בלוג הצועד The VValker's blog

באביב השנה ההיא, שנה רביעית בכוכב בגין, שתי שנים בארץ חדשה, האביב לבלב אצלו בטירוף בארץ הירוקה של האוניברסיטה שפתחה לו את שעריה אל עולם שבפעם הראשונה לא מזלזל בו, ואי הוודאות החדשה היתה אי ודאות נעימה, אחרי זמן רב שהתרגל שהכל קבוע והכל ידוע ומה שהיה הוא שיהיה.

הנשיא החדש של ארצות הברית, שהיה שחקן קולנוע, נורה על ידי בחור שחלם על שחקנית בסרט ורצה להראות לה שהוא לא רק מדבר, כמו המחזר-המתחרה שבסרט, אלא גם עושה. הוא התקשה להאמין שזאת הסיבה האמיתית שירו בנשיא, היו לו תיאוריות משלו ואולי הוא לא רצה לחשוב שבחור מאוהב עשוי לעשות מעשים כאלה חולניים (ואגב, לא היתה זו הפעם האחרונה בחיים שלו שמישהו ירה בראש מדינה ואנשים הסבירו את המניע באהבה נכזבת), אבל כשהוא עשה את דרכו בעמק, צעד בנעליו אל המושב בלי לדעת איך היא נראית בעצם (חוץ מתמונה, מכוסה בכובע, ששלחה אליו בהתכתבות שלהם) זה היה נראה לו אחר כך, נלהב ומלא אופוריה למרות שלא מצא אותה בבית כי בדיוק היתה בטיול, כמו מעשה התאבדות שלא היה מעז לעשות בשנים ההן, הקודמות.
זה היה לפני פסח, ואחרי פסח התלהטה הארץ בייחום של שנאה במערכת הבחירות ההיא, שהיתה אמורה לסיים סופית את הסיפור של כוכב בגין, אבל בגין התעורר פתאום מהתרדמה ויצא מהכוכב שלו אל הגגות והכיכרות, להסית ולהשניא, ביוני הפציצו את הכור בעיראק והוא שמע על זה בטאבה, אליה הגיח מטיול בסיני. ובמוצאי שבת שלפני הבחירות דודו טופז אמר שההם במצודת זאב צ'חצ'חים ושין גימלים אם בכלל הלכו לצבא (וכנראה היה צריך להיעלב מזה אבל הוא לא צ'חצ'ח מה פתאום, הוא באוניברסיטה) ויום אחר כך בגין חזר באותו מקום על אותה מילה וקיבל את המנדט המכריע בבחירות שהיו יום שלמחרת, באותו יום שהיא, לפי מה שהבין חודשיים אחר כך (ומתוכם חודש וחצי של שתיקה בהתכתבויות הדואר), פגשה את החבר שלה (ממקום סמוך למקום שממנו יצא אל הגיחה אל ביתה שבעמק). ואחר כך עם הקיץ הכל נבל, הגבעה ירדה off בשעה שהאוניברסיטה עזבה לעופות הטרף את מדשאות גן עדן אל כלא הבטון החשוך שם היא עד היום הזה, בו שומרים חסמו לו את הכניסה למנהר ואמרו שהאוניברסיטה סגורה ובהמשך באה המלחמה הראשונה בלבנון עם אריק שרון, שנכנס לקומה לפני המלחמה השניה, וש. השכן מהכיתה נהרג בפריצה למערב ביירות יום אחרי ההתנקשות בנשיא, והוא בדיוק נזכר בו שוב לפני שבוע כשעבר ליד ביתו בכיכר, ולמחרת דודו טופז התאבד.

