ירח מלא, ירח קדמוני

פורסם ע"יהצועד בנעליו In-his-shoes walkerפורסם בבלוגים מן העשור הקודם, הנוסע בזמן, הצועד בנעליו, ירחתגים: , ,

האיר על האדמה, כמו שהיה רגיל במיליוני השנים האחרונות.

מקרקעיתו השקופה של המגף הענק שבו היינו טסים, אשר הביא אותנו מן הכוכב, נראה מחנה המותווים בנוגהו של הירח כמו באור יום. כל אור אחר לא היה שם.
כמו חסרי חיים נראו אוהליו האפורים, הפזורים על הגבעות הקטנות של חוף לטרון, למרות שהיינו בטוחים שהאנשים באוהלים חיים. עדיין.
אבל רק השומרים נראו, מחוץ למחנה, אבל בכל מקום, כמו זבובים עם מדיהם השחורים. זבובים עם רובים.
הרבה רובים, והרבה שומרים, הרבה יותר משהיו בפעם הקודמת שבה השקפנו על המחנה, מרחוק.

בראשים של צבי ושלי עברה אותה מחשבה. העפנו מבט אל סטולי הגנוב, ואל חפא.
חפא לא דיבר אף מילה כל הדרך שעשינו מן הכוכב האחר עד לכאן. חשבתי שהוא נראה עייף, מובס, וזו היתה מחשבה נוראית. ידענו שהוא מרגיש שהחייזרים, בהם בטח כל הדרך ולמענם נלחם את מלחמתו, בגדו בו.
אמנם הם שלחו איתנו את חללית הענק הזאת, ואיתה כח מיומן, לעזור לנו להציל מה שאפשר, מהעולם העומד להיעלם.
אבל ציפינו מהם ליותר. מן הרגע שהעלו אותנו לחללית, היה ברור לי שאף אחד מאיתנו לא מאמין ש"התחזית של אלה שמדייקים 98.911% היא באמת מה שהשפיע על השליט הכחול האדיר, מנהיגה של הגלקסיה, שלא לבוא עם צבאותיו לעזור לנו במלחמתנו, כפי שהבטיח, אחרי שעזרנו לו במלחמתו. זה נראה כמו 'תירוצים של חייזרים'. חשבתי שאפילו חפא הבין זאת.
לא דיברנו אף מילה עם החייזרים שהתלוו אלינו.
ממילא, המתורגמן, שתמיד תרגם, נשאר שם.

הוקצבו לנו עשרים וארבע שעות להציל מן העולם 'דברים חשובים'

ידענו שכל מה ומי שיקר לנו, נמצא שם למטה, במחנה המעצר של המותווים על חוף לטרון שנוצר לאחר שהקרחונים הנמסים הטביעו את מישור החוף.
ההחלטה של כולנו נאמרה בלי מלים. גורלם יהיה גורלנו.

במרחק שמנו לב לדחפורים שהיו עובדים גם בשעה הזאת של הלילה, ק"מ אחד דרומית למחנה, מיישרים שטח, הופכים אותו למגרש ענקי.

ס י ו ם

Full Moon, Primordial Moon
The full moon shone upon the earth, just as it had for millions of years.
From the transparent floor of the giant boot-shaped spacecraft that had brought us from the other planet, the camp of the Marked Ones appeared clearly in the moonlight, as if it were broad daylight. No other lights were visible anywhere.
The gray tents scattered across the low hills of Latrun Beach looked lifeless, even though we were certain the people inside them were still alive.
For now.
Only the guards could be seen — outside the camp, everywhere, like black flies. Flies with rifles.
Many rifles, and many guards — far more than there had been the last time we had looked down at the camp from afar.
The same thought passed through both Tzvi’s mind and mine. We glanced at The Stolen Stoly, and then at Chapa.
Chapa hadn’t said a single word the entire way from the other planet. He sat there looking exhausted, defeated — a terrible thought. We knew he felt that the aliens, the ones he had believed in and fought for all this time, had betrayed him.
True, they had sent this enormous spacecraft with us, along with a skilled crew, to help us rescue whatever could still be saved from a world on the brink of disappearance.
But we had expected more. From the moment they took us aboard, it was clear that none of us believed their excuse: that the “prediction accurate to 98.911%” had somehow convinced the great Blue Lord, ruler of the galaxy, not to bring his armies to help us — despite his earlier promise, after we had helped him in his own war. It sounded like classic alien excuses. I suspected even Chapa understood that deep down.We didn’t exchange a single word with the aliens who had accompanied us.
There was no point. The translator had stayed behind anyway.
We had been given exactly twenty-four hours to rescue “important things” from this world.We all knew exactly what that meant.
Everything and everyone dear to us was down there — trapped in the detention camp the Marked Ones had built on Latrun Beach after the melting glaciers had flooded the entire coastal plain.
The decision was made without words.
Their fate would be our fate.In the distance, about a kilometer south of the camp, we noticed giant bulldozers working even at this late hour, leveling the ground and turning it into a vast, empty field.

