אם לא יקרה ברגע האחרון משהו מפתיע מאד, יתחיל בעוד כמה ימים ציבור רחב ומשמעותי להרגיש את ההרגשה שאני מדבר ומרגיש אותה שנים רבות, אולי מאז שהגעתי לגיל בוגר.
כשאני מדבר על זה רואים בי פסימיסט, חרדתי, אולי היסטרי, אבל בשעה שאני כותב את הדברים האלה אני נמצא בשיא הפכחון, וצריך להיות בפכחון כדי לראות את הדברים. צריך להיות מוכן לראות את האמת, אבל הנחמה פורתא היא שבימים הבאים גם מי שלא מוכן, ייאלץ לראות.
יש כאן תהליך של השמדה-השמטה של חלק גדול של העם, הציבור הזה, ויש ליבה משמידנית ורצחנית שמבצעת אותו בתהליך של הרבה שנים, תהליך מדוד ושקול.
החלק של העם-הציבור המיועד, איטית ושיטתית לקילוף מעל פני המדינה הוא לא 'השמאל' (לא בדיוק היה קיים דבר כזה אי פעם), רובו גם לא רואה את עצמו ככזה. הוא לא 'האשכנזים' אם כי במידה רבה זה חופף. הוא לא 'החילוניים' או 'היהודים' – חלק מהציבור הזה בטח יותר יהודי וגם מאמין באלוהים מאשר כמה מאלה שנמצאים בתוך הליבה המשמידנית.
לא כל האנשים המשתייכים אל ציבור זה הם שפויים, אבל בכל זאת זה הציבור הנורמלי של ישראל – נורמלי אולי על פי מושגים מערביים, אבל פעם זה היה ציבור הרוב במדינה, זה שהעמיד אותה על הרגליים, ועדיין, בעיני עצמו, בטון הדיבור והאיפיון העצמי שלו, הוא מרגיש את עצמו כרוב. זה לא 'אליטה'. אלה אנשים רגילים, נורמטיבים, רובם, לפחות בדורות הקודמים, עשו צבא והלכו למילואים. לא אנשים עם אידיאות ורעיונות מהפכנים, רובם עובדים, חלק מרוויח טוב וחלק פחות. ה'סתם אנשים' – העם הישראלי, לפחות מה שהיה פעם, שניסה להיות כזה, הולך להיות נידון לכליה על ידי אותו תהליך שמחליף את עם הארץ הזאת בעם אחר, עם יהודיסטי, משיחיסטי, עם פרנואידי ומשמיד מדאורייתא, שחג פורים הזה, כמו שכבר כתבתי, החוגג את השמדתם ואת העלמתם (גם אם דמיונית) של עשרות אלפי 'גויים' – הוא החג שבאופן סמלי מתאים יותר מכל להיות הזמן שבו קמה ממשלת העם הזה, ממשלה ששני ראשיה כמעט ואינם מסתירים את הבוז שלהם לעם 'השפוי', את זה שלא אכפת להם שהוא ייעלם, ורק כתביו ומדברריו של העם 'השפוי' מסרבים לראות את זה כשהם מספרים לנו כל מיני סיפורים שביבי מבוהל, מחפש עדיין ממשלת מרכז. בולשיט. מי שהקשיב לנאום הנצחון של ביבי ומי שלא איבד את הזכרון מלפני 10 שנים, יודע שזה בדיוק מה שביבי רוצה, את ממשלת הימין הצרה הזאת, שבעיניו היא ממשלת היהודים – מה שהאחרים – בעיניו ובעיני .
רוב שותפיו, הם לא.
ובימים הבאים, הם לא יבזבזו דקה כדי להמשיך, בסיוע משתפי פעולה ומתקרנפים ממערכת המשפט, האקדמיה, התקשורת והצבא (כל אלה מוסדות ש'המדינה הנורמלית' בנתה בתהליך ארוך והרבה שנים) בתהליך המתוכנן של מחיקת תרבות ישראל האחרת, ישראל 'שלנו' החילונית, ה'רגילה' לטובת ישראל שלהם – המתנחלת, המתשמדת, המטרנספרת, המגשימה, כמו על פי כלל דטרמיניסטי, איזה צו אלוהי או צו הגזע.
