בלוג הצועד The VValker's blog

לכל סיר ישנו מכסה, ולכל זרזיר יש חזרזיר, וגם הנאציונל-סמול ("השמאל הלאומי") הנושא באתרו את תמונתו של רבין, שחיבק את אביב גפן על שער השמים, אבל תובע להרעיב ולשלול את הזכות לביטוח בריאות ממי שהצבא לא קיבל אותו, מצא את גאולתו, ואת שותפיו הנאמנים, והטבעיים – אם תרצו יוגנד.

ואיפה נמצאה לשניים האלה החופה המתאימה, אם לא בחסות ה'עמותה לשוויון בנטל' שליבתה החומה כבר נחשפה בעבר בבלוג הצועד, אשר הקימה 'ארגון גג למלחמה בהשתמטות' בו חברו יחדיו הנאציונל-סמול, אם תרצו, וחברים נוספים כמו עמותת חדו"ש של שחר אילן, תנועת "אומץ" ועוד, שימשיכו לחפש ביחד משתמטים, בדיוק שבוע אחרי שהעיתונות הודיעה שהמשתמטים כבר חוסלו. מסתבר שעדיין יש כל כך הרבה 'משתמטים', שארגון אחד אינו יכול לטפל בהם לבד. מה שנכון נכון. אז בשביל זה צריך את כל השכונה (כולם עברו ועדות קבלה): גם הפורום לרשיון בקטל, גם צעירי (!) הפורום לקשיון בפטל, גם ועד ההורים הארצי, גם החפ"שים, גם פורום המג"דים, ומי לא. כל הכבוד! הכו במושמטים והצילו את המולדת!

באתר של הנאציונל-סמול עדיין לא נמסרה הידיעה באופן רשמי, כמו כן מפליא שעדיין לא נתפרסמה שם ברכתם לחוק הציוני החדש, שימנע גם ממושמטי צה"ל לטמא את טוהר האומה הציונית על אדמות מדינה תפוסות, אך יש להניח שברכתם עוד בוא תבוא. אנחנו לא דואגים.

ועוד חיבור בין חושך לחושך: גם הסינים הבינו שדיכוי מתמשך פעילי זכויות האדם והטיבטים לוקה, אה, בבעיה מסויימת של הסברה, ומי נחלץ לעזרתם אם לא הג'ובניקים מיחידת הדוברות של הצבא המוסרי ביותר בעולם. אין ספק, חברה ראויה לשני הצדדים, והעיקר שעכשיו העולם האנטישמי יתחיל סוף סוף להבין את הסינים, כמו שהוא מבין את הישראלים הודות למאמצי ההסברה של יחידת הג'ובניקים (בה משרת גם בנו של ראש ממשלתנו).

אלא שהמסוכנים באמת הם לא הליצנים של 'אם תרצו' ושל אלדד יניב וגם אילן שחר, וגם לא הג'ובניקים מדובר צה"ל. נערי יובל דיסקין, שעדיין מאמינים בשלילת אזרחות כמרתיעה מפני פגיעה בבטחון במדינה (ולכן הם לא חושבים לשלול את האזרחות ליגאל עמיר, למתנחבלים, לכהנאצים או לעצמם), הם המסוכנים באמת, אין חוק שמגביל אותם, להם מותר הכל ולהם מאמינים כולם. ישראל ביתנו? כמו קדימה, היא כנראה בסך הכל חפרפרת שלהם, או עובדת מורשה מטעמם (כמו ללא ספק כמה, אם לא כל הגופים שב'מטה הגג' למלחמה ב'משתמטים' שהוזכר למעלה). הם מכתיבים ומיישמים את המדיניות הקרויה על שמו של הרב האמריקאי שעבר סיכול-ממוקד לפני 20 שנה. היום הודה אמיר מחול, כתבנו גם עליו, בריגול חמור נגד המדינה. מה שמוזר בסיפור הזה, הוא שהוא הסכים להודות "בלי לשמוע את חומר הראיות". יתכן שהפתרון טמון בשורות האחרונות: "בנסיבות העניין והאווירה השוררת במדינה, ולאחר התייעצות עם בני משפחתו ועורכי הדין, הוא החליט לקבל את ההסדר." בהיעדר הסיכוי למשפט צדק, נאלץ מחול להכריע בין הגרוע לגרוע ביותר, והגרוע ביותר מוטב שלא נדע מהו. אבל ביחד עם חוקים נוספים שמדברים עליהם, שיאפשרו לשב"כ לעצור כל אחד בלי להתחייב להראות למישהו איזשהן ראיות נגדו, נראה שכולנו נדע במוקדם או מאוחר, גם מי שחושב שלא. המצב רע.