יוסי ורטר ואחרים מנסים להציג תמונה לפיה ביבי סובל מאד מהפה הגדול שמימינו, שגורם לו מבוכות והוא לא יודע מאיפה זה נפל עליו.
בכלל לא.
אני חושב שביבי יודע טוב מאד את מי הוא הביא לליכוד, ומשמש בשבילו בתפקיד "השוטר הרע" – זה שאומר את אותם דברים שביבי נהג, בגלגול הקודם שלו כראש ממשלה, לומר על "השמאל והתקשורת" (ושלא יהיה למישהו ספק – אלה הדברים שהוא חושב גם כעת), שאליו מתנקז 'הביבי הישן'. ביבי למד משהו והבין את הנזקים שהתבטאויות כאלה גורמות לו בחלק הלא-ימני בהצהרה של מדינת ישראל, החלק הרוצה להיות או לראות את עצמו שייך לעולם הגדול, וגם בעיני אותו עולם גדול, שביבי, עדיין, תלוי בו. עכשיו יש מישהו שעל ידו ביבי יכול להצטייר כאחראי, הקורא לסדר, "השוטר הטוב" וגם להחזיק את אלה שאינם מתביישים להיות מצביעי ליכוד מפעם לפעם, שעשויים לחשוב (אם נקרא כך לאותה פעולה פשטנית התופסת אצלם את התפקיד) ש"ביבי נעשה שמאלני" אבל יש את יעלון, הם לא יכולים לראות את היד שמאחורי הרצועה האוחזת בכלב.
הרצועה האוחזת בכלב, זה גם מושג שמסכם חלק גדול מהטרגדיה של דודו טופז.
באמצע שנות ה90 (ואי אפשר לא לחשוב על הרטרו לניינטיז הנופל עלינו בשתי הפרשות), אם ראש הממשלה היה ביבי, דודו טופז היה ה-מלך. מי שהמהפכה התקשורתית שפרצה ב1994 (מי עוד זוכר איך נראו השידורים והתקשורת לפני שפרץ הערוץ השני, והאמת – יש למה להתגעגע) העמידה אותו ראשון בראשה (אגב, העובדה שדווקא "ערב החייזרים" שלו הוא בעל הרייטינג הגדול בכל הזמנים מאז הונהגה שיטת הרייטינג הזכירה לי אירועים אישיים מהעבר, אבל זה לפעם אחרת), והוא נראה ככל יכול – לציבור וגם לעצמו – וכאן הטרגדיה שלו. הוא שכח שיש לדבר הזה אדונים שמחזיקים ברצועה. הם לא נראים, אף אחד לא מכיר אותם, הם יכולים ללכת באלמוניות בקניון, אבל הם הקובעים האמיתיים, שמחזיקים את הפיתיון של "להיות מפורסם" – טרף לנטרפים, וזאת בערך השיטה כולה. כשטופז הבין שהוא לא המלך (ואני מניח שהוא הבין, אם כי לא רצה להפנים, שהוא אף פעם לא היה המלך) זה היה קצת מאוחר בשבילו. סיפורים כאלה מתרחשים בקטן, יום יום, גם התאבדויות, אבל רק כשזה מישהו מפורסם, שכולנו, באינטרנט הנפשי הקולקטיבי שהמדיה משכילה להרקיד אותו בתופים שלה, "השקענו" בו איזה אנרגיה, איזה אחוז מעצמנו (ורק מי שלא התחבר לשום מכשיר תקשורת אלקטרוני ולא אלקטרוני ב15 השנים האחרונות, ובעצם חי במערה, יכול להתכחש לזה. כל מי שקורא אותי עכשיו לא שייך לקטגוריות האלה), זה תופס יותר חזק. ככה זה לצערי.
והתופים הצהובוניים האלה שמרקידים את הרשת התודעתית הקולקטיבית, השיגו היום את הכותרת שהיא פסגת החלומות שצהובון יכול לחלום עליה. "מלך הרייטינג התאבד". מכיוון שיש כמה דברים מוזרים בתיאור המוות, יש מקום אולי לשאול אם בשביל כותרת חלומית כזאת, לא היה שווה למישהו לשלם למישהו, סכום קטן בשבילו, שיוחזר על ידי מיליון מזילי ריר שוטים, שכל אחד מהם הוא פוטנציאל להיות הטרף הבא.

