אוקטובר במצעד השנתי – גלולות זכרון

אוקטובר היה חלש בכמות (אך לא באיכות). כתבתי בו רק 8 פוסטים.

פתחתי גם טבעת:

"גלולות זכרון".
וכך כתבתי בהסבר לטבעת:
יש משרד השכחה, והוא מהנדס לנו את הזכרון, לפי הצרכים של הרייטינג, מדורת השבט,השלטון.
גלולות זכרון הן הנשק הטוב ביותר לשימור עצמינו.
רק מתים אינם זוכרים.

כל מי שרואה את עצמה/ו כבעל/ת עניין, מוזמנ/ת לפנות בבקשה להצטרפות.
עוד דברים שכתבתי בנושא: כאן
וכאן
אשמח לראות אותכם.

הצטרפו דיאבלוג וf1list ועוד כמה שפרשו בינתיים, בהם אחת שסגרה את בלוגה.

אפשר, עדיין, להצטרף.

מצעד הפוסטים השנתי – ספטמבר

הפוסט המוחזר היום (הסבר – כאן), הופיע לראשונה ב18 בספטמבר 2004.
הוא נקרא:

גיוס מוקדם

את כולם הביאו לשם, בשעה שהיא לא אור עדיין ולא חושך.
בואדי אחד שהעיר עוד לא סגרה עליו והוא פתוח חופשי למרחב, חלמו כולם את אותה הזיה עצמה, הזיה ללא ספק, חלומות קטנים שבין ערות לשינה, כי בבוקר מצאו את עצמם כל אלה שהיו שם במיטותיהם.
האיש שעמד שם סיפר להם מה שצפוי להיות להם בחודשים הבאים, בשנים הבאות, ואת הכל הם יחשבו שהם הוזים, כמו את הרגע הזה. אף פעם לא יוכלו לספר על זה לאף אחד, כי הם בעצמם לא יאמינו. האיש שאת פניו לא יכלו לראות בנקודה האפלה בה עמד, לבש מדים אחידים בצבע כהה, לא מוכר להם, וגם להם היו מדים כאלה.
למרות שהיו רק ילדים, בני פחות מ10. הוא קרא לזה הגיוס המוקדם.

מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: אדמי הדבורה

יש ביקום כאלה שמאמינים, שהמין האדמי, אביו של המין האנושי, נוצר מאדמֵי-דבורה מכונפים, שהיו מעט גדולים מדבורים אבל קטנים מגודל האדם. מלבד כנפיים היו להם משושים ועוקץ, ותוחלת החיים הטבעית שלהם היתה בין 4-6 שנות ארץ.
ידוע שבזמן קדום הוחזקו אדמי דבורה בכוורות, ויש סוברים שהאנרגיה המוחית שלהם נוצלה בכוורות אלה בידי אדונים, שבעצמם לא היו מפותחים אך השתמשו באינטליגנציה הטבעית של אדמי הדבורה ליצירת דברים מתוחכמים כמו ערים ואף חלליות.
יש כאלה שסוברים גם, שאדמי הדבורה הוכרחו לצלול עבור האדונים אל תוך חורים שחורים, כדי לדלות משם אנרגיית אינטליגנציה המיוצרת בחורים האלה באופן טבעי.
לא כולם ביקום מקבלים את התיאוריה לפיה אדמי דבורה אלה הם אבות המין האנושי, אך אלה המאמינים בה, ובהם בני מסדר רחפני הדבורה הראשונה ואחרים, ובהם חפא, מאמינים שהתפשטות המין האדמי-אנושי ביקום התחילה כתוצאה ממרד קדום שמרדו אדמי הדבורה באדוניהם, שכעונש עליו הושלכה חלליתם לחור שחור שבו היו צריכים לשרוד באמצעות הגעה אל יקום אחר.

מצעד הפוסטים השנתי

ב14 באוגוסט 2004, בשעה 15:49 בדיוק, פתחתי כאן את הבלוג הזה.
כלומר, עוד שבועיים אני שנה פה.
לא יודע עוד איך אחגוג את זה, אבל בינתיים אני מחזיר כל יום בשידור חוזר פוסט אחד מכל חודש.
זה ייקרא, איך לא "מצעד הפוסטים השנתי".
כמו בכל מצעד שנתי, זה לא אומר שמה שיופיע זה בהכרח הכי טוב שלי. רק מה שבעיני, מסיבות פרטיות לגמרי, ראוי לציון.
אם במקרה נתקלתם ואהבתם פוסט כלשהוא, תגיבו, ואולי גם לתגובותיכם תהיה השפעה על העניין.

