עכשיו אתה מבסוט, שטרן? עכשיו אתם מבסוטים, 'שוויון בנטל' וחבריהם?

לחצתם על כו-לם להתגייס. שטפתם את המוח שאין דרך אחרת להיות אזרח מועיל למדינה ולחברה.

הכפשתם והפצתם שנאה נגד מי שלא מתאים, פשוט לא מתאים לצבא. את כל מי שהצבא שחרר הידרתם מה'ישראליות האמיתית'.

רדפתם בצורה מקרתיסטית כל אחד ששמעתם עליו שלא סיים שלוש שנים.

אתה, אלעזר שטרן, החמרת את תנאי ה'שחרור על נפשי'.

יצרתם מצב של אין ברירה, לכל צעיר במצוקה, לפני גיוס או אחריו, שידרתם: "אנחנו מעדיפים אותך מת על משתמט".

וזה מה שקיבלתם:

דיווח בויינט:

 

דאגה בצה"ל מזינוק במספר התאבדויות חיילים.

 

למרות המאמצים לצמצום התופעה במערך בריאות הנפש, מאז תחילת השנה התאבדו 19 חיילים לעומת 21 בכל השנה שעברה

תוצאה ישירה, שכל מי שעיניו בראשו (לא, לא אתם) יכול היה לצפות לה מן הקמפיין הארור שלכם.

ועוד יש לכם חוצפה, כלבי ממסד קטנים, להעלות את הכתבה הזאת כמה שעות אחרי שהידיעה הופיעה.

ועוד יש לשטרן חוצפה לחשוב על ריצה פוליטיקה. רק בישראל. או כמו שכותב גורביץ: 

"רצוי שבכל פעם שהאיש הזה יפתח את הפה, ישאלו אותו כמה ילדים הוא הרג על מזבח "צבא העם"."

ובמקום אחר, שקשה לראות מכל מיני סיבות, לכן גם פה:

"דם המתאבדים האלה הוא על ידיכם:

כל העמותות ל'שוויון בנטל' למיניהן עם כל הקמפיינים של "ישראלי אמיתי לא משתמט"..

כל הפוליטיקאים שהתחרו אחד בשני בהצעות חוק לא אנושיות להעניש בהן את מי שאינו חייל.

כל ההלשנות המקארתיסטיות על אמנים שלא בדיוק שירתו בצבא שלוש שנים.

כל המעסיקים וראשי המועצות המקומיות שקראו לא להעסיק את מי שלא שירת שירות מלא. 

כל כלבי החצר של התקשורת שליוו את הקמפיין.

כל אנשי החינוך שמעלו בתפקידם ובמקום להכין את תלמידיהם להתמודדות מגוונת עם חיים מורכבים, וללמד אותם שצבא זה לא הכל, פעלו כסוכנים של מכונת הגיוס הלאומנית.

וגם הצבא, שלא צריך את כל המספרים הגדולים של חיילים, ויודע שלא כל אחד מתאים לשרת בו, ושתק כשהאשימו את אלה שאינם מתאימים. כי לומר את האמת זה לא מתאים להצגה (השקרית) ששמה "'צבא העם"."

חקירה לא תהיה פה, אולי מבחינתכם כן ירבו, אתם רק "ניקיתם את החברה". המצפון שלכם בוודאי שקט.

אבל אנחנו לא נשכח ולא נסלח.

סיפורו של הכפר דהמש, ולא רק סיפורו

אם אתם גולשים באתרי החדשות המיינסטרימים של ישראל, סביר להניח שלא שמעתם מעולם על הכפר דהמש, הסמוך לרמלה. האמת שגם אני לא הייתי שם אף פעם, מי מגיע לרמלה ולאזורים שעל ידה, זה לא בדרך לשום מקום לא בדרך משום מקום. גם במפה הוא לא בדיוק נמצא. אבל הכפר הזה הוא כפר ישן, הקיים במקום כבר מאז 1948, לפי מה שנמסר באתר 'התחברות', שהוא מן הסתם לא אתר ברוח 'אם תרצו' הפשיסטית, אבל אין לי סיבה להאמין לו פחות מאשר לאתר ציוני כלשהו, כל הקרקעות בדהמש נמצאות בבעלות פרטית של התושבים, שאם ניחשתם הם לא יהודים מתנחלים, ובטח גם ניחשתם שזה לא מאחז מעבר לקו הירוק. כמה מן המשפחות שגרות בכפר הן משפחות פליטות מ-1948, שקיבלו את האדמה בשנת 1951 כ"פיצוי" במקום האדמות שהיו להם לפני המלחמה ושנלקחו על ידי המדינה. השטח שקיבלה כל משפחה היה 15% מהשטח המקורי שבו החזיקה – זה היה המפתח המקובל אז ל"פיצוי". משפחות אחרות קנו את הקרקע מתושבי רמלה שהחזיקו מעמד ונשארו בעיר לאחר 1948.

