בלוג הצועד The VValker's blog

אני מאחל לכולנו

שיהיה בנו גם השנה הכח לא להשפיל מבט

להישיר עיניים מול הבאות.

למרות שבשנה הצפויה

לא יהיה קל לעשות את זה. רוחות הקרב שאין להימלט מהן

יקלו על הגנרלים והאדמירלים, הפוליטיקאים והפודלים בעלי המקלדת

שרוצים כל כך להוריד לנו את הראש.

הם וכל האספסוף המתלהם שהולך אחריהם. מחנה הרשע.

(אל תהיה להם חתימה טובה)

מולם, ולבדנו, שלא נשכח את עצמנו בשום רגע ורגע (למרות שיהיה קשה)

ולא נחטא בהשפלת מבט, גם ברגעי שיא הרעה.

כדי שלא נצטרך לבקש סליחה בשנה הבאה על החטא הגדול ביותר:

חטא הכניעה להם, חטא אי היות עצמנו.

ואסלח לעצמי אם חטאתי השנה בחטא זה, בבלי דעת. אני מאמין שלא, השנה.

ושכך יהיה גם בשנה הבאה.

---

ויש לי גם שיר, בן שבע שנים בערך, הבאתי אותו כאן בבלוג כבר בשנה שעברה ב21.10, והוא מתאים מאד גם לפוסט הזה (יש לי אגב גם לחן, לא ממזמן וכשאמצע דרך אעביר אותו גם ברשת)

פַּעַם אַחַת נִשְׁבַּעתִּי לָרוּחַ

ומֵאָז נָפַלְתִי רַבּוֹת

כְּשֶהַסוּפָה עָבְרָה אֲנִי יָדַעְתִי

יָבוֹאוּ רְגָעִים וְכָל זֶה יִשָכַח

בְּכל זאת נִשְאַרְתִּי

לָקוּם בְּכֹל פַּעַם מֵחָדָש

לְקַיֵם אֶת נִדְרִי לַחַיִּים

לְעַצְמִי

לִהְיוֹת מַה שֶאֲנִי

בְּלִי לְהִכַּנַע

בְּלִי להִדַּכֵּא

מִפְּנַי דַּעַת הרוֹמְסִים.

---

Hold Your Head Up!

And if they stare
Just let them burn their eyes on you moving
And if they shout
Don't let them change a thing what you're doing

Hold your head up, hold your head up
Hold your head up, hold your head high

בדרך לקנות סיגריות עברתי הערב ליד הכיכר. אני תמיד עובר שם, כשאני הולך להביא סיגריות, או לקחת מכתבים מתא הדואר שבסניף הסמוך. האויר היה צפוף, משהו לא טבעי היה בחום הזה של שעת ערב, אולי זה כך תמיד בימים שבין כיפור לראש השנה. הבחנתי שמישהו עמד שם באמצע הכיכר, בין הספסל לאנדרטה. זיהיתי אותו, למרות שמעולם לא ראיתי אותו לובש לבן. שמוליק, מהבניין שליד. הוא היה מופתע כשקראתי לו. "לא חשבתי שדווקא אתה תזכור אותי. מה אתה עושה פה?" "אני גר בסביבה, אתה לא זוכר, עברתי לגור חצי שנה לפני סיום י"ב"
"כן, אני זוכר, ישבתי אז על ידך"
"ולא באת לבקר אף פעם, לפני שעזבת, יא חנטריש".
כבר 25 שנה ששמוליק לא גר כאן. "הכי קטע שאתה בסוף נשארת כאן. אתה רואה מישהו לאחרונה?"
"לא, כולם נעלמו לי די מזמן. כאילו גם הם עזבו כמוך".

