בלוג הצועד The VValker's blog

לא לקבל את הנאראטיב של המדינה – את הגירסה שלהם לסיפור – הכללי והפרטי גם כן.
אני לא מאמין להם לאף מילה, ויש לי יסודות להאמין לכך בין אם זה ב'ידיעה לא קבועה' שיש לכל אחד וכל אחד עבר בה פעם (אלא אם הוא אנדרואיד, וישנם כאן גם כאלה), ובין אם זה בתחושות בטן. אבל בידיעה הקבועה, אני לא יודע שום דבר ומרוב קונספירציות לא רואים את העצים. אבל בשנים האחרונות יותר ויותר אנשים עדים לכך ש'המשחק הדמוקרטי' הוא הצגה שמאחוריה יש גורמים אפלים שרק על קצת מהם אנחנו יודעים, וכשמתגלה משהו, תמיד נתפסים לטפל ונטפלים אליו. לדוגמה, המאגר הביומטרי שבו משמש שטרית טרף קל בשל להיטותו השוטה להעביר את החוק, אבל ברור שיש משהו נחוש מעבר לזה, אינטרסים שעליהם אנחנו יודעים רק מעט, וה'עתיד הבדיוני' נמצא כבר כאן. כל אחד הבין את זה מתישהוא. בגדול, אנשים שהתחילו לקלוט זאת מאז רצח רבין, אני יודע את זה כבר מ1977, השנה שבה התחילה המלחמה על שפיותי (מתקפות מוח), מכיוון שכבר אז ידעתי יותר מדי ולמישהו יש אינטרס להפוך אותי למשוגע, ו'מצעד המחץ' שלזכרו אני מקדיש את שם הבלוג הזה היה דרך קטנה לשמור על השפיות, באותם ימים.
צריך לשמור על השפיות, ולא לאבד גם את הערנות החרדה, לא להירדם. להבדיל בין מה שאנחנו יודעים ויכולים לטעון, לבין מה שאנחנו חשים, אבל לא לזלזל גם בזה, גם בגלל הידיעה הלא-קבועה (שאי-קביעותה היא תוצאה של מגבלת נפח המוח) שכולנו מבקרים בה לפעמים.
מטרתי היא לא להיות פופולארי, לא שאני מחפש בכח להיות את ההיפך, אבל ביום שיהיה לי רייטינג ואהיה במיינסטרים, זה יהיה היום שבו אני אצטרך להתחיל לבדוק את עצמי.

החשוב, היפה, הנוסטלגי, האלטרנטיבי ואולי גם החייזרי (ויש יגידו: גם הפרנואידי) אלה, בצורה כללית גסה, ארבעת כיווני הרוח שביניהם נסע תמיד הבלוג הזה.
השנה – שנה פוליטית חזקה: בחירות בארה"ב שנתנו לעולם תקוה שבינתיים נדמה שנכזבה קצת, מלחמה שלא הביאה לפוליטיקאי שיזם אותה את ההישג המקווה (ובעצם אולי כן) אבל חשפה וממשיכה לחשוף את ערוותו של 'הצבא המוסרי ביותר בעולם', בחירות בישראל עם תוצאות צפויות, פיגוע השנאה הראשון (?) בישראל, וסכנות האח הגדול ההולכות וגוברות, והחשוב לקח השנה את המקום הראשון שלי בכתיבה שלי כאן (גם השקעתי כאן השנה פחות, למען האמת). הדברים האחרים, שהיו דומיננטיים בשנים קודמות, נדחקו קצת הצידה השנה.

סיפור קטן שכתבתי לפני יום כיפור בשם הפתק לוקח את פרס נעל הזהב בקטגוריית 'היפה' עם איחול לעצמי שאמשיך בהצלחה בכיוון הזה, ושהבלוג יהיה צר מלהכיל.

בקטגוריית האלטרנטיבי לוקח את הפרס ביטול יקום/ המרה שהיה פשוט המתחרה היחידי. איך נפלו אימפריות, אך עוד יקומו. בקטגוריית 'המשפט המעודכן' זוכה אגב משפט מתוך הפוסט: "נשקלת אפשרות של פתיחת טוויטר". סתאאם, אני לא מחלק פרסים כאלה (כאילו שאת האחרים אני כן מחלק)

ובתחום האקטואלי, 'החשוב' מוענקות גם כן נעלי זהב בקטגוריות משנה:
בקטגוריית הפוסט המחאתי/אינטרנטי זכה 'כתבו עליו בטוקבק' – שיר העידכון לשיריהם הישנים של אריק איינשטיין (שחגג השנה 70!) ושמוליק קראוס, ומי יודע, אולי עוד יולחן.