הפוסט הראשון שאני מחזיר נכתב ב22.8.04, והוא נקרא:
בית הספר שנתלש
בגלגול אחר כתבתי סיפור. הייתי אז בסוף אחת הכיתות ביסודי, והושפעתי מאיזה ספר שקראתי "הארץ שנתלשה" מאת ז'ול ורן. הספר (שיצא מאז בתרגום אחר עם שם אחר) פינטז מצב שבו כוכב שביט המתקרב לכדור הארץ תולש ממנו חבל של ארץ על האנשים שבו הממריאים שלא ברצונם למסע בחלל. בסיפור שלי שנקרא "בית הספר שנתלש" תיארתי מצב שבו אני ועוד שני ילדים בכיתה – הילד שהיה החבר הכי טוב שלי והילדה שהכי רציתי שתהיה חברה שלי, נשארים לבדינו בכיתה אחרי הלימודים ואחרי שכולם הלכו הביתה, ופתאום מסתבר לנו שאיננו על כדור הארץ יותר, משום ששביט (שאכן אמור היה להתקרב לכדור הארץ באותם ימים, אני אף זוכר את שמו: "קוהוטק") תלש את בניין בית הספר, וכמובן שהנוף, הטמפרטורות, ומראה השמים מתחלפים. לא חשבתי בדיוק איך נשרוד את הקור, רעידות האדמה, ההתנתקות מהחשמל ועוד כמה דברים שמן הסתם לא היו משאירים אותנו בחיים יותר מדקות ספורות לו דבר כזה באמת קרה, אבל העיקר היה לראות את הנוף – איך השמים נראים מחוץ לכדור הארץ, ועוד כמה דברים שהיו חשובים לי אז יותר מהמחשבה איך לשרוד את המציאות. (אם כי בדרכי שלי, שרדתי את המציאות האמיתית לא מעט בעזרת סיפורים כאלה). אני ושני שותפי אילתרנו כמו רובינזונים והחלפנו מערכות שמש במהירות שעולה על מהירות האור (איך? גם על זה לא חשבתי אז) ובסוף הגענו לכוכב לכת שבזכות יכולתי לתקשר עם תושביו באמצעות שפה מסתורית קיבלנו מהם טרמפ ב"חללית בזק" שכנראה נסעה אחורה בזמן, והחזירה אותנו מיד לכדור הארץ ועוד הספקנו להגיע לסמי וסוסו/ מצעד הפזמונים הלועזי/ ובעדכון הכי מאוחר לתכנית בערוץ 2 שהפיק אחד אחר מאותה כיתה.
"בינתיים גם הם הבינו את השפה, ושאלו אותי מאיפה אני הבנתי את זה. עניתי שניחשתי, ותרגמתי להם את השיחה… זו שפה ישנה, שלמעשה שידרו אותה לעולם אנשים מכוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן…" כמה שנים אחרי זה, בנה דאגלס אדאמס סידרה שלמה על אותו רעיון, שבטח היה לעוד אנשים במוח, אבל הוא ידע לעשות מזה כסף הממזר..
אבל מבחינתי, אני חשבתי על זה קודם, ובכלל, כשאני נוטל לעצמי כינויים פה ושם ברשת, הם כינויים שבאים מהעולם שלי, מהיקום שלי ולא מראשו או מספריו של מישהו אחר.

ובמשך השנים שבאו אחר כך חשבתי שהסיפור לא דמיוני כל כך. הארץ שהיתה, שהיינו בה אז בילדותינו התמימה (הכל יחסי כמובן), עתידה היתה להיתלש, לעבור זעזועים ושינויים. זו לא אותה ארץ שהיתה וחלק מהשינויים הקיצוניים והקשים ביותר באו בדיוק בשנה שאחרי החופש הגדול שבו כתבתי את הסיפור. חברי שהיו אז, כבר לא קיימים ביקום שלי היום, אולי כזכרון מעורפל של משהו שספק היה ספק לא היה.
"הסיום ההוא היה אופטימי מדי" כתבתי כעבור שנים, "כי מבית הספר שנתלש אין חזרה"
ואולי, בהערה יותר מאוחרת, זה מפני שאותו כוכב לכת שהתפוצץ כבר מזמן, הוא הכוכב שלנו.

