בלוג הצועד The VValker's blog

צפוף כאן עכשיו מאד ברחוב הרקפת 12. דומה שאת מותווי כל הארץ ריכזו כאן. ריקרדו והחבר'ה נעלמו.
אני נמצא כעת בקומה התחתונה, איפה שהיו שתי החנויות שעכשיו הן חוברו והפכו להיות אולם אחד עמוס מותווים. אין מיטות ומי שיכול מארגן לעצמו לוח עץ לישון עליו. אומרים שחסידי רחפת השם יביאו מזרונים ואוכל עוד מעט, בינתיים אין לא זה ולא זה. בלילה שומעים צעקות ובכיות מכל הפינות. אני משתדל שלא לריב עם אף אחד, בקלות פורצות פה קטטות.
החומה גבהה בינתיים בשלושה מטרים נוספים לפחות, וכבר רואים אותה מכל פינה. גם מחנה האוהלים של אלה שבונים אותה התרחב, הוא הגיע כמעט עד לכאן. הגדר שלו נמצאת מעבר לרחוב, מאיפה הביאו את כל המותווים? החדשים?
כדי לקבל אוכל צריך ללכת לשם ולהירשם ליום עבודה.
או לעבור את גדר התיל שהוקמה בינינו לבין אזור המפעלים, שם, אומרים, אפשר להשיג אוכל. הסיירות המקומיות מפטרלות נון סטופ לאורך הגדר הזאת, וכבר כמה פעמים שמעתי אותן יורות במי שניסה לעבור את הגדר.
בטח ריקרדו והחבר'ה נמצאים שם.
הם בטח יכעסו עלי שלא החזרתי את האופנוע, ולא הבאתי את שאר הדברים שהייתי צריך להביא מתל אביב.
ואולי הם לא נמצאים שם, מי יודע אם הם בכלל בחיים?

כבר שלושה ימים אני לא זז מהפינה שלי באולם הגדול. מרגיש חלש מאד ורעב, וגם הצריבה על המצח עוד כואבת לי.
לא מדבר עם אף אחד, רוצה רק לברוח מכאן, ברגע שאתחזק.

מוצא את עצמי חוזר על מדיטציות של המשולש הסגול שמזמן לא עשיתי אותן, כמו מנסה נואשות להגיע לתובנות שחייבות להיות קיימות איפושהוא כדי לשחרר אותי מן המקום הזה.
תמונתו של המקום שחפא אמר, כשנפרד מאיתנו, שאליו נצטרך להגיע כעבור זמן, עולה ברוחי בצורה בהירה וחדה עד כדי כאב, מאז שחזרתי הנה. אולי זה סימן שהזמן הגיע?
אני חייב להגיע לשם.
אבל איך?

פוסט קודם: מדינת תל אביב החופשית (אחרון)

כמובן, יש מי שבונה את העיר ומגדליה, ועושה גם את שאר העבודות הבלתי יוקרתיות אך הדרושות לקיומה. כבר בימים הראשונים התפלאתי שאני לא רואה את העובדים האלה ברחוב, יותר נכון, כמעט ולא רואה.
בהמשך היה מי שהסביר לי שהעובדים השחורים, המובאים מבחוץ ברחפות האוספות אותם מנקודות האיסוף שליד מקומות המגורים שלהם ומחזירות אותם לשם בדיוק בתום יום העבודה (מן המשכורת שלהם מנוקה בכל יום הנסיעה הלוך וחזור), אינם רשאים לצאת מן התחום בו הם עובדים. "סיבות היגייניות". בוודאי. הבריאות מחוץ לעיר אינה טובה.
התברר לי גם, שכל המקומות בתל אביב ובנותיה מגודרים, בגדרות מת"ג בלתי נראות. המתח חלש יחסית לעומת המתח בחומה החיצונית המקיפה את כל העיר ובנותיה, וניתן להיכנס דרכן בנקודות מסויימות, הנקראות "דלתות" באמצעות פס מגנטי הנמצא בכל כרטיס תושב של מדינת תל אביב החופשית. לעובדים הבאים מחוץ לעיר, אין כרטיס כזה ולכן הם לא יכולים לברוח ממתחם העבודה, וכך ידיה של "הסיירת המקומית" כאן, שגם היא כמעט אינה נראית, משוחררות מן הצורך לתפוס שוהים בלתי חוקיים או "סרבני יצרנות נמלטים", כי לא יכולים להימצא כאן כאלה.
(העובדים שעבודתם דורשת הסתובבות בחוץ, כמו המטפלות בקשישים העשירים, אוספי הזבל ואחרים, מקבלים "תג מתחם" (תג"מ) המכיר את הרחובות שבהם מותר להם להסתובב, ומגיב בהלם חשמלי על כל נסיון לחרוג מן הרחובות האלה. באחת הפעמים הנדירות שראיתי עובד כזה, הוא היה אחד, פועל נקיון שהתעלף ממכת חשמל כזאת סמוך לצומת דיזנגוף-קינג ג'ורג'. כשהתפלאתי שלא מגישים לו עזרה היה מי שהרגיע אותי והסביר לי שהוא יתאושש לבד, והוא גם זה שהסביר לי את רוב הדברים האחרים).
מאוחר יותר התחלתי לתהות לעצמי, אם רק עובדים שמחוץ לעיר מותחמים ע"י גדרות מת"ג או תג"מים כאלה, אולי יש גם עובדים מקומיים שמקום עבודתם כולא אותם בשיטות אלה, ואותם לא הזדמן לי לראות בבתי הקפה הרבים של העיר, המלאים בעובדי "מקצועות פרפריים" כפי שהם קוראים לזה. עכשיו אני די בטוח שיש.