בקטגוריית הפוסט הפוליטי היתה צפיפות, ולכן עשיתי חלוקה נוספת, ובקטגוריית הפוסט הפוליטי המגיב לאירועים נתתי את הפרס להפיכה צבאית – Take III שהיה תגובתי המיידית לתחילת מבצע שלום הברק. לברק שלום, הששיה הסודית שולטת, ארי שביט מרוצה, תודה.

המאבק בחוק הביומטרי בו עסקתי בהרחבה השנה, חייב לקבל קטגוריה משל עצמו ועל הפרס, כמה שזה רציני הדבר הזה, התמודדו 'האם נלך כצאן' ובגלל שוטה שביבנה. גם 'שב"כ העם' הוא פוסט קשור, למרות שכתבתי אותו קצת לפני.

הנושא העיקרי שלי בשנים הקודמות, נושא המושמטים, טופל השנה קצת פחות ומתוך כוונה מכוונת. אני רוצה שאחרים יטפלו בו, ואני רוצה להיות מזוהה לא רק איתו. אני גם חושב שיש דור צעיר, שזה עכשיו עניינו. אמשיך להזדהות, והפוסט שכתבתי בעניין שנמצא בתחרות, החיבור בין חושך לחושך שקישר, דרך דבריו של אלי ישי, בין החושך המיליטריסטי-חילוני לבין החושך ההומופובי-דתי, קיבל את הפרס בקטגוריית הפוסט המוגב ביותר (96 תגובות – מקום שני, נדמה לי, בכל הזמנים) והיה המועמד הקרוב ביותר לקבל את פרס נעל הזהב המרכזית לפוסט השנה, חוץ מהפוסט שזכה, שהתמודד איתו גם על קטגוריית הפוסט הנבואי של השנה.

And the GOLDEN SHOE goes to:
שב"כ העם, הפוסט המסכם את התפיסה שלי לגבי מצב החברה פה בארץ ומציג כנגד מה אני נלחם, ואפשר לראות בו גם ניבוי מסויים של היעלמות השמאל בבחירות, וקשור גם למאבק בביומטרי (למרות שהיה קצת אופטימי בתחזית לגבי קרבתו). כך אני חושב, אבל תחליטו כשתראו אותו עוד מעט בשידור החוזר המוענק לפוסט הזוכה (שאגב, מיקם אותי לפרק זמן בעמ' הראשון בגוגל בחיפוש 'שב"כ).
תודה לכם, 2.5 קוראי, שבאתם, ולהתראות בשנה הבאה.(הרשימה המלאה של הפוסטים שהתחרו על 'נעל הזהב')

