בלוג הצועד The VValker's blog

דודו גבע הלך אתמול לעולמו.

לעולם כבר לא נדע, איך להכין את פצצת החומוס.

בכוכב אפסילון יקטירו קטורת לזכרו.

בבקשה, אל תתעלל בהם.
בארבעת השנים האחרונות, הם היו עסוקים עד מעבר לראש במלחמה נגד התכנית הכלכלית של נתניהו והממשלה התאצ`ריסטית.
זכורה הפגנת ה400,000 בכיכר למען ויקי קנפו וחברותיה החד הוריות.
ומופע ההצדעה של מיטב אמני ישראל היפים והאמיצים למען מחוסרי הבית בכיכר הלחם, מופע ההזדהות שלהם עם נהגי באר שבע וכו`.
זכורה גם עצומת הסופרים גרוסמן, שלו, יהושע וכל האחרים נגד היחס כלפי עובדי חברות כח האדם בכי"ל ובשאר המדינה.
גם גירושם בסגנון נאצי של העובדים הזרים לא נתן מנוח ליפי נפשנו לתפארת.
מתי היה להם גם זמן להתעסק בנושא הפלשתיני, הרי אי אפשר בבת אחת להתעסק בהכל…

ובמלים אחרות: אין לצפות לכלום מהקרוי במקומותינו "השמאל הישראלי". הוא סוס מת. ותמיד היה.
סך הכל אסופה של בורגנים, שכשמנקים להם את השטח מאומללים, עובדים זרים וערבים, הם די מרוצים. ולא חשוב מי עושה להם העבודה.
נכון, כשמדובר בפלשתינים, הם קצת מזילים דמעות. בעיקר, כאשר זה מצטלם טוב בעולם.

נכתב כתגובה למאמר של גדעון לוי ב"הארץ".

סוף סוף, לאחר שמונה שנים עלה בידם של בחורינו המצויינים ללכוד את הטבח הסורר.
עדיין לא נמסרו כל הפרטים, אך ברור שהטבח התכוון למסור לידי אויבינו את המתכון הסודי שפותח במטבח הקרייה, זה שאמור היה להביא להשמדתם הסופית.
ושאר המידע יימסר באלבום המבצע המפואר, שיופיע בקרוב בכל חנויות הספרים, עם תמונות בצבע וסיפוריהם האישיים של הלוכדים האמיצים, ועם בונוס מיוחד: דיסק של שירי המבצע, שנכתבו כולם ע"י קצח"ר ומבוצעים בידי מיטב הלהקות הצבאיות.

* אין חוקים באהבה ובמלחמה
וגם אין כל הבדל אחר בין השניים.

* חבר אמיתי ידקור אותך בחזה
יש בזה משהו.
אבל מצד שני, לא כל מי שדוקר אותך בחזה, הוא חבר שלך.

* התענוג הגדול ביותר בחיים הוא לעשות מה שאנשים אומרים שלא תוכל
התענוג הגדול ביותר בחיים שלי הוא לא לחיות לפי מה שאנשים אומרים.

* אנו יוצרים את עתידנו וקוראים לזה גורל
הלוואי וזה היה מדוייק.

* יש מי שבשבילו הבדידות היא בדידותו של המוגבל, ויש מי שבשבילו הבדידות היא בריחה מהמוגבל
ויש מי שבוחר במוגבלות בשביל לברוח מהבדידות.

* האמנות מצילה אותנו מהאמת
איזה אמת?

את השיר הזה כתבתי כתגובה לשיר שהופיע בפוסט הזה, שנקרא "יוסי, ילד שלי קרבי".

בעזרת התבונה הגלקטית הטובה תתברך
זה הילד, יהיה לו שכל רב
יותר מאמו, דודיו, מוריו ומחנכיו
הוא ימצא לבדו את דרכיו.
ולא יצטרך להיות מ"פ בסיירת לתפארת המדינה
ובדרכו שלו, ליקום יתרום תרומה
גם אם לא יהיה בצבא משהו מיוחד
ואפילו, בעזרת האל, יהיה לו פרופיל 21.
עדיין יוכל להיות אנושי ונפלא
גם אם פולישוקית טפשה להחרים אותו תקרא
כי המהפכה, היא תבוא מצעירים שכמותו
לא מן התקועים בשעבר זמנו.