נראה ש"מדינת תל אביב החופשית" מקיימת קשרים עם עוד מספר ערי מדינה מקבילות בישראל. אני מניח שיש עליהן חלוקת השפעה בין הכוחות הגלקטיים השותפים בהשתלטות. קלטתי את השמות "מדינת ירושלים" ו"מדינת בית אל", ממה שקלטתי לא הצלחתי לקבל כל מידע על הדרום והגליל, אבל הבנתי שיש עדיין שטחים כבושים ממזרח לירדן ובצפון, וש"מדינת תל אביב" משתתפת בדרך מעורפלת כלשהיא במימונו של הצבא שמחזיק אותם. קלטתי גם שמועות על כך שחלק מן העובדים הזרים והבלתי נראים האלה שנדחסים בבוקר ברחפות ומוחזרים בהן עם לילה, באים משם. אבל על הנושאים האלה כמעט שלא מדברים בתל אביב, כמו שלא מדברים גם על נושאים אחרים.

---

בעיתון השלישי, אליו הגעתי אחרי שבשני העיתונים האחרים אליהם שלח אותי ריקרדו התחמקו ממני, דווקא שמעו אותי, ועוד איך שמעו.
המערכת שלו, שממוקמת בבניין ישן יחסית וקטנה מן המערכות האחרות, היתה גם המקום היחיד שבו התעניינו באמת בשלומו של ריקרדו, שכפי שמסתבר עבד כצלם "פרפר" בשביל כל העיתונים.
גם שם העורך לא היה בהתחלה, אבל הוא הצטרף קרוב לסוף. אחרי שלוש שעות שדיברתי ודיברתי. אני לא זוכר איך השיחה התחילה ועם מי, אבל פתאום מצאתי את עצמי מוקף בעובדות ועובדים מאזינים לי בקשב רב, ראיתי גם דמעות בכמה מהעיניים כשסיפרתי מההתחלה את כל הסיפור על הבית ברחוב הרקפת 12, על הסיירות שמעלימות את כל מי שהן תופסות על "אי יצרנות", סיפרתי את הכל על ההתוויה, על שבי שנורה בכדורי "סיירת ההתוויה" במארב על יד המפעל, גם על סופה של לונה סיפרתי ועל אנשי ה24 וההבדל בינם לאנשי ה21. סיפרתי גם על פבליטו וגרסיאלה שלקחו מהם את הילד כי למותווים לא מרשים לגדל ילדים. בסוף סיפרתי גם על החומה שמתחילים לבנות מסביב לעיירה, וסיפרתי גם את מה שסרגיי אמר בקשר לחומות שכבר נבנו. על זה, מסתבר, הם דווקא שמעו די הרבה, וגם השלימו לי ידע. כשסיימתי, העורך טפח לי על השכם ואמר לי שעשיתי מעשה אמיץ מאד בכך שהגעתי לכאן, ושאהיה בטוח שמה שמסרתי יכה גלים. כמובן שהשארתי שם את סרטי הצילום עם התמונות שצילם ריקרדו.

