עם זמנים קרובים יותר.
====
ואכן, היו, אך גם, באורח מיסטי, עם רוחות זמנים רחוקים יותר, אלה שאינם מתים לעולם.

"מרחקי הזמן ושינויי הרגש וצורות העלטה
וראיית הנולד
והדרכים של כל אחד" הגיבה אמירה הס (איפה היא לאחרונה?).
====

אני מאחל לכולנו

שיהיה בנו גם השנה הכח לא להשפיל מבט

להישיר עיניים מול הבאות.

למרות שבשנה הצפויה

לא יהיה קל לעשות את זה. רוחות הקרב שאין להימלט מהן

יקלו על הגנרלים והאדמירלים, הפוליטיקאים והפודלים בעלי המקלדת

שרוצים כל כך להוריד לנו את הראש.

הם וכל האספסוף המתלהם שהולך אחריהם. מחנה הרשע.

(אל תהיה להם חתימה טובה)

מולם, ולבדנו, שלא נשכח את עצמנו בשום רגע ורגע (למרות שיהיה קשה)

ולא נחטא בהשפלת מבט, גם ברגעי שיא הרעה.

כדי שלא נצטרך לבקש סליחה בשנה הבאה על החטא הגדול ביותר:

חטא הכניעה להם, חטא אי היות עצמנו.

ואסלח לעצמי אם חטאתי השנה בחטא זה, בבלי דעת. אני מאמין שלא, השנה.

ושכך יהיה גם בשנה הבאה.

Hold Your Head Up!
And if they stare
Just let them burn their eyes on you moving
And if they shout
Don't let them change a thing what you're doing

Hold your head up, hold your head up
Hold your head up, hold your head high

כך ב21/9/07, ערב כיפור. המלחמה נדחתה קצת, ואני, האם עמדתי בנדרים, בעיקר בעימות שמצאתי עצמי בו דווקא עם ב"ב (או שחשבתי כ) לשעבר?

למחוק תגובות ענייניות – זה למחוק אנשים – וזה פיגוע תרבותי

===========
אבל תודה לגוגל ישתבח שמו ובשם חופש הביטוי וזכות הציבור לדיון אינטליגנטי שנעלה מכל החשבונות האישיים/ אידיאולוגיים/ מיגדריים אור ווטאבר – הנה מה שצונזר (רק מה שחשוב באמת):

סיכום השנה ב': ספטמבר – שנה טובה לטובים

בהסטוריה בזמן אפשר, שנכתבה במקביל לאקטואליה בזמן הווה, היתה לנו דילמה:
אנשיו של שליט הגלכסיה הכחול הודיעו לנו שכדור הארץ עומד להיעלם "בקרוב. וזה יקרה לפתע פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין." כך גילו אנשי 'משמר הסורקים' שאינם טועים ב98.911% של המקרים. לנו הוצע "כוכב לכת חדש, מלא ימים ואיים ירוקים, דומה לכדור הארץ אך הרבה יותר יפה ממנו. כוכב לכת עם תנאים טבעיים זהים לכדור הארץ, אבל עדיין הוא לא זוהם ע"י כוחותיו ההרסניים של האדם. כבר באו לאסוף אותנו לחללית שתיקח אותנו לשם, כי אין הרבה זמן, גם כוכב הלכת שעליו אנחנו נמצאים כעת בסכנה, ואי אפשר להישאר עליו.
"אני רוצה חללית לכדור הארץ", אמר פתאום צבי. "אין לי כוכב לכת אחר. אם זה הגורל של כדור הארץ – שיהיה זה גם גורלי".
חשבתי על עצמי, ועל מה שנותר לי בכדור הארץ. הרבה זמן לא הייתי בו, והשנים האחרונות שהייתי בו היו ברובן קשות, רעות…
וכל הדברים שהשארתי במקום אחר, איפה שגרתי לפני שכל זה התחיל. מה בדיוק? האם נכסים של ממש? או זכרונות של ילדות ונעורים – והם יישארו כל עוד אני חי…
כדור הארץ גם לא נראה, בפעם האחרונה שביקרנו בו, כמקום שיהיה בו, אי פעם, מה שהיה.
ובכל זאת, משהו עמוק מאד קשר אותי למקום הזה. הרגשתי שצבי צודק. חיים במקום
אחר, זה נחמד אבל מזוייף. לעולם לא אהיה שייך למקומות האחרים.
"גוּר, אתה לא קולט" אמר איזה קול, כנראה המתורגמן. "זה לא משחק, זה לא מדע בדיוני… אין לך בחירה, אתה חייב, כי אתה האדמי הכדור ארצי האחרון."
רציתי להגיד לו – בשביל מה, בשביל שיהיה לכם מוצג האדמי-האחרון למוזיאון המינים ביקום שיש לכם? חפא סיפר לנו פעם על מוזיאון כזה שקיים בפדרצייה הגלקטית, מוזיאון שתופס שטח של כוכב לכת שלם, ואגפיו מופרדים לאִיים ירוקים שביניהם ים (רגע, זה לא מוכר, התיאור הזה?).
===============================
אתם, מה הייתם עושים?"

