בלוג הצועד The VValker's blog

את הטיעונים נגד קיומו של מאגר ביומטרי אפשר לחלק, באופן גס לשלושה 'אזורים', רמות:
– הרמה הרציונלית הפרקטית-עכשווית: הטיעון העיקרי הוא הקלות שבה יש סיכוי שהמאגר ידלוף, שבמדינה כמו שלנו זה סיכוי של 1 ל1. גם אי יעילותו של החוק, שהפושעים האמיתיים ידעו לעקוף אותו, ומי שיסבול זה האזרח הקטן שיעצרו אותו לחקירה כל פעם שטביעת אצבע שלו תימצא, נגיד, על הדלפק בחנות שהוא היה ביום שלפני הלילה שבו פרצו אליה פורצים עם כפפות.
– הרמה הקצת-יותר עתידית (אך לא רחוקה, לדעתי): איזה שימושים יעשה המשטר בעתיד במאגר כדי להלחם נגד אנשים שלא מוצאים בעיניו (שיכולים להיות אתה, אני, שמאלנים, מתנחלים שמתנגדים לפינוי, הומוסקסואלים, חילונים) שעליהם הוא ידע הכל. האח הגדול בשליטה מלאה.
– הרמה העקרונית של זכויות האדם, כבוד האדם, הזכות לפרטיות, הזכות להישמר מהרצון שאינו יודע שובע של השלטון לדעת עליך הכל, הזכות לסרב להיות 'מוטבע', להיות מספר, ויש גם אסוציאציות שואתיות שאחד בשם שטרית (זאת לא גזענות, זאת פשוט עובדה) אולי לא מסוגל להבין אותם, גם בלי האמפתיה הידועה שלו לחולים, קשישים ונכים. אבל כאן נראה שיש שני סוגי אנשים – הסוג של אנשים שמרגישים את זה, כמוני, וסוג אחר של בני אדם, שלא אכפת להם, שכל זה לא אומר להם כלום, ואין טעם שסוג אחד ינסה אפילו לשכנע את השני. רציתי לכתוב במיוחד פוסט על שני סוגי האדם האלה, ואעשה זאת אולי בפעם אחרת. פה בישרא, כנראה הסוג השני הוא הרוב וזאת כנראה הסיבה שבה הוחלט להוריד את הדיון כל כך מהר מ'הנושא החם' דווקא בימים שדרוש מצור, כי או טו טו בעוד שלושה ימים החוק עובר! אחר כך נבכה כולנו, גם אלה שתומכים בחוק 'כדי לדפוק את הסמול' שזה בעיניהם כל מה ששייך לזכויות האדם (ומבחינתי הם מוציאים עצמם כך מכלל 'אדם') – למרות ש'השמאל' והתקשורת 'השמאלנית' משום מה הם לגמרי לא, בלשון המעטה, אלה שעומדים בראש המאבק. ב'הארץ' ממשיך יוסי שריד להתקטנן עם אריה דרעי, אחרים ממשיכים להתעסק באיראן וההתנחלויות – באלה יהיה הרבה זמן להתעסק, אבל החוק – עובר בעוד שלושה ימים.
טוב, לי העסק מריח מזמן, כל הלהיטות של חלק מהאנשים (בעיקר שיט רית, אבל לא רק) להעביר את המאגר, אבל גם השתיקה של אחרים, גם ההשלמה של חברי הכנסת של השמאל ו'השמאל'- נראה כמו חלק מקומבינה מסריחה או קואליציה של קומבינות, שאולי היה צריך להתעסק מההתחלה בחקירה שלהן כשהתחיל המאבק נגד החוק.
אבל אולי טוב מאוחר מלעולם לא, אבל אם הפרטים שהביא אפי פוקס על הקשר בין שיט רית (זה שאישר לבדו, דן במשך חצי שעה, ולא בחן חלופות) לבין חברת OTI שמרוויחה מ'פתרונות ביומטריים', ושבכיר בה הוא חבר במפלגת 'האופוזיציה' קדימה – מפלגתו של שטרית במקרה – אלה לא יגרמו למישהו להגיד "סטופ" ולמנוע את ההצבעה בכנסת עד שתיערך חקירה בעניין (וגם אחר כך) – הרי שכולנו, אם נדע את זה ואם לא, נתעורר ביום שלישי בעידן חדש שתמיד יראנו מפניו, כלומר חוץ מהמשובטים להם הוא כנראה נועד.
את חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