(נכתב במקור ב1 בנובמבר 2008)
כל מיני, בעיקר חרצופים, ייחסו לי מפעם לפעם עמדה לפיה השב"כ עוקב, רודף ומסית באופן סדרתי נגד מסומנים קבועים, לדוגמה המושמטים כקבוצה חברתית.
זה היה חלק מהמאמץ שנעשה (במקרה זה אולי באמת היה מעורב השב"כ, אבל זה לא כ"כ משנה בעצם) לצייר אותי בתור מופרע פרנואיד, מאלה שמיחסים לשב"כ את הכל, גם את שינויי מזג האויר, וכך לדברים האמיתיים שלי לא יהיה ערך והם לא ישמעו.
אני, אם צריך להבהיר, לא מייחס לשב"כ כוחות כאלה. לפי הערכתי, למרות שלא היו לי חברים בשנה האחרונה שעובדים בארגון הזה (ואם היו אז אולי הם לא חברים שלי) יש לארגון כח אדם מוגבל ותקציבים מוגבלים והמטרה שלו היא לשמור על מה שלפי תפיסתו הוא הבטחון של כולם, לא להתעסק באופן אישי ברדיפות, ואני גם מאמין שרוב אנשיו הם אנשים אפורים ועסוקים מכדי לשחק בקקא הזה של רדיפה על בסיס קבוע, למרות שלהערכתי הוא והמערכת המאורגנת כולה מתעסקים יותר מדי עם האנשים הלא נכונים במקום שיתעסקו עם המסוכנים באמת, וזה מטעמי כיסתו"ח.
הבעיה שבגללה אני נוטה לפעמים לקרוא למדינה הזאת מדינת שב"כ, נעוצה במשהו עמוק יותר ומהותי שנמצא בציבור ובעם.
כי יש דבר אחד שהוא השב"כ-הארגון, ודבר אחר שהוא השב"כ-הרוח.
בשב"כ-הארגון יש מס' x של חברים, שבאים ומחתימים כרטיס, או עובדים בשטח, עם הוראות, היררכיה ידועה ומשכורת, שיש עליה ביקורת.
בשב"כ-הרוח כולם, בפונטציה, חברים. אני, אתה, הוא. ובהתנדבות.
אין בישראל עדיין 'אח גדול' שממשטר וממשמע את כל העם, ומעודד הלשנות והפרד ומשול. לפחות לא אחד כזה ששולט על כולם. עדיין אין האמצעים הטכנולוגים שדרושים לכך, לפחות כך נראה לי.
ואולי לא צריך.
כי הציבור בישראל ממשטר וממשמע את עצמו מרצון, ב1001 תחומים של חיי היום יום. כל אחד עושה מה שכולם עושים, אנשים יודעים איך להתנהג, לאן להתקרב ולאן לא, מה טרנד ומה פאסה, גם באינטרנט. אין 'אנחנו', יש 'אנשים' וכל אחד הולך לאן ש'האנשים' הולכים.
וכל זה בלי רועה נראה, בלי אחד שמוליך, מצווה, מנווט, מאיים. גם לא התקשורת.
לפעמים נראה שהחברה בישראל היא אנרכיה, בעצם זאת אנרכיה קונפורמיסטית מאד, שאין בה מקום לכוכבים שמעיזים, כי הסנקציה החברתית על המעיז היא גרועה מאד. לא הורגים אותו, גם לא שונאים אותו. בעיקר נותנים לו להרגיש שהוא לא קיים, השוטרים האלה הבלתי נראים.
וכולם מתנדבים ללכת לאן שהעדר הולך, להעניש את מי שחורג מן התלם, שמאיים על "הבריאות/ההגיון הבריא" של התא האנושי, ומרגישים שהם פטריוטים של "סדר חברתי" ושומרים על בטחונו.
כאילו השדר עובר באיזה תת-מודע של אינטרנט טלפתי קולקטיבי.
חלק מהגורמים לכך נמצא בחינוך, שבו כולם ספגו באיזה אופן מילדות סיפורים של "אנחנו" מלאי התנדבות חסמב"אית. תמיד היה בסיפורים האלה איזה חשוד, איזה יוצא דופן, איזה זר ומוזר שהיה צריך לתפוס אותו כי אחרת מה שהוא היה עושה ל"בטחון הציבורי" השלו והבורגני. תמיד זה הרוב נגד היחיד, המשוגע-החריג-הפושע-המחבל (משוואה שהחינוך הזה קבע אותה) והנצחון עליו מחזק את הביחד, את החבר'ה, וכל אחד רצה להיות אחד מהחסמב"ה שיעזור לחבריו ויסגיר את החריג. מה יותר בסדר מזה?
ואחר כך בצבא, למדו איך לשכלל את החיסול, אבל גם את המשמעת, הסדר, והערנות מפני החריג, שלא הולך בשורה ובטור, כאילו החיים הם איזה טור. זה שמתפרץ מדי, מתלהב מדי, הוא חוטף עונש. בצבא, ואחר כך באזרחות, כי אף אחד לא עבר בכניסה לאזרחות את הדבר הבסיסי שצריך לעבור: היטהרות מהצבא. אין קורס כזה.
ובעצם הסדר, השב"כ הפנימי הזה, בנוי על שני דברים לכאורה מאד מנוגדים זה לזה: רוח התנדבות החסמב"אית מצד אחד, והראש הקטן שבצבא, שבו דבר ראשון שהרוב לומדים הוא איך לא למשוך את אש… המפקדים (ולמען האמת, כבר בבית הספר הדבר הראשון שלומדים הוא איך לא להרגיז את המורים). כך נולדה אומת השב"כ, בלי שמישהו, למראית עין, יאיים עליה, יכפה עליה. המכניזמים הכי קטנים של צורך בבטחון וצורך בחברה, עושים את זה באמצעות סוכנים שלא נראים, בדרך כלל, מפחידים, בכלל.