המגיב HorrificFaerie הבין את זה מאד אקטואלית, וענה לי אז: "הייתי עוזב, עם חרטה, אבל ללא ספק. אין שום דבר הרואי במוות במולדת אשר עתידה להישמד." נזכרתי בזה גם אתמול בעקבות דיון ברוח דומה שהתנהל בתגובות בבלוג של אי"א (שחבל שכמה מהן נמחקו בשל החלטה תמוהה שהיא כנראה סימפטום לשגעון כללי העובר על המדינה) ועדיין הדברים אקטואליים.

ב6 לספטמבר פניתי בפנייה נועזת למפלגת העבודה, בגלל הצעות חוק שנשמעו בשמו של אהוד ברק, שתפס טרמפ על גל רדיפות המושמטים (אם לא היה בין מחולליו) ותכנן להפוך אותם לאזרחים סוג ב':
"אם יש בכם עדיין שמץ של אמונה, שמפלגתכם היא, ככתוב באתר שלכם "מפלגה סוציאל-דמוקרטית" אשר "דוגלת במדיניות של פלורליזם ושוויון חברתי", הדבר אשר אתם חייבים לעשות בלי תירוצים ובלי פחד, הוא להעיף את אהוד ברק ולא אכפת לי איך. תמצאו איזה עברה שהוא עבר עליה בתקנון, תכלאו אותו בשירותים, תעשו הפיכה. ואם אינכם יכולים, תעזבו. כי זה ממילא כבר לא המקום שלכם, אם אתם מאמינים שהמפלגה שלכם צריכה להיות אחד הדברים האלה.
ואין שום זכויות קיום למפלגה שמחוקקת חוקים כאלה, לא תהיה גם זכות קיום למדינה שמבצעת אותם.כי לא רק שהצעותיו של אהוד ברק (אשר לינק אליהן נמצא למעלה) ירשמו את שם מפלגתכם לאותו דיראון עולם שאליו נרשמו מפלגת האפרטהייד בדרא"פ, המפלגה הפשיסטית באיטליה (ובינתיים לא נטפס גבוה יותר), אלא שגם:
– אין שום דבר סוציאל-דמוקרטי במניעת עבודה מאלפי, עשרות ואולי מאות אלפי אנשים ויצירת רעב וחוסר פרנסה.
– אין שום דמוקרטיה בחוקים שעוברים על חוק יסוד האדם, כבודו וחירותו.
– אין שום דבר סוציאליסטי או שוויוני או חברתי בחוקים שיפגעו בחלשים, בעניים, בנפגעי נפש, באנשים עם בעיות ואפילו הן קלות ובבני מיעוטים אשר הצבא ויתר עליהם, ויביאו להנצחת מצבם והרעתו.
– אין שום דבר שוויוני ופלורליסטי ביצירת מעמד של אזרחים סוג ב', ללא תקוה במדינת ישראל."
אולי, אני מקוה, שהדברים האלה, שאמנם לא הביאו להדחת ברק (גם לא ציפיתי שיביאו) בכל זאת השפיעו.

ב10 בחודש צחקתי על כלב החצר.

בערב ראש השנה איחלתי איחולים:

שנה טובה לטובים.
שנה רעה לרעים.
שנת פתיחה לסתומים.
שנת סליחה לראויים.
שנה נכונה לפוסחים.
שנת התפכחות לטועים.
שנת הבנה לתוהים.
שנת דרך לתועים.
שנת מציאה למחפשים.
שנת למידה לכולנו.

ושלא נאמר: שנה קשה מקודמתה.
ולכל מי שאהבו אותי
וגם אלה ששנאו:
ניפגש גם בשנה הבאה.

סיכום השנה א': אוגוסט – תחילתה של שנת המושמטים

עוד מעט, לא להאמין איך עשיתי את הדבר הזה, איך סחבתי – אני פה 4 שנים.
וכמנהגי כל שנה, אני מסכם את השנה הבלוגית, המתחילה ב14 באוגוסט, יום עליית הבלוג, בהעלאתם מחדש של פוסטים נבחרים או קטעי פוסטים, שהיו משמעותיים לגבי לפחות, או ראויים להעלאה שניה. בשנים הקודמות בחרתי בדרך כלל פוסט לחודש. השנה, אני מרגיש, היתה שנה ייחודית בהסטוריה הבלוגית שלי, לטוב או לרע, ולכן הסקירה לא תתחייב להגביל את עצמה למספר זה או אחר של פוסטים או חלקי פוסטים שיועלו מחדש, היא תכלול יותר פוסטים ולכן אני מתחיל אותה קצת יותר מוקדם משנים קודמות.