פורסם על ידי הצועד בנעליו In-his-shoes walker

extraterrestrial sources of knowledge

6 תגובות בנושא “ירח מלא, ירח קדמוני”

  1. לא כל אחד יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס של הזדהות בשם שלו, באוירה חסרת הסובלנות הקיימת בחברה הישראלית.
    בקישור הבא, רק לדוגמה, מצורפים צילומים של איומים שקיבלתי:
    <a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8252903 Target=_BLANK class=msg><a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8252903http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8252903</a>
    וגם כאן: <a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8411988 Target=_BLANK class=msg><a href=http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8411988http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8411988</a>
    אז אני לא רוצה שהם יגיעו אלי, אבל אני רוצה להשמיע את דעתי בכלי שיש בידי.
    בין האזרח הקטן לבין הממסד (שבריונים אלה, שיהיה ברור, נתמכים על ידיו) אין שוויון כוחות. האנונימיות היא המגן היחידי של האזרח, חוץ מזה שהיא מאז ומתמיד היתה נשמת האינטרנט.

    וחוץ מזה, יואב קרני, לעניות דעתי, הוא סנוב ואנטיפת.

    אהבתי

    להגיב
  4. פינגבאק: בחזרה להסטוריה האלטרנטיבית – רשימת הפוסטים – בלוג הצועד

  5. הצעת עריכה של גרוק:
    ירח מלא, ירח קדמוני
    ירח מלא האיר על האדמה, כמו שעשה במיליוני השנים האחרונות – אדיש, קדמוני, בלתי מתפשר.מקרקעיתו השקופה של המגף הענק, החללית שבה טסנו מן הכוכב האחר, נראה מחנה המותווים באור ירח חשוף, כאילו היה יום. שום אור מלאכותי לא דלק שם למטה. רק הנוגה הקר, הכסוף-לבן, שטף את הגבעות הנמוכות של חוף לטרון והפך את האוהלים האפורים לחסרי חיים, כמעט שקופים.אבל הם היו שם.
    עדיין חיים.
    לפחות כך קיווינו.רק השומרים נראו בבירור – דמויות שחורות, זריזות, כמו זבובים על פגר. זבובים עם רובים. הרבה רובים. הרבה יותר שומרים ממה שהיה בפעם הקודמת שהגענו לכאן. המחנה גדל, התנפח, הפך למפלצת שקטה שבלעה את מה שנותר מהעולם.בקוקפיט השקוף, צבי ואני החלפנו מבט. אותה מחשבה עברה בראשינו בו זמנית.
    הסתכלנו על סטולי הגנוב, ואז על חפא.חפא לא אמר מילה מאז שהמריאנו.
    הוא ישב שקוע בכיסאו, פניו חיוורות באור הירח, עיניו עצומות למחצה. הוא נראה עייף. מובס. זו הייתה מחשבה נוראה, אבל היא הייתה שם: חפא, האיש שהוביל אותנו דרך כל ההיסטוריה האלטרנטיבית הזאת, נראה כאילו סוף סוף נשבר.החייזרים שלחו איתנו את המגף הענק ואת צוותו המיומן – "לעזור להציל מה שאפשר".
    אבל זה היה מעט מדי, מאוחר מדי.
    התחזית שלהם, זו ש"מדויקת ב-98.911%", הייתה התירוץ הרשמי: השליט הכחול-אדיר, מנהיג הגלקסיה, לא יוכל לבוא עם צבאו. לא הפעם.
    אף אחד מאיתנו לא קנה את זה.
    זה נשמע כמו תירוץ חייזרי קלאסי. אפילו חפא, כך חשבתי, הבין את זה עמוק בפנים. הם בגדו בו. אחרי כל מה שעשינו למענם.לא דיברנו עם החייזרים שנותרו איתנו בחללית.
    גם הם לא דיברו איתנו.
    המתורגמן נשאר מאחור, והשתיקה הייתה כבדה, כמעט מוחשית.הוקצבו לנו עשרים וארבע שעות בדיוק.
    עשרים וארבע שעות להציל מן העולם "דברים חשובים".ידענו בדיוק מה זה אומר.
    כל מה ומי שהיה יקר לנו – ריקרדו, החברים שנותרו, האנשים שהבטחנו לשחרר – היה שם למטה, כלוא במחנה המעצר שהוקם אחרי שהקרחונים נמסו והטביעו את מישור החוף כולו.ההחלטה נפלה בלי מילים.
    גורלם יהיה גורלנו.במרחק, קילומטר אחד דרומית למחנה, ראינו דחפורים ענקיים עובדים גם בשעת לילה זו.
    הם יישרו שטח, הפכו גבעות שלמות למגרש ענק וחשוף.
    לא היה צורך לשאול לשם מה.
    כבר ידענו.

    אהבתי

    להגיב

כתיבת תגובה