ואפרופו רצח רבין, שלזכרו שוב יתכנס הערב כל הביחד של ערי הבורגנות לטהר את נפשו כמו בכל שנה, ובשורת הראשונה שוב ייראה שלט הענק של השונאים את "המשתמטים", אומר שוב דברים שאמרתי פעם, במלים אחרות:
לדעתי רבין נרצח בסיוע הקולקטיב המתנדב הזה. אלה שלא התאמצו לעצור את הרוצח, אלה שפישלו בשמירה, ראו באיזה מקום בלא-מודע שלהם ברבין שהעז, העז להיות יותר מדי שמאלני, מישהו שחרג מהטור, שסטה מהסדר וצריך להעניש אותו. קודם כל. לעומתו, התימני עם החולצה הכחולה שהסתובב שם בשטח שידר להם שהוא בסדר, הוא מהטובים, כמוהם. שמה שהוא הולך לעשות זה מה שנכון. הוא למד בצבא ובשב"כ/המוסד או איפה שהוא עבד, איך לשדר, כמו שהם למדו שם איך לפחד ממי שמקלקל את השורה, שבמקרה זה קראו לו רבין.
ויש גם פוליטיקאים שיודעים איך להתחבר לאינסטינקט ההמון החבוי, ולמגנט אותו לצרכיהם. וזהו, גמרתי.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!

תודה, תודה למברכים.

בחמשת שנות הבלוג, שאל כל אחת מהן הופתעתי שהגעתי (וגם עכשיו אני לא יודע, בדיוק כמו ברגע הראשון, מה אעשה עם זה הלאה, וזה אולי הקסם של הבלוג הזה), הלכתי תמיד על הקו שבין האישי-יצירתי לבין החברתי פוליטי (עם קצת מצעדים ונוסטלגיות). פופולאריות גדולה אף פעם לא היתה לי, ולא ציפיתי לזה. פופולאריות ואני הם שני דברים שאף פעם לא בדיוק נפגשו, ואולי זה אני אשם. אבל אני מאמין שפה-שם הצלחתי להשפיע, לטפטף את טיפות הרעל שלי אל תוך ליבת האוטם הגדולה, חומת גבעון – שם שניתן לה באותו היום שנוסד מצעד המחץ (אולי עוד יסופר על כך הסיפור המלא ואולי זה יעניין מישהו) – שהיה בסך הכל דרך לשמור על השפיות האישית בימים שהותקפה (והיא בעצם תמיד היתה ועדיין – המותקפת העיקרית) והייתי במיעוט (תמיד הייתי במיעוט) והיו לי פחות כוחות לתקוף חזרה.
אני שמח על המאבק שעשיתי – בעשור הקודם ובעשור הנוכחי – דרך הבלוג (ובעזרת החרצופים) – למען המושמטים (יש לי גאוה מיוחדת על הפצת המילה הזאת). גם על הארות נוספות שעשיתי בנושא מדינת השב"כ והאח הגדול (ובשנה האחרונה המאבק בחוק הביומטרי) – ולא כועס על מי שלקחו סלוגנים שלי בלי לתת קרדיט – עשיתי לשם שמים – המאבק לא נגמר ואני מאחל לעצמי עוד הרבה והרבה אינתיפאדות – עד שלא נצטרך (בחלום).
אני פחות שמח שהדברים 'הכתיבתיים' שלי לא ממש עברו – לפחות לפי תהודת התגובות. כל 'ההסטוריה בזמן אפשר' שהקדשתי לה ולצורותיה השונות כמעט 3 שנים פה, וכרגע מי זוכר בכלל. אולי זה מצב המדינה והחברה וכו' – שהלכה והתפשסטתה בשנים האלה ואנחנו עדיין במורד, ואולי זה אני. יש לי עוד מה ללמוד, וטוב שככה.
בשנה האחרונה, בכל אופן, החברתי-פוליטי היה הדומיננטי בבלוג, והדבר יתבטא בפרסי 'נעל הזהב' – בפוסט הבא.
http://www.youtube.com/watch?v=louXPUW7tHU

מחר – יום ההולדת החמישי של הבלוג.
עוד לא החלטתי איזה פוסט/ים מהשנה החולפת יקבל/ו את פרס 'נעל הזהב' עליו הכרזתי לפני לפני חודשיים (במקום החזרה המנג'סת על פוסטי השנה החולפת שהייתם מקבלים פה בשנים הקודמות) ומה יהיו הקטגוריות, ואם בכלל (הבלוג עדיין פתוח להצעות – עד מחר בחצות), אבל לפחות איך נראית נעל הזהב אתם כבר יודעים.

