קשה לראות אותה, כי הרי היא נמצאת במקומות שבהם החושך מתחבר, ושם הכי קשה לחפש ושם גם אף אחד לא רוצה.
התפקיד התמידי שלה הוא לעדכן את רשימות אלה שלא ייכנסו. שלא יבואו בקהל. יש לה אישור מן המקרא, מאותן הפרשות העוסקות במי ש"לא יבוא בכלל ישראל". אבל לא רק 'דתיים' מצויים בעובדי הלשכה, שבכח מעמדה היא רשות. זאת אומרת שבכל מעשיה יש לה גיבוי מהמדינה.
אולי לא כל אחד מגיע לידי הלשכה, במשך תקופות הגיעו-הסתננו לארץ המונים שלא עברו תחת ידה (לא מתכוון דווקא ל'זרים'). אבל יש לזכור שמכיוון שבפולחן החיבור בין חושך לחושך נולד, גם בכל מעשיה של הלשכה יש מימד של פולחן. עצם הבחירה בקורבן להדרה היא חלק מהאקט הפולחני, שבוודאי גם גורם ליושבים בלשכה איזה ריגוש. אולי גם הפחד לצאת מחוץ לחושך הבטוח אל האור החושפני גורמים לפרופיל הפעילות להיות נמוך לפעמים.
החשוב הוא שהמדינה מגדלת את זה. אולי גם שרים ופקידי ממשלה מקבלים ריגוש מהחור השחור שהמדינה מגדלת אותו, תמיד.
כמו שהיא גידלה את מפעל ההתנחלויות, עליו אנחנו כבר יודעים, מתחילים לדעת.
לשכת החיבור בין חושך לחושך אינה בורה. דווקא יש בה התעניינות במדעים. מדעים שיכולים לסייע לה להסתיר את עצמה, להגיע לכל אחד, ולשלוט בגורלו של כל אחד. להיות אלוהים ולדאוג שמה שקבעו אי פעם, יישמר. יתכן שהיא גם מספקת, תמורת מידע מדעי, בשר לניסוייהם של מדענים, שהגיעו כבר אל תחומים של אופל גלקטי שמחוץ לגבול ה'ידוע קבוע'.
קצת מחוץ לחושך, יש ועדות שקובעות את מי להפקיר לחושך, בלימבו שבין החור השחור לבין אותו מרחב שקצת מחוץ לחושך. הועדות קובעות 'רשימות מוגנים'. לפעמים הועדות גם ממליצות ללשכת החיבור את מי לקחת אליהן, כשהן מגלות בשר איכותי. קצת כמו היחסים האפשריים בין הלשכה והמדענים. יתכן שחלק מאלה יושבים גם באלה ובאלה.
הוועדות מתחלפות לפעמים, על פי שינויים פוליטיים. חלק מיושבי הועדות מייצגים כביכול את המועמדים לחיסול, וגורמים להם להרגיש בטעות שיש מישהו שדואג להם.
בשנים האחרונות, מכיוון שראש הממשלה הוא חסלן, כלומר מאמין בעצמו, כמו הלשכה, בדת חסלנית ("האליטות", וכן אלה שלא יורים ולא מכניסים למדינה כסף) וכן כמה משריו (כמו שר הבטחון), הלשכה של החיבור בין חושך לחושך מקבלת תזרימים ומרימה ראש, בעיקר דרך אלי ישי. תמיד כמעט זה קורה כשממשלת ליכוד עולה, אבל שלא תהיה טעות, הלשכה קיימת שם כבר קודם.
איפה יושבים משרדי הלשכה? קרוב, מן הסתם, למשרדי הממשלה, ואולי גם בקירבה למקום שבו יתכן פיתוח מדעי בחושך.
ציון פרטי לגמרי של קבוצת יודעי דבר, מסמן את הזמן הזה, ספטמבר-אוקטובר 1970, כזמן שבו פתחו עולמות כלשהם את שער הזהב בפני ה'אנחנו' שהוא אותה קבוצה, או מי שנשאר ממנה.
שנה לפני כן, המין האדמי בכדור הארץ פרץ פריצה ראשונה מתועדת ורשמית אל מחוץ לגבולותיו הגיאוגרפיים, כשנחת על הירח. מאז 1972 הוא הפסיק להגיע לשם, מאז דצמבר 1972 אם נדייק.
