בלוג הצועד The VValker's blog

חפא הודיע לנו שהוא שוב עוזב ביום ששי, ה18 במאי 79, בשעת ערב מאוחרת.
הוא ביקש ממני ומצבי שריג ללוות אותו. הרגשה של כשלון היתה בדברים שלו, ובכל. שנה, ועוד כמעט תשעה חודשים מאז שבא, והרגשנו צער כבד בשעה שחיכינו לו, במרכז המסחרי החדש ההולך ונבנה של השכונה שעוד מעט לא אגור בה יותר, השכונה שבה נולדתי פעם באיזה גלגול.

בינתיים דיברנו על הגיוס, אמרתי שקיבלתי זימון מהקב"נית, לא רציתי זימון כזה ולא ידעתי מה זה בדיוק קב"נית. רציתי ללכת לקרבי. צבי היה קצת יותר צעיר ממני ועוד לא קיבל צו שני, אבל הוא ידע יותר על הכל. "הצבא לא רוצה חייזרים בתחום שלו" אמר במלים שלמדנו כולנו מחפא, "בעניינים האלה הצבא רוצה להישאר בתולה" הוסיף במלים שלו צבי, שמי שלא הכיר אותו קרא לו שריג הנחנח. צבי הוסיף שהוא בטוח שגם לו יקראו, עם כל הבעיות שלו, אבל "אמא שלו הגנרלית" תסדר הכל, היא לא תיתן שהבן שלה יישאר עם כתם של "אחד שלא הלך לצבא". וכך באמת היה, עשו לו הרבה בעיות אבל הוא שירת, בהתחלה כקרבי אחר כך כג'ובניק, מילואים גם הוא, כבר לא עשה.

צבי שאל מה ראשון במחץ, עניתי שג'ודס פריסט עדיין, עם "ניקח את העולם". במקום השני היה באותו שבוע "רוחות שנישאו" של הביג'יס (שיותר נכון לתרגמו "כשמצב הרוח מתרומם") ומקום שלישי זוכה האירוויזיון, הללויה. עוד שירים מאותו אירוויזיון במצעד, היו ג'ינגיס חאן, סוקראטס של יוון וסאטלייט השוודי, שיר שפחות זוכרים אבל אחלה שיר, וגם "רג'יו די לונה" של 'מאתיה בזאר' האיטלקיה. אני וצבי אגב היינו באולם שבו התקיים האירוויזיון בירושלים, הדודה של צבי שעבדה ברשות השידור מצאה לנו כרטיסים. בגין וסאדאת חתמו אז על ההסכם וכולם דיברו רוחות של שלום שמאז כבר נישאו הרחק הרחק. אנחנו הרגשנו אז במישור האישי הרגשה אחרת, שמשהו נגמר, הולך להיגמר, אביב נעורים שעומד להסתיים, משהו באוויר סימן בלתי נודע שעומד לבוא.

בינתיים זיהינו את חפא בחשכה מסתתר כדרכו, מפני הציידים המניאקים. הוא סימן לנו ובלי לדבר בכלל, התחלנו ללכת דרך הרחובות שלו, תמיד עוקפים. ללא מילה עקפנו את המגרש שבו שיחקו תמיד כדורסל "הכנופיות", אלה שביום השבעת ממשלת הליכוד התאחדו כדי "לצוד אנשי חלל", עלינו את העלייה הגדולה ועברנו עוד רחובות, רחוקים יותר מהשכונה שלנו, והגענו לבניין בגבול הארץ הישנה. עלינו במדרגות, לגג, וממנו ראינו אחרי הבניין את הכביש הראשי הסואן, מלא אורות כתומים, ומעבר לו הואדי הקטן הפתוח, איפה שפעם גייסו את כולנו בגיוס המוקדם. צבי הביט לשם ואני ידעתי שהוא מחפש את העב"ם.

"תשמעו, אני לא אדבר הרבה" אמר חפא. "אני לא עוזב. אני נשאר, זה הכל כדי להטעות את הציידים. הם שם למטה, אל תסתכלו. הג'יפ הלבן, הם בכל מקום. בגלל זה אתם תרדו עכשיו לבד, אם במקרה יש מעקב, הם מכאן והלאה לא יראו אותי איתכם, וכך יחשבו שעזבתי.ובי הם מתעניינים, לא בכם. גם לשאר הג'מעה תספרו שעזבתי. רק סטולי הגנוב יודע שאני לא עוזב, אבל אל תדברו איתו על זה. צ'או, עוד ניפגש פעם" לחש ותקע לנו לחיצות יד. עזבנו אותו על הגג וחזרנו לרחוב. הצעתי לצבי "בוא נרוץ" וככה רצנו רחובות רבים, מתעלמים מהירידה הגדולה החשוכה שהיתה לנו לעשות, מתעלמים מאלה ששיחקו כדורסל במגרש, ומהג'יפים הלבנים שהיו בכל מקום, עד שהגענו חזרה לשכונה בה גדלנו.
את חפא פגשתי שוב, כעבור 7 שנים.

