אולי רגעי הנפילה אלה הרגעים השפויים באמת.
הרגעים שבהם מי שנמצא, צריך לשלם על מה שעשתה הישות האחרת.
אבל הישות האחרת הזאת, היא זאת שבוראת-יוצרת. מעט דברים גדולים, ביקשו רשות מהרשויות, מאלה שקובעים את המקובל. מעט מאד יצירות גאוניות באמת, מעט מאד תקדימים הסטוריים, היו באים לעולם אם היו מתחשבים במוסכמות, וזאת כשלעצמה באופן פרדוקסלי, כמה מתאים, נראית לי מוסכמה. אקסיומה. ומה שנכון לגדולים שיצרו את הדברים, לטוב ולרע, נכון גם לעבדכם הצנוע, אזוב הקיר, נכון לכל אחד.
לא באתי לעולם כדי לשמר את המסגרות, לשנן את המקובל למרות שיש רגעים שבהם צריך לשמוע גם את קולו של מי שמשלם את שכר הלימוד לחיים, קולה של 'השפיות' למרות שגם בהברקות, גם ב'שגעון' כביכול, יש שפיות. שפיות של מימד אחר, אולי אותו עולם שאיננו יודעים אותו קבוע, כמו שמישהו אמר, ומתפרץ לפעמים לעולם שלנו. ואולי יש כאלה שהשפיות האחרת, היא עולם הבית שלהם.
הבלוג הזה הוא בלוג של הברקות. הוא בא אלי לא ממקום של תכנון, ולכן אף פעם לא הצלחתי להגדיר מהו בדיוק, אם היו מראיינים אותי (לא להילחץ, אני לא בתור בכלל). ככה הוא נולד וככה נראית הקרמה שלו, ואולי גם שלי, ומי אמר שדברים צריכים להיות אחרת. לא ידעתי לאן אני מייעד את עצמי לקחת את הבלוג (ולא פעם אחת היה נדמה לי שדי כבר) ומפעם לפעם נראה לי שממקום של תכנון ושל שיקול ושל אסטרטגיות, לא הייתי כותב אותו ככה, ואולי לא הייתי כותב שום דבר בכלל. למרות שאני מנסה עכשיו לעשות דברים 'מסודרים' ו'מתוכננים' יותר.
אבל יש לי כמה אמונות שמשמשות לי קו מנחה, ומי שרוצה להבין את הבלוג הזה צריך לדעת גם אותן.
כמו שאמרתי, אני מאמין שלא באתי לכאן כדי לשנן את המקובל. כדי לחזור על אמיתותיהם של אנשים אחרים. גם מתוך אמונה שהאדם בא ליצור, לא לחזור על, וגם מפני שההמון – בדרך כלל (לא תמיד) טועה. וגם משום שחייתי, מסיבות שתלויות ולא תלויות בי, בצורה שונה משל רוב האנשים וראיתי זויות אחרות, ולדבר בשפה של האחרים ולא בשפה שלי, לומר בשם אנשים שהם לא עצמי, לספר את ההסטוריה בלי הצד שלי, זה זיוף ושקר. אבל אני גם לא מחפש בכח את הפרובוקציות. פעם הגדירו אותי בתור מורד סולידי. אם אין לי משהו מיוחד בעד או נגד איזה נושא, אני מעדיף לשתוק, ולא לומר דברים רק בשביל להוכיח משהו, בשביל הרייטינג, מלכוּת הכיתה (שתמיד שנאתי).
וחוץ מזה, כמה שזה יישמע נמלץ, אני מאמין שבעצם קיומי אני נותן דוגמה, מראה לאחרים שמתלבטים, בעיקר בחברה כמו שלנו עם מידת-סדום או רומא שיש בה, שאפשר גם להיות כמוני.
כאן יש בעיה קטנה. פעם מישהי אמרה לי שאני מראה רק את הצד הקודר-הנאבק שלי, לא את הצד העוצמתי, את השמחות. אני גם לא צוחק ומשתנן כאן הרבה, כמו שאני מסוגל ותאמינו לי, במקומות אחרים. גם אני מרגיש כאילו אולי ההתחייבות שלי מהכותרת של הבלוג והמחווה שלו לזמן הנעורים מקשה עלי להתחבר פה אל האני שלי בהווה. גם הכינוי השני 'הצועד בנעליו' יש בו איזה מחווה לטיולים הרגליים שבעבר הייתי עושה, למרות שגם היום אני הולך ברגל. הרבה. אולי ההרגשה שזה מקום לא של הגיל שלי, מונעת ממני איזה גמישות וחופשיות.
אולי זאת בעיה שתיפתר בבלוג אחר.
וכשאני לא מדבר, אני מנסה להקשיב וללמוד על עולמותיהם של אחרים.
יש בסך הכל דברים מעניינים מאד.
חג חירות שמח.
חירות מפני שגרות ומוסכמות גם לגבי עצמנו
חירות מפני ייאוש ומפני 'הגורל' – ואולי על זה הפוסט הבא.
בלוג הצועד The VValker's blog 