אלה שגלשו אל העולמות שנראו להם הרבה יותר רחוקים מהירח, גלשו דרך סדרים גיאוגרפיים אחרים, בהם לא שיחק המרחק תפקיד, בשיטות תעבורה שבני אדם אחרים עוד לא שמעו עליהן, כך האמינו. אבל הם לא ידעו שהם היו עם מטפחות קשורות לעיניים, ולכך התכוון המשורר בוודאי, שלא יוכלו 'להוכיח'.
בשאלה אם גלישה אל עולמות מחייבת שימוש בכימיקלים ושאר חומרים ידועים, התשובה החד-משמעית היא לא, אם כי הם בטח עושים משהו לאיכות הגלישה (לכך התכוונו כשאמרו אז גלישה, לפעמים צלילה).
ג'ימי הנדריקס שנפטר במהלך חודש זה, היום לפני 40 שנה, בנוטינג היל שבלונדון, נשמע ממרחק השנים כמי שלא מחליד עם הזמן, ודווקא האפור-לבן ה'מיושן' שבקליפים שצולמו בזמן אמת, מעניק לדברים את האל-חלדיות שלהם, אותו צבע אפור נוצץ כצבע החלליות. משהו שכולם מחקים אותו, דברים שהפכו להיות א-ב בסיסי בכל קלישאות הרוק, אבל אף אחד לא ידע איך ליצור את זה. הוא הצליח להביא את זה מהעולמות שלו, אלה שכפי שחלק ממעריציו טוענים, לקחו אותו. הם, ולא שום דבר אחר. היקומים האחרים.
When the power of love overcomes the love of power, the world will know peace.
שתי 'פרשיות בטחוניות' שהבלוג הזה היה בין אלה שדיברו עליהן כשהיו עדיין 'חסויות', נתגלו היום, כמה צפוי, כחמורות הרבה פחות ממה שהמערכת ניסתה לעשות אותן.
פרשה אחת היא פרשת 'המרגל המסוכן' עומאר סעיד ששוחרר היום ממאסר לאחר ארבעה חודשים, אחרי שכבר סיים לרצות את עונשו. לא ברור על מה, וכנראה שלשב"כ היה, אכן, קשה לרת מהעץ הגבוה. הטוקבקיסטים כמובן חושבים אחרת.
פרשה אחרת היא פרשת ענת קם, שלא פגעה בבטחון המדינה, מסתבר. עוד לא בטוח שהיא לא תשב במאסר בכלל, אנחנו מאחלים לה כמה שפחות.
האם לסגירת שני המעגלים (עדיין לא סיום) באותו יום יש איזה משמעות, אולי מישהו רוצה לנקות את המצפון ביום כיפור? אני חושב שההגדרה 'להתרוקן מכמה חטאים כדי לפנות מקום לחטאים חדשים' המאפיינת את מרבית צדיקי ישראל ביום כיפור, תופסת גם כאן.
ה13 בספטמבר הוא יום מיוחד גם בהסטוריה של מצעד המחץ, כי שלוש פעמים היו בתאריך זה התחלפויות במקום הראשון. ב1977 זה היה 'מא בייקר' שהדיח את דונה סאמר מהמקום הראשון, וחשבתי להקדיש אותו לענת קם, גם כן אשה מסוכנת נורא. אבל החלטתי שזה לא מתאים. ואולי בעצם כן. תשפטו אתם.
שנה לאחר מכן, התחילה המתקפה של להיטי האלבום 'מלחמת העולמות' על ראשות המצעד, התקפה שנמשכה 4 חודשים ברציפות, עם השיר 'סתו נצחי', ומכיוון שזה מתאים לעונה ומכיוון שכבר פתחנו את החודש עם ג'סטין הייוורד והמודי בלוז, ומכיוון שידוע היום שגם הפלישה ממאדים מומנה ע"י הקרן החדשה לישראל בסיוע ארגוני זכויות אדם פוסט ציוניים, אז קבלו את השיר שהיה 5 שבועות במקום הראשון, וזה לא הכי הרבה משירי האלבום הזה.