 

Chapa informed us that he is leaving again on Friday, May 18, 79, in the late evening.

He asked me and Zvi Sarig to accompany him. There was a sense of failure in his words, and in everything. A year, and almost nine more months since he came, and we felt heavy sorrow as we waited for him, in the new commercial center being built of the neighborhood I would soon no longer live in, the neighborhood where I was once born in some incarnation.

In the meantime we talked about the recruitment, I said I received a summons from the  “Mental Health Officer”, I did not want such a summons and I did not know what exactly a “Mental Health Officer” is. I wanted to go to a combat corps. Zvi was a little younger than me and had not yet received a second order, but he knew more about everything. "The army does not want aliens in its realm" he said in the words we all learned from Chapa, "in these matters the army wants to remain a virgin" Zvi added in his words, that those who did not know him called him the wimpy kid Sarig. Zvi added that he is sure that he too will be called, with all his problems, but "his chief-commander mother" will fix everything, she will not let her son be left with a stain of "one who did not go to the army". And so it really was, he had a lot of problems but he served, at first as a combatant and later as a 'Jobnik', reserve service, he no longer did either.

Zvi asked what's first in the"punch," I replied that Judas Priest is still, with "We'll Take the World." In second place that week was "Spirits having flown" by the Bee gees and third place was Eurovision winner, Hallelujah. Other songs from the same Eurovision in the parade, were Genghis Khan, Socrates of Greece and Swedish Satlite, a song that is less remembered but a great song, and also "Reggio di Luna" by Matia Bazaar of Italy. Begin and Sadat then signed the agreement and everyone spoke spirits of peace that has since flown far and wide. We felt then on a personal level a different feeling, that something was over, going to end, a spring of youth that was about to end, something in the air, an unknown sign that was about to come.

Meanwhile we spotted Chapa in the dark hiding as usual, from the maniac hunters. He signaled to us and without speaking at all, we started walking through his streets, always bypassing. Without a word we bypassed the field where the "gangs" always played basketball, those who on the day of the Likud government united to "hunt space men", climbed the big ascent and passed more streets, farther from our neighborhood, and reached a building on the old-land border. We went up the stairs, to the roof, and from there we saw after the building the bustling main road, full of orange lights, and beyond it the small open wadi, where we had all been recruited in the early recruitment. Zvi looked there and I knew he was looking for the UFO.

"Listen, I will not talk much" Chapa said. "I'm not leaving. I'm staying, it's all to fool the hunters. They's down there, do not look. The white jeep, they're everywhere.

That's why you'll go down alone now, if there happens to be a surveillance, they will henceforth not see me with you, and so they will think I left. And they are interested in me. Not in you. Tell the other guys, too, that I left. Only the stolen Stoli knows I'm not leaving, but do not talk to him about it. Ciao, we'll meet again "he whispered and shook hands with us. We left him on the roof and went back to the street.

I offered Zvi "let's run" and that's how we ran many streets, ignoring the big dark down-going we had to make, ignoring those who played basketball on the court, and the white jeeps that were everywhere, until we got back to the neighborhood where we grew up.

I met Chapa again, 7 years later.

"But if we do not meet, remember one thing, you, like me, are ambassadors of something here in the world. Our meeting determined that, on behalf of something greater than me and you," he added. "Understand it the way you want." There was in front of us, on the side of the road, a stone wall that surrounded some upscale neighborhood built on the hill opposite. It had openings that were probably designed to allow water to come out in the winter and prevent alluvium or flooding. Chapa pointed to one of these openings, saying "If you want to tell me something, let me know important messages or just say something you feel needed, write and leave it there in the doorway, in an airtight plastic bag. I will read, at least in the next few months I will be where I can approach here" and maybe I'll answer, too. " When he said 'write' he meant, and I knew he meant, the sign language he taught us, because another language he could not read. Had I dreamed it, or heard in telepathy, I was not sure. Zvi did not remember such a thing. Just  remembered him saying 'we'll meet again' and it was in a whisper, maybe whispered something else, then he gave us a handshake and we left him there on the roof, and went back to the street.