אני לא מצליח לשים בדיוק את האצבע על הזמן שבו התהליך הזה התחיל. יש יגידו, שזה התחיל בשנת 1967, או מהקמת ההתנחלויות הראשונות, יש יגידו שזה תהליך בלתי נמנע מעצם הגדרתה של הציונות את עצמה, אבל ברור שמהפך הליכוד הראשון הקפיץ את התהליך, וכל מהפך של הליכוד מרחיב את התישמוד. יש כאן שני עמים, ישראל ויהודה. ישרוד אולי מי שיהיה משוגע יותר. אבל אם יש כאן עוד נורמלי שמחפש לשרוד, הוא צריך לפתוח את העיניים ולראות ולהבין, שהוא נמצא על כוונת של השמדה.
השמדה שלגבי חלק, אולי קטן יחסית מהאנשים, התבטאה במשך השנים בהשמטה מהצבא – כרטיס הכניסה לחברה הישראלית – השמטה שבמקרה שלי, באופן סמלי אולי, קרתה בשנות מהפך הליכוד הראשון. ההשמטה, כך אני מעריך, נעשתה על פי איזה מדגם מתוך מה שרשום אצלם כ"אליטות לטיפול". המשמידים נזהרו בדרך כלל שלא "לטפל" בכולם באותה שיטת השמדה. רוב 'השמאל הציוני' שאליו השתייכתי חמולתית, הלך לצבא, גם אחר כך, והלך גאה. חלק ממנו הושמד שם, אם לא במלחמות שְלום למיניהן, בכל מיני תהליכים של טרטור והשפלה – אם כי הצבא הוא מפלגה בפני עצמה, גם בתוכה יש חלק ודי גדול שמשתתף בתהליך. ומי שיצא "בשלום" כבר לא יצא 'שמאלני' או 'שפוי' או מה שהיה קודם – על מה שיצא אני אכתוב בפעם אחרת, מה שחשוב לענייננו, זה שמי שיצא משם, הוא בדרך כלל כבר אפאתי מדי למלחמות באזרחות, אפאתי מכדי לעשות מהפכות, להלחם נגד הסוף המוכתב על ידי אחרים.
יש משהו לא סקסי בלהיות מושמט. וגם אני, אהבתי לומר לעצמי במשך השנים, שהייתי גם סוג של סרבן – שסירבתי 'לשנות' את עצמי (כאילו באמת הייתי יכול) בהתאם לדרישות והמטרות האמיתיות של המערכת, שבגלל רגישויות שלי, שהיו במוקדם או מאוחר מפריעות למערכת, סימנו אותי כאויב. קראתי לעצמי גם בכמה טוקבקים/פוסטים "סרבן של כבוד" ואני מאמין שסרבנות היא אחת מדרכי המרי הלגיטימי של עם מושמד להשתתף בתכניות של העם המשמיד. אבל האמת המצערת היא שמעט, מעט מדי מזה נמצא בשליטה שלנו, ובחשבון אחרון אין הרבה הבדל אם אנחנו בחרנו או שבחרו אותנו, כשכולנו נמצאים על הכוונת, ומה שטוב תמיד במצב המחזורי של שלטון "הימין" הוא שאז רובו הגדול של הציבור המועד להשמדה לא יכול להתחמק מלראות את האמת, דבר שבכל מיני מצבים של "קדימוֹת" למיניהם שמצעפות את העיניים ומבלבלות את הראוּת, יוצרות אשליה של "עניינים בשליטה" – קשה לראות. וגם עכשיו אני לא משלה את עצמי, רובו של עַם המושמטים-בכוח ימשיך להתכחש.
ואני רואה את התהום
גואה וגואה
ומכסה שטחים
לאט אבל בטוח
היבשה הולכת ומתקצרת
וכבר אי אפשר ללכת הרבה
בלא לראות לתהום
ולאמת הצפונה בה.
(שיר מגיל 18)
בלוג הצועד The VValker's blog 