"צריך לעשות פעם מפגש מחזור של הכתה, מה?"
"איך הייתי רוצה שאיציק יבוא גם לבקר"
"הייתם חברים טובים. הוא גם דיבר עליך אז, כשעזבת. יש לו נדמה לי משרד לא רחוק מכאן"
"זוכר אותו עם הרוק הכבד? כמה הוא היה חולה על זה. כלום לא נותר לו מזה. הרבה מזה בגללי. אפילו למוסיקה של הילדים שלו הוא לא מתחבר. נורא עצוב". לא שאלתי אותו מאיפה לו פרטים כאלה. הנחתי שהוא יודע גם עלי. האויר נעשה צפוף יותר, עלטת מרחב המתינה בו.
"ידעתי עליך, עוד מקודם" הוא אמר, בלי שאמרתי כלום. "אל תרגיש לחוץ, אני לא כועס, תמיד ידעתי שלא תלך. הלוואי וגם אני לא הייתי הולך. לא היה שווה כל זה" הסתכלתי עליו מופתע "גם ראיתי אותך לפני כמה שנים כשכיסחת את ההוא ששלח אותי, זה שבינתיים הצטרף אלינו" "והשני, הוא בדרך" אמרתי. "זה יקח לו עוד כמה שנים" אמר שמוליק. "רק רציתי שתדע שמחאתי לך כפיים. אני ועוד חברים שאתה לא מכיר, יש לי שם הרבה חברים, אנחנו רואים הכל, ואני לא רוצה להגיד לך עוד מה אנחנו רואים. גם את הדברים שאתה כותב אני רואה, הרקע הסגול נקלט במרחקים. יופי, תמשיך ככה, בשבילנו, אלה שלא ראו".
"ושלא תחשוב, גם על עצמי אני כועס, למה הייתי צריך להוציא את הראש שלי החוצה, מהטנק. מאז שנים אני תקוע, עם אותו פגז, צמוד לאותו הרגע. לא יכול להוציא אותו מראשי. נכון שזה נשמע כמו שיר? שאלתי אותו אם יש לו גם שם גיטרה, כמו שהיתה. הוא לא ענה לאף שאלה ששאלתי.
"כמה רברבנים היינו אז" המשיך. רציתי להגיד לו כמה שאני מתגעגע לרברבנות הזאת, אך לא ידעתי באיזה שפה להגיד את זה. התמונות, השולחנות הירוקים ההם בכיתה היו חיים למולי, כמו באור של אמצע היום, אבל של אז, לא של עכשיו. זה אולי היה שיעור עם המורה הצעיר, בעל הזקן, זה שאני היום ממש מתאמץ לכתוב לו עבודה, ולא מצליח לסיים, אולי שיעור אחר. על השולחן הירוק שלי יש גרפיטי שציירתי, שורות שכתבתי בכתב סתר, "בלוג שולחני מהמאה הקודמת" ופתאום קולה הלגלגני-ציני של אביבה מזהיר את שמוליק "רק אל תושפע ממנו". שמוליק אומר "חבל באמת שלא הושפעתי ממך" ואני דווקא ניסיתי להשפיע, אני אומר. הייתי שם כדי לתת הזדמנות. צחק, את אותו הצחוק העבה מפעם, "אין דבר, לא הייתי נמלט מזה. כּוּל ואחאד המכְּתוּבּ שלו. אתה יודע מה זה אומר?" אחר כך אמר שהוא צריך עוד לבקר את אמא שלו, גם היא לא גרה כאן יותר., והזמן שלו הולך ואוזל אל תוך בקיע העלטה שבתוך החשכה. "לא תמיד מאפשרים לבקר. רק מפני שזה בדיוק 25 שנה היום" רציתי לשאול מי זה הם שלא מאפשרים, אבל הוא רק טפח-לא טפח לי על הכתף "תיקח בקלות, תהיה חזק, החיים זה לא כתה יב/3 בנוה שמשון" אתה מספר לי, רציתי לומר אבל הוא נמוג כל כך מהר אל תוך קבוצת תלמידי בית ספר מטיול שנתי שנחתה פתאום בכיכר ואיתו נמוגה עלטת המרחב על כל מה שהיה בה, ואני המשכתי בדרכי אל עוד פגישות צפויות עם זמנים קרובים יותר