שנה אחר כך היתה בראש המצעד שרונה של הנ'אק, שסולנה נפטר לאחרונה.
אני שב ומצהיר,שכל ההודעות הגזעניות, הסקסיסטיות ושונאות בעלי החיים שנכתבו לאחרונה באתרים שונים (בעיקר ב'אתר הארץ') בשמי הן זיוף שנעשה בידי איזשהו פסיכופת או פסיכופתים מיליטריסטיים. תגובה אחת כזאת נמחקה היום לשמחתי באתר הארץ, אך נראה שמי שכתב אותה עוד הספיק לענות עליה (66). מי שהוא חסר תום לב ושקרן לקרוא לי משתמט, מסוגל לכתוב גם זיופי תגובות ואפילו לענות עליהן. ומן הסתם הוא משליך עלי ממומי נפשו, למשל את הגזענות כלפי מזרחיים שאופיינית במיוחד למגיבים מסויימים. עניתי לו גם שם. על הפתטיות של משרד החינוך, אגב, אין טעם לבכות אפילו, ורק לפלא הוא בעיני שאת ה'נאורות' משם ספר ההסטוריה המשוכתב, לא הורידו. אולי מפני שיש מגיב ימנון אחד לפחות שיודע לכתוב את המלה הזאת, אז נראה שהיא תיקנית בעיני הקומיסריות של סער.
ונסיים בעוד שיר סתיו אחד, אהוב עלי מאד, של יוסי בנאי, מהאחרונים, אולי האחרון, שהקליט בחייו.
מסוג השירים שאף תלמיד בית ספר בזמן אמת לא כותב אותם, אבל יש בהם שורה ענקית שמצלצלת לפעמים במהלך החיים (הוקלט אגב בשנה האחרונה של בית הספר שלי).
גם אני כתבתי על זה פעם, על ההרגשה שהיא לא בדיוק געגועים לימים של בית הספר, כמו להבטחה לעתיד שנמצאת רק בימים ההם, ימי שיא הרעננות הפיסית והמנטלית, שמיד אחר כך חולפת, כמו העתיד. שום עתיד הוא לא כמו העתיד שהיה.
בינתיים, במציאות ההווה, לשמאל נמאס להיות שמאל משרת וכולם כועסים ונעלבים שהשחקנים, 3% מהאוכלוסייה כמו שהטוקבקיסטים אומרים, מחליטים להחרים את אריאל. מה כל כך אכפת להם? והראה את זה יפה אתמול חגי אלעד, עד כמה שברגע ששחקנים החליטו להפסיק להיות שמאל משרת (זה שישב בכל הממשלות, הכשיר את כל העוולות ונתן חותמת גומי להתנחלויות וכל הדברים), הוציא הממסד מן השק את המרצע של התפיסה בה הוא תופס אותנו, כולנו – משרתי המדיניות והאידיאולוגיה שלו, ואם אנחנו לא רוצים יותר לבנות את הלבנה בחומה – וזה לא רק צבא, זה גם להופיע בהתנחלויות, אנחנו סרבנים.
אבל אני צריך להגיד שאני לא לגמרי סגור עם הרעיון של לא להופיע מול מתנחלים. שמעתי גם דעות, די מנומקות, שדווקא ההופעה היא ההזדמנות שלך להעביר את המסר שלך לקהל אחר. הרי בגלל זה גם אחד כמוני יושב כאן – אמנם לא התנחלות, אבל הציבור לא רק המתנחל תופס אותנו הסמולנים בצורה דומה. החכמה היא לא לשכנע את המשוכנעים אלא להיות קיים. להיות נוכח במקום שבו אתה בדרך כלל חייזר. מצד אחד יש ב'היעלבות' על ההחרמה משהו מזוייף, ככל שהיא באה מגבוה יותר ומפוליטיקאים, אני יכול להגיד מה אני שם עליהם. וגם חלק מ'העם' מזוייף, הרי הוא שונא אותנו כל כך, והערב, יותר כי הסמול האשם תמיד (וכך זה מאז שאני זוכר את עצמי פוליטית, הרבה לפני אוסלו) ולא למשל, מי שהלך להתנחל במקום מסוכן ולקח עליו אחריות (אבל באיזשהו מובן, גם אני עושה כן, למשל בישראבלוג שבתוך הקו הירוק). ובכל זאת יש בזה משהו אמיתי, יש ציבור שאולי היה יכול לשמוע אותנו. כשאנחנו מחרימים אותו, הוא בטח לא ירצה יותר, עלבון או לא עלבון. אני לא ילד, ויכול להיות שכבר איבדנו את האפשרות הזאת. כי אני מכיר מבפנים יותר מאת ההרגשה שאני יכול לומר משהו לציבור הרחב, את ההרגשה של היות מיעוט נרדף, שכל מה שיאמר ישמש נגדו, ומבין את ההסתגרות של הסמול מפני היקום העוין שקם לו כאן.