לא לקבל את הנאראטיב של המדינה – את הגירסה שלהם לסיפור – הכללי והפרטי גם כן.
אני לא מאמין להם לאף מילה, ויש לי יסודות להאמין לכך בין אם זה ב'ידיעה לא קבועה' שיש לכל אחד וכל אחד עבר בה פעם (אלא אם הוא אנדרואיד, וישנם כאן גם כאלה), ובין אם זה בתחושות בטן. אבל בידיעה הקבועה, אני לא יודע שום דבר ומרוב קונספירציות לא רואים את העצים. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים עדים לכך ש'המשחק הדמוקרטי' הוא הצגה שמאחוריה יש גורמים אפלים שרק על קצת מהם אנחנו יודעים, וכשמתגלה משהו, תמיד נתפסים לטפל ונטפלים אליו. לדוגמה, המאגר הביומטרי שבו משמש שטרית טרף קל בשל להיטותו השוטה להעביר את החוק, אבל ברור שיש משהו נחוש מעבר לזה, אינטרסים שעליהם אנחנו יודעים רק מעט, וה'עתיד הבדיוני' נמצא כבר כאן. כל אחד הבין את זה מתישהוא. בגדול, אנשים שהתחילו לקלוט זאת מאז רצח רבין, אני יודע את זה כבר מ1977, השנה שבה התחילה המלחמה על שפיותי (מתקפות מוח), מכיוון שכבר אז ידעתי יותר מדי ולמישהו יש אינטרס להפוך אותי למשוגע, ו'מצעד המחץ' שלזכרו אני מקדיש את שם הבלוג הזה היה דרך קטנה לשמור על השפיות, באותם ימים.
צריך לשמור על השפיות, ולא לאבד גם את הערנות החרדה, לא להירדם. להבדיל בין מה שאנחנו יודעים ויכולים לטעון, לבין מה שאנחנו חשים, אבל לא לזלזל גם בזה, גם בגלל הידיעה הלא-קבועה (שאי-קביעותה היא תוצאה של מגבלת נפח המוח) שכולנו מבקרים בה לפעמים.
מטרתי היא לא להיות פופולארי, לא שאני מחפש בכח להיות את ההיפך, אבל ביום שיהיה לי רייטינג ואהיה במיינסטרים, זה יהיה היום שבו אני אצטרך להתחיל לבדוק את עצמי.

החשוב, היפה, הנוסטלגי, האלטרנטיבי ואולי גם החייזרי (ויש יגידו: גם הפרנואידי) אלה, בצורה כללית גסה, ארבעת כיווני הרוח שביניהם נסע תמיד הבלוג הזה.
השנה – שנה פוליטית חזקה: בחירות בארה"ב שנתנו לעולם תקוה שבינתיים נדמה שנכזבה קצת, מלחמה שלא הביאה לפוליטיקאי שיזם אותה את ההישג המקווה (ובעצם אולי כן) אבל חשפה וממשיכה לחשוף את ערוותו של 'הצבא המוסרי ביותר בעולם', בחירות בישראל עם תוצאות צפויות, פיגוע השנאה הראשון (?) בישראל, וסכנות האח הגדול ההולכות וגוברות, והחשוב לקח השנה את המקום הראשון שלי בכתיבה שלי כאן (גם השקעתי כאן השנה פחות, למען האמת). הדברים האחרים, שהיו דומיננטיים בשנים קודמות, נדחקו קצת הצידה השנה.

סיפור קטן שכתבתי לפני יום כיפור בשם הפתק לוקח את פרס נעל הזהב בקטגוריית 'היפה' עם איחול לעצמי שאמשיך בהצלחה בכיוון הזה, ושהבלוג יהיה צר מלהכיל.

בקטגוריית האלטרנטיבי לוקח את הפרס ביטול יקום/ המרה שהיה פשוט המתחרה היחידי. איך נפלו אימפריות, אך עוד יקומו. בקטגוריית 'המשפט המעודכן' זוכה אגב משפט מתוך הפוסט: "נשקלת אפשרות של פתיחת טוויטר". סתאאם, אני לא מחלק פרסים כאלה (כאילו שאת האחרים אני כן מחלק)

ובתחום האקטואלי, 'החשוב' מוענקות גם כן נעלי זהב בקטגוריות משנה:
בקטגוריית הפוסט המחאתי/אינטרנטי זכה 'כתבו עליו בטוקבק' – שיר העידכון לשיריהם הישנים של אריק איינשטיין (שחגג השנה 70!) ושמוליק קראוס, ומי יודע, אולי עוד יולחן.