פוסט 92

הרבה מאד אנשים היו שם, והרבה בלונים, ואוירה של שמחה גדולה. אבל משהו מתכתי צרם אצלי איפושהוא בשדות שמחוץ לגוף, וידעתי שבגלל סיבה זו בדיוק הגעתי למרחב ולזמן האלה.

כבר לאחר פעולת החילוץ שלי משבי האופל הגלקטי, גילה לי סטולי הגנוב שמה שחשדתי עוד הרבה זמן קודם, הוא אכן נכון.
מסתבר שהיתה תקלה ברכיב הזמן במערכת שבנינו על פי הוראותיו של חפא, ובגללה, אנחנו חיים עכשיו בזמן אפשר ביקום מקביל, לא היקום שחיינו בו עד מוצאי ה5 במרץ 1977, וכל מה שקרה לנו מאז, הוא הסטוריה אלטרנטיבית להסטוריה שהיינו "צריכים" לחיות בה. סטולי הבין את זה, בזמן שנסע כנוסע סמוי בחלליתם של אנשי האופל הגלקטי. הוא עדיין הוא לא איתר את אותו אחד בחבורה, שהיה אחראי על רכיב הזמן במערכת, ושיוכל, אולי, להחזיר אותנו ליקום שחיינו בו עד 5.3.77.
בינתיים היינו בדרך למקום המפגש עם חפא, וביטול היקום שהיינו צריכים לבצע כדי לחמוק ממארב של האופל הגלקטי, זרק אותנו לאיזורי זמן שונים. נזרקתי לעולמם הקדום של אדמי הדבורה ואחרי שיצאתי משם, הייתי פתאום שוב בכדור הארץ, בישראל.
וכשראיתי את האיש שישב על הבמה ליד אשה שזיהיתי בתור הזמרת מירי אלוני, ידעתי שאינני נמצא בזמן האלטרנטיבי, לפחות לא אותו זמן אלטרנטיבי שהייתי נמצא בו ב18 השנים האחרונות. כי האיש הזה, שקראו לו "ראש הממשלה" (וכך הוא גם היה נקרא כשהתחיל הכל במרץ 1977), בהסטוריה האלטרנטיבית שאני חייתי בה, לא היה בחיים כבר מאז 1979. כאן הוא היה מבוגר הרבה יותר ממה שהיה אז, אבל חי, ובדרך כלשהיא הוא נעשה שוב ראש ממשלה, כשהתאריך הוא נובמבר 1995.
ועדיין הייתי צריך להתחבר למי שאני כאן, בעולם שאליו חזרתי (?), להתחבר להסטוריה המקבילה שכנראה היתה לי כאן, ולהבין מה התפקיד שלי. היתה לי הרגשה שזה חשוב מאד.
הייתי צריך להזכר בזכרונות שלא היו לי. וזה היה דחוף.
הסתובבתי שם בין אנשי בטחון. הם התנהגו כאילו הם לא רואים אותי.