ואולי זה קשור באמת בזה שהסמול היה תמיד משרת, הילד הטוב של השלטון, כי כך חינכו אותו, הילד הטוב של המורה, שמאמין בבית הספר של הציונות יותר מכל התלמידים האחרים, המופרעים. בעיקר הפושטקים של הימין.
כי מה שיש עכשיו הוא מה שהיה תמיד. מאז שבן גוריון קבע 'בלי חירות ובלי מקי' ויישר את האמצע הלאומי, שאליו שואף הרוב להיצמד. הרוב תמיד רוצה להיות בסדר ובעיקר לא להיתפס. להיתפס זאת ה-סטיגמה של הרוב השמרן. בגין היה הילד המופרע שנזרק מהכיתה (למרות שהרבה מהכיתה כמהו אליו בסתר ואחר כך בגלוי), השמאל הלפלף והלא-מק"יי היה הילד הטוב של המורה, התלמיד הכי חרוץ שהשתדל (חוץ ממקרים מעטים, אחד לפחות ידוע לי) להוכיח שהוא לא כמו הילד השני שנזרק מהכיתה, זה שהיה קומוניסט. וכולם שנאו את הילד הלפלף המשרת, תמיד, גם בשנות ה50 וה60, וגם זיהו אותו עם הקומוניסט. לא קנו את ההתנערות שלו. ובהזדמנויות שונות שזה היה נוח לה, המורה הבן גוריונית או המפא"ית וכיום הליכודניקית (אבל בלי להזכיר את 'חירות') זורקת אותו למשיסה לחבר'ה. (ועדיין החבר'ה מרביצים מכות למי שקורא להם ימין = ילד מופרע. אותו ילד מופרע שנזרק מהכתה בשחר ימי המדינה). מה שיוצא מכל ההרהור הזה, ותתחשבו בזה שזאת שעת לילה מאוחרת, שהסמול נמצא תמיד במצב של פחד מהעם. מוצדק או לא, אני לא תמיד יודע. אלה רק מחשבות.
יש משהו צורם בכלל בחרמות (ומה עם קוראים מעבר לקו הירוק הקוראים, היפותטית מאד כמובן, את הבלוג שלי, כאלה שנולדו שם ואינם מכירים בית אחר, האם אומר להם לא לקרוא אותי?) ואני זוכר את החרמות נגד זמרים מושמטים, למרות שאין דין זמר מושמט כדין כלי כוחני בידי הכיבוש והניצול, אבל גם בהתנחלויות גרים בני אדם, הם לא רואים מה לא בסדר במה שהם עושים, אבל זו ככלל תכונה ישראלית מאד. אבל יכול להיות גם שעברנו את הסף, וההתחבטויות האלה כאן הם לוקסוס שעבר זמנו, כי השלטון הלא תמים מתקרב לגבול ברירת המחדל שלו – וגבול ברירת המחדל שלו, כשהיעד הוא לשמור על השטחים וההתנחלויות בכל מחיר, זה להתחיל לפגוע פיסית, בצורה קשוחה יותר ממה שהכרנו עד היום, ובמצב הקיים היום, לדבר עם העם זה מצחיק.
אלא אם כן יהיה נס בועידת הפסגה, אבל לא יהיה, כך אני חושב.