השנה החולפת עמדה בסימן המתקפה וציד המכשפות נגד המושמטים, שהתחילה בדיוק בתקופה זו לפני שנה, ובניגוד לדמגוגיה ולשקרים שהזינו אותנו בהם, לא כוונה רק נגד אמנים ולא פגעה רק במושמטים-מרצון הבריאים , יעני "המשתמטים האמיתיים". ולמרות שהטונים קצת ירדו מאז, וגם אני כמעט לא כתבתי על כך בחודשים האחרונים, העסק הזה לגמרי לא נגמר וזה כולל גם מלחמה אישית שהתנהלה נגד הח"מ במקומות הלא צפויים (אבל בעצם אין דבר כזה 'לא צפוי').
ב23 באוגוסט אשתקד, בפוסט שאני גאה לציין כפוסט הנקרא (והמוגב) ביותר בכל הזמנים שלי, שכותרתו פשוט הלמה את האוירה שהיתה בימים האלו, כתבתי בין השאר את הדברים האלה:
"אילו עניינו המסורבים את מי שמנהל את המתקפה כהוא זה, כל הטרמינולוגיה של העצומות, המאמרים, כל מה שקורה כעת, היתה שונה. לא היו מדברים על "מי שלא שירת בצה"ל", ביודעם שמדובר גם על נכים, חולים, בעלי בעיות כלכליות בבית ("קב"א נמוך), רגישים ועוד אחרים שלא ניכנס כאן לפירוט. היו מדברים תכלס, לגופו של עניין, על רמאים ומתחזים. כי לכל השאר – היתה סיבה לא לשרת בצה"ל, או ו/גם לצבא היתה סיבה להשמיט אותם. או שלא. אבל הוא השמיט.
כי הממסד, ואלה המסקנות שהגעתי אליהן, צריך את המושמטים, לסמן ולהחזיק אותם כקבוצה מוחלשת של בני ערובה, בדיוק לעיתות כאלה, כמו עכשיו, כשכל מיני חשבונות פוליטיים בוערים מתחת לשולחן (שאלתם את עצמכם למה כל זה קורה דווקא כשאולמרט 'האזרחי', שבנו לא בצבא, הוא ראש ממשלה, ומישהו שם לב שציד המכשפות הנוכחי התחיל מרגע שהתמנה ברק לשר הבטחון?), וכשכולם נמצאים בחרדה מפני המלחמה הבאה, בעיקר מאז התגלו כל מחדלי הגנרלים והאדמירלים במלחמה האחרונה, כשהתסיסה החברתית גוברת, והמדינה מחשבת להתפרק.
אז טוב תמיד שיהיה קורבן להקריב אותו לריצוי האלים, להרגעת הציבור ולאיחוד השבט, מן הסתם לקראת המלחמה הבאה.
כי תמיד, לפני המלחמות, הקריבו קורבן, שלפו כבש ממכלאת הבקר. ואנחנו המושמטים, ושוב, לא משנה הסיבות, הן לא באמת מעניינות את מישהו, סומנו למכלאת הבקר המודרנית. ומכיוון שהם לא מבדילים, אז גם אני לא.
ויש כמובן את המתחסדים שמדברים על שירות לאומי. "אתה יכול לעשות שירות לאומי" הם מאנפפים.
אז כן, אני בעד. בתנאים ובאופן שאפרט בקרוב, ועם פיצוי למושמטי העבר, שלא יוכלו ליהנות מכל הפריבילגיות של שירות לאומי-חברתי, אם יהיה דבר כזה מסודר ונגיש לכל אחד כמערכת תחליפית, ותזכרו שכתבתי "אם יהיה" כי יש לי ספקות גדולים.
וזה גם לא חשוב, כי הרציונל של האנשים, שרבים מהם מופחדים, חושב בכלל על המלחמה הבאה, וזה לא שלא צריך לחשוב עליה, אבל שימו לב שאף אחד לא מדבר על מחסור בחיילים, אבל זה מה שמפעיל את התגובות האינסטנקטיביות שהופכות את הציבור, מבוהל ומתלהם ומבוהל עוד יותר, לחומה הכי חזקה בפני הנסיונות של אנשים כמוני להשמיע קול…
אם אתם, אלה שמשרתים, רוצים לראות שוויון בשירות, אז זה דבר אחד.
אם אתם רוצים את האורגזמה שבלהעניש אותנו על הזמן שלכם (רצון שמעיד שגם אתם לא אוהבים את הצבא יותר מאיתנו, הו פטריוטים גדולים), אני לפעמים מבין אותכם.
אבל אם זה "מצב המלחמה" שבו מפריע לכם שקיימים כאלה שלא יורים, אז תהיו כנים לפחות כמו המגיב שצילמתי לפני יומיים, בלי התייפיפויות של שירות לאומי ובלי נעליים, פשוט תגידו לנו כבר עכשיו מתי אתם מתכוננים לפנות אותנו למחנות ריכוז, כדי שנוכל להתארגן בזמן וכך לא נעכב אותכם בדרך למלחמה הקדושה שלכם, שהיא כמובן Ueber alles."