יישר כח! מי שגורם לנו חרדה לפרטיותינו, ראוי שגם פרטיותו תהיה מופרעת ובין התומכים איתן כבל. למה זה לא מפתיע אותי?

של אלביס פרסלי תפסה אותם בדיוק במעבר בין שני הכוכבים, הכוכב הראשון שהם כולם חיו בו שהיה צהוב יותר, והכוכב השני, זה שגם קוראים לו כוכב בגין. החברים ישר אמרו מי יהיה היורש שלו.
מייקל ג'קסון היה עדיין ילד, תופעה אמריקאית בעיקר, בכל המצעדים השנתיים של שנות ה70 שמשחזרים אותם עכשיו, לא היה שום ייצוג לו ולמשפחתו, למעט להיט אחד שלהם במקור שחודש על ידי גלוריה גיינור. לא מזמן שמתי לב לעובדה המעניינת הזאת. רק מ1980 התחילו לקחת את מייקל ג'קסון ברצינות, אבל כוכב בגין מתחיל קצת קודם, ועל פארה פוסט פינטזו אז כולם. כל הבנים בכיתה חלמו לכבוש אותה, והבנות הכי שאפות (כמו זאת שהתאהב בה כשמחק את הזכרון של הצהובה) עשו את התסרוקת שלה, שבגירסה הישראלית של העידן הפוסט-בלונדיני קראו לה תסרוקת עופרה חזה, גם היא מתה. אבל כשהיא באה לארץ היא נדלקה ישר על אחד הרעים, איזה בעל חברת שמירה וזה כל כך התאים לדימוי שלו על הבחורות, שבשנים ההן הוא כעס עליהן נורא שהן מסכימות להיות הרכוש של הרעים.
בשנות ה80 היה קצת יותר קל, הקטע הקשה של כוכב בגין נגמר ואי אפשר שלא לקשר את זה לשחרור מהאיום הכבד שרבץ על נפשו, הגם שהיה מוכן לרע הזה. אבל יש ימים שהיה מרגיש שאחרי השנה הראשונה והשניה בכוכב בגין, כשנהיה לו נוח, איבד את האמיתיות שלו, אל החיבור אל האני שלו והרצונות שלו, כמה שטפשיים וילדותיים נראו לו אחר כך. גם את החיבור לזעם המקורי של הפאנק ריאס כשניסו לשנות אותו, והוא צריך להתאמץ רק כדי למצוא את זה מחדש, כמו שאמרו בשיר עין הנמר. מכל מקום אז, כשמייקל ג'קסון בא עם בילי ג'ין שלו (שנכתב לדעתו רק כדי להזים את השמועות על גבריותו של מייקל) ואחר כך יתר שירי הטרילר, בעידן החדש הזה של הקליפים, פחות היה מחובר למצעדים ולפופ ממה שפעם וזה נראה לו עניין של ילדים, כמו הילד שעשה לו פר"ח בשנה האחרונה של התואר. דווקא נחמד, בעידן שבו התקרות נמוכות יותר, עידן הפלסטיק, סמוך לקץ ההסטוריה.
אני, חושב על ליסה מארי פרסלי, שגם אבא שלה וגם החתן שלה אותו דבר (אני עברתי את הגיל של הראשון, יש לי עוד שנתיים לעבור את השני.). אגדות פופ שמתו צעירות. מה שמאשש את כל התיאוריות הפרוידיאניות. ואני מתערב על השנים שנותרו לי, 20 או 50, שגם מייקל ג'קסון לא ימות, תוך זמן קצר. גם החבר שהתמנה על ידי החבורה ליורש, במעבר בין שני הכוכבים, אבל את זה רק מעטים ידעו. אבל כוסיות מתות מוקדם, כמו בסרטים.