בכך, בעצם, גמרתי לעשות את מה שהיה לי לעשות בתל אביב בשביל ריקרדו. יצאתי לרחוב, היו שעות אחה"צ אחרונות והאויר שהיה לוהט כשנכנסתי, הצטנן. היה ברור לי שלמחרת אני לוקח את האופנוע וחוזר לשם, אחרי הפינוק של הלילה האחרון, שהשותפות הבטיחו לי שיהיה "שיא הפינוקים". בהרגשה הכי אופטימית שהיתה לי מאז באתי, מאושר, רגוע, אולי זחוח מדי, הלכתי לאיטי וברח' יהודה הלוי שכחתי לפנות איפה שהייתי צריך, וכשהבנתי את זה היה מאוחר. שתי ניידות שחורות עצרו לידי, ושוטרים בשחור דרשו לראות את הכרטיס שלי. הראיתי את הכרטיסים שנתן לי ריקרדו. אלא שאחד מהם הכיר אותו. "זה לא ריקרדו פוירשטיין, זה מישהו בלתי חוקי" אמר לאחרים, ומיד תפסו אותי ידיים חזקות ודחפו אותי לניידת.

---

ב"תחנת הסינון" הדרומית (התחנה המרכזית לשעבר) הוחזקתי יומיים, בהם ניסו להוציא ממני מי אני ומה עשיתי לריקרדו פוירשטיין. אחר כך העבירו אותי ל"תחנת הסינון" של תל השומר, שם חיכיתי שבוע וחצי (כולל כל זמן החג) עד שיגיעו "חותמי ההתוויה" החדשים, עם פונט חדש למספרים, שעל עיצובו עבד במיוחד גרפיקאי מרמת גן.
זה לא לקח יותר מכמה שניות, צריבה קלה על המצח ("הקרח עושה גרפיקה נאה, לא?" אמר המתווה בחלוק לבן לאסיסטנטית שלו שהנהנה בהסכמה), ועכשיו גם אני מותווה.
משם העלו אותי לאוטובוס מקרטע, ובערב הייתי שוב ברחוב הרקפת 12.

פוסטים קודמים בסידרה:
מדינת תל אביב החופשית (1)
מדינת תל אביב החופשית (2)
מדינת תל אביב החופשית (3)

חיבבתי את עזר וייצמן. הוא קצת הזכיר לי דוד שלי שהיה בפלמ"ח, גם הוא נפטר לא מזמן.
אין גם ספק שבלי החבר'ה האלה, הרבה דברים שיש כאן, קשה לתאר שהם היו כאן. אולי לא היה כאן כלום, אם הם לא היו.
אבל חוץ מהדברים הטובים, הדור הזה אחראי גם לכמה מהדברים הרעים.

אחד מהם הוא הסימון של אנשים לפי קריטריונים לא כל כך אנושיים.
אני מדבר באופן ספציפי על השיטה של פרופיל, פרופיל צבאי, שחברה שהיתה פעם ספרטנית וגם אחר כך היתה מלאה פסיכופטיזם בטחוני, הפכה אותו בהרבה מדי מקרים לפרופיל אזרחי.
מן הסתם, פקיד ממושמע בקרייה, שבעצמו לא היה מקבל פרופיל גבוה לפי אותה שיטה, הוא שהמציא אותה לשירותם של הגבוהים ממנו בדרגה.
כדי להרגיש שהוא עושה משהו בצבא.
שהוא משרת ראוי לאדוניו.
למרות שהוא לא מספיק "גבר", לפי איך שהם ראו אותו, והוא ידע את זה.
זה קרה מן הסתם אי שם בשנות ה50, מתי שהדור ההוא שלט בכל העמדות בצבא. צריך פעם לעשות מחקר מדוייק מתי בדיוק שיטת הפרופיל-אדם הומצאה, אבל זה לא חשוב עכשיו.
אחר כך הדור הזה עבר משלטון בצבא לשלטון במדינה, ואיתו עברה אל החברה הישראלית השיטה שהֵדירה מן החברה רבים וטובים, חלקם בגלל שהיו להם בעיות קלות ערך (כמו משברים בגיל ההתבגרות), חלקם בגלל בעיות חמורות יותר, נפשיות ו/או פיסיות, אבל בעיקר בגלל שלא התאימו לתקן הצבאי וקיבלו פרופיל 21.
ובכל מקרה לא הגיע להם מה שקרה להם.
הבדידות החברתית, הצורך למצוא פרנסה, למצוא חיים ולנתב את עצמם בחברה מתנשאת ועויינת, שמראש סימנה אותם עם תו על המצח, כמו המותווים בסיפור ה'הסטוריה האלטרנטיבית' שלי.
כמה אנשים טובים, מלח הארץ, אבדו לנו בגלל השיטה הזאת, שבגיל צעיר סימנה אותם לכל החיים? כמה עזבו את הארץ, כמה איבדו את עצמם לדעת בין אם בפועל בין אם נפשית, כמה סתם לא תפסו את המקום בחברה הישראלית שהם ראויים לתפוס, בגלל שלא עמדו ב"תקן הגברי"?
מי ידע.