קלטתי קולות מאד רעים בשדות האנרגטיים שהקיפו את המתחם, ופתאום "זכרתי" את תפקידי כאן, אותו קיבלתי מאישיות קרובה מאד לראש הממשלה.
הקולות הלכו וגברו.
"הערב אנחנו מורידים אותו"
"ושאף בן זונה לא יחשוב לקלקל. הבנתם?".
מירי אלוני התחילה לשיר, ואני התאמצתי להתמקד אל תוך האפלה. היא היתה רבה מדי, ביחוד באיזור המדרגות.
קולות ההמונים בכיכר הלכו ונעלמו, וקול של זמזום מתכתי הלך וגבר והכאיב את אוזני.
פתאום גם פני הקהל נעלמו, החשכה עטפה אותי, ובתוכה ראיתי את האדם בכחול שעמד בתחתית המדרגות, הזמזום בא מתוך משדר שהיה בכיס החולצה שלו.
"היי, יש בן זונה בשטח שמנסה לקלקל. אתרו אותו מיד."
שני קציני בטחון עמדו בפתח המדרגות. ידעתי שהם רואים אותי והם לא יתנו לי לעבור בשום אופן. הייתי צריך לחכות שהקבוצה שמקיפה את ראש הממשלה תרד. שם נמצאת האישיות שמכירה אותי.
זה מקטין למינימום את מרחב הזמן שיש לי. אני אהיה חייב לפעול בדיוק בשניה האחרונה, אבל ממש האחרונה.
"זה אחד מההגנה החייזרית. איך הוא הצליח להסתנן לשטח אחרי ששכנענו את רבין לא לקחת אותם?"
"לא משנה. אתרו אותו. מיד!"
הפעלתי את שיטות העירבול שחפא לימד אותי, בתקוה שזה יעבוד, השיטות שלמדתי במרחב שבו האיש הזה כבר מת.
ובינתיים ראש הממשלה והפמלייה שלו התעכבו. הוא לחץ את הידיים של כל מיני אנשים, חיבק את הזמר הצעיר שלא עשה צבא, הכל על מי מנוחות, הרגשתי שהוא מרגיש שהוא מוקף באהבה רבה בצורה שלא היה מוקף בה מעולם.
התחלנו לרדת, אני בצד, קצת מאחורי איש הבטחון, מפטפט עם האישיות הבכירה שמכירה אותי ובינתיים מרכז את כל האנרגיה שאני יכול לרכז עלי אדמות.
מערבל את התודעה של המאבטח, זזתי קצת קדימה, לקחתי את הצבעים של המאבטח ופתאום כאילו סתם, שלחתי מוואשי-גרי אימתנית אל התימני הקטן שעמד ליד העציץ והאקדח שהיה לו ביד, עף משם.

מיד הפילו אותי על הארץ, אלה שקילקלתי להם את התכנית. שלושה קנים גליליים גדולים היו מכוונים אלי.
הרצפה צללה מתחתי, ידה הכחולה של Wangoon כמו חטפה אותי מההסטוריה האלטרנטיבית המקבילה שחייתי בה לרבע שעה, חזרה אל הריחוף של ביטול היקום.
אני מקוה שלפחות באותו מרחב מקביל, הצלחתי לשנות את ההסטוריה.

להיות אדמדבורה (4)

היינו חבורת עבדים מגזע האדמדבורה, שברחנו מהאדונים, בעלי הכוורות. השתלטנו על חללית ולמדנו לטוס בה. נסענו בין כוכבי הלכת של המערכת וניסינו להמריד את אדמי הדבורה שבכוורות האחרות.
היינו 35 מורדים כאשר חלליות האדונים לכדו אותנו, ואילצו את החללית שלנו לטוס עד לנקודה שבה נלכדנו בשדה הכבידה של בור החלל, החור השחור.

כל הדרך לשם התאמצתי להזכר בביטול היקום. ידעתי שרק בדרך הטכניקה של ביטול היקום הגעתי אל תקופת העבר הזאת מן החללית שבזמן ההסטוריה האלטרנטיבית שלי, ובטכניקה הזאת נהיה חייבים להשתמש כדי להינצל.
אבל לא הצלחתי להיזכר איך ביצעתי את ביטול היקום.
זכרתי רק שהמתורגמן וWangoon, החייזרית הכחולה, היו השניים שידעו לעשות זאת קודם, והם הראו לכולנו איך לעשות את זה ברגע שבו לא היתה לנו דרך אחרת לחמוק מן המארב ששמו לנו חלליות האופל הגלקטי.

החללית הלכה והתקרבה לנקודה הקריטית שאין ממנה חזרה.
במיליונית השניה שבה חצתה החללית את הנקודה, הצלחתי לשחזר את הכל.
בטרם התחילה הכבידה ללחוץ ולקמט אותנו, הוריתי לתמקט ושאר המורדים לעצום את ראייתם ולבצע בדיוק את מה שאשדר להם לבצע.
בעוד חלליתינו צוללת אל החור השחור, אל מול הכבידה ההולכת ונעשית בלתי נסבלת, פרשנו את הגפיים העליונות לצדדים וביצענו את מדיטציית ביטול היקום שהבאתי מן הזמן האחר.

ופתאום הייתי במקום אחר, צף בנעימות באיזה חלל, Wangoon לצידי צפה גם היא.
ידעתי שהצלחתי.
ידעתי גם שהמורדים עברו בשלום לצד האחר של החור השחור.
בכך יצרתי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית.