הפוסט שקיבל הכי הרבה לייקים בפייסבוק – ובגלל פרובוקטיביותו גם המוגב ביותר השנה:
"נצחון של הראל סקעת לא רק שיגביר את האגו הלאומי, יתן לנו מתנה ש'אנחנו' לא זקוקים לה ולא ראויים לה בימים אלה שבהם 'אנחנו' משתלחים להסית ולהשתיק, אלא הוא יבשר, אלא הוא יבשר, בימים אלה שבהם העולם רואה ושומע את הקולות הבאים מישראל, על לגיטימציה לפאשיזם הרשמי ההולך ונבנה כאן. וגם אם לאירופאים זאת סתם תחרות שהם לוקחים פחות ברצינות מאשר ישראל, אז דווקא לרצינות בה בישראל לוקחים את התחרות, יש משמעות, כיוון שנצחון של ישראל בימים אלה ישדר לפאשיסטים מבפנים, כולל אנשי השב"כים שבתוך עמם הם חיים, שהם יכולים להמשיך לבנות את המדינה הפאשיסטית לתפארת שלהם, יש היתר מאומות העולם, וזה עדיין בשבילם, היהודים הגאים האלה, שווה להיתר מאלוהים. יוסי שריד אמר פעם, כשארגנטינה של מראדונה זכתה במונדיאל 1986, שהוא שמח על זכיה זו בגלל שהיא זכייתה של ארגנטינה הדמוקרטית, בניגוד לזכיה של ארגנטינה תחת שלטון החונטה ב1978 (חלומם הרטוב של הימנונים הישראלים) שנתנה הכשר עצמי לדיקטטורה האלימה שם ותפיסת עולמה ("רק חזקים מנצחים"), בעוד שהזכיה ב1986 נתנה הכשר מקביל לדמוקרטיה. נצחון באירוויזיון יהיה, בצורה אחרת אבל מקבילה, סימן לתומכי הדיקטטורה כאן ש"אלוהים איתם"." ב124 התגובות כיכבה היילי מונרו האחת והיחידה, ובין הפנינים נשאלה גם השאלה: "הרביצו לך ממש חזק כשהיית בבית הספר, או שזה ככה בטבעי?" מזל שסכנת הנצחון התגלתה כצפירת שוא.
הפוסט שקיבל הכי הרבה כניסות: הוא זה. כשמעצרה של ענת קם כתבת ואללה היה בבחינת סוד רחשה הרשת וגם אני קלטתי, ומה שקלטתי שידרתי. עיקר הכניסות באו דרך הפניות מרוטר נט. אחר כך באו בקשות להוריד את הפוסט, והעליתי אותו מחדש שעות אחדות לפני שהותר הפירסום. במבט מהיום, אף אחד לא מצליח להבין למה השתיקה סביב המעצר היתה חיונית, ומה שעוד יותר לא ברור, זה לאן נעלמו אלפי המסמכים ושאר המימצאים המעידים על "עברת ריגול חמורה". מישהו אולי מסמיק שם, אבל ענת קם עדיין במעצר בית, ולא ברור עדיין על מה באמת, אם זה משהו שאנחנו לא יודעים, או שוב, האגו של המערכת, ולכן אנחנו גם לא יודעים כמה זמן היא עוד תשב. אבל זאת לא היתה ההעלמה האחרונה.
הפוסט הנבחר על ידי בעל הבלוג: ולאור נסיבות אלה, הבחירה מתבקשת, וברורה הרבה יותר מהתשובה לשאלה שהפוסט (שהוא למעשה צילום מגוגל קאש יותר מאשר פוסט) שואל (אגב גם לפוסט הזה היו הרבה כניסות, ואם כך זה יימשך, נשנה את התחרות השנתית ל'העלמת השנה'):
בYNET הופיעה רק אתמול ידיעה מאד משונה, מאד מסתורית, על אחד שכלוא מזה זמן מה בכלא איילון, באגף 15, בו נכלא בזמנו יגעל עמיר – האגף השמור והמבודד ביותר בכלא. האסיר הזה הוא כל כך סודי, שאפילו סוהריו בשב"ס לא יודעים מיהו!
האם יצליחו הפאתטים להחזיר את השד לבקבוק? עד כמה שזה תלוי בעם שלנו, המרוצה כל כך מהשלטון, אז כן.
אך למרבה האכזבה (כך אתר הארץ בכותרת העמוד הראשון ובפייסבוק) מסרבת חברת שטראוס לשנות את שם הקפה הטורקי שלה. אבל אנחנו נמשיך עם הרוח של שירים טורקיים, השיר הטורקי כנראה הידוע ביותר בעולם, שזכה אפילו לצעוד במצעד המחץ בגירסת דיסקו באנגלית שנקראה 'חתונת עבדאללה' (WILL YOU MARRY ABDALLA), הוא השיר הזה, İstemem Babacığım, …
כשעברתי על הבלוג השנה, כדי לבחור את 'פוסט השנה' ('פוסט נעל הזהב') נתקלתי בקושי מסויים. מצד אחד היתה לבלוג שנה חזקה מאד מן הבחינה הפוליטית, והפוסטים שזכו למספר הכניסות וההצבעות הרב ביותר היו קשורים למצב הפוליטי. מצד שני, לא היה לי השנה כח ל'פוסטים משמעותיים' כמו שהיה לי יותר בשנים הקודמות, והרבה מן הפוסטים היו סוג של תגובה מיידית או דיווח, קישור וציטוטים כדי להביא דברים באופן מיידי אל קהל יותר רחב (כמו הפוסטים בפרשת ענת קם, פוסטים שהורדו והועלו ושוב הורדו לבקשת ענת קם ונציגיה). המצב הזה שיקף את עידן הפייסבוק והטוויטר שאליו נכנסנו חזק בשנתיים האחרונות, שהכניסו את עולם הבלוגים לתחרות קשה. כתבתי על זה ועל המשבר הכללי שעולם הבלוגוספרה 'הוותיק' עובר., אבל עדיין אני לא חושב שיש תחליף לבלוגים, ואוסיף ואומר שבואקום שמשאירה העיתונות הכתובה, ההולכת ונהיית פחות מדווחת ושומרת על הדמוקרטיה, הבלוגים, שכמו שהגדרתי אותם בפוסט הקודם הם מעין 'תחנות שידור מהלכות', תופסים ועוד ייתפסו תפקיד, דומה לתפקיד שהיה לעיתונות מעבר לתפקיד המיידי של מסירת כותרות, ואולי הם שיצילו אותה בסופו של דבר מהחור השחור של הון והון והון. מעבר לשאלות אלה ולשאלה לאן נעלמה השנה המחתרת החייזרית, ריחפו, בתהליך שהבלוג הזה צופה אותו ממזמן, סכנות הולכות וגוברות על 'השבירות הדמוקרטית' או 'הדמוקרטיה השבירה' במרחב הקרוי ישראל, סכנות שהולכות יד ביד וניזונות אחת מהשניה.
סכנה אחת היא השב"כיזציה הגוברת של המדינה שבאה לביטוי בחוק המאגר הביומטרי שלמאבק בו הקדשתי את חלקה הראשון של השנה ואת השנה שלפניה. אני גאה לומר שאני אחד המוקדמים שטחנו בנושא שהאירוע הזה הוא אולי נקודת התפנית שהכניסה אותו לדיון הציבורי, וזה נקודה לזכות השירה. החוק בינתיים תקוע, ואינשאללה יתקע עד קץ הימים. השב"כיזציה, שבאה מלמטה ולא רק מלמעלה כפי שכתבתי בפוסט זוכה נעל הזהב של השנה שעברה, באה לביטוי גם בקלות שבה דעת הקהל עברה העלמת אנשים, גם מהמגזר הערבי אבל גם ממגזר השמאל המשרת, ובכוונה הדגשתי את זה, בדיוק רגע לפני שהתחילה המתקפה נגד הקרן החדשה, שהיא בסה"כ שמאל משרת, ('הלאומיים' למרות שהם לא מטפלים בפצועים מושמטים, יהיו הבאים בתור) כי הכוונה היא להפוך את הכל ללא לגיטימי. כל מי שמתנגד לשלטון, לימין, ולשב"כ העם שגם הוא בעיה לא קלה.
"חמורה פה גם ההתקרנפות של העיתונות, להוציא צדיק אחד בסדום – העיתונאי יצחק טסלר, שאגב ציטטתי אותו כאן בנוסח הראשון של הדיווח על היעלמותה של ענת קם, בשעה שגם אני ידעתי פחות פרטים. לרגע לא הייתי שלם עם השינויים שעשיתי, לאחר פנייה שהגיעה מחגי מטר, ידידתה של ענת קם, לאנשים שהיו חברי קבוצת פייסבוק שנפתחה (ונסגרה מיד) לפני שבועיים בשם 'לאן נעלמה ענת קם'. השתכנעתי באותם רגעים שפרסום שמה אולי יזיק לסיכויים שלה לצאת בשלום יחסית מהעסק, כעת לא מאמין בכך, וחושב שפרטיותה של ענת קם אבודה ממילא לאור הלינץ' הצפוי שתבצע בה בקרוב התקשורת הפרבדאית בהמוניה, ומה שאנחנו יכולים לעשות בפרסום הוא דווקא להגן, במעט שניתן, על שמה הטוב, בכך שאנחנו מציגים את הדעה האחרת, שיש צד אחר למעשה שלה.
ומה שהכי הכי חמור בהתקרנפות של התקשורת – היא מרגילה אותנו לחיות עם העובדה, שאדם עשוי, כך בקלות, להיעלם. אמנם נכון – ענת קם היא לא גלעד שליט (בפעם אחרת אולי אכתוב את דעתי על עמדת השלטון האמיתית במקרה שלו). היא נמצאת בבית שלה ונמצאת בקשר עם העולם, לפי כל הסימנים. ובכל זאת, יש הרגשה שאם בכל החודשים האלה ענת קם היתה למשל יושבת בצינוק, התקשורת הזאת לא היתה מתנהגת אחרת. תפקידה של תקשורת אינו להרגיל ציבור עדרי לחשוב ש"לאנשים מהוגנים זה לא יקרה", ואם התקשורת מועלת בתפקידה היא נושאת באחריות, ואם יורשה לי לתקן שוב בדיעבד את הכותרת הישנה, ענת קם לא הועלמה בידי השב"כ, או בכל אופן השב"כ לא היה לבדו. התקשורת היתה שותפה מלאה בהעלמה, ואחראית להעלמות הבאות". ואז באו ההעלמה של הערבים, ושל מיסטר איקס, שעד היום אנחנו לא יודעים, אם היה או לא היה, ונראה לי שמכל הפוסטים, זה הראוי ביותר להחזרה למרות שרובו מכיל טקסט שלא אני כתבתי. אבל זה מה שמאפיין את הפוסטים השנה.
ביחד עם השב"כיזציה באות במקביל הרעה מכוונת וכוחנית של היחס כלפי אזרחי המדינה הערבית, ומגמה של סתימת פיות שקשה לקבוע עד כמה היא באה מלמטה ועד כמה מלמעלה. על היחס לערבים כתבתי בפוסטים על דהמש, הנמצא בסכנת הריסה ואל ערקיב שנהרס פעמיים. הצבעתי גם על השילוב בין אסונות צה"ליים, מאורגנים או שאינם מאורגנים, להחמרה זו, במתקפה על חנין זועבי בחסות המשט שעל פי דעתי לפחות היה 'פשלה מתוכננת' ובהרס ערקיב. בתחום סתימת הפיות היתה לנו השנה התנועה הפאשיסטית של הייגי, שגורמת להרצל להתהפך בקברו שבהר הרצל, וזה עוד לא נגמר. נכחתי בכנס שהשיק את ססמת הנגד: לא נסתום את הפה ואני מקוה שהיא עוד תופץ והעיקר תמומש. כנגד כל התופעות האלה ראיתי ממול את התופעה האופטימית של דור שמאל חדש, בלתי משרת ובלתי מפחד., שיהודים וערבים משתלבים בו יחד, רואים אותו "בשייח ג'ראח, בגדר, בבילעין, בדהאמש, במקומות שמתנהלים בהם מאבקים חברתיים, ללא עזרה מהממסד, ללא שום מפלגה מאמצת וללא תקשורת מחבקת שממנה נהנה תמיד 'השמאל הלגיטימי'." אני משתדל להביא את דברו של שמאל זה גם כאן, עד כמה שאני יכול להתחרות בפייסבוק ובטוויטר. האנשים האלה נותנים תקוה, לדעתי הם בונים את המדינה מחדש, לא פחות, ואני רואה בסיפוק שיש להם גם הצלחות, למרות שאני צופה גם להחמרת המאבק.