בקטגוריית הפוסט הפוליטי היתה צפיפות, ולכן עשיתי חלוקה נוספת, ובקטגוריית הפוסט הפוליטי המגיב לאירועים נתתי את הפרס להפיכה צבאית – Take III שהיה תגובתי המיידית לתחילת מבצע שלום הברק. לברק שלום, הששיה הסודית שולטת, ארי שביט מרוצה, תודה.

המאבק בחוק הביומטרי בו עסקתי בהרחבה השנה, חייב לקבל קטגוריה משל עצמו ועל הפרס, כמה שזה רציני הדבר הזה, התמודדו 'האם נלך כצאן' ובגלל שוטה שביבנה. גם 'שב"כ העם' הוא פוסט קשור, למרות שכתבתי אותו קצת לפני.

הנושא העיקרי שלי בשנים הקודמות, נושא המושמטים, טופל השנה קצת פחות ומתוך כוונה מכוונת. אני רוצה שאחרים יטפלו בו, ואני רוצה להיות מזוהה לא רק איתו. אני גם חושב שיש דור צעיר, שזה עכשיו עניינו. אמשיך להזדהות, והפוסט שכתבתי בעניין שנמצא בתחרות, החיבור בין חושך לחושך שקישר, דרך דבריו של אלי ישי, בין החושך המיליטריסטי-חילוני לבין החושך ההומופובי-דתי, קיבל את הפרס בקטגוריית הפוסט המוגב ביותר (96 תגובות – מקום שני, נדמה לי, בכל הזמנים) והיה המועמד הקרוב ביותר לקבל את פרס נעל הזהב המרכזית לפוסט השנה, חוץ מהפוסט שזכה, שהתמודד איתו גם על קטגוריית הפוסט הנבואי של השנה.

And the GOLDEN SHOE goes to:
שב"כ העם, הפוסט המסכם את התפיסה שלי לגבי מצב החברה פה בארץ ומציג כנגד מה אני נלחם, ואפשר לראות בו גם ניבוי מסויים של היעלמות השמאל בבחירות, וקשור גם למאבק בביומטרי (למרות שהיה קצת אופטימי בתחזית לגבי קרבתו). כך אני חושב, אבל תחליטו כשתראו אותו עוד מעט בשידור החוזר המוענק לפוסט הזוכה (שאגב, מיקם אותי לפרק זמן בעמ' הראשון בגוגל בחיפוש 'שב"כ).
תודה לכם, 2.5 קוראי, שבאתם, ולהתראות בשנה הבאה.(הרשימה המלאה של הפוסטים שהתחרו על 'נעל הזהב')