במשך השנים לא קיבל הכפר שירותים בסיסיים מעיריית רמלה, שלא הכירה בו: לא חשמל, לא רווחה, לא תברואה ופינוי אשפה, לא שום דבר. גם לא רישום במרשם האוכלוסין, אך מצד שני, גם לא הטרידה יותר מדי את הכפר, אותו הגדירה באופן רשמי מחוץ לתחומה, ככפר ששייך למועצה האזורית 'עמק לוד'. זה היה מין 'כפר לא קיים' כזה, אבל גם בכפר לא קיים נולדים ילדים, וגם הוא צריך להתרחב, צריכים לבנות בתים חדשים, לשפץ בתים ישנים. אי אפשר, זאת אומרת אפשר, אבל אין לזה הכשר – כי הקרקע שלהם הוגדרה כ'קרקע חקלאית' שאסור לבנות בה. אם הם היו מושב, או אם היו קוראים לאחד מהם דודי אפל, יתכן שהיה קל להם לקבל היתר בדיעבד לבנייה ה"לא חוקית". אבל הם לא, וכל הנסיונות שלהם לשנות את ייעוד הקרקע כדי לאפשר בנייה, לא ממש הצליחו. הם גם הכינו תכנית מיתאר. הקיצור הוא שהערב דחתה הוועדה המחוזית את תכנית המיתאר שלהם על הסף, אחרי שניסו לספר להם את כל ההסטוריה שהבאתי כאן בקצרה, אבל את מי שנמצא באטרף שבו כל מיני רשויות בישראל נמצאות לאחרונה, הסטוריה לא ממש מעניינת, תמיד בעצם היא היתה בעצם גורם מפריע, ותושבי הכפר, למרות שהם נולדו וגדלו על אדמה זו, עלולים למצוא את עצמם בקרוב ללא קורת גג, כי עיריית רמלה, זאת שהכפר, כזכור, לא נמצא בתחום שלה, לא קיים, רוצה להרוס את הבנייה הלא חוקית (כי אי אפשר לקבל אישורים) בכפר שלא קיים, ככל הנראה כי יש נדלן יוקרתי קרוב לשם, 'מכבים' או משהו, וערבים בסביבה מורידים את ערך הדירה. המסר של המדינה לאזרחיה הערבים (ולא רק) הוא – איתכם נדבר רק בכח, וכמו שכותבים הפעילים נגד ההריסה "המסר של מדינת ישראל לתושביה הערבים: אל תתכננו. אל תנסו אפילו. אל תדברו איתנו על היסטוריה, על מצוקה או על צדק. יש תשובה אחרת: הבולדוזר.

הסיפור הזה הוא מהדורה אחת, וריאציה אחת של הסיפור החוזר על עצמו גם בסילוואן, בכפרים בדואים בנגב, מדינה שאינה רואה את עצמה מחוייבת לכל אזרחיה, רק לאלה שהם חיילים של האג'נדה האידיאולוגית שהיא בעיקרה יהודיסטית-תנ"כית, ולא סופרת את אלה שלא משתלבים בהם, כמו ערבים, אבל כמו גם חילונים, ואפילו הם אפילו לא סמולנים אלא סתם 'ציונים משרתים וטובים'. אם היו תושבי דהמש שמים כיפה על ראשם (ואין פה שום אמירה כנגד דתיים, זו פשוט האמת שכולנו יודעים) והולכים להקים מאחז בלתי חוקי באיזה מקום בשומרון, המדינה לא היתה מפריעה להם. אילו היו קונים לכאורה במרמה אדמות בשייח ג'ראח, המשטרה היתה שולחת מג"בניקים לאבטח אותם מפני 'האנרכיסטים המסוכנים' המדירים שינה מעיניו של הממונה על משטרת ישראל ביתנו (מבטיח לכם שהיה לינק שבו הוא אשכרה אמר כך, והורד). אבל הם רק ערבים, אלא שלא תחשבו, אגב, שבגלל שאתם לא ערבים, מובטח לכם שהממשלה הזאת היא כן שלכם ורואה אותכם וסופרת אותכם כחלק מהמדינה. גם בכפר שלם, מקום שכולו יהודי, פינו אזרחים שהיו במעמד דומה למען שלום הנדל"ן, ובכלל, אם למשל אתם עשויים להיות מובטלים או עובדים בשכר מינימום, כפי שראינו רק היום, הממשלה רואה גם בכם אינדיאנים מסוכנים שצריך להלחם בהם – לא להעלות להם את שכר המינימום (חס ושלום שתיגזל כבשת הרש של הבכירים והמשפחות החזקות בגלל האינדיאנים האלה), ולשסות בהם בקרוב תכנית ויסקונסין חדשה, מאיימת יותר ומדכאת מקודמתה. בדרך גם יקחו מכם טביעה ביומטרית, אחרי שיגמרו לקחת מהעובדים הזרים שהביאו לכאן חברות הקבלן המקורבות לשרי ממשלה מסויימים, ואחרי שיגמרו לשסות אותכם בהם, או אחרי שיגמרו לסמם אותכם בסיפורים עם מילת הקסם בטחון כדי להצדיק כל דבר שהם עושים, גם ריקוד בקסבה.