שביומיים האחרונים היו לי הרבה יותר כניסות מהממוצע הרגיל – בגלל קישור שניתן לפוסט שלי בדף הראשון של נענע – ובכל זאת תגובת המתדלק של אריק קנטונה – שהיתה כבר קודם – נשארה התגובה היחידה?
וזאת לא פעם ראשונה. מה זה אומר? שלא מסכימים איתי? שמסכימים?
סתם מעניין, אם למישהו יש תשובה או רעיון.

המושמטים, לדוגמה, כקבוצה שהתיוג שלה הוא תוצאה של משהו שנקבע ע"י המדינה, לא יזכו כל כך מהר לערב של חיבוקים בכיכר, גם אם יירצח מישהו מהם.
וכמוהם נפגעיהם של כל מיני מוסדות של המדינה, שהמדינה היא היוצרת העיקרית של הבעיה שלהם. נפגעי ביטוח לאומי, נפגעי עושק ותכניות כלכליות, כל אלה, לגביהם המדינה-הממסד לא כל כך מהר יודה באחריות ליצירתם. הומואים, הטבע יצר. זה לא שהמדינה תמיד התייחסה אליהם בסדר ונתנה להם את הזכויות המגיעות להם – אבל מכיוון ש'אין לה אחריות שהם כאלה' היא יכולה להעניק להם את חיבוקו של הנשיא, את ביקורו של ראש הממשלה, את חיבוקם של שרים ואפילו הם מהימין. לא כך לגבי אלה שהמדינה יש לה אחריות מרכזית ביצירתם ולהתייחס אליהם זה עשוי להיות כרוך בפיצויים כמו בשבירת כל מיני קשרי שתיקה.
יוצאי דופן הם אולי העובדים הזרים, שהמדינה יצרה אותם, מגרשת אותם על ילדיהם, אבל אני בקלות יכול לראות גם אותם מחובקים באיזה רגע במפגן צביעות ענק על ידי אותם פוליטיקאים שתמול-שלשום גירשו אותם. בין השאר מפני שהמדינה צריכה אותם. קבוצה נוספת שאמנם המדינה לא (תמיד) יצרה, אך לא במהרה תערוך להם עצרת צביעות בכיכר – היא קבוצת הנכים ונפגעי הנפש (שחלק מהם גם מושמטים וגם עשוקים) ועל הסיבות שהיא לא תמהר לחבק אותם צריך לכתוב פוסט נפרד, ולדבר גם על קפיטליזם ומיליטריזם שמהשילוב שלו סובלות בעיקר קבוצות אלה.
זה לא שהם צריכים יותר מדי את חיבוקו של שמעון ("פרחו נעוריו מחדש כמו בימי רצח רבין העליזים") פרס והם גם לא יחסרו את נינט רוצחת את ליאונרד כהן. אם הם זקוקים למשהו מהמדינה זאת לא עצרת שתהפוך אותם רשמית לילדיו של הממסד שמשמעותו העיקרית היא שאסור מעכשיו רשמית לדבר עליהם (דבר שיוסיף לשונאיהם סיבה לשנוא אותם). זה לא שהם לא צריכים את החיבוק החברתי-הסביבתי בכלל.
ובכל זאת אי אפשר שלא להגיד לחברי הקהילה מברוכ, ובעיקר צריך להתקנא בדבר אחד עיקרי – היכולת שלהם להתארגן ולדברר את עצמם. זה קשור בהרבה אומץ לצאת מהארון, זה קשור בעובדה שרבים מהם אוחזים במקצועות בעלי כוח והשפעה, בעיקר במדיה. לנפגעי נפש למשל אין את העוצמה הזאת. זה גם קשור לדעתי במהות של הדבר המגדיר אותם – המכריח אותם להיפגש עם אלה שהם כמוהם, וכך ההתארגנות שלהם נעשית קלה יותר. סכיזופרנים לא חייבים לפגוש סכיזופרנים אחרים (הם פוגשים בעיקר את עצמם…), וגם מושמטים – כל אחד יש לו את הסקטור שלו. ההומואיות מערימה על הרבה מכשולים של הפרד ומשול. האחרים עדיין סגורים בגיטאות שלהם.

ואת חוק המאגר הביומטרי יש לעצור!