ואותה אמא "שמאלנית" יקרה
אולי תואיל להביט סביבה
ולהסביר לנו, למען החלל, במה היא שמאלנית
הרי היא בוודאי תומכת בתכנית הכלכלית
הרי ביבי גאון, המובטלים (וכל אלה שמחוץ לת"א) אשמים
והיא, בסך הכל, לא רוצה לראות ערבים.

ואולי זה מיותר, אבל אני רוצה להבהיר: אני לא קורא לאנשים לא לשרת. מי שזה המסלול שלו, זאת השאיפה שלו – בכיף לו. אבל לא כולם מתאימים להיות חיילים, ולא כולם גם צריכים. אני רק רוצה שיפסיקו למדוד כאן אנשים לפי "אם הם עשו צבא" ומה הם עשו צבא, כי כך אנחנו מפסידים אנשים נפלאים, מלח הארץ לא פחות (לפחות) מהלוחמים בצה"ל.

נודה על האמת:
מאיה בוסקילה היא לא כוס התה שלי, ולא תכננתי לקנות מתישהוא בזמן הקרוב דיסק שלה.
כעת אני שוקל בהחלט לקנות דיסק שלה, וזאת כתשובה לרעיון החשוך של הבהמה המתוסכלת הזאת ממפלגת שינ(א)וי, שמפעם לפעם מוכיחה שוב מה באמת מסתתר מאחורי הליברליזם והנאורות עאלק, שהיא מציגה.
וגם אתם, בפעם הבאה שאתם קונים זמרים ישראלים, אנא, קנו מישהו שלא עשה צבא, אפילו אם זה לא היה בתכנית שלכם.
כי אם לא נגיב ככה, וניתן להם להחרים זמרים, בשלב הבא הם ישרפו ספרים, ובמקום ששורפים ספרים…

בקצה היער גר זאב קטן.
בקצה השני של היער, לבד בבקתה, גרה סבתו של הזאב, שהיתה בין מייסדי היער וחברת אגודת "הטורף" וגם גירשה מכאן את הזאבים האנגלים, וכולם הכירוה מאז בכינוי "הזאבה הבודדה".
יום אחד אומרת אמא זאבה לבנה הקטן:
"זאביניו מאמי, עשה טובה, גש אל סבתא בקצה השני של היער ותראה מה שלומה. הנה, הכנתי לך כאן בסל כמה צלעות כבש"
לקח זאביק, עליז ושמח, את הסל והתכונן לצאת אל היער, אבל אז עיכבה אותו אמו. "ילדי, הזהר כשאתה ביער, הוא שורץ כיפות אדומות מסוכנות ומפתות, אל תדבר איתן ואל תענה לשאלות שלהן. לך ישר ישר עד שתגיע לסבתא!"
אמר זאביק "בסדר" ויצא לדרכו. הוא נכנס ליער, וכל הציפורים שרקו, הזמירים זימרו ואפילו האלה העתיקה נענעה פארותיה. לא חלפו דקות אחדות ועל השביל הופיעה כיפה אדומה. "אהלן, יו איזה חתיך" אמרה הכיפה, כולה נודפת בשמים. "לאן אתה הולך, אפשר להצטרף אליך?" זכר הזאב את אזהרתה של אמו, ואמר "לא, אי אפשר, אני ממהר לסבתא שלי!" "טוב", אמרה כיפה אדומה וירדה מטופפת מן השביל, תוך שהיא ממהרת לסמס בסלולרי הקטן שלה לידיד, אחד שפעם עבד חוטב עצים.

"למה יש לך עיניים קטנות כל כך?" שאל זאב את הסבתא אותה מצא במיטתה.
"מספיק לי שאני רואה אותך, חמודי. אני לא צריכה לראות יותר"
"והאזניים, לאן הן נעלמו?"
"עשיתי ניתוח פלסטי, זה לא אסתטי אוזניים גדולות, ואני גם לא צריכה. מספיק לי שאני שומעת אותך, בייבי"
"ומה פתאום את לבושה באדום? מה, אחד במאי היום?" חרז הזאב "או נהיית אוהדת הפועל, או מה?"
"ילד, מה אתה שואל שאלות, בוא כבר תפשיט אותי!"
וכך טרפה כיפה אדומה את הזאב, והוא טרוף שלה עד היום.