בזמן ש"הטובים הלכו לטייס והטובות הלכו לטייסים", לאן הלכו אחרים, שהיו לא פחות טובים, בדרכם שלהם, דרך שאותה החברה לא קיבלה?
פעם מישהו יצטרך לספר על זה.

ועזר וייצמן, והדור שלו, אחראים גם לאלה.
צריך לומר גם את זה, רגע לפני שגומרים לחתום (ולשכתב) עוד פרק בהסטוריה דוברת העברית בארץ שבין הירדן לים במאה השנים האחרונות.

כן, תגידו לי שהיינו צריכים לבנות את המדינה. נכון, גם אני יודע הסטוריה. גם שאנחנו מוקפים אויבים.
א. זה לא תירוץ.
ב. באויב שבתוכינו לא טיפלנו – האויב שהוא ההתנשאות, היהירות. וגם את התוצאות של זה אנחנו רואים עכשיו. גם את התוצאות של הסנוביות=גזענות כלפי קבוצות שונות באוכלוסיה, שקבוצת המותווים האמיתיים היא אחת מהן, אולי השקטה שבכולם. התוצאות של המאמץ של שעות נוספות שהושקע ע"י "משמר הרוע" כדי להדיר מן הזרם המרכזי את מי "שלא משלנו" (כמו שכתב אלתרמן בשורת הילול-יתר של אותו פלמ"ח). גם על התוצאות של זה אנחנו משלמים, ועוד נמשיך לשלם גם אם נגמור בדרך זו או אחרת את הבעיה עם "האויב שבחוץ".
גם ב"משמר הרוע" עוד לא טיפלנו.

ותגידו גם שלא כל הפרופילניקים הם קורבנות, אחוז גבוה ממנו כיום זה מתחזים שבכלל לא רע להם בחיים. גם על הנושא הזה יש לי מה להגיד, בפוסט אחר. אציין רק שאנשים שנהנים מהפרופיל (עד כדי כך שמוכנים לשלם בשבילו גם בכסף) זה עניין די חדש, וגם הוא תקף רק באיזורים מסויימים מאד של הארץ. ובכל מקרה זה לא מצדיק את השיטה שפוגעת באחרים, אבל אולי באמת העובדה ש"פרופיל 21" כבר לא מרתיע אנשים מהימנעות מגיוס (שהרי "יראו וייראו" הוא אחד התירוצים הבולטים לשמירה על השיטה) צריכה גם היא ללמד משהו את 'כבוד מנהיגינו'.

פוסט אחר בנושא:
על דורות, מלחמות והעצים השקטים

על לוח המודעות ממול לבית ברחוב הרקפת 12 מופיעה לאחרונה מודעה האומרת כי נפתחה בשכונה תחנה להתוויית פרופיל. זה השם שהם נותנים לצריבת ה21 על המצח.
"ההתייצבות הינה חובה" כתוב שם באדום בולד, "כל מי שלא התייצב עדיין, נדרש להתייצב תוך 15 יום".
מספרים שבלילות מגיעים אוטובוסים אל דירות שננטשו, וכאלה יש הרבה, או שנשרפו (יש הרבה הצתות בשכונה בזמן האחרון, והאויר מלא ריחות שריפה) ומאכלסים אותן באנשים שהובאו ממקומות אחרים בכל הארץ.
אומרים שכל האנשים האלה הם אנשים שנתפסו ע"י המשמרות, והותוו בכפייה.

חורף עכשיו, גשמים ניתכים בערפל ואני בחדר הקטן.
מאז מה שקרה לשבי אני לא הולך יותר לעבודה במפעל.
שבי היה בחור שעבד באותה שורה שלי.
ביום שהתחילו הגשמים יצא קצת מוקדם, מי שיש לו שלושה ילדים מתחשבים בו, לפעמים.
עמדנו לסיים, כבר התחילו להתייצב בתור הארוך במסדרון "ההחתמה" הצר, שלפני דלת היציאה.
פתאום שמענו יריה.
היתה פאניקה, התחילו דחיפות, מאד קרוב זה היה. אנשים נמחצו בתור. לא יודע מאיפה באה לי התושיה להצטרף לחבורת אנשים שברחו דרך החלון האחורי.
אחר כך, בחנות שבקומה הראשונה בבניין, לשם הלכתי לקנות לחם ישן, פגשתי את אחד העובדים במפעל, שסיפר שסיירת ההתוויה עשתה בחוץ מארב לעובדים שאין להם עדיין 21 על המצח.
שבי ראה אותם ראשון, וניסה לברוח.
אני לא רוצה לפגוש אותם, ולא רוצה שיתוו אותי, אבל רוצה לחיות.
לונה יודעת שאני שם, מסתתר בחדר. לא אומרת מילה. אבל שתיים מן הדיירות שלה שבאגף השני היא שולחת, פעמיים ביום, להביא לי מרק שעועית וסם מותר (מנה אחת ליום).
ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים שוב בוהה, וחולם כמו פעם.

