את השיר הזה כתבתי כתגובה לשיר שהופיע בפוסט הזה, שנקרא "יוסי, ילד שלי קרבי".
בעזרת התבונה הגלקטית הטובה תתברך זה הילד, יהיה לו שכל רב יותר מאמו, דודיו, מוריו ומחנכיו הוא ימצא לבדו את דרכיו. ולא יצטרך להיות מ"פ בסיירת לתפארת המדינה ובדרכו שלו, ליקום יתרום תרומה גם אם לא יהיה בצבא משהו מיוחד ואפילו, בעזרת האל, יהיה לו פרופיל 21. עדיין יוכל להיות אנושי ונפלא גם אם פולישוקית טפשה להחרים אותו תקרא כי המהפכה, היא תבוא מצעירים שכמותו לא מן התקועים בשעבר זמנו.
ואותה אמא "שמאלנית" יקרה אולי תואיל להביט סביבה ולהסביר לנו, למען החלל, במה היא שמאלנית הרי היא בוודאי תומכת בתכנית הכלכלית הרי ביבי גאון, המובטלים (וכל אלה שמחוץ לת"א) אשמים והיא, בסך הכל, לא רוצה לראות ערבים.
ואולי זה מיותר, אבל אני רוצה להבהיר: אני לא קורא לאנשים לא לשרת. מי שזה המסלול שלו, זאת השאיפה שלו – בכיף לו. אבל לא כולם מתאימים להיות חיילים, ולא כולם גם צריכים. אני רק רוצה שיפסיקו למדוד כאן אנשים לפי "אם הם עשו צבא" ומה הם עשו צבא, כי כך אנחנו מפסידים אנשים נפלאים, מלח הארץ לא פחות (לפחות) מהלוחמים בצה"ל.
נודה על האמת: מאיה בוסקילה היא לא כוס התה שלי, ולא תכננתי לקנות מתישהוא בזמן הקרוב דיסק שלה. כעת אני שוקל בהחלט לקנות דיסק שלה, וזאת כתשובה לרעיון החשוך של הבהמה המתוסכלת הזאת ממפלגת שינ(א)וי, שמפעם לפעם מוכיחה שוב מה באמת מסתתר מאחורי הליברליזם והנאורות עאלק, שהיא מציגה. וגם אתם, בפעם הבאה שאתם קונים זמרים ישראלים, אנא, קנו מישהו שלא עשה צבא, אפילו אם זה לא היה בתכנית שלכם. כי אם לא נגיב ככה, וניתן להם להחרים זמרים, בשלב הבא הם ישרפו ספרים, ובמקום ששורפים ספרים…
בקצה היער גר זאב קטן. בקצה השני של היער, לבד בבקתה, גרה סבתו של הזאב, שהיתה בין מייסדי היער וחברת אגודת "הטורף" וגם גירשה מכאן את הזאבים האנגלים, וכולם הכירוה מאז בכינוי "הזאבה הבודדה". יום אחד אומרת אמא זאבה לבנה הקטן: "זאביניו מאמי, עשה טובה, גש אל סבתא בקצה השני של היער ותראה מה שלומה. הנה, הכנתי לך כאן בסל כמה צלעות כבש" לקח זאביק, עליז ושמח, את הסל והתכונן לצאת אל היער, אבל אז עיכבה אותו אמו. "ילדי, הזהר כשאתה ביער, הוא שורץ כיפות אדומות מסוכנות ומפתות, אל תדבר איתן ואל תענה לשאלות שלהן. לך ישר ישר עד שתגיע לסבתא!" אמר זאביק "בסדר" ויצא לדרכו. הוא נכנס ליער, וכל הציפורים שרקו, הזמירים זימרו ואפילו האלה העתיקה נענעה פארותיה. לא חלפו דקות אחדות ועל השביל הופיעה כיפה אדומה. "אהלן, יו איזה חתיך" אמרה הכיפה, כולה נודפת בשמים. "לאן אתה הולך, אפשר להצטרף אליך?" זכר הזאב את אזהרתה של אמו, ואמר "לא, אי אפשר, אני ממהר לסבתא שלי!" "טוב", אמרה כיפה אדומה וירדה מטופפת מן השביל, תוך שהיא ממהרת לסמס בסלולרי הקטן שלה לידיד, אחד שפעם עבד חוטב עצים.
