מילון ההסטוריה האלטרנטיבית: האותיות פ'-ת'

פדרציה


פוירשטיין


פולסות (מעות)


קורא עולמות מדרגה ראשונה


קורא עולמות מדרגה שניה


רחפני הדבורה (מסדר הזמזומים)


רחפנים שידור משולב (תלת-שידור)


שלטון עקיף/ ישיר


שעת כל הזריחות


תקופת חשכה מוחלטת


תקשור טראנס גלקטי




 


 


טרם עודכן

המדורה של שריפת השמות

לחפא היה פעם שם אחר, אי אז, לפני שהוא נתלש מכדור הארץ.
כלומר, שם מן הסוג שרושמים במשרד הפנים, בתעודות הזהות. שם בשביל דרכונים ורישום משטרתי.
לא היה אכפת לו לגלות לנו אותו. הוא ממילא כבר מזמן התנתק ממנו, ולא היה לו שום דבר רגשי ביחס לשם הזה. אני חושב שגם לא היה אכפת לו אם הייתי מגלה לכם, כאן, את אותו שם רשמי, שעדיין נמצא בכיסו באיזו תעודת זהות מרופטת. לפעמים צריך, לשלם שלמונים לממונים על המעברים, אותיות ומספרים הם שוחד שמן מאד לממסד, האוכל ובולע אותם בעומק מרתפיו הממוחשבים היום, ידנים בעבר.
אותו עבר שבו חפא לא חשב מעולם שיבוא יום שהוא יהיה מסוגל להיפרד מהשם שלו. הוא היה כל זהותו, את כל מה שהוא, תלה בשם הזה. לא האמין שיש בו צדדים שהם מחוץ לגבולות השם.
"עכשיו אני איש בלי שם" אמר לנו חפא, "תנסו אותי ותראו".
בלי שם אתה נזיל ומגיע לכל מקום, בלי שם אתה יכול שיהיו לך אלף שמות, לאחוז בהם ולהרפות מהם לפי רצונך. אתה לא חייב דין וחשבון, והם לא יכולים לשים עליך ידם, אלה שתמצית חייהם היא לשים יד על אחרים ולכלוא אותם, כפיצוי על כך שהם עצמם כלואים. לכל אחד עשו את זה מקטנותו, אמר חפא. הרגילו אותנו להזדהות עם השם שלנו, לענות עוד לפני שקוראים לנו בו. כך קיצצו לנו מה שנשאר שארית מכנפי הדבורה הקדומות שאי פעם האדם נולד איתן.
חפא סיפר לנו על הטקס שבו שרף את השם שלו. אי שם בחלל, במחיצת ידידיו החייזרים, שלחלק מהם, בעולמות שלהם, היו בעיות דומות ואף מסובכות יותר, וחלק עמדו בצד וצחקו על כל זה.
אבל כל אחד יכול להשתחרר מזה. גם כאן, על האדמה, כך טען זה שאני מכנה אותו חפא. הוא ימשיך לשאת תעודת זהות ולהעמיד פנים שהוא עונה אם קוראים לו. אבל בפנים, הוא יהיה חופשי מכל זה. כמו בלון מלא אויר, כמו נוצה, קל ברוח. עף לאן שהוא רוצה, ובעל יכולת גישה אל צדדים נסתרים שבו, אותם צדדים שלעולם אין השם מכסה ולפיכך כל עוד הוא קיים, הם לא קיימים, ואדם שלא מכיר את כל צדדיו, אתם צריכים להודות, עשוי להיות אדם מוגבל מאד. ואולי לכל החיים. "ובכן, נראה אם אתם בשלים כבר להיפרד מהשם שלכם" כך אמר יום אחד לצבי, לי, ולעוד שלושה מחבורת המחץ שהזדמנו באותו יום לאיזור.
זה נראה לנו קוסם למדי, הרעיון הזה. זרמנו עם המלים שלו עד שהגענו לחצר אחת גדולה ונטושה שהיתה באיזור, שעצי אקליפטוס הקיפו אותה. חפא נתן לכל אחד מאיתנו קליפת אקליפטוס. כל אחד חרט על קליפתו את שמו, שם משפחתו, ותעודת הזהות, אלה שכבר היתה להם. אחר כך אספנו כמה עלים יבשים וענפים מן החצר הזאת, וחפא הדליק מדורה.
"אם אתם תרצו, עכשיו זה יהיה טקס הפרידה מהשם שלכם. או יותר נכון, טקס ההיכרות הראשונה שלכם עם עצמכם האמיתי, שתתחיל ברגע שקליפות השם הישן שלכם ייזרקו לתוך האש הזאת. אבל אני צריך להזהיר אותכם. ההיכרות הזאת יכולה להיות מבהילה מאד. אל תמהרו. יש לנו עוד את כל הערב צעיר. תחשבו על זה טוב" אמר חפא.
ישבנו כך שעה מסביב למדורה, צוחקים, מעבירים קטעים. צבי הציע להביא אפילו פינג'אן מהבית שלו שנמצא הכי קרוב, ולעשות קפה. חפא הציע, שאת הקפה נשתה אחרי. אחר כך שתקנו, יותר נכון, כל אחד התבודד עם קליפת האקליפטוס שלו, והתחיל להיות לא נעים באויר,עד שחפא אמר: "טוב. אז אתם נותנים לי עכשיו את הקליפות?"
הוא ידע שלא ניתן לו. עדיין לא היינו מוכנים.
כבר היה חושך. לקחנו איש איש את קליפתו, ובלי לומר מלה יצאנו מן החצר.