(נכתב במקור ב1 בנובמבר 2008)
כל מיני, בעיקר חרצופים, ייחסו לי מפעם לפעם עמדה לפיה השב"כ עוקב, רודף ומסית באופן סדרתי נגד מסומנים קבועים, לדוגמה המושמטים כקבוצה חברתית.
זה היה חלק מהמאמץ שנעשה (במקרה זה אולי באמת היה מעורב השב"כ, אבל זה לא כ"כ משנה בעצם) לצייר אותי בתור מופרע פרנואיד, מאלה שמיחסים לשב"כ את הכל, גם את שינויי מזג האויר, וכך לדברים האמיתיים שלי לא יהיה ערך והם לא ישמעו.
אני, אם צריך להבהיר, לא מייחס לשב"כ כוחות כאלה. לפי הערכתי, למרות שלא היו לי חברים בשנה האחרונה שעובדים בארגון הזה (ואם היו אז אולי הם לא חברים שלי) יש לארגון כח אדם מוגבל ותקציבים מוגבלים והמטרה שלו היא לשמור על מה שלפי תפיסתו הוא הבטחון של כולם, לא להתעסק באופן אישי ברדיפות, ואני גם מאמין שרוב אנשיו הם אנשים אפורים ועסוקים מכדי לשחק בקקא הזה של רדיפה על בסיס קבוע, למרות שלהערכתי הוא והמערכת המאורגנת כולה מתעסקים יותר מדי עם האנשים הלא נכונים במקום שיתעסקו עם המסוכנים באמת, וזה מטעמי כיסתו"ח.
הבעיה שבגללה אני נוטה לפעמים לקרוא למדינה הזאת מדינת שב"כ, נעוצה במשהו עמוק יותר ומהותי שנמצא בציבור ובעם.
כי יש דבר אחד שהוא השב"כ-הארגון, ודבר אחר שהוא השב"כ-הרוח.
בשב"כ-הארגון יש מס' x של חברים, שבאים ומחתימים כרטיס, או עובדים בשטח, עם הוראות, היררכיה ידועה ומשכורת, שיש עליה ביקורת.
בשב"כ-הרוח כולם, בפונטציה, חברים. אני, אתה, הוא. ובהתנדבות.
אין בישראל עדיין 'אח גדול' שממשטר וממשמע את כל העם, ומעודד הלשנות והפרד ומשול. לפחות לא אחד כזה ששולט על כולם. עדיין אין האמצעים הטכנולוגים שדרושים לכך, לפחות כך נראה לי.
ואולי לא צריך.
כי הציבור בישראל ממשטר וממשמע את עצמו מרצון, ב1001 תחומים של חיי היום יום. כל אחד עושה מה שכולם עושים, אנשים יודעים איך להתנהג, לאן להתקרב ולאן לא, מה טרנד ומה פאסה, גם באינטרנט. אין 'אנחנו', יש 'אנשים' וכל אחד הולך לאן ש'האנשים' הולכים.
וכל זה בלי רועה נראה, בלי אחד שמוליך, מצווה, מנווט, מאיים. גם לא התקשורת.
לפעמים נראה שהחברה בישראל היא אנרכיה, בעצם זאת אנרכיה קונפורמיסטית מאד, שאין בה מקום לכוכבים שמעיזים, כי הסנקציה החברתית על המעיז היא גרועה מאד. לא הורגים אותו, גם לא שונאים אותו. בעיקר נותנים לו להרגיש שהוא לא קיים, השוטרים האלה הבלתי נראים.
וכולם מתנדבים ללכת לאן שהעדר הולך, להעניש את מי שחורג מן התלם, שמאיים על "הבריאות/ההגיון הבריא" של התא האנושי, ומרגישים שהם פטריוטים של "סדר חברתי" ושומרים על בטחונו.
כאילו השדר עובר באיזה תת-מודע של אינטרנט טלפתי קולקטיבי.
חלק מהגורמים לכך נמצא בחינוך, שבו כולם ספגו באיזה אופן מילדות סיפורים של "אנחנו" מלאי התנדבות חסמב"אית. תמיד היה בסיפורים האלה איזה חשוד, איזה יוצא דופן, איזה זר ומוזר שהיה צריך לתפוס אותו כי אחרת מה שהוא היה עושה ל"בטחון הציבורי" השלו והבורגני. תמיד זה הרוב נגד היחיד, המשוגע-החריג-הפושע-המחבל (משוואה שהחינוך הזה קבע אותה) והנצחון עליו מחזק את הביחד, את החבר'ה, וכל אחד רצה להיות אחד מהחסמב"ה שיעזור לחבריו ויסגיר את החריג. מה יותר בסדר מזה?
ואחר כך בצבא, למדו איך לשכלל את החיסול, אבל גם את המשמעת, הסדר, והערנות מפני החריג, שלא הולך בשורה ובטור, כאילו החיים הם איזה טור. זה שמתפרץ מדי, מתלהב מדי, הוא חוטף עונש. בצבא, ואחר כך באזרחות, כי אף אחד לא עבר בכניסה לאזרחות את הדבר הבסיסי שצריך לעבור: היטהרות מהצבא. אין קורס כזה.
ובעצם הסדר, השב"כ הפנימי הזה, בנוי על שני דברים לכאורה מאד מנוגדים זה לזה: רוח התנדבות החסמב"אית מצד אחד, והראש הקטן שבצבא, שבו דבר ראשון שהרוב לומדים הוא איך לא למשוך את אש… המפקדים (ולמען האמת, כבר בבית הספר הדבר הראשון שלומדים הוא איך לא להרגיז את המורים). כך נולדה אומת השב"כ, בלי שמישהו, למראית עין, יאיים עליה, יכפה עליה. המכניזמים הכי קטנים של צורך בבטחון וצורך בחברה, עושים את זה באמצעות סוכנים שלא נראים, בדרך כלל, מפחידים, בכלל.