1. כי יש לו הזדמנות לנגח את אובאמה, הסמרטוט האדום (שחור) בעיני כל הימנונים שבעולם ובישראל.
2. כי הימין לא באמת רוצה שמהפכה נגד השלטון באיראן תצליח, כי:
א. יהיה קשה למצוא תחליף ל'איום האיראני' כאמצעי להפחיד, לאחד, להתסיס וכו' את העם ולשלוט בו בתירוצי מצב חירום תמידיים. (אם כי תמיד אפשר יהיה להשתמש בפלסטינים כמו שעשו באינתיפאדה השניה שנבנתה ע"י צה"ל והשב"כ כדי לעצור את 'הקוקסינליזם' של השלום ואת הסכנה לפינוי התנחבלויות). הדבר עלול גם לקלקל את תכניות המלחמה הבאה של הממשלה.
ב. הדוגמא שהצלחה כזאת עשויה לתת למשל לנאבקים נגד הגדר בבלעין, למשל לעוד מאבקים למען זכויות האדם – מושג שהימין מקיא ממנו. בעיקר בישראל אבל לא רק. (ולא רק 'הימין הקיצוני' אלא כל ה'מרכז' הישראלי שהוא בעצם ימין – ודובריו, כמו ארי שביט. מי מסוגל להאמין להם שזכויות האדם באיראן מעניינות אותם?)

בתור מי שמתפלל שההתקוממות באיראן תצליח, גם אותי קצת מתמיהה השתיקה של אובאמה, אבל אני מאמין שהתערבות גלויה של המערב למען המתקוממים עשויה להזיק להם, ובטוח שקיימת עזרה נסתרת.

נכתב כתגובה למאמר של ארי שביט היום בהארץ.

בשעה שבאיראן 'החשוכה' הציבור, או חלק נרחב ממנו, יוצא לרחובות בדרישה לחופש, מדינת ישראל לא אפילו מכסה את השאיפות שלה להשאיר את איראן מאחור בתחום החושך.
את החוק 'למניעת הסתננויות' הוגשה ע"י חבר המהדורה הצברית של ישראל ביתנו – מפלגת אהוד ברק הידועה גם בשם 'מפלגת העבודה' – ח"כ מתן וילנאי עוד בכנסת הקודמת, וכתבתי על זה כבר בשעתו. כעת הוחל עליה דין רציפות, המאפשר את השלמת חקיקתה בקריאה שניה ושלישית, ובאדישותו במקרה הטוב של שב"כ העם, שעדיין מאמין שהוא נאור יותר מן 'החומיינים האלה'.
כפי שמציינים מגישי העצומה, והיה אם יוחל החוק:
"1. יגורשו מהארץ ואף אל מותם, פליטים רבים, ביניהם ניצולי רצח עם וקרבות וקורבנות עינויים במשטרים עריצים, ואחרים ימצאו עצמם מאחורי סורג ובריח רק משום שהרהיבו עוז בנפשם להימלט אל ישראל.
2. פעילי ארגוני זכויות אדם המייצגים את הפליטים, ומתנדבים שלא יכלו לעמוד מנגד והושיטו שתייה ומזון לפליטים, עלולים למצוא עצמם על ספסל הנאשמים או אף מורשעים ב"סיוע למסתננים" ונדונים לעד שבע שנות מאסר" (הדגשות שלי).