מעבר לגאוה שלי על תשומת הלב שהפוסט עורר, אני מקוה שהוא גם השפיע.
ואולי כדי לרכך מעט, כתבתי, כעבור יומיים, את הפוסט הבא:
"חכם סיני אחד אמר אמר:
"אילו ניתנו לי רק שתי פרוטות, הייתי בפרוטה האחת קונה קמח, ובפרוטה השניה הייתי קונה פרח.
קמח, כדי שיהיה לי איך לחיות.
פרח, בשביל שיהיה לי בשביל מה לחיות."

מדינה שרוצה לחיות, שרוצה להיות ראויה לחיות, צריכה לשמור על הפרחים שלה.
פרחים לא שומרים על הקיום. אבל הם נותנים ריח ויופי לחיים.
פרחים גם קל לרמוס. אין להם הגנה, הם אינם יודעים להגן על עצמם, הם אולי גם לא מסוגלים להיות במערכת היררכית וסמכותית, לא בנויים להסתגל.

אבל בלעדיהם, אף אחד לא יחיה במדינה הזאת.
כי לא יהיה בשביל מה.

ותחשבו על זה."

שני עולמות/ אגדה למוצאי שבת

בראשית בראו אלוהים שני עולמות בצלמם כדמותם. את שניהם בראו אלוהים בו-זמנית, ואולי יותר נכון לומר, מכיוון שעדיין לא בראו את הזמן, אין בכלל משמעות לשאלה מתי נבראו העולמות. את העולם הראשון בראו אלוהים בשבעה ימים, והוא סגור וצורתו צורת ביצה, ובתוכה שמים ממעל וארץ מתחת, ומה שבשמים לנצח בשמים – השמש, הירח, הכוכבים, הציפורים והמלאכים ומה שבארץ, על הארץ – החי והצומח והדומם למינם, והאדם מושל בהם, זכר ונקבה בראום והכל קבוע ואינו משתנה מן הימים ועד סוף הדורות, והעולם הזה סגור וצורתו צורת ביצה.
את העולם השני בראו אלוהים והוא פתוח לגמרי, אין לו גבולות, אין לו צורה והוא איננו נגמר, איננו מתעצב, אלא הוא מתפשט ומתהווה ומשתנה ומתכלה ונולד ללא הרף, כמו בצק שהוא נלוש ונלוש ואינו נאפה לעולם.
אף לא לאחד מיושבי שני העולמות סיפרו אלוהים קיומו של עולם השני. וכל אלה שחיו בעולמות האמינו, כל אחד לעצמו, שעולמו נברא יחידי לפני הבוראים.
כשהרגישו אלוהים שדי להם ומיצו את עצמם בסיפורי שני העולמות, עזבו אותם אלוהים לבד. מכיפת הביצה של העולם האחד, הסגור, הם יצאו, במוצאי היום השביעי מתחילת הבריאה שלו (הימים שבו היו ארוכים בהרבה מהימים שאנחנו מכירים היום, כי לא השמש ולא שום דבר אחר לא מיהר), עברו דרך החורים הבלתי סגורים שבבצק העולם השני, המלאים חומר אפל, ונגוזו אל מרחבים אחרים, לברוא בהם עולמות חדשים, מסוגים אחרים.
דרך הפתחים שבקליפת הביצה העליונה וחורי החומר האפל שבבצק, התנגשו אז שני העולמות שהשאירו אלוהים, שלא היו שם כדי לראות את ההתנגשות שבאה כתוצאה מעזיבתם, וכל מה שבעולם האחד התנגש עם כל מה שבעולם האחר, ומאותה נקודה שבה התנגשו הדברים נוצר הזמן שאנחנו חיים בו היום, זמן רצוף שברים בקליפות הביצה וחורים שחורים, מאז משולבים שני העולמות וקרועים זה בזה.
אבל עדיין מכחישים הם אלה את אלה, ובצד האחד, הסגור, אין מי שמאמין ומכיר בקיומו של העולם האחר, הפתוח, וגם בצד הפתוח לא מאמינים בקיומו של עולם סגור. ושניהם קיימים עדיין, וכבר לא קיימים.
וכל אחד נושא בתוכו את שתי הישויות, והוא קיים ולא קיים.