אם נחזור לדהמש, גם למען הכפר הזה, כמו למען מקומות אחרים שממשלת (לא) כל יהודיה נלחמת נגדם, התנהלה ומתנהלת פעילות שבימים אלה היא דחופה יותר כדי למנוע את ההריסה שלו. הפגנה נגד הריסת הכפר, שהיא גם הפגנה ארצית נגד נישול והריסות בתים, למען הכרה וקיום בכבוד תתקיים ביום שלישי, 13.7. ההפגנה תצא מבית-המשפט ברמלה (שדרות חיים וייצמן 3) בשעה 18:00 ומשם תמשיך לדהמש.

 

אני מאמין שהממשלה הזאת ופקידים שלה חולמים, הוזים ואולי גם עובדים פה ושם על טרנספר, של ערבים ישראלים, ערבים פלשתינים, ואחר כך גם הסמול, ועוד כמה. זה כנראה הפתרון שלהם ועליו הם בונים, בגלוי או בסתר. אני מאמין גם שהם לא יצליחו. אני גם מאמין, ויותר ממה שהאמנתי פעם, שחיים משותפים בין יהודים וערבים יתכנו כאן, בזכות יהודים וערבים שיסרבו להיות אויבים. ובכל מקרה, נגזר עלינו לחיות יחד. מי שמאמין בזה כמוני, צריך להבין שחייבים לשנות את סדר היום מן הקצה אל הקצה. הצדק הוא עניין משותף, יהודי, ערבי, אנושי, והממשלה הזאת וגם חלק מקודמותיה, הם אויבים שלו. אם זה לא נוח לכם לקרוא, תמשיכו לראות כוכב נולד ולחכות לעונה הבאה של האח הגדול, ובדרך לשנוא את מי שאומרים לכם לשנוא, אם זה את התורכים, השבדים, האנטישמים, ה"בוגדים" או ה"פוסט ציונים". כך הממשלה והממסד רוצים אותכם. אבל אם יכולתם לקרוא עד עכשיו ואפילו להסכים – כדאי שתבינו שהצדק הכללי מתחיל מן המקומות האלה, מן המאבקים הקטנים של כפר שאתם לא מכירים ולא קראתם עליו בתקשורת המיינסטרימית ולא תקראו, כי אין לאף אחד שם אינטרס שתקראו. למה? חומר למחשבה.

 

כולנו כתומים

כמו אהבה ישנה שחוזרת שנים אחרי שכבר התייאשת ממנה, כך הגדיר מי שהגדיר את הסנסציה במונדיאל שהעלתה את הולנד לחצי הגמר.

מי שגדל בשנות ה70 וראה בשחור לבן את הולנד של יוהאן קרויף ויוהאן ניסקנס והתאכזב מההפסד שלה בגמר למערב גרמניה, ואחרי 4 שנים, בלעדיהם שוב בגמר (אז כבר התחילו נדמה לי להופיע פה ושם טלויזיות צבעוניות), נגד ארגנטינה תחת שלטון החונטות במשחק חסר סיכוי, בטוח מרגיש את ההרגשה הזאת, ומי שלא, קצת יהיה קשה להסביר לו מה זה. ועם קצת מזל ועם קצת דחיפה נגד האורגואויים (כמה כאב הלב שהם ניצחו את גאנה, אבל הכל באשמת הפנדל של גיאן שלא נכנס בדקה ה120), יש סיכוי לדז'ה וו של אחד משני המשחקים ההם, ואולי לתוצאה שונה שכמו תשנה את ההסטוריה.

 

הולנד היתה באותם שנים לא רק השלוחה של ישראל במונדיאל והמדינה שהכי בעדה בשנים שעוד האמנו שישראל עצמה היא בעדנו, היא גם היתה מעצמת פופ לא רעה, למשל השיר הזה שאצל כוחותינו רץ בלופ כבר שבוע מאז שברדיו 88FM איזשהם מאזינים הזכירו את השיר לגדי לבנה שהריץ אותו אז בגל"ץ, באותה שנת מלחמה ומונדיאל, אהבה ומלחמה ומאז הוא בעצמו שכח את זה. יש יגידו שההזכרות הפתאומית בשיר היתה נבואה לצפוי במונדיאל, אבל אני אומר שההשמעה החוזרת ונשנית של השיר היא שהביאה את הנצחון ותביא להולנד את הנצחונות המכריעים. השיר הוא של הזמרת היפהפיה בויורה ונקרא WHAT IS LOVE וכל מי שרוצים בנצחון ההולנדים נקראים בזאת לנגן אותו שוב ושוב.