חולם-נזכר בזמן אחר.
עמדתי עם חפא ועוד חברים והרבה אנשים שנעלמו לי מזמן, בנוף מדברי, צופים על מכתש ועושים תרגילים ומקשיבים להרצאה שמישהו הירצה על מבנה היקום. השמים היו כחולים לגמרי, והכל נראה חי ואמיתי. הרגשתי שאני ממש נמצא שם.
ואז העירו אותי הצעקות למטה. מיהרתי למרפסת.
שני טרנזיטים של המשמרות היו עומדים שם, ומלא שוטרים שכמה מהם גררו את הנערות, אחת אחת, אל הטרנזיטים, כאילו היו שקים. הן נראו מעולפות. לונה עמדה שם והתווכחה עם השוטרים, גם קיללה אותם עד שאחד מהם היכה אותה עם אלה בראש, וגרר גם אותה לטרנזיט. אף שכן לא היה בסביבה. הכל היה חשוך וריק מסביב.
לא ראיתי את לונה יותר, גם לא את הבנות.

---

מותווים חדשים הגיעו.

מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם".
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה.
הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


ריקרדו פוירשטיין, החבר מתל אביב של אלטו, פבליטו וגרסיאלה, בא לבקר.
חמוש בקטנוע מוזהב משופץ ומושקע מדגם "נורטון" מודל שנות ה60 וכרטיס זהות תל אביבי ששווה קצת יותר מכרטיס זהות רגיל ומאפשר לבעליו תנועה חופשית כמעט בכל הארץ, אם הוא רק רוצה, הצליח, בכמה בירורים קצרים, לאתר את המקום שאליו גורשו חבריו, הוא גם הצליח לעבור את המחסומים בלי כל בעיה ולהכנס לכאן.
הוא לא היה בארץ בחודש שבו ניסו להסתנן לתל אביב, היה בביקור אצל הוריו. כשחזר היה מי שסיפר לו שחבריו נעצרו, הותוו וגורשו.
"אז לכאן הביאו אותכם הבני זונות" אמר.

בזמן שאנחנו חיינו במחסור, ובלי זכויות, וככה כנראה חיה רוב הארץ, תל אביב היתה מדינה אחרת, שבה המשיך השפע הנהנתני לזרום, והקידמה לא נעצרה. אני חושב שהנימים שלנו התמלאו רוק, כשסיפר לנו שבתל אביב יש כבר טלפונים שאפשר לשאת אותם ברחוב (בעיירה שבה גם אלה שיש להם 24 לא מחוברים אפילו לטלפון הרגיל, שקויו קרסו לפני שנתיים) ואנשים מדברים אחד עם השני דרך מחשבים (אבל לא לעבור דרך המסכים, כמו שאנחנו יכולנו פעם, חשבתי, יודע שכל המכשירים שלנו מושבתים כעת, איפה שהם נמצאים).
הוא גם נדהם מהלכלוך שהלחות כאן גורמת.
נראה שבפעם הראשונה ראה ריקרדו איך חיים חבריו, אותם הכיר במטוס כשבאו בפעם הראשונה לישראל.
והוא באמת היה מזועזע.

הנוכחות של ריקרדו קירבה את כולם ומחקה סופית את מחיצות הזרות שעוד היו בינינו.
הוא היחידי שזוכר, או לא פוחד לזכור, את התקופה שהיתה קודם. הוא גם זיהה אותי, כי הוא ראה אותי עם כל חבורת המחץ רוקדים על הבמה כשהיה באיזה פסטיבל רוק שהנחינו עם סטולי הגנוב בקובה.
הוא שאל אותי איפה כולם, ולאן נעלם המנהיג, "הקפטן". הוא זכר את אדרת צמר הכבשים שלבש. מאד התאכזבתי, כי חשבתי שהוא, כמי שחי ב"מובלעת של העולם הפתוח", צריך לדעת עליהם יותר. אבל הוא לא ידע, רק שמע שמועות שאחד מהחבורה נראה בתל אביב, אפילו לא ידע לזהות מי. להפתעתי אמר לי שגם בתל אביב לא מרבים לדבר על הזמן ההוא.