הדגמה של תגובה: איך עובד החרצוף

הנה תגובה בשמי שהופיעה לפני כמה ימים במאמר של נחמיה שטרסלר בהארץ (תגובה מס' 9). זו תגובה חרצופית טיפוסית, שחלק ממנה הוא דברים שהועתקו ממני, מתגובות אחרות במאמרים קודמים של שטרסלר, וחלק הוסיף החרצוף משלו.

מה שהיה שלי במקור יסומן בצבע כחול

מה שכולו תוספת מוחו הקודח של החרצוף יסומן אדום.

מה ששטרסלר מגדיר כפופוליזם הם נסיונות לתקן חלק מהעוולות בארץ

עפ"י משל הרכבת, לשטרסלר לא אכפת באמת מאלה שיעופו מהרכבת תוך כדי דהירתה. מבחינתך ומבחינת חבריך לאסכולת הביביאנים, זה אפילו עדיף. ככה בונים רכבות מהירות, אבל לא מרפאים חברה חולה. (ולא מעט "בזכות" אנשים כמוך ששמו להם ערך ברמיסת `המיותרים`).

כשאני אומר `מיותרים` אני מתכוון גם ובעיקר לבעלי פרופיל 21 שהוקאו מהחברה למרות שהם האנשים הכי איכותיים בארץ, וראוי שימונו למשרות בכירות – החל משרים וחברי כנסת וכלה במנכ"לים של החברות הגדולות ביותר במשק.

ואל תצחיק אותנו כשאתה מדבר בנשימה אחת על תחרות ועל שיחה סלולרית, והורדת מחירי הנסיעה הבינעירונית לא כוללת את היישובים והשכונות שלא משתלם להסיע אוטובוסים אליהם, כגון כפרים בדווים. וכבר ברור שהרפורמות שאתה מדבר עליהם בחשמל ובמים, לנו הם רק יעלו יותר. לא לך, המקבל את תגמולך הישר מבעלי ההון, שישבנם הוא כתובת המגורים ללשונך.

 

ואם יורשה לי להוסיף, גם החרצוף שמבצע את העבודה הזאת, מקבל את תגמולו, או מקווה לקבל את תגמולו, מאיזשהו מקום.

מפעם לפעם אותות חיים נותן

שאני כאן.
עדיין.
לא הרבה
במידת הדרוש
לא יותר, לא פחות.

שומר על המקום
כמו עוף שומר בקן על ביצים
שעוד לא נולדו.

ויש גם כמה שאני מעצבן אותם
בשבילם בעצם הופעתי אני מקיים
מצוה לשם שמים
ושכר מצוה במצוה.