דן זיסקינד מחברת "טבע", שנותן נקודות שחורות למושמטים.
הוא ויתר הרשעים בני צלמו ודמותו, המונעים עבודה מאלה שהצבא השמיט אותם.
אלה שעשו בעיקר השנה הון פוליטי ותקשורתי מהסתה נגד המושמטים.
ואיתם כל המוסתים.
כל אלה יצומו השנה, כמו כל שנה, בלי רגש חרטה בליבם.
וירגישו את עצמם "יהודים טובים".
ויקומו במוצאי יום כיפור, להמשיך עוולותיהם.

אין סליחה לרשעים, לא משמים ולא מארץ, אבל שמו של זיסקינד, וגם שמה של "טבע", התווסף לרשימת שמות אותם זכוֹר נִזְכּוֹר.
למושמטים יש זכרון ארוך.
וגם אנחנו יודעים לתת נקודות שחורות.

הילדים שגוייסו בגיוס המוקדם הצליחו להקים רשת טלפתית ראשונה מסוגה בכדור.
הקמתה הושלמה רק כמה שבועות לפני מלחמת יום הכיפורים.

המאורעות שקרו אחר כך גרמו לזמן של הגיוס המוקדם לפרוץ אל הזמן של התודעה המרכזית.

כל מה שקרה בזמן של התודעה המרכזית, גם חבורת המחץ, מקורו וההסבר לו נעוץ בכל מה שהתרחש בשנתיים הקודמות בזמן של הגיוס המוקדם.

המאורעות וגל האנרגיה העצום שאיתם, סימנו את המחזור שלהם בתו מיוחד. הם הגיעו למרחקים ששום גיוס מוקדם, לפני ואחרי, לא הגיע אליהם.

יש היום סמים ומוסיקות טראנס, כל אלה לוקחים אותך לעולמות אחרים, זורמים ורבי צבע. אבל הוא מסופק אם רבים מגיעים לעולמות כמו שהוא מדבר עליהם, אפילו כאלה שנמצאים קרוב.
גם לכוכב הירוק זה לא אופנתי כיום כזה להפליג כאילו.

לפני מלחמת יום הכיפורים, אם הייתי בגיל גיוס, הייתי מתעקש להלחם, גם אם היה לי פרופיל 21. אחרי זה המדינה הזדבלה. יום אחד דור הזבלים המזבילים ידרוש מנהיגות. ויגיד שלי אין זכות דיבור. בעצם זה קורה כל הזמן. אני מקוה שההיסטוריה תשלח אותם לאן ששלחה את מי שדיבר כך לפניהם.

באיזשהו שלב בגיוס המוקדם, נבחר מי שנבחר לקורבן. אולי זו בחירה שנעשתה עוד לפני שנולדו.
ה'נאורים' עשו ועושים על זה עד היום קשר של שתיקה והלא נאורים ממילא רוצים לסלק את כולנו.
אלה ואלה מתכחשים – אלה לשכל ואלה לרגש.

(מעובד עפ"י רשימות מילניום)

שנה טובה לטובים.
שנה רעה לרעים.
שנת פתיחה לסתומים.
שנת סליחה לראויים.
שנה נכונה לפוסחים.
שנת התפכחות לטועים.
שנת הבנה לתוהים.
שנת דרך לתועים.
שנת מציאה למחפשים.
שנת למידה לכולנו.

ושלא נאמר: שנה קשה מקודמתה.
ולכל מי שאהבו אותי
וגם אלה ששנאו:
ניפגש גם בשנה הבאה.

מתוך הגדר
על כלב הרחוב שעובר
בקול רם מדי
קורה שהאדון מתעצבן
ובמקום לתת לכלבו עצם
הוא מכבדו בבעיטה.