 

 

מצעד המחץ קצת שייך לסוף העידן ההוא שהבלוג הזה קצת פלש אליו בלי רשות, והיו בזמן ההוא פחות להיטים הולנדיים או בכל מארצות אחרות חוץ מארה"ב ואנגליה. שיר אחד שכן הגיע למצעד היה השיר הזה של להקת הבנות פוסיקט, שהיה במצעד ב6 השבועות האחרונים של קיץ 1977, ונקרא 'מזכרותי השבורות'

 

 

ממיס, נכון?

 

ועוד אחד מהולנד, רוק כבד הפעם, אחלה בלדת רוק של להקת LIVIN' BLUES, תודו ששכחתם או שלא שמעתם מעולם. השיר הזה היה במצעד ב8 השבועות האחרונים של אותה שנה והגיע עד למקום ה13. השיר נקרא SHYLINA, וגם הקליפ משהו. בשבוע הבא, או בעוד שבועיים, אחרי הגמר, כמו לפני 4 שנים, נשוב אל המציאות, כדי לשוב גם ממנה פעם, כדי לחיות. שבת שלום, סלאם עליקום ולילה טוב.

 

רשת צומת-ספרים דורשת מעובדים טביעת אצבע ביומטרית

המאגר הביומטרי 'הנסיוני-התנדבותי' שעליו החליטה הכנסת בדצמבר 2009 עדיין לא יצא, ככל שידוע, לדרך (והלוואי שגם לא יצא) אבל יש מקומות שלא מחכים, ומנסים להנחיל מאגרים ביומטריים פולשניים כנורמה בחברה הישראלית.

הנה מכתב המופץ ברשת, של עובדת בחנות 'הספרייה' השייכת 'צומת ספרים':

"בסניף "הספרייה" דיזינגוף סנטר בו אני עובדת בחודשים האחרונים, הותקן בשבוע שעבר שעון נוכחות ביומטרי. מה שזה בעצם אומר זה שמקום העבודה דורש ממני ומיתר העובדים, לתת להם טביעות אצבעות ולא מעמיד שום חלופה לדרישה זאת. מדובר מבחינתי באקט פולשני אשר חודר לפרטיות שלי ואיני מוכנה לקבל זאת.
התארגנו כחמישה עשר אנשים מסניפים שונים ושלחנו מכתב להנהלת צומת ספרים. ביקשנו פירוט מדוייק על שאלת נחיצות שעון שכזה, על אבטחת המידע וכן הבענו מחאה פשוטה על עצם הדרישה. הבהרנו כי חלק מהעובדים "יבחרו" לתת את טביעות האצבע שלהם. חלקם אינם מסכימים לטיעוני הפרטיות וחלקם דווקא מסכימים ומזדהים עם העמדה אותה בחרתי להביע, אך בשל אילוצים כלכליים ופחד מפיטורים, ימסרו היום את טביעות האצבע שלהם לחברה. כולם מסכימים כי היחס אל העובדים וטענותיהם וכי יחסה של צומת ספרים וסירובה להעמיד בפניי חלופה- הינם בלתי מתקבלים על הדעת. באקט סולידרי בחרו חברותיי וחבריי לעבודה, לתמוך ולהביע את מחאתם בכל דרך אפשרית.
עו"ד יהונתן קלינגר פנה בשמי לרשת צומת ספרים על מנת לקבל הצדקה חוקית אשר מחייבת אותי למסור מידע שכזה. עד שעה זאת לא התקבלה כל תשובה. החל ממחר תיכנס לתוקפה המערכת החדשה. נאמר לי כי איני מפוטרת ויחד עם זאת, אין שום חלופה אחרת ועל כן, אם איני מתכוונת למסור את טביעת האצבע שלי- אין לי מה להגיע מחר למשמרת הערב. חשוב לי להדגיש כי איני מתכוונת להתפטר אך איני מוכנה להרכין ראש אל מול דרישות המערכת ולוותר על עקרונותיי
כתבה בנושא תופיע מחר בעיתון "העיר" ת"א וכן הערב בתשע במהדורת מבט בערוץ הראשון. אני מזמינה את כולן לקרוא ולצפות.
באם לא תתקבל כל תשובה- אני מתכוונת להגיע מחר למשמרת בשעה שלוש וחצי
אעדכן בהמשך על התפתחויות. כולי תקווה כי רשת צומת ספרים תתעשת ותבחר לאפשר לי להמשיך לעבוד בתנאים בהם הועסקתי וללא מסירת טביעות אצבע 

אנא הפיצו בתפוצה רחבה ועקבו אחר התפתחויות
מעין"

 

ובינתיים כבר שמעתי על מקומות נוספים שדורשים טביעות אצבעות מעובדיהם, שאפילו לא מודעים לזכויותיהם.