תגובה שכתבתי ליחזקאל מרמת גן

במקרים די נדירים אני מוצא את התגובות שפונות אלי ב'הארץ' (בדרך כלל בזכות החרצוף היקר) ראויות להתייחסות רצינית. בדרך כלל אני עונה להם כאיוולתם או מתעלם.
תגובה אחת נדירה כזו, היא התגובה של מגיב בשם יחזקאל מרמת גן, ואותה אביא בשלמותה, וגם את תגובתי (הרגע שלחתי, ולך דע מה מנגנון הצינזור המוזר של הארץ יעשה איתה):

כותב יחזקאל מרמת גן, בתגובה לתגובה 8 (היא תגובת החרצוף היומי) מאמרו של יואל מרקוס "בין משה זגה לאהוד אולמרט", היום בהארץ

8  מתי תסיר נעלך? או תשילם?
הסכמתי וזרמתי עם המאמר. כל דעה המתנגדת לשררה
בייחוד כזו המתנגדת לשררה שצחנת קפיטליזם צרוף נודפת הימנה.
אולמרט דבוק בו הקפיטליזם הצרוף הלז וריחו נודף עד לזרה ומגיע מבית ראש הממשלה ועד למישור החוף.
אבל….
הסיפא שלך….
"הפרופיל 21 " העניין האישי שיש לך כמשתמט מהחובה האזרחית לתרומה שוויונית.
האם הומרה אצלך חובה זו ב3 שנות שירות אינטנסיביות לחברה במסגרת אחרת?
האם תרמת גם עוד כחודש בשנה במשך 30 שנה מנותק מעבודתך וממשפחתך?
הישרות למדינה לא מסתיים בתום 3 שנים, נכון שהיום הוא קוצר אך בזמני ממרום 32 שנות מיל מידי שנה
והיו שנים עתירות ימים
אני שואל מה עם השוויון?
נראה לי גם שהרחמים שלך מופנים די סלקטיבית.

וכך עניתי לו:
ליחזקאל היקר מר"ג
נראה שאתה חדש פה, ולכן אתה זקוק להסבר:
לא כל התגובות שרשומות פה תחת הכינוי "הצועד בנעליו" הן תגובות שאני כתבתי אותן. (את הדברים שאני כותב באמת, אני כותב בדרך כלל ב http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112). אבל יש מישהו שאין לו מה לעשות בחיים, והריגוש היומי שלו זה לשים פה 'חרצופים' (תגובות מתחזות) שלי.
אמנם רוב הדברים שנכתבים בתגובות הן דברים שלי שהועתקו על ידי אותו חולה ממקום אחר, או דברים שהם ברוח הדעות שלי, אבל לשם החבלה, אותו החרצופן החצוף תמיד דואג לצרף תמיד את הקטע על פרופיל 21 (שאכן יש לי אותו, ולא מיוזמתי ואינני 'משתמט'), וכל הפניות למערכת עד כה עלו בתוהו.
אני בהחלט לא חושב שבעלי פרופיל 21 זו הקבוצה הכי מסכנה, למרות שנעשו להם עוולות נוראיות, בעצם זה שכולם חושבים אותם למשתמטים, מה שהם לא, בדרך כלל (למרות שיש מי שדואג להנציח עליהם את המיתוס הזה ושאר מיתוסים,
ראה גם http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=3894816). ואני בהחלט עשיתי ועושה את שירותי לחברה, בכל מיני צורות, גם עכשיו.
יום נעים לך.

"השיר ההגיוני"

למצעד המחץ נכנס אז (למקום 39) השיר שהתקדם בהתחלה מאד לאט, אך הגיע בסוף למקום השני (בחודש אוגוסט) והיה במצעד בסה"כ 18 שבועות. בארץ השיר הגיע למקום הראשון בשני המצעדים, גם השנתיים, והביא לסופרטראמפ שביצעה אותו באלבום Breakfast in America גם את תואר להקת השנה, בצמרת שנתית שמעולם לפני כן ואחרי כן לא היתה כ"כ אחידה במצעדי שתי התחנות (אצלינו הוא הגיע בשנתי למקום ה16).

כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר הַחַיִּים הָיוּ נִרְאִים כָּל כָּךְ נֶהְדָּרִים, פִּלְאִיִּים, יְפֵהפִיִּים, קְסוּמִים.
וְכָל הַצִּפּוֹרִים עַל הָעֵצִים, כָּל כָּךְ בַּשִּׂמְחָה הָיוּ שָׁרוֹת, נֶהֱנוֹת, מְשַׂחֲקוֹת, בִּי מַבִּיטוֹת.
וְאָז שָׁלְחוּ אוֹתִי כְּדֵי לְלַמֵּד אוֹתִי אֵיךְ לִהְיוֹת שִׂכְלִי, הֶגְיוֹנִי, מַעֲשִׂי, אַחְרַאי.
וְהֶרְאוּ לִי עוֹלָם שֶׁבּוֹ אֲנִי יָכוֹל לִהְיוֹת כ"כ תְּלוּתִי, קְלִינִי, אִינְטֶלֶּקְטוּאָלִי, צִינִי.

יֵשׁ שָׁעוֹת שֶׁבָּהֶן כָּל הָעוֹלָם יָשֵׁן
הַשְּׁאֵלוֹת הַמִּתְרוֹצְצוֹת כ"כ עֲמֻקּוֹת
בִּשְׁבִיל אִישׁ פָּשׁוּט כָּמוֹנִי:
בְּבַקָּשָׁה, סַפְּרוּ לִי מַה לָמַדְנוּ
אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה נִשְׁמָע אַבְּסוּרְדִּי,
אֲבָל אָנָּא סַפְּרוּ לִי מִי אֲנִי
מִי אֲנִי.

עַכְשָׁו שִׂים לֵב מָה אַתָּה אוֹמֵר
אוֹ שֶׁיִּקְרְאוּ לָךְ קִיצוֹנִי, יְמָנִי, שְׂמֹאלָן, עֲבַרְיָן
הַתּוּכַל לַחְתֹּם אֶת שִׁמְךָ, אֲנַחְנוּ רוֹצִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁאָתָּה
מְקֻבָּל, מְכֻבָּד, יִצּוּגִי, עציצי!

הלהיט השני של הלהקה, הנושא את שם האלבום, הגיע אגב למקום הרביעי בשבועי (36 בשנתי). למקום הראשון אצלינו הגיע דווקא, (דצמבר) להיט פחות מפורסם מהאלבום: Take the Long Way Home (בשנתי מקום 53).

עיסקת טיעון

"מעשה באדם אחד שנשלח בעל כורחו למחלקה סגורה. יום יום היה נכנס אל הפסיכיאטר שבמקום, מדבר אליו בהגיון ומנסה לשכנע אותו שהוא שפוי לחלוטין. בהתחלה היה הפסיכיאטר פוטר אותו באדישות באמירה שכולם כאן בטוחים שהם שפויים לחלוטין. אחרי שהמשיך האיש להתעקש, אמר לו הפסיכיאטר: תראה, אפילו אם אתה צודק, אינני יכול לחזור בי, כי אז מה יהיה על שמי הטוב ועל שמה הטוב של מערכת הרפואית, אם נאמר שטעינו? ואז הרכין את ראשו אל האיש ההמום, הניח יד על כתפו ובקול שנשמע רק לאוזנו אמר לו: אבל למה לך שוב ושוב להתעקש לצאת מכאן בדרך הקשה, הארוכה? יש דרך קלה יותר שבה תוכל לצאת מכאן מהר יותר. ובדרך הזאת, לא חשוב אם באמת תהיה שפוי או לא. רוב הסיכויים שתצא ממנה שפוי פחות ממה שאתה עכשיו, ואני יודע שאתה שפוי. אבל בחשבון אחרון, זה לא באמת משנה. ואת הדרך הזאת מוכן בית החולים לתת לך. אשמח אם תקבל את הצעתי, אבל דע כי אם תסרב…"


(מעשיות הצבנ"ע, כרך כ"א ע' 79).


 


ברור שידעו מה קורה, אבל בדרך כלל הם שמרו מרחק. חפא ידע לזהות אותם, והוא סימן לנו מתי הנוכחות שלהם בסביבה גבוהה, ובסוף גם אני למדתי לזהות אותה. נראה לי שחפא היה קצת מאוכזב למרות שכמו הרבה דברים אחרים שניבא במדוייק, הוא ניבא גם את קשר השתיקה הזה, שזאת תהיה האסטרטגיה שלהם. אבל היו כל מיני שמועות שהראו שזה לא מדוייק. היה למשל הסיפור על החברה לשעבר של אחד מהחבר'ה, שנעצרה בשדה התעופה, בערך שבועיים לפני שחפא חזר, ושוחררה בהתערבות אחד מאנשי מפלגת השלטון או אחרי שהיה להם ברור שהיא לא תדבר. לא יודע כמה הסיפור נכון, אם בכלל היה צורך בדבר כזה, אבל היו יותר מדי שמועות כאלה מכדי שזה יהיה עשן בלי אש. גם קצין המבחן היה כנראה מעורב בזה, למרות שהכחיש. קצין המבחן היה בסך הכל נער בגיל שלי, זה ששכנע אותי בתחילת כתה י' לעבור לכתה שלו, לא להשאר לבד בכתה הספרותית של הבנות. כשלא הייתי עם החבורה נראיתי מאד מוזר, גם לעצמי. הרגשתי את עצמי מין 'יורם' כזה חסר נסיון, קצין המבחן שבא מרקע שונה משכונה אחרת (שאז עוד לא ידעתי שיום אחד אגור סמוך לה) היה בדיוק ההיפך. הוא גם נראה מבוגר מכל נער אחר. אמרתי כבר שהחבורה נשבעה לשמור בסוד את חפא ואת מה שהוא מספר לנו, אפילו שחפא בעצמו אף פעם לא אמר לנו לעשות כך. אבל אי אפשר לשמור סודות באמת, ומהר מאד היה נדמה לי כאילו האחרים שמסביבינו היו גם הם נוכחים בפגישות עם חפא. אפילו במצעד המחץ גילו בקיאות. בדרך כלל התנגדו, התייחסו בזלזול וזאת מילה עדינה. הייתי מאד שמח אם חפא היה בא לשכנע אותם. היתה לו כריזמה יותר גדולה משלי, זה בטוח, אבל הוא סירב מסיבותיו שנשארו איתו, לדבר בפני ציבור, או בכלל בפני אנשים שמחוץ לחבורה שלנו. קצין המבחן דווקא גילה התעניינות אמיתית, שאל שאלות הגיוניות ולא חיפש לעשות צחוק, כמו האחרים. גם בעיני כמה מהחבורה שראו אותו בהתחלה הוא מצא חן עד שחשבו לשתף אותו בחלק מהראיות אם לא לצרף אותו ממש לחבורה. אבל אחרי זמן קצר הוא הראה פנים אחרות והפך עויין לכל מה שאני, ואני התחלתי לראות את הדברים בעיניים של האחרים מהחבורה, אלה שטענו שגם הוא נשלח כדי לעצב אותי מחדש ולקבל עלי קרדיט משולחיו. שולחיו, אלה שהבנתי אז שהם רוצים המרה מוחלטת, כיום אני יותר נוטה לחשוב שהם לא רצו דבר כזה, אלא אליבי כדי לצאת בסדר, ולהשאיר את רגשי האשמה כך שירבצו על כתפי "סרבן השיקום" שסירב לעסקת הטיעון שתיקח אותו לצבא במחיר המרת העצמיות. בי הם בחרו במיוחד כדגם "יראו וייראו" מסיבות שחלקן קשורות לדברים שאירעו בטרם היוולדי (ועל חלקם עמדתי לאחרונה מקריאת מאמרים באינטרנט). "תזכור שהיה אדם שניסה להתיידד איתך" אמר ביום שתם הזמן שהקציבה המערכת לכתיבת הדו"ח. ולמרות שהוא ליווה את תום החוזה שלו בהבטחות שאני לא אסתדר בחיים ורמז שאולי אפילו אתאבד, אני רואה גם בו קורבן, חייל שבסך הכל ניסה לרצות את מפקדיו אדוניו, אדוני החיים של כולנו פה שבעיניהם הם לא יותר ממטבע זול מאד עובר לסוחר. ובחשבון אחרון כולנו חיילים, והפרד ומשול הוא שם המלחמה. חפא עזב גם הוא כמה ימים לפני כן. ופתאום מצאתי את עצמי לבד, כי מרוב החבורה כבר רחקתי ימים רבים.