אני לא יודע מה אמר עלי לאלטו, פבליטו וגרסיאלה, בספרדית המהירה והמקשקשת שלהם, אבל עכשיו אני והם חברים טובים מאד.
במהלך משחק כדורגל שהתקיים מתחת לבניין, בין הרוסים לארגנטינאים, התנגש ריקרדו בעוצמה אדירה באלכס, המגן האימתני, ושבר את הרגל.

---

כל המפעלים נסגרו.
אבל עבודה יש לכל מי שמחפש.
ממערב לעיירה, בשטחים הריקים שבצד הכביש המוביל עד מחסום הכניסה, צומחת עיר של אוהלים, שהביאו קבלנים מלווים במשמרות השחורים. אומרים ששם יגורו כל אלה שהולכים להשתתף בבניית "הגדר ההיקפית", כפי שקוראים למה שהולך להקיף את כל העיירה. הכינוי הזה מופיע על לוחות המודעות הקוראים בהתלהבות לכל תושבי העיירה להשתתף בהקמתה של חומת ההגנה.
לא ברור מפני מי.
סרגיי אומר, "בדיוק כמו החומות שבנינו מסביב לכפרים הערביים". עכשיו אנחנו מתחילים להאמין לסיפורים שלו על הכפרים הערביים שהוא השתתף בבניית חומה סביבם, כלומר, בהשגחה על הבנייה שבוצעה, כמו כאן, ע"י תושבי המקום. הוא אומר שלא רק סביב כפרים ערביים בנו חומה כזאת אלא גם סביב כמה בתי חולים לחולי נפש, מה שנקרא פעם, כי מזמן לא אשפזו בהם רק חולי נפש. ועדיין אנחנו מנסים שלא להאמין לסיפורים האחרים שלו.


הפבלואים וריקרדו דיברו בסלון, וברגע שחזרתי הפסיקו. הסתכלו אחד על השני, ושוב עלי.
"está apto" שמעתי אחד מהם אומר. "exactamente semejante". והנהוני הסכמה.
ביקשתי מהם לדעת על מה הם מדברים, והם לא השאירו אותי במתח.
ריקרדו דיבר על כך שחייבים להעביר את המידע לתל אביב, ולעשות את זה מהר, לפני שבניית החומה תופסת תאוצה. יש לו, מסתבר, מצלמה זעירה שבה הוא הצליח לצלם הרבה דברים. חשוב שבעיתון בתל אביב ידעו. אולי ככה נצליח לעשות משהו, לעורר איזה דעת קהל. יש גם דברים שהוא צריך שהחברים שלו בתל אביב יעבירו לכאן.
אבל הוא לא יכול לעשות את זה כי הרגל שלו בגבס.
ובדיוק לפני שנכנסתי אמרו, שצריך מישהו שדומה לו מאד, בתמונה שעל כרטיס הזהות והכרטיס התל אביבי, שיקח את האופנוע ויעבוד על השומרים במחסומים.
ואני, עם השיער פרא שלי והזקן, דומה לו בול.


שלושה ימים ישבנו על תיאור מפורט של הדרך, ממש יכולתי לראות אותה בעיניים עצומות. הוא גם נתן לי גם הוראות לפרטי פרטים איך לשמור על האופנוע ומה לעשות אם אחד החלקים מפסיק לעבוד בדרך. "יהיה בסדר" אמר בסוף, "האופנוע הזה מרגיש מי טוב, אז הוא טוב איתו". הוא גם תיאר לי את המקומות בתל אביב שאליהם אני צריך להגיע, מסר לי שמות של אנשים וגם נתן לי מפתח לדירה שלו בתל אביב, למקרה שהשותפות שלו לא יהיו "אבל הן תמיד יהיו. תגיד להן ריקרדו אמר שיפנקו אותך טוב".
ביום הרביעי, בשעה 11 בבוקר, הורדנו את האופנוע למטה, נפרדתי מכולם בלחיצות ידיים ועליתי על האופנוע. ברגע הראשון חשבתי שזה לא הולך, וכלום לא נדלק. אבל אחר כך היה הכל בסדר, יצאתי אל הכביש הראשי ובתוך 10 דקות הגעתי למחסום. הכרטיס התל אביבי המוזהב היה בידי והשומרים אפילו לא טרחו להסתכל. עשיתי שלום גם לאנשי הפח שבמתקן הזכוכית השחורה, והמשכתי הלאה.
בפעם הראשונה מזה שנתיים וחצי, יצאתי את גבולות העיירה.