"למה יש לך עיניים קטנות כל כך?" שאל זאב את הסבתא אותה מצא במיטתה. "מספיק לי שאני רואה אותך, חמודי. אני לא צריכה לראות יותר" "והאזניים, לאן הן נעלמו?" "עשיתי ניתוח פלסטי, זה לא אסתטי אוזניים גדולות, ואני גם לא צריכה. מספיק לי שאני שומעת אותך, בייבי" "ומה פתאום את לבושה באדום? מה, אחד במאי היום?" חרז הזאב "או נהיית אוהדת הפועל, או מה?" "ילד, מה אתה שואל שאלות, בוא כבר תפשיט אותי!" וכך טרפה כיפה אדומה את הזאב, והוא טרוף שלה עד היום.
ביום ששי זה יציינו 22 שנים למותה מאנורקסיה נרווזה של הזמרת קארן קרפנטר. זמרת נפלאה שהביאה שירים נהדרים, אבל שירתה יותר מדי רצונות של אחרים, מאשר את חייה שלה. כמו הרבה.
לה אני חייב, בעצם, את הכינוי שלי. כי לפני שנה בדיוק כתב אורי קציר באתר "רשימות" פוסט בשם "מות הזמיר" שתיאר את חייה. הפוסט הורד בינתיים מן הרשת, ויש לקוות שקציר יחזיר אותו באתר החדש שפתח בינתיים. אני, שהייתי נוהג אז להחליף כובעים שונים בתגובות באינטרנט וסירבתי להתביית על כינוי קבוע, לבשתי אז בפעם הראשונה את הכובע של הסטוריון מצעד המחץ (והשארתי אותו על ראשי בעקבות הדיון הזה), כי מה שהיה לי לכתוב עליה כתגובה באותו פוסט, נגע למצעד המחץ, אותו מצעד ישן שאני וחברים ערכנו באמצע-סוף שנות ה70, וכמונו, הוא צעד בדרך קצת שונה מהאחרים. את המצעד השנתי עשינו בשבוע הראשון של מרץ, בניגוד לשאר העולם שעושה את הסיכומים שלו בדצמבר. בעולם צעדו באותן שנים הבי.ג'יס, בוני.אם, הוטל קליפורניה, טרוולטה ניוטון ג'ון. הדברים האלה צעדו גם אצלינו, אך לא עברנו לדום בגללם. בראש שמנו את מה שבא לנו לשים, לא את מה שהעולם פקד. אנחנו לא כבשנו את העולם, אמרנו, אבל גם הוא לא יכבוש אותנו בקלות.
וכך שיר השנה הראשון שלנו, באביב 78, באופן שהפתיע גם אותנו, היה שיר שלה (כלומר של "צמד הקרפנטרס" שכמו במקרים רבים, היה צמד שבו גבר טפיל נבנה על קולה המוביל של אשה), בעצם לא שיר שלה במקור אלא של להקה מסתורית מקנדה בשם klaatu (שמשך זמן מה נפוצה שמועה שהם בעצם הביטלס בתחפושת) שנקרא קריאה לאנשי חללית בין פלנטרית. לכבוד יום השנה שלי כהסטוריון מצעד המחץ, לכבוד הcontact day שלא ברור בדיוק לאיזה יום הם מתכוונים, אבל הרבה תאמינו לי מחכים ליום הזה וגם פוחדים ממנו, וכמובן לזכר קארן קרפנטר תנצב"ה, אני מביא תרגום. קצת נאיביות המלים ואולי בכלל נכתבו באיזה הומור שקשה לתרגמו, ובעיקר בפרשנות הקולית של קארן יש כנראה לא מעט נואשוּת במלים האלה, אבל ניתוח מלא בפעם אחרת.