ואני מזכיר לכל מי שנמצא באזור תל אביב שאפשר עדיין להגיע להפגנה נגד גירוש הילדים הזרים שיוצאת משדרות רוטשילד. אני אהיה שם ברוחי.
הבלוג הזה, מרגע שנוסד בשבת ה14 באוגוסט, שעה 15:49, היה תמיד במצב 'על מזוודות', מעין בן ממזר של הכתיבה שלי שלא ידעתי איך בדיוק אני אמשיך איתו ואם בכלל. אני מכיר כמה סיפורי חיים שהתיאור הזה מתאים להם. דווקא בזמן האחרון הגעתי לכמה תובנות יציבות-טווח יותר לגבי הבלוג ולגבי הכתיבה בו, כלומר הכתיבה שיצאה ממנו באדרת של 'הצועד בנעליו' (אם יש ותיקים הם זוכרים שזה לא היה ככה מההתחלה), ולגבי הצורה שתהיה לזה בהמשך.
אני רואה את הבלוג כסוג של תחנת שידור, מבחינתי, יותר מאשר כיומן אישי. בבלוג אני חושב על הדברים כסוג של דברים שאני רוצה לומר אותם לעולם, להבדיל מיומן אישי. ותחנת השידור שלי, שידרה בשלושה ואולי ארבעה ערוצים.
שירות פוליטי – הערוץ האקטואלי – בו ביטאתי וקידמתי פוליטיקה שמאלנית-מושמטית (אין מישהו אחר שמקדם פוליטיקה כזאת בארץ כרגע). השנה זה היה ערוץ חזק במיוחד, ואני לא יכול לומר שמנסיבות שמחות.
הגל ה'קל' – מצעד המחץ, הנוסטלגיה. השנה בזכות שיפור האפשרויות כאן עם יוטיוב (וגם החלפתי מחשב), הצלחתי לתת ביטוי משופר גם לגל הזה ששם דגש על מוסיקה משנות ה70, אולי בקרוב אתקדם מהן ואפילו אל הזמן הזה. בינתיים אני מספר מחדש, בפוסטים יחודיים ובאתנחתות שבין הקטעים הפוליטיים, את תולדות המצעד לו חייב הבלוג את תהילתו.
הגל האישי-יצירתי – צד אחד: מה שקראתי לו פעם 'שירה ותרגום' – לא מיציתי אותו ממש בדרך בלוגית-פרסומית, וגם בזה יהיו שינויים בקרוב, אני מקוה. צד אחר, ששייך ולא שייך להגדרה 'יצירתי-ספרותי': – 'המחתרת החייזרית' – שבשבילו, אם שמתם לב, פתחתי בלוג נוסף שכרגע קצת מדשדש – השנה ענייני כדור הארץ מאפילים על הקוסמוס שמסביב. גם הנושאים הספרותיים והפוליטיים יופיעו חוץ מהבלוג הזה גם בבלוג הנוסף ש'הצועד' משתתף בו, רדיופוניה, כשהכוונה היא לשדרג את אופיים לאופי פחות 'פוסטי' ויותר 'מאמרי'.
הבלוג הזה ימשיך לחיות. הוא אהוב עלי, דווקא בגלל האוירה ה'נערית' שמשרה עליו אולי הסביבה. אני רואה בזה גם את צד השליחות, השירות החברתי שלי – פעם היה מי שהשווה את 'רשימות' ובנותיה לשיכון בבלי – שכונה אליטיסטית שבה כולם מסכימים עם כולם, בערך, ואת 'ישרא' לדרום תל אביב. אני משווה את זה לתחנות המרכזיות, או לעזריאלי (ואולי לירושלים) – איפה שכל המדינה עוברת. ודווקא שם חשוב להיות.
היום זה גם 100 שנה לאלתרמן, ואסיים את הפוסט הראשון עם השיר החכם ביותר שלו בעיני, ויסלחו לי הפמיניסטיות והמיליטריסטים והאנטי-מיליטריסטים הדנים היום בצדדים האלתרמניים האחרים. יש לי גם מה להגיד עליהם והרבה, אבל זה בפעם אחרת.
בלוג הצועד The VValker's blog 