אלה שהציטוט אצל שרית פרקול שלח אותם, ואחרים:
מה שקורה כאן לאחרונה, זה בעיקר הסטוריה אלטרנטיבית. הסטוריה שהתרחשה אולי, בזמן אפשר של העבר, הלא רחוק.
שום דבר ממה שמתואר כאן, תחת הקטגוריות של הסטוריה אלטרנטיבית עוד לא קרה. אולי עוד יקרה. טוב או רע, את זה אתם תחליטו.

בפוסטים האחרונים, הצלחתי להיחלץ ממקום שכל האנשים שבו עברו בעל כורחם התוויה, שאני הצלחתי איכשהו לבינתיים, להינצל ממנה.
רכוב על האופנוע של ריקרדו הגעתי ל"מדינת תל אביב החופשית", שם אני נמצא, נכון לפוסט האחרון.

ועדיין אני מחפש את חפא ואת שאר חברי, שנעלמו לי כולם אחרי ההשתלטות, בשבת אחת שאחרי ליל הסדר.

ההתחלה של כל זה היא כאן.

חג שמח!

בשבת של אפריל, לאחר ליל הסדר שבו כינס חפא את כולנו לצורך פיוס והשלמה, שוב היינו באותו צריף ליד הכנרת שבו היה המפגש הראשון של המשולש הסגול. לראשונה היו איתנו גם שלושה "מקומיים". היה קריר יותר מהרגיל בעונה, והשמים היו אפורים. בכל זאת שררה בינינו לראשונה מזה זמן רב אוירה של תקוה, הרגשה שהנה אנחנו חוזרים לימים של פעם וכל המחלוקות הסתדרו. אחרי ארוחת הצהריים, כשהשמש קצת יצאה, יצאנו בהליכה רגלית לטבריה, הליכה שאמורה היתה להימשך כשעה וחצי. חפא נשאר בצריף.
אחרי חצי שעה של הליכה התחלתי להרגיש רע מאד, אי שם בגוף הכולל שלי, וגם אחרים אמרו שהם מרגישים ככה. לא יכולנו, פשוט ככה, להמשיך ללכת בכיוון טבריה. החלטנו לחזור לצריף. השמים הפכו לקודרים יותר ויותר, אף פעם לא ראינו אותם ככה, כמעט שחורים, ורוח קרה ורעה מאד התחילה לצלוף בנו.
חפא עמד מחוץ לצריף, ומיד כשהגענו בישר לנו שאשר יגור מפניו בא.
הוא אינו קולט יותר שדרים מן הנקודות שלו בפדרציה, ואם הוא מבין נכון את מה שקרה, כוהני התבונה האפלה ונופלדנס אכן עשו יד אחת והדיחו את השליט הכחול, ידידנו. הדבר הראשון שיעשו, אמר חפא, יהיה ביטול החלטותיו, וכעת אין לו ספק שהם בדרך לכאן.
חפא אמר שהכוחות שלהם אדירים והמערכת שלנו לא תוכל להלחם נגדם, וברגע שיגיעו לכדור הארץ תפסיק המערכת, כברירת מחדל, לפעול. לחלוטין.
אין גם טעם לנסות להשתמש בחלליות ולהימלט מכאן, כי הם כבר שולטים על כל מפתחות הקפיצה בחלל שמסביב למערכות השמש האזוריות, אליהם החטאפה שלנו מתחברת. החלל שסביבינו הוא עכשיו חלל עויין.
חפא אמר שהדבר היחיד שיישאר לרשותנו בימים הבאים, ואולי נוכל להשתמש בו, הוא המדיטציות וכמה מתרגילי הלוחמה שלמדנו במפגשי המשולש הסגול.
אבל עכשיו עלינו להתפזר במהירות, כל אחד ילך לדרכו וישתדל להיעלם בפינות הארץ והעולם. רק כעבור זמן מסויים, נוכל להתחיל לנסות לחתור ולהגיע למקום מסויים אשר חפא ציין לנו את שמו, שם נוכל אולי להתארגן מחדש.
גשם כבד וברד אכזרי ניתכו בחוץ.
מקץ שעה כבו כל החשמלים בעולם, והמערכת שבתה כליל.

חושך בראשיתי השתרר בכל, ואני ידעתי שנופלדנס וכוחות הצד האפל של הגלקסיה השתלטו על כדור הארץ.