ועדיין לא הייתי בטוח שכבר נחלצנו ממצוקי החלל של זמן ההסטוריה האלטרנטיבית שלנו.

פיגועים בסיני

פרקים אחדים וחשובים של ההסטוריה האלטרנטיבית התרחשו בסיני, שעל פי ההסטוריה האלטרנטיבית חולקה בין ישראל ומצרים, כשבאמצע נמצא מחנה של חבורת המחץ, בו נמצאנו בחודשים שבהם התחילה המחתרת האנטי חייזרית לפעול נגדינו.
אני מביא כאן בשידור חוזר קטע מתוך הפוסט "נוואמיס" המתאר את הפיגוע שביצע נופלדנס במחנה שלנו בסיני, בו נהרגו שניים מאנשינו.

החטאפה הנחית אותנו בחזרה לא בדיוק במחנה, אלא די הרבה ק"מ מדרומה לו. היתה שעת תחילת הערב בסיני, וחפא גילה שנגמרה האנרגיה של כלי הטיסה השקוף. דבר שאפשר לסדר אותו, אבל חפא העדיף שנישאר בלילה במקום ההוא. נכיר קצת את הסביבה שמבחוץ. את המקום זיהינו עפ"י מפת הנייר הסטנדרטית מלאת הסלוטייפ שלי כאתר נוואמיס. הנוואמיס אלו בתי אבן קטנים שזמנם קדמון מאד ולא ידוע מי בנה אותם. צורתם עגולה כמעט והם בנויים ללא טיט. מדריך קבוצת המטיילים שבילתה איתנו בחתונה של ק. וד., לפני שנסענו אל הפדרציה, סיפר לנו על הבתים האלה בדיוק, שהבדווים מאמינים שבני ישראל בנו אותם כדי להתגונן מפני הזבובים שתקפו אותם בחום המדבר. לי נראו הבתים כבתיהן של רוחות רפאים, ודמיינתי את הרוחות האלה מביטות אלינו מן הפתחים הקטנטנים. לחפא היה הסבר אחר.
לדבריו אלה בתים שנועדו לאגירת חלומות. הוא ראה בתים כאלה בכוכב הראשון אליו נחטף בהיותו גור. אותו כוכב נחשב כביתם ההסטורי של חברי מסדר רחפני הדבורה הראשונה שהיו בין מוריו בבית הספר של התבונה הגלקטית (והם אלה שגילו אותו למעשה). רחפנים אלה, שצורתם דומה לצורת אדם-דבורה, נהגו לאגור חלומות במבנים דומים מאד למבנים כאלה. חפא סיפר לי שקיימת בגלקסיה סברה, שכל בני המינים הדומים לנו, מקורם ביצורי הדבורה האלה, והוא תוהה אם אין הבתים האלה עדות לא רק לביקורם של יצורי הדבורה בעבר בכדור הארץ, אלא גם חיזוק לסברה שיש קשר בין יצורי הדבורה למין האדמי.

כדורי אש רושפים ורועמים עלו לפתע בקו הרקיע, וצנחו מאחורי ההרים. חפא אמר לי מייד שזה הכיוון של המחנה שלנו, וזה לא נראה לו טוב בכלל. לא היה זמן להשתהות. גם לא לתקן את הכלי. פתחנו בריצה לכיוון המחנה, וכשהיינו קרובים כבר לשם הבנתי מה הכדורים האלה מזכירים לי. כמוהם בדיוק נראו ה"חרוזים" על "צווארו" של היצור ה'לא נחמד' מן האסיפות ב פדרציה. חפא הסכים אתי.
הוא אמר שה'יצור' הוא נופלדנס, יריב ידוע של השליט הכחול, שגם אותנו לא אוהב כל כך. אם ידו בדבר, זה מוכיח את מה שחפא חשד מזמן: שלמרד של כדור הארץ נגדינו יש תמיכה חיצונית.
ואם התמיכה במרד באה מיצור בדרגתו של נופלדנס, הוסיף חפא והרהר, הרי שגם מעמדו של הכחול בסכנה.
אחר כך ביקש ממני לשכוח בינתיים את כל הדברים האלה, שהם עניינים של "פוליטיקה שמחוץ לכדור הארץ", ולא צריכים עדיין להטריד אותי.

הגענו למחנה, ושם באמת לא היה לי זמן לזכור את הדברים, מפאת מה שקרה.