ואפרופו רצח רבין, שלזכרו שוב יתכנס הערב כל הביחד של ערי הבורגנות לטהר את נפשו כמו בכל שנה, ובשורת הראשונה שוב ייראה שלט הענק של השונאים את "המשתמטים", אומר שוב דברים שאמרתי פעם, במלים אחרות:
לדעתי רבין נרצח בסיוע הקולקטיב המתנדב הזה. אלה שלא התאמצו לעצור את הרוצח, אלה שפישלו בשמירה, ראו באיזה מקום בלא-מודע שלהם ברבין שהעז, העז להיות יותר מדי שמאלני, מישהו שחרג מהטור, שסטה מהסדר וצריך להעניש אותו. קודם כל. לעומתו, התימני עם החולצה הכחולה שהסתובב שם בשטח שידר להם שהוא בסדר, הוא מהטובים, כמוהם. שמה שהוא הולך לעשות זה מה שנכון. הוא למד בצבא ובשב"כ/המוסד או איפה שהוא עבד, איך לשדר, כמו שהם למדו שם איך לפחד ממי שמקלקל את השורה, שבמקרה זה קראו לו רבין.
ויש גם פוליטיקאים שיודעים איך להתחבר לאינסטינקט ההמון החבוי, ולמגנט אותו לצרכיהם. וזהו, גמרתי.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

תודה, תודה למברכים.

בחמשת שנות הבלוג, שאל כל אחת מהן הופתעתי שהגעתי (וגם עכשיו אני לא יודע, בדיוק כמו ברגע הראשון, מה אעשה עם זה הלאה, וזה אולי הקסם של הבלוג הזה), הלכתי תמיד על הקו שבין האישי-יצירתי לבין החברתי פוליטי (עם קצת מצעדים ונוסטלגיות). פופולאריות גדולה אף פעם לא היתה לי, ולא ציפיתי לזה. פופולאריות ואני הם שני דברים שאף פעם לא בדיוק נפגשו, ואולי זה אני אשם. אבל אני מאמין שפה-שם הצלחתי להשפיע, לטפטף את טיפות הרעל שלי אל תוך ליבת האוטם הגדולה, חומת גבעון – שם שניתן לה באותו היום שנוסד מצעד המחץ (אולי עוד יסופר על כך הסיפור המלא ואולי זה יעניין מישהו) – שהיה בסך הכל דרך לשמור על השפיות האישית בימים שהותקפה (והיא בעצם תמיד היתה ועדיין – המותקפת העיקרית) והייתי במיעוט (תמיד הייתי במיעוט) והיו לי פחות כוחות לתקוף חזרה.
אני שמח על המאבק שעשיתי – בעשור הקודם ובעשור הנוכחי – דרך הבלוג (ובעזרת החרצופים) – למען המושמטים (יש לי גאוה מיוחדת על הפצת המילה הזאת). גם על הארות נוספות שעשיתי בנושא מדינת השב"כ והאח הגדול (ובשנה האחרונה המאבק בחוק הביומטרי) – ולא כועס על מי שלקחו סלוגנים שלי בלי לתת קרדיט – עשיתי לשם שמים – המאבק לא נגמר ואני מאחל לעצמי עוד הרבה והרבה אינתיפאדות – עד שלא נצטרך (בחלום).
אני פחות שמח שהדברים 'הכתיבתיים' שלי לא ממש עברו – לפחות לפי תהודת התגובות. כל 'ההסטוריה בזמן אפשר' שהקדשתי לה ולצורותיה השונות כמעט 3 שנים פה, וכרגע מי זוכר בכלל. אולי זה מצב המדינה והחברה וכו' – שהלכה והתפשסטתה בשנים האלה ואנחנו עדיין במורד, ואולי זה אני. יש לי עוד מה ללמוד, וטוב שככה.
בשנה האחרונה, בכל אופן, החברתי-פוליטי היה הדומיננטי בבלוג, והדבר יתבטא בפרסי 'נעל הזהב' – בפוסט הבא.
http://www.youtube.com/watch?v=louXPUW7tHU