ובהפרעה לראש עיריית ירושלים ננוחם. כך פותחים גלריה.

והעיקר לא לפחד כלל.

מקום ראשון לפני 32 שנה, השבוע ועוד 10 שבועות.

מאת איל בד. הופיע במקור בבלוג 'רשת א.' בקפה דה מרקר

זה קרה לפני שלוש שנים: חברת צ'רלטון קנתה את הזכויות על שידור המונדיאל, והחליטה לחייב את שוחרי הכדורגל בישראל בסכום לא מבוטל, כדי לקנות את הזכות שלכאורה אמורה להיות לכל מי ששילם את האגרה ואת דמי החיבור הבסיסיים שלו לכבלים או ללויין.היו אז כמה שניסו לארגן מחאה בצורת מה שנראה כיעיל ביותר – חרם צרכנים. החרם נכשל ובמשחקי היורו שבאו לאחר מכן, גביית כסף נוסף עבור משחקי הפתיחה כבר עברה בשקט גמור, וכך עלה גם בגורלם של נסיונות חרם נוספים שאף אחד לא זוכר, כמו החרם על אחת מחברות הסלולר בישראל.
הבאתי דווקא את הדוגמה של הכדורגל, משום שזהו אולי המכנה המשותף הרחב ביותר לכל חלקי הציבור הישראלי. זה הנושא היחיד, אולי, שעליו אתה יכול לשוחח גם עם מוכר הפלאפל וגם עם הפרופסור באוניברסיטה. בלי לעשות סטטיסטיקה, אני לא מאד אגזים אם אניח שכמחצית בערך מהעם בישראל, הוא שוחר נלהב של כדורגל, ואם בנושא הזה, הפופולארי כל כך והמתוקשר והנצרך-ע"י המונים (גברים וגם נשים!), שום מהפכה לא קרתה, שום חרם צרכנים לא התרומם לאויר, קשה לצפות שמהפכה, או אפילו מרד קטן, יפרצו בנושאים אחרים, בוערים יותר אבל פחות פופולאריים כמו מחירי המזון, העוני, שלטון ההון, וגם החוק הביומטרי העומד לחייב את כולנו למסור טביעת אצבעות, או ללכת לכלא, ועד היום חתמו רק כ14,000 אזרחים על העצומה נגד זה.
כששואלים מדוע לא פורץ מרד חברתי בישראל, או לפחות משהו אפקטיבי כמו חרם צרכנים – אותו האוכלוסיה החרדית, למשל, יודעת לארגן כל כך טוב, מסבירים את זה רבים בתופעת ה'אינדיבידואליזם' (שהוא לא באמת כל כך אינדיבידואליזם לדעתי, אבל זה נושא אחר) הישראלי וגם בעניין השירות הצבאי, ואז מסבירים את זה בעייפות של הגבר והאשה הישראלים, שאין להם כבר כח למהפכות, וזה גם די קשור עם האינדיבידואליות, הצורך "לנקות את הראש" בהודו וכד'. בקיצור – "את המהפכה כבר עשו בצבא" ומהפכות, בדרך כלל, אין עושים פעמיים.
אני רוצה לדבר קצת על המהפכה שהצבא עושה ועל תפקידו של הצבא בישראל כסוג של גוף מהפכני – משהו שנשמע קצת אוקסימורון, בגלל הסטריאוטיפ שלפיו הצבא קשור עם סדר – שזה 'אנטי-מהפכות', וגם הדימוי הלא-נכון והקיים בשל נסיבות הסטוריות, של מהפכה עם 'שמאל' ואפילו עם פציפיזם מסויים. אף על פי כן, הדמיון בין "צבא" לבין "מהפכה" הוא רב יותר ממה שמוכנים, אלה ואלה, להודות. והדמיון, או המשותף, נמצא בשלושה גורמים עיקריים:
1. הטוטאליות. הצבא הוא גוף טוטאלי. הוא דורש התחייבות טוטאלית מהפרט, 24 שעות ביממה, ושיאה של ההתחייבות היא במצב הטוטאלי שאליו הצבא אמור להיות בנוי – מצב המלחמה, מצב שאין בו רחמים, אין בו השהיות, אין בו מקום למורך לב. למרות שמהפכות היום יכולות להתבצע גם בשקט, תוך ישיבה על כסא רך, דרך מקשים, youtube ואתרי התרמה, ואינן מחייבות עליה על בריקדות או הצטרפות למחתרת גרילה בהרים, עדיין אופיה של מהפכה תלוי גם בסף ההתנגדות של הצד השני ובמה שהוא מוכן לעשות כדי לעצור את המהפכה או השינוי, ובפוטנציאל, כל מהפכן או רפורמטור שרוצה ללכת "עד הסוף" צריך לקחת בחשבון שבתנאים מסויימים הוא עשוי להיות נדרש להתמסרות טוטאלית, אי מתן הנחות לא לעצמו ולא לאחרים, לפחות עד שתתבצע המהפכה. לא בכל מצב מובטחת מהפכה שקטה, ומצב של מאבק עשוי להיות ממהותו מצב שאינו דומה לחיי היום יום וכדי להיכנס אליו דרושה הכנה נפשית, וקשה גם לחזור ממנו אל היום יום.
2. הכח המופעל (מינון לחץ אנרגטי) כדי לשנות מצב ולהחליפו – הן המהפכה, והן הצבא מכוונים לשינוי מצב. שינוי שעשוי, גם אם לא קורה כך בפועל, לדרוש הפעלת כח במצב קיים עד כדי הריסת האלמנטים שהופכים את אותו מצב לקיים, כולם או רובם, וזאת במטרה להחליפו במצב אחר שאת כלליו יקבע הגוף שמבצע – את המהפכה או את המלחמה.
והמהפכה שמפעיל הצבא היא כפולה.עוד לפני המהפכה שצבא עושה בסדר הקיים, כאשר הוא נכנס אליו בצורת מלחמה, הוא עושה מהפכה בחיי היחיד המגוייס אליו. פעם קראו לזה "לשבור את הפרט ולבנות אותו מחדש" וגם אם היום כבר לא מדברים בשפה כזאת, התביעה (שאולי היא קשה במיוחד דווקא היום) מן הפרט היא לעזוב את הרגלי חייו ולהתמסר באופן טוטאלי לסדר חיים אחר. המתגייס עובר מעולם אחד לעולם אחר, ולמרות שאמירה זו כמו מתארת תנועה שהוא מבצע, באותה מידה אפשר גם לומר שהמציאות שהוא נמצא בה היא שעוברת תנועה שמשנה אותה, מפרקת אותה ומחליפה אותה, ולא בצורה רכה, במציאות אחרת, ולכך אחראי הצבא. למותר לציין את המהפכה הנפשית האישית, שהיחיד נדרש לעשות בתוכו, שיש כאלה שבשבילם היא קלה יותר ויש שעבורם היא קשה פחות, כדי להתאים את עצמו למציאות המתהפכת המתהווה, כך שמהפכה זו כשלעצמה היא מהפכה כפולה.
בישראל, למרבה הצער, 'זוכים' רוב המתגייסים לעבור את שני מצבי המהפכה – הן המהפכה שנעשית בהם, הן המצב של שינוי סדרים אלים שהם שותפים בו. אחר כך, אין מה שיחזיר אותם ל"מצב האזרחות". המהפכה בהם שהופכת להיות המהפכה שלהם נעשתה, ומי שכבר היה במהפכה, לא יעשה שוב מהפכות אלא אם הוא צ'ה גווארה.
ולאלה נוסף הגורם השלישי:
3. האידיאולוגיה – בבסיס של כל מהפכה נמצא מניע רעיוני (ולעתים, ובמשולב, גם רגשי). המניע הרעיוני מהווה את ההצדקה לכפייה הטוטאלית שהיחיד נדרש לכפות אותה על עצמו, והוא מהווה גם את ההצדקה למהפכה/מלחמה – שינוי או עיצוב הסדר הקיים באמצעות כח שהיחיד מפעיל כחלק מקולקטיב חיילי – מחוץ לעצמו. האידיאולוגיה שבבסיס הארגון המהפכני-צבאי הישראלי (שמי שנכנס אליו אינו חושב הרבה על הצבא ככלי בידי המדינה) מצדיקה את המצב הטוטאלי שישראל נמצאת בו כמצב מלחמה, שבגללו היא מרשה לעצמה לחייב בגיוס את כל מי שהיא רוצה, כמו שהיא מרשה לעצמה לשנות מצבים במזרח התיכון ו'לצרוב תודעות' באמצעות כח. להבדיל, אולי, ממהפכות אחרות, המטרה של מהפכה זו אינה נראית אף פעם באופק, וכך לומד הישראלי אולי מקטנות להרגיש, שהוא נמצא בהוויה של "מהפכה תמידית", והרגשה-התניה זו לא עוזבת את כולם, גם בשנים שאחר כך. ומי שנמצא במצב של מהפכה תמידית, אין אצלו מקום בחיים למהפכות 'קצרות מועד'.