אם יהדות משמעותה רשע, מוטב שלא תהיה מדינה יהודית. הייתי מעדיף כל פליט בארץ הזאת במקומם של הרבה אחרים שמנסים, בשם היהדות, לכפות עלי גם בחוק את הרשע שלהם. בחיי שהייתי מציע עיסקת חליפין כזאת, לו הייתי יודע על הרבה מדינות שמוכנות לקלוט את התזבולת היהודית-ימנונית שיש לנו כאן, זאת שתיכף תגיב (אולי) שזאת "מדינה יהודית" ושאר הזיבולים האלה. המדינה כמו שהיא כיום, היא כבר ממילא אפילו לא מדינת כל יהודיה. היא משרתת בעיקר את יהודיה הרשעים – הגזענים, העושקים, וכנופיית בעלי ההון. את האחרים, לא היה אכפת לה לראות רחוק מכאן, ואילו יכלה, היתה מכבה לנו את השמש. מדינה כזאת, אין לי ממש חשק להיות נאמן לה ולרוב הדמוגרפי מן הסוג הרצוי לה. ומעבר להרהורים האישיים שלי, זה לא אנושי ולא יהודי, ואם ההסתננות היא בעיה, יש אותה גם במדינות אחרות ואף אחת מהן (מאז שנות ה40 של המאה הקודמת) לא התקרבה לחוקים כאלה כדרך להתמודדות איתה. רק בישראל. לדיראון.
אני לא ידע אם מישהו שם על כל העצומות האלה שאנחנו חותמים עליהן, ומפנים אליהן, אבל זה חלק מהמעט שצריך לעשות, כל עוד לא בוטלה רשמית הדמוקרטיה. כמו שכתבתי, יבוא רגע שזה לא יהיה מספיק. כשישראל תכריז על עצמה רשמית כעל מדינת יחי-הרשע, מלים לא יספיקו והחוק ממילא לא יהיה עוד ראוי לכבוד. חוק סדום ועמורה הזה מקרב אותנו מאד ליום הזה. השמיעו קולכם לעצור את היום:
http://www.atzuma.co.il/petition/sigalrozen/1/0/1/

וגם את חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

בכל זאת הגענו למרות הכל
והודעה ל2.5 קוראי:
אם עקבתם, בכל שנה לקראת יום ההולדת של הבלוג אני מעתיק במשך כמה ימים פוסטים נבחרים מכל חודש. השנה, איך נגיד, לא היה שוויון בהשקעה שהשקעתי בין החלק הראשון של השנה לחלק השני, ובכלל אני בהרהורים לגבי המשך הפעילות בהמדיום האינטרנטי הבלוגי הנוכחי. לא בטוח שיהיה לי ראש להעתיק מחדש פוסטים השנה. במקום זה הכינותי כבר עכשיו רשימה של הפוסטים שהם על פי קריטריונים אישיים לגמרי המועדפים שלי השנה – ומתוכם יועתקו רק אחד או שניים או שלושת הראשונים, שיזכו בפרס "נעל הזהב" בטקס שיתקיים ב14 באוגוסט – יום ההולדת החמישי של הבלוג. אשמח לשמוע העדפות שלכם, הערכות, בקשות, הזמנות וכו'. נתראה ב14 באוגוסט, אם לא מוקדם יותר.

והא רשימת הנבחרים:
בחדרי וירטואליה 25/9/08
את אתרי הבלוגים היוקרתיים הקיפה חומה 5/10/08
הפתק 7/10/08
חוזר אל עצמו 14/10/08
אל תפשוט את צוארך14/10/08
האם נלך כצאן1/11/08
שב"כ העם 8/11/08
הבחירות בערים הגדולות והראי של המדינה 10/11/08ישמור האל את אובאמה 23/11/08
הפיכה צבאית – Take III 30/11/08
בדיקת ראייה 12/1/09
החיבור בין חושך לחושך 21/1/09
הנאום שלא יינאם (1) 26/1/09
רומן רוסי 2/2/09
פוסט יום הבחירות 10/2/09
קול שהוא זר לי 11/4/09
ביטול יקום/ המרה 22/5/09
כולם צדיקים 2/6/09
הרהורים על פרשת השבוע 6/6/09הידיעה על מותו 27/6/09
כתבו עליו בטוקבק 15/7/09
בגלל שוטה שביבנה 30/7/09
מדוע לאחרים לא תהיה עצרת 9/8/09