בתוכך אתה מכיר יכולת חבויה
לשלוח טלפתיה למרחב הלא נודע
עצום עיניים, תתרכז
בכל המחשבה
ותחזור איתנו על ההצהרה:
"זו קריאה לחללית בינכוכבית
זו קריאה לחללית בינכוכבית לגמרי לא רגילה:
אתם צופים בכדור הארץ שלנו
ואנחנו רוצים ליצור קשר איתכם
אנחנו ידידיכם"
"אנחנו צופים בכדור הארץ שלכם
ולילה אחד נתקשר אליכם
אנחנו ידידיכם"
ורק נחיתה תלמד אותם, אז אנא בואו
כדור הארץ לא ישרוד, אז נו תבואו
בקשה, משטרה בינכוכבית
רק תנו לנו סימן
תנו לנו סימן שהגענו
אליכם
ברוחכם ישנה יכולת חבויה
לשדר אנרגיה למרחק המופלא
עיצמו עיניים, תתרכזו
ביחד, זו הצורה
לשלוח מסר
אנו מכריזים על יום המגע.
לפני כמה ימים לא ראיתי את האור האדום הרגיל מעל הכפתור שפותח את הטלויזיה שלי. באתי לפתוח, וברק מפחיד שיצא מאחור בישר לי שהטלויזיה שבקה חיים, לפחות לבינתיים. אני לא ממהר לתקן אותה. כבר כמה שבועות אני משתדל פחות לראות טלויזיה, ובעיקר בסוף השבוע. היה סוף שבוע אחד, לפני שבועיים, שהטלויזיה נשארה סגורה כל הזמן. הקלקול בא לי בזמן טוב. באיזה שהוא שלב אני בטח אנסה לתקן אותה, אבל בינתיים זה עוזר לי בהתנתקות שלי מ"מדורת השבט". וכך יש לי זמן לפתח את הגירסה שלי, ופחות להיות מזוהם על ידי הגירסה המטמטמת של מדורת השבט. ביחוד בערוץ 2. המדורה הפרטית של כל אחד ואחד טובה יותר, טובה בהרבה, מ"מדורת השבט". תנסו גם אתם מפעם לפעם, להתנתק (אני לא אומר שתשתדלו לקלקל את הטלויזיה, אבל אם יוצא לכם שהיא מתקלקלת, גם אל תרוצו לטכנאי). תאמינו לי, כיף.
בדיוק חמש שנים מהיום. מזג אויר סוער, והמונים באו לירושלים לראות שם את השלג הגדול. אהוד ברק היה ראש הממשלה, עדיין די טרי ומבטיח, ואופוריית שלום אוטוטו בדרך קלה היתה באוויר, ביחד עם בועת ההייטק שעוד לא התפוצצה, האפיפיור שביקר כאן וחגיגות המילניום בדיוק לפני חודש, שנת 2000, זוכרים? ואני עמדתי לסגור שנה שלישית במקום שעבדתי בו, חצי שנה לפני שביום קיץ חם אחד, בדרך לפיצוץ קמפ דייויד ולשאר הפיצוצים שבאו בעקבות, הבוס פיטר אותי, ואחרי עוד שמונה חודשים, בדיוק כשקמה ממשלת שרון, הוא פיטר את כל האחרים שחשבו שלהם זה לא יקרה, וסגר את העסק. שמונה חודשים לפני התישמוד הענקי, שלכולם היה חלק בו. הכל היה נראה אז רווי אחרית הימים. אף אחד לא היה מאמין אז, שחמש שנים מהיום אריק שרון יסגור שנה רביעית כראש הממשלה, ושהדברים ייראו כמו שהם נראים. אז היה קר וחורפי, היום חם וכמעט קיצי, ונראה כאילו הזעם עומד להיגמר. ואולי, בעצם די בטוח, זה רק פסק זמן לפני הזעם הבא.
בלוג הצועד The VValker's blog 