---

לא יודע כמה זמן עבר מאז. זוכר רק לילה גשום מאד, הליכה-ריצה של שעות עד שתפסתי טרמפ במכונית שהביאה אותי לכפר ערבי אי שם בגליל, חום גבוה, ימים שלמים של טשטוש ואבדן הכרה, ושוב נסיעה באיזה מכונית עד שמצאתי את עצמי, אצל גב' לונה בן שושן ברחוב הרקפת 12. איזור תעשייתי של עיר עצובה, ולמרות שלא יצאתי מכאן מאז הגעתי, נראה לי שזה ליד חיפה. זהו בניין אפור מבטון, בקומה הראשונה של האגף הראשון הפונה לכביש יש שתי חנויות (אחת מהן סגורה), ובקומה השניה שתי דירות, האחת דירתה של גב' בן שושן, והדירה שלי – חדר וחצי ומרפסת זעירה הפונה לצד הבניין, עליה אני משלם בפולסות השחורות ובשירותים שונים לגב', באגף השני, שהכניסה אליו מאחור, יש בית זונות.
חוץ משמות הרחובות, שכולם שמות של פרחים: הרקפת, הסיתונית, הציפורן, הכרכום, שום דבר לא פורח כאן. אד ערפל עוטף תמיד את השמים, ואף פעם לא ראיתי כאן שמים כחולים.

כולם כאן שווים. לאפס.
בבית החרושת עובדים שעות מול הסרט הנע. עבודה חדגונית של העברת רכיבים מפלסטיק,
ושמירה שהם לא יתקעו. אף אחד לא יודע בשביל מה ובשביל מי הם מיוצרים.
אבל זה טוב יותר מאשר לא לעבוד בכלל ולהיתפס על ידי הסיירת המקומית, שכאשר אנשיה תופסים איזה "לא יצרן" ברחוב, אף אחד כבר לא רואה אותו יותר.
ובחוץ, עדיין מחפשים אותי המשמרות של שלטון העולם החדש, אני יודע.
למרות שככל שחולף הזמן, אני לא בטוח אם כל זה לא היה דמיון, אם באמת היו אי פעם חפא, צבי, סטולי הגנוב וכל האחרים, אם באמת שלטנו בעולם. ואני אומר לעצמי שעדיף בכל מקרה שלא לחשוב על זה כי מחשבה היא סוג של התפנקות שאני לא יכול להרשותו לעצמי במלחמת הקיום הזאת.

---

מן התקופה בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זֵכֵר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו, וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן שושן היה מתחשק לעבוד.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא להתקל לא באלה ולא באלה.

ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות. אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה.

לא מדברים כאן הרבה על החיים שבחוץ, ואם מדברים זה נשמע בדרך כלל לא נעים.
כאילו, שהמותווים (כולם כבר קלטו, אפילו פה, שיש דבר כזה) וכל האחרים, שחיים בערים "נגועות אי-יצרנות", איכשהו אשמים במצבם. למשל, "הם הרי היו צריכים לדאוג לסדר לעצמם קארמה עם נסיבות פחות אומללות", כך שמעתי אצל מזכירת המערכת, באחד משלושת העיתונים שאליהם שלח אותי ריקרדו לנסות לדבר עם העורך.
רק העורך האחרון קיבל אותי, בשניים האחרים דחו אותי, באחד אמרו לי שהעורך "עסוק בגלל שמכינים את גליון החג" ושאבוא אחרי החג, בשני, איפה שהיתה המזכירה שאמרה לי את המשפט המצוטט, נזכרו אחרי חצי שעה שחיכיתי ואחרי שהסברתי למזכירה באיזה עניין אני נמצא, להגיד לי שהעורך לא בארץ בחודש הקרוב, ושאשאיר פרטים, אולי הוא יחזור אלי. הרגשתי שם כל כך קטן ועלוב.
יצאתי החוצה ופתאום כל "מדינת תל אביב החופשית" נראתה לי אחרת.
המשכתי לשוטט ברחובות, והבטתי אל מגדל ענק המתנוסס מעל הקריה, מגדל מזכוכית, זכוכית שחורה, בדיוק כמו הזכוכית במתקן הרובוטים שליד המחסום. עכשיו גם ראיתי את תל אביב כפי שהיא באמת.

מקום משכנה של הנציבות.
זו הסיבה האמיתית והיחידה להטבות המיוחדות להם זוכים תושבי תל אביב ובנותיה בלבד, האויר הנקי וכל השאר.

"עבדים, אפילו
שיש להם כזה כאילו"
כך הם נראו לי כעת כולם, בחליפות החדשות, נושאות המותגים, כלי הרכב-רחף האופנתיים, היהירות העשירה.
כך יהיה, כל עוד יצטרכו הכוחות השולטים בגלקסיה את האנרגיה שלהם, או לא ימצאו מקום מתאים להם יותר להקים בו נציבות.
וגם הם יודעים את זה טוב מאד בעצמם.

לפחות יש לי עדיין את החירות שלי.
יש לי את עצמי.
הצועד בנעליו.


הפוסט הקודם: מדינת תל אביב החופשית (2)