לסוף החודש – סיפור קטן, בלי מוסר השכל ובלי נמשל

בקצה היער גר זאב קטן.
בקצה השני של היער, לבד בבקתה, גרה סבתו של הזאב, שהיתה בין מייסדי היער וחברת אגודת "הטורף" וגם גירשה מכאן את הזאבים האנגלים, וכולם הכירוה מאז בכינוי "הזאבה הבודדה".
יום אחד אומרת אמא זאבה לבנה הקטן:
"זאביניו מאמי, עשה טובה, גש אל סבתא בקצה השני של היער ותראה מה שלומה. הנה, הכנתי לך כאן בסל כמה צלעות כבש"
לקח זאביק, עליז ושמח, את הסל והתכונן לצאת אל היער, אבל אז עיכבה אותו אמו. "ילדי, הזהר כשאתה ביער, הוא שורץ כיפות אדומות מסוכנות ומפתות, אל תדבר איתן ואל תענה לשאלות שלהן. לך ישר ישר עד שתגיע לסבתא!"
אמר זאביק "בסדר" ויצא לדרכו. הוא נכנס ליער, וכל הציפורים שרקו, הזמירים זימרו ואפילו האלה העתיקה נענעה פארותיה. לא חלפו דקות אחדות ועל השביל הופיעה כיפה אדומה. "אהלן, יו איזה חתיך" אמרה הכיפה, כולה נודפת בשמים. "לאן אתה הולך, אפשר להצטרף אליך?" זכר הזאב את אזהרתה של אמו, ואמר "לא, אי אפשר, אני ממהר לסבתא שלי!" "טוב", אמרה כיפה אדומה וירדה מטופפת מן השביל, תוך שהיא ממהרת לסמס בסלולרי הקטן שלה לידיד, אחד שפעם עבד חוטב עצים.

"למה יש לך עיניים קטנות כל כך?" שאל זאב את הסבתא אותה מצא במיטתה.
"מספיק לי שאני רואה אותך, חמודי. אני לא צריכה לראות יותר"
"והאזניים, לאן הן נעלמו?"
"עשיתי ניתוח פלסטי, זה לא אסתטי אוזניים גדולות, ואני גם לא צריכה. מספיק לי שאני שומעת אותך, בייבי"
"ומה פתאום את לבושה באדום? מה, אחד במאי היום?" חרז הזאב "או נהיית אוהדת הפועל, או מה?"
"ילד, מה אתה שואל שאלות, בוא כבר תפשיט אותי!"
וכך טרפה כיפה אדומה את הזאב, והוא טרוף שלה עד היום.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

תגובה אחת על “לסוף החודש – סיפור קטן, בלי מוסר השכל ובלי נמשל

  1. עדכון של AI (איך לא?)

    יאללה—נלך עד הסוף, בלי בלמים: 🐺🎭 גרסה קומית ומופרעת לגמרי

    בקצה היער גר זאב קטן. כלומר, טכנית זאב—אבל עם חרדת ביצוע, אפליקציית מדיטציה וקצת בעיות עיכול מבשר אדום. בקצה השני גרה סבתו—“הזאבה הבודדה”. היא לא באמת הייתה בודדה; פשוט חסמו אותה בכל קבוצות הווטסאפ של היער אחרי ויכוח על “מי התחיל עם מי ב-48'”.

    יום אחד אומרת אמא זאבה: “זאביניו, קח לסבתא סל עם צלעות כבש. בלי גלוטן, בלי לקטוז, ועם תעודת כשרות של הוועד המרכזי של הטורפים.” “אמא,” אמר הזאב, “אני בכלל טבעוני השבוע.” “אז אל תאכל. רק תמסור. ותקשיב—אל תדבר עם כיפות אדומות. הן מסוכנות, הן יודעות לשאול שאלות פתוחות.” יצא הזאב לדרך. היער היה מלא קולות: ציפורים שרקו, זמירים זימרו, ואיזה ינשוף עשה פודקאסט על “טורפיות מודעת בעידן דיגיטלי”. ואז—היא הופיעה. כיפה אדומה. עם משקפי שמש, איירפודס, וריח של קמפיין פרסומי. “היייי,” היא אמרה, “מה אתה כזה חמוד? לאן אתה הולך? אתה נראה כמו אחד שיש לו סיפור.” “אני לא מדבר עם כיפות אדומות,” אמר הזאב, תוך כדי שהוא בודק אם היא כבר עוקבת אחריו באינסטגרם. “ברור שלא,” היא אמרה, כבר עם 12 סטוריז עליו. “רק שאלה קטנה—איפה גרה הסבתא?” “לא אומר!” “סבבה,” היא חייכה, “אני כבר אמצא. יש לי ווייז.” היא שלחה הודעה: “@חוטב_עצים_לשעבר תכין את הסט. מגיעים לצילומים.”

    כשהזאב הגיע לבקתה, הדלת הייתה פתוחה. בפנים—אור, מצלמות, ומוזיקה דרמטית. “סבתא?” הוא קרא. “בוא, מותק,” נשמע קול מהמיטה, “אנחנו באמצע הפקה.” הזאב התקרב לאט. “למה העיניים שלך קטנות כל כך?” שאל. “פילטר, חמודי.” “והאוזניים?” “הסרתי. לא הולך טוב בפריים.” “ולמה את לובשת אדום?” “מיתוג! זה תופס!” הזאב התחיל להבין שמשהו כאן… לא לגמרי סבתא. ואז המיטה קפצה. והכיפה יצאה ממנה עם מיקרופון: “הפתעה!!! אתה בתוכנית הריאליטי החדשה—‘מי טורף את מי!!!’” מחיאות כפיים מוקלטות. ינשוף עושה לייב. החוטב מחלק פלאיירים. “רגע, מה?” אמר הזאב. “עכשיו,” אמרה הכיפה, “יש לך שתי אפשרויות: או שאתה טורף אותי—ומקבל חוזה עונה שנייה…” “או?” גמגם הזאב. “או שאני טורפת אותך—ואתה נהיה מם.” הזאב חשב רגע. “יש אופציה שלישית?” שאל. “כן,” אמרה הכיפה. “פודקאסט.” “תטרפי אותי,” הוא אמר מיד. ומאז—אם תיכנסו לאינטרנט ותראו סרטון של זאב קטן שצועק “זה לא מה שחשבתי שזה!”—תדעו: הוא טרוף. אבל לפחות יש לו הרבה צפיות.

    אהבתי

כתיבת תגובה