וזה, אגב כולל גם את הנשים שאינן משתתפות ב'מהפכה' הגברית – כלומר במלחמה, הן שותפות בכל זאת במהפכה הראשונה – זו הנעשית על הפרט, שעה שהן מפנימות אל תוכן את האידיאולוגיה המיליטריסטית שהיא האידיאולוגיה המהפכנית-הצבאית שלנו, והופכות בעצם חיילותן (שהיא הגרעין לנכונות לגדל חיילים בעתיד, ולהיות זו שתאמר בגאוה שהגברים בחייה היו תמיד חיילים קרביים) לסוכנות שלה. גם הן לא ישתתפו במהפכה בפעם שניה. וגם הג'ובניקים, שצריכים להוכיח את עצמם ולהיות קדושים יותר מן האפיפיור, כדי שלא ישוו אותם חס וחלילה למשתמטים, גם הם חיילים בכח של המהפכה המתמדת.
וכפועל נלוה לשירות הצבאי ולצריבה הבלתי-הפיכה שהוא משאיר בנפש הישראלית, של הנשים והגברים, יש לישראלי שאינו מודע למהפכות שהוא שותף בהן בלי ידיעתו, את אותה סטיגמה 'שמאלנית' שדיברתי עליה קודם של מהפכות (שהצבא והמערכת גם תורמים מן הסתם לקיומה), כש"מהפכנים" מצטיירים בעיניו כארוכי-שיער מסוממים, המאיימים על שלוותו הבורגנית (המבקשת, אחרי שנים של קריעת תחת בצבא, לשקוע בכורסה מול "האח הגדול") או כילדים מגודלים ומופרעים (או כ'שלום עכשיו'/ שוברים שתיקה למיניהם – שאגב גם הם חשים צורך להזכיר כל הזמן את הרזומה הצבאי שלהם). מי שילדותו ומופרעותו (מילה שבעיני יש לה קונוטציות חיוביות) נשרפו כבר, לא ימצא עניין בהצטרפות אליהם. דיברתי קודם על אלה שמסוגלים לארגן חרם צרכנים, ואולי בהם ובדרך שלהם טמון רמז מסויים לפתרון אפשרי למצב.יוצאי צבא נכשלים בניהול מהפכות, זאת עובדה ודומה שהסברתי כאן למה. כדי שיתבצע שינוי אפקטיבי במציאות הישראלית, צריך שתהיה נוכחת בה מאסה קריטית של כאלה שהמהפכות, הראשונה והשניה, לא התבצעו עליהם ולא התבצעו על ידם. מאסה כזאת היא שתוכל להוביל שינוי בחברה הישראלית החילונית, כשם שהסטודנטים בקולג'ים בארה"ב של הסיקסטיז שלא לחמו בוייטנאם, הם שהובילו מהפכה חברתית נרחבת (גם אם היא לא הצליחה בכל מה שהתיימרה). בשנים האחרונות הולך וגובר, לפי אומדנים שונים, מספרם של אלה שהתואר "יוצא צבא" אינו נמצא ברזומה שלהם. כדי שהם יהיו מאסה קריטית כזו שתוכל להשפיע ולהוביל את השינוי, צריך שיקרו שני דברים –דבר אחד הוא, שכלל הציבור בישראל יכיר בזכות של אלה להתקיים ובתרומה שהם יכולים לתרום לשינוי חברתי.דבר שני הוא שלציבור זה, של אלה שאינם יוצאי צבא תהיה הנכונות למעורבות החברתית הנדרשת.ויתכן ששני הדברים כרוכים באיזה מקום זה בזה.

1. פרופיל 21 – הגדרה טכנית והסיבות שהוא ניתן

2. שימושיו של הפרופיל בפועל

3. המצב במהלך סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת

4. ארגונים ופעילות ציבורית 

5. ההתייחסות התקשורתית והחברתית

1. פרופיל 21 – הