פוסט אורח: דלת מסתובבת, עולמות-מימדים, 'חברים דמיוניים'

נושא ה'דלת המסתובבת' הוזכר בפוסט קודם שלי, אמרתי שלא עסקתי, ואני גם לא מתכוון לעסוק בזה, אבל למעוניינים, קצת קטעי 'הרצאת אורח' שתמללתי ב2007, של אחד מאנשינו, שתיתן על קצה המזלג, כמבוא, מעט רקע על השקפתנו בנושא, ואיתה הצעת 'מחקר אמיתי'. בברכת חג שמח ומזין, hope of deliverance from the .darkness that surrounds us
הצועד בנעליו

"ההכרה שלנו, כמו גוף-מכונת האדם בתוכו היא נמצאת, בנויה גם היא על פי מה שבהיעדר מלה אחרת נקרא לו תכנות, תכנות התואם עם מבנה המוח, גודלו הפיסי, קיבולת הזיכרון שלו (יש כאלה שיעדיפו לקרוא לו הכוון אבולוציוני נצבר, ואני לא מכריע כאן אם הם צודקים או לא. בכל אופן הוא דומה מאד לתכנות, עם זה יש רבים שיסכימו איתי). כבני אדם אנחנו בנויים כך, שבאמצעות מנגנון ההכרה החושית, מה שנקרא הסנסורים, שבלעדיהם אי אפשר לתפוס שום דבר שקיים מחוץ לנו, יוכל המוח שלנו לתפוס את מה שדרוש לנו במסגרת הדרושה לקיומינו ולשירות 'בית החרושת של הטבע' שבשבילו אנחנו פועלים המתחלפים ללא הרף.

מה שאנחנו לא יכולים לתפוס במסגרת תכנות (או הכוון אבולוציוני נצבר) זה, גם לא אמור להפריע לנו כפועלים-שורדים של 'בית החרושת הטבעי' הזה, שבו אנחנו מקיימים את תהליך האבולוציה, את המשך הפרייה והרבייה, בלי לדעת למה ומה המשמעות של כל זה.

זה לא אומר שמה שאנחנו לא יכולים לתפוס, לא קיים.
מה שאיננו תופסים, יכול להימצא במין איזור שהתבנית הקוגניטיבית שלנו משאירה אותו בתור 'איזור בלתי נודע' או 'איזור אסור'. זו 'העורמה של הטבע', ויש כאלה שיגידו 'עורמת המהנדס' שבנה אותנו – חייזר או אל. לא ניכנס לזה.

ומה שאיננו מכירים עשוי למשל לכלול מימדים נוספים בקוסמוס – "מימדים אפלים", מימדים שאין הוכחות שהכרתם טובה לאיזה מלחמת קיום והישרדות של האדם (ולכן מי שחושש לקיום ולהישרדות שלו, מוזמן לרדת מהנסיעה כעת).

יכול גם להיות שלא. יכול להיות שמחוץ לאיזור התבנית הקוגניטיבית שלנו מה שיש הוא ריק מוחלט. אולי אף פעם לא נדע. לי יש את הדעה שלי, אבל היא לא צריכה לעניין אתכם.
אבל מה שכן עשוי לעניין אתכם, אם נשארתם, הוא שלמרות שההכרה שלנו לא עוברת את גבולות 'המבנה האבולוציוני, או כמעט ולא עוברת, חלק של הזמן-מרחב שלנו, עובר שם, או נמצא שם, מעבר לגבולות האלה, והוא נמצא שם כל הזמן. 

וקחו טיפ: יש זמנים מסויימים ומצבים מסויימים, שבהם ההכרה שלנו כן עשויה להגיע לשם, והיא מגיעה לשם. מה שהיא רואה שם, עובר מיד דרך הפילטר האבולוציוני שלנו, שמסדר הכל לפי הגבולות והקטגוריות המוכרים לו, ודי מהר אנחנו מאבדים את מה שבאמת חווינו, כמו חלום ששוכחים זמן קצר אחרי ההתעוררות. בכל זאת יש מספר דברים שנשארים, כמו סימנים, לפחות חלק מהזמן. אחד הדברים האלה עשוי להיות "החברים הדמיוניים" שיש לכמה מאיתנו (לכ65% מהילדים באמריקה בגילאי 3-5, היו, נכון ל2004, חברים כאלה, על פי מחקר שנעשה ע"י אוניברסיטת וושינגטון ואוניברסיטת אורגון) בעיקר בגיל הילדות. 

יש דלתות מסתובבות שנמצאות בין שני עולמות-שני מימדים. יש כאלה שדרך דלתות כאלה באו אליהם חברים 'דמיוניים'. יש כאלה שניסו לשחזר ולבנות אותן בעצמם. יש כאלה שגם עברו בהן לצד השני, יש כאלה שנמצאים בצד השני גם כעת.

אני מציע טענה, לפיה 'החברים' האלה באים מאותם מימדים שמחוץ ל'מבנה ההכרה כפי שהאבולוציה קבעה אותו', או אולי, לא הם אלה ש"באים", אלא אנחנו אלה שבאים אליהם, באותם מצבים נדירים בהם מסוגל חלק מההכרה שלנו לגלוש לשם, ל"אתרים" שחסומים מפנינו על ידי האבולוציה, או הנהלת אינטרנט ההכרה הקוסמי, או מה שזה יהיה.

כי אותם מצבים נדירים נמצאים בדרך כלל בשלב הילדות. אצל ילדים, אותו מנגנון ההשרדותי תכנותי/אבולוציוני אשר סוגר את ההכרה מפני "מה שהיא אינה זקוקה לו" עדיין אינו קשיח, כמו גם "האישיות", או "האגו", שומר הסף הגדול, שנבנה בדרך כלל בתהליך סוציאליזציה סביבתית של תחרות בה נעשה 'לא בריא' להחזיק בעמדות שהכרת הילד המוקדמת עדיין מחזיקה. וכך, ילדים שההכרה שלהם גולשת ותופסת משהו אחר, לא בדיוק יודעים להגדיר במה הם אוחזים, ויכול להיות שאלה לא באמת 'ישויות חיות' אלא הילדים, הם שמגדירים את "זה" כך בהשאלות שהם מכירים מן המימדים הרגילים, באמצעותן הם מאנישים את מה שהם מתחברים אליו. יתכן שהדברים נכונים לגבי דמיונותיהם של 'פגועי נפש' או משתמשים ב'סמי הזיה' או אחרים שיש להם 'חזיונות'. יתכן שאי אפשר לדעת זאת עד שתימצא דרך לצלם את המימדים שהם בלתי נתפסים ונכון לכרגע גם בלתי צלימים (unfhotoble). בינתיים אפשר לעשות מחקר בכלים קיימים, שיקח חלק מן ההנחות שהועלו כאן בחשבון כהנחות אפשריות."

רן לונגמיו