חשוב לזכור: לא רק חוקים יבשים משפיעים על החברה שלנו. הנורמה היא מה שאנשים מקיימים, היא זאת שמעצבת את החברה, חוקים נוצרים מנורמה, או שהנורמה יוצרת סביבה שמקלה על חוקים, מעודדת אותם, לפעמים גם מבטלת או מנטרלת אותם. אם מקומות פרטיים יהפכו את החודרנות הביומטרית לנורמה בחברה הישראלית, החוק הממשלתי שנאבקנו נגדו יהיה ממילא 'מיותר' כשמלאכת הרשע תיעשה בידי מתנדבים 'אזרחיים'. את המאבק צריך לנהל גם, ובעיקר מלמטה.

הפצנו, ונמשיך לעקוב.

 

 


 

עדכון בינתיים:

1 ביולי: מעין הגיעה למשמרת שלה בזמן, כשהיא מלווה בחברותיה וחבריה לעבודה. מנהל הסניף שלה ביקש ממנה לתת את טביעת האצבע שלה, בטענה שאינה יכולה לעבוד ללא החתמת השעון החדש. מעין סירבה. היא עדכנה נוכחות בשעון הישן (והלא ביומטרי), והחלה לעבוד כרגיל. זמן מה לאחר מכן, שוחח איתה טלפונית, אחד ממנהלי הרשת. הוא הזמין אותה לשימוע שיתקיים ביום ראשון בערב. מעין הודיעה לו כי תגיע לשימוע בליווי עורך הדין שלה. היא ביקשה לקבל מכתב הזמנה לשימוע, שכן עד לרגע זה למעשה לא התקבלה שום תגובה רשמית מצומת ספרים בנוגע למכתב שנשלח אליהם כבר לפני מספר ימים מעורך הדין.

 

גם אני סוס בדיכאון, רוחות שנישאו ומיקבץ רביעי

75% מהאוכלוסיה בישראל הם 'פגועי נפש' באיזושהיא צורה, ויש יגידו שגם הסטטיסטיקה הזאת מנמיכה, ושנפש בריאה בכלל, ובישראל בפרט, היא פיקציה.

על המאניה דיפרסיה הבסיסית התורשתית שנושא איתו רוב הציבור היהודי שבדורות האחרונים (וגם הפראנויה) נוספות השריטות הכבדות והקלות של הקיום במדינה הזאת על מיקבץ ה'גלויות' והתרבויות שבה שזרקו אותן האחת על השנייה באירועים הסטוריים אלימים, שנמשכו אל חרדה בטחונית תמידית, אמיתית או מדומה. אין דרך לספור כמה נפגעי הלם קרב ופיגועים ונפגעי אלימות חברתית וסביבתית (שהם מן הסתם הרוב) יש בישראל. את הנפש אי אפשר לראות, ומה שרואים אלה רק המקרים הבולטים, 'הכבדים' והניתנים לאיבחון, שומעים רק את אלה שמדווחים, כי הם מודעים, יודעים איך לדווח או אמיצים כדי לדווח (כי לעם חולה נפש יש סטיגמה על 'חולי נפש'). לא לכל תופעה נפשית יש צבע, יש כל מיני ניואנסים דקים וגוונים שונים, גלים שונים, וכל זה רק 'הקל'.

כל זה לא בא לביטוי בתכניות השונות של משרד הבריאות להפרטת (!) שירותי בריאות הנפש בצורה שתטפל, וטיפול נמדד מאד ומחושב על פי מס' פגישות – רק באלה שיצליחו 'לאבחן מחלה פסיכיאטרית' אצלם, ותקצץ הרבה מהטיפול שניתן כיום לנפגעים שאינם מאובחנים באחת מחמש מחלות הנפש 'הקלאסיות' שבספרי לימוד הרפואה הישנים.

היא גם תפקיד את הטיפול בידיים מפוקפקות תוך פגיעה בפרטיות של הפונים לטיפול.

הציבור מוזן התקשורת מוזנת הממשלה ממשיך לצרוך את תרופת האליל של 'אויבינו-בטחונינו' הנתפסת כנראה כפתרון, כמו לכל הדברים, גם למצב הנפשי הלאומי-הפרטי של העם הישראלי. עוד מלחמה תרפא את הדכאון, עוד משט יעשה אותנו חזקים, עוד תפיסת בית בסילוואן או שייח ג'ראח תחזק את זהותינו היהודית (אבל אולי גם מן הצד השני, השמאלי, 'המלחמה באויב' הימני היא לפעמים תחליף להתמודדות האמיתית, הפחות סקסית).

אחת התוצאות היא שארגון כמו ער"ן, שנותן סיוע עזרה ראשונה חיוני למקרים רבים ודחופים 'ללא איבחון' נמצא בסכנת סגירה. לא מזמן התגייסו 'אומנים שרים למען ער"ן' – בהם שלמה בר, ערן צור, איתי שגב, אלי לולאי, גבי שושן, דודו פישר, מוטי דיכנה, אמיר דדון, ברוך פרידלנד, ברט ועקנין, סמדר אקראי , שרון חוכמה וניר צדקיהו להקלטת השיר הזה – "גם אני סוס בדכאון". לשיר הזה לא הצטרפו חברי כנסת ואין בו קריאה לשלילת זכויות של אף אחד, ועד כמה שהתאמצתי לא איתרתי בו שנאה לערבים, בוגדים ומשתמטים (הוא גם לא מדבר על אסירים הכלואים ללא משפט בצד שלנו או בצד שלהם, למרות שגם אלה המדוברים בו הם אסירים מסוג מסויים וגם לשחרורם גם אם לא באופן מלא יכלה המדינה לסייע יותר). אני מקוה שבכל זאת הוא יסייע להעביר את המסר.



 

לא מזמן הופתעתי לגלות שהשיר SPIRITS HAVING FLOWN (כשמצבי הרוח 'מגביהים' אם ננסה לתרגם במדוייק) של הבי.ג'יס הגיע לראש מצעד המחץ – שבוע אחד (אחרי 14 שבועות סה"כ במצעד), השבוע הזה בדיוק, שבו דייויד בואי הסכים לפנות לו זמנית את המקום הראשון. מעניין מי שכנע אותו.

אביבה משמרי תכננה פעם גירסת כיסוי של מיק ג'אגר לשיר הזה, יש משהו ברעיון. בתגובות באותו פוסט היתה אחת ההפצעות הראשונות שלי עם שם הבלוג, שם הזכרתי איך פעם תרגמו את זה בתור "רוחות שנישאו" – שדים שהתחתנו יעני. בפעם הראשונה בבלוג זה הזכרתי את השיר גם בפוסט שסיפר על העזיבה הראשונה של חפא.

הזכרתי שם עוד כמה תרגומים כאלה שנעשו כמו "מקום 18 בסימן עלייה", "המושלים בסווינג", "הנגרים" ו"אנשי הכפר" והצעתי פרוייקט תרגומים ואולי זה עוד יגיע, גם לשירים של היום, כשכולנו מבינים אנגלית אבל אולי אם נהיה ריאליים צריך להתחיל להתאמן בתרגום לגרמנית ושפות נוספות.



רוחות שנישאו

 

מיקבץ רביעי של פוסטים שנכתבו השנה, לקראת 'נעל הזהב'. לייקים יילקחו בחשבון.

31/3/10 – מאיץ החלקיקים ומסר ביומטרי לחג החירות

8/4/10 (העלאה שלישית מאז 11/3/10) – הועלמה ע"י השב"כ – הפוסט המקורי על מעצר ענת קם

8/4/10 – הועלמה ע"י השב"כ והתקשורת – סיכום זמני של פרשת ע.ק

8/4/10 –

"כוונה לפגוע בבטחון המדינה"

בפוסטים הקשורים בע.ק. אמרתי כמה דברים שכבר התגלו כנבואיים, למשל המשפט: "מה שהכי הכי חמור בהתקרנפות של התקשורת – היא מרגילה אותנו לחיות עם העובדה, שאדם עשוי, כך בקלות, להיעלם" וראה מיסטר X ועוד פוסט שיוזכר, וגם לשים קליפ של אלביס קוסטלו לפני שידעתי שהוא אמור להופיע וגם לבטל את הופעתו בישראל.

15/4/10 – מגדל בבל והחיים הקודמים של ציפי לבני

17/4/10 – נמצא תורם רוחני לבנק הזרע של אסותא

18/4/10 – סיפור מכוכב בגין

22/4/10 – השתקות בצמרת ומסרים שטניים בהפוך

7/5/10 – השב"כ ממשיך להעלים

12/5/10 – קוף קטן וחקיין

המקבץ הקודם

המקבץ שלפני הקודם

זה שלפניו

פוגרום בסילוואן, בשם המדינה וכוחות בטחוניה, הלילה

דברים שלא תקראו בעיתונות המשת"פית, כפי שהם מובאים מפתק הפייסבוק של דניאל דוקרביץ', פעיל "סולידריות-שייח ג'ראח"

"סילואן, יום ראשון, ליל ה27.6.2010
עוד לילה יורד על סילואן. רק לפני יומיים מאות מפגינים ישראלים ופלסטינים צעדו לאורך הרחובות הצרים של השכונה, מפגינים תמיכה בתושבים מול התוכנית של העיריה להרוס 22 בתים. אבל כאן, כמו בכל מקום בעיר המזרחית, הארועים לא עוצרים לרגע.
בשבועות האחרונים הלכו והתרבו מספר הפניות של התושבים לפעילי "סולידריות-שייח גראח". לאור הצלחת הקמפיין שלנו יותר ויותר פלסטינאיים ביקשו למצוא את הדרך לשיתוף פעולה ערבי יהודי. התחושה של כולנו בסיורים לאחרונה בסילואן הייתה של דחיפות ושותפות גורל. חייבים לפעול, ולפעול מהר לפני שיקרה פה אסון. לפני שהתהום תהיה עמוקה מכדי שנוכל לגשר עליה. ולפעול יחדיו. כנגד כל הסיכונים וכנגד כל החשדנות שנבנתה פה במשך שנים.
ועכשיו אנחנו פה. מתפסים למעלה בין הסמטאות יחד עם התושבים. לפני כשעה נכנסו עשרות מאבטחים פרטים, מלווים בשוטרי מג"ב לבתים פלסטיניאים סביב בית הדבש ובית יהונתן. בסך הכל על 2 בתים הצליחו המתנחלים כאן להשתלט, אבל זה מספיק כדי להביא את האזור לנקודת פיצוץ. סיורים ליליים של מג"ב, כוחות בטחון פרטיים חמושים באקדחים, שוטרים סמויים ומסתערבים הפכו את האזור כולו למוקד מלחמה.
הסמטה כאן צרה, חשוכה. עשרות מטרים מעלינו נורות יריות ונשמעים פיצוצים. מסוק חג מעלינו, מאיר בזרקורים את הסמטאות שהעיריה מעולם לא חשבה להתקין בהן תאורה. כ20 פעילים נצמדים לקירות, ממשיכים להתקדם קדימה.
הסמטה נקטעת לפתע, והופכת לשדה קרב. הרחוב הקטן סביב בית הדבש זרוע כולו בתרמילי רובה, רימונים שלא התפוצצו וחלקי מכוניות הרוסות. החיילים עומדים בקבוצות בפתחי הבתים ועל המרפסות, יורים לתוך הבתים סביבם. הקבוצה שלנו מתפזרת באחת בין הבתים השונים, בין קבוצות התושבים שמתבוננים ביאוש במה שקורה סביבם. אני רץ אחרי פרמדיק פלסטיני לתוך אחד הבתים. חיילים מסתתרים בתוך חדר המדרגות, חוסמים לנו את הדרך ומנסים למנוע מאיתנו להתקדם. בסופו של דבר הם נותנים לנו לעבור- ולהגיע לפצועים. הבית בן 3 הקומות מלא כולו בגז מדמיע. החלונות כולם מנופצים, המסגרות שלהם מוטלות על הרצפה. אנחנו עולים קומה קומה, סורקים את הדירות. ברובן מצטופפות משפחות מבוהלות, ילדים קטנים, נשים, פצועים מוטלים על הרצפה. בסלון אחת הדירות ילדה צעירה מונחת על אלונקה מחכה לפינוי מזה שעתיים, אחרי שהחיילים מנעו מהאמבולנסים להגיע. ובחדר ליד אני עוד מספיק לראות כמה ילדים קטנים יושבים מול מחשב. ככה זה כאן. דירות, משפחות, חיים שלפתע הפכו לגיהנום. אבל חלק מהחיים כאן מתעקשים להמשיך לחיות.
הפצועים מורדים אחד אחרי השני באלונקות לרחוב. מכאן עוד כמה מאות מטרים של ריצה מהירה בין הסמטאות, לכיוון האמבולנסים המחכים. באחת הפעמים אני נשאר מאחור, חושש לרגע לרוץ בין רימוני הגז וכדורי הגומי. ולהשאר כאן לבד זה רע. אני מנסה להישאר צמוד לקיר, אבל נראה שזה לא עוזר. 2 רימוני גז פוגעים לידי. רבאק הם ראו אותי לפני שניה, הם ידעו שאני מנסה לחלץ פצועים. לא שזה משנה בכלל. מזל שאחרי דקה כמה תושבים עוזרים לי לברוח גם מהסמטה הזאת.
אחרי שעה זה נגמר. החיילים נסוגים ויוצאים לפאתי השכונה. משאירים אחריהם שובל של הרס. צינור מים דולף, מכוניות שרוסקו על ידי גיפים צבאיים וירי, חלונות מנופצים ו5 פצועים. ועשרות משפחות שגם הלילה לא ישנו בדירות שלהם, המוצפות גז מדמיע. והכל בשם הגנה על בית שאיש לא גר בו מעולם. בית שלטענת בעליו, המתנחלים פשוט באו ולקחו יום אחד. 

כשאנחנו עוזבים את השכונה, מלווים על ידי חברינו הפלסטינאים, וברור לכולנו שלא נותר יותר מה לעשות, חוץ ממה שכבר נעשה. כמו שעמדנו עד היום בשייח גראח, נעמוד גם בסילואן. ונחזור כל פעם שנצטרך. עד שמישהוא שם למעלה יבין את מה שברור כאן כל כך. העוולת הזאת של התנחלויות בלב שכונות פלסטיניות חייבת להפסק."

 

המאבק לשלום חשוב, וחשוב גם שכולנו נדע איך המדינה פועלת בשמנו עבור האידיאולוגיה המתנחלית.

אינדוקטרינציה גלויה ודיסקרטית במשרד החינוך. אז והיום

שנות שלטון הליכוד הראשונות (1977-1979 ואולי גם לאחר מכן) דמו לתחילתו של כינון משטר דיקטטורי.

בין השאר פעלה בחסות משרד החינוך של זבולון המר "יחידה לחינוך חברתי" שהעסיקה בהתנדבות נערים ואפשר שגם אנשי מקצוע בעלי 'סמכויות איבחוניות', שעסקו בעיקוב והכוונה של נערים 'מאובחנים' (לילדיהם של שמאלנים היתה 'עדיפות') לאינדוקטרינציה 'לאומית-ציונית'. בין השאר נמסרו פרטיהם האישיים והסודיים של נערים לידי גופים פוליטיים יקירי השלטון (כמו למשל תנועת נוער לאומית מסויימת), ויתכן שפרטיהם של 'מאובחנים' סרבנים נמסרו אחר כך גם לצבא, שהמשיך את 'הטיפול' בהם על פי ה'איבחונים' שנמסרו לו.

אין לכותב מושג מה קרה לאחר מכן, ואם המשיכה או ממשיכה 'יחידה לחינוך חברתי' זו להתקיים, אך יש להניח שנסיונות לדברים כאלה יתכנו במערכת החינוך גם היום, תחת השר סער ומנכ"לו אורלב, הפועלים יד ביד עם עמותות פשיסטיות כמו 'אם תרצו' ונחושים "להחדיר" ערכי 'ציונות ומורשת' והליברליות היא שנואת נפשם. לכל מי שקורא את הדברים האלה מציע הכותב לפקוח עין ולדווח על מקרים כאלה ברשת אם הוא נתקל אפילו במשהו דומה.

 

לראש מצעד המחץ עלה בתקופה זו לפני 32 שנה השיר EAGLE – השיר היחיד של להקת ABBA שהגיע לראש המצעד, והיה שם לא פחות מ6 שבועות! אין נפלאה יותר מהזדמנות זו שגם השבדים אנטישמים, להשמיע את השיר המיוחד והשונה מסגנונה הרגיל של הלהקה.

המצעד, שהעיסוק בו היה חלק מההתגוננות, אהב באותם ימים גם את הדיסקו החללי-אלקטרוני שעליו צמחו בעתיד הטכנו והטראנס, דוגמה אחת היא השיר שעקב אחרי להקת אבבא במקום השני במשך כמה שבועות AUTOMATIC LOVER של הזמרת די.די. ג'קסון

בחודש יולי נכנס למצעד המחץ 'אבא אברהם' עם שיר ילדים נחמד שנקרא SMURFS SONGS, אף אחד לא הבין בדיוק מה זה SMURFS (זאת היתה אחת השנים האחרונות בלי טלויזיה צבעונית. הייתם מאמינים שהיה זמן כזה) עד שאחרי כמה שנים הם כבשו את הארץ בתור דרדסים. לכבוד שובם של הגמדים הכחולים מבלגיה המתפרקת לערוץ הראשון, הנה אותו שיר (בגירסה גרמנית:

Das Lied der Schlümpfe) בקליפ לא כל כך תמים, גם אנחנו מאז נהיינו פחות תמימים.

שנה לפני כן, באותו שבוע, החליף סטיוארט את סטיוארט במקום הראשון, במקום אל בא רוד, ומכיוון שהוא לא מחרים את ישראל, תוכלו בוודאי לשמוע אותו כאן עם מה שהיה אז בראש ומסתבר שגם על האפרטהייד שהיה אז בדרא"פ לא רצו הוא ועוד מספר זמרים ציונים חסידי אומות העולם לדבר.

היה זה המצעד הראשון בכוכב בגין, וכפי שכתבתי כבר, על היום הראשון של ממשלת בגין עסקו 'כנופיות העיר המתאחדות' במצוד אחרי "אנשי חלל". (המילה חייזרים, כמו דרדסים, טרם הומצאה אז) הימין מאמין בזה יותר מכולם, וגם היום. אם יש או אין אויבים, הוא יטרח להמציא אותולם. אבל לא רק הוא, הרבה מאיתנו צריכים להתגבר על הפאראנויה הפנימית, תכונה יהודית אומרים, למרות שזה שאתה פראנואיד לא אומר שלא רודפים אחריך. האמנות העליונה היא להתעלות על זה.

מקום עשירי (9 שבועות במצעד) "אור אדום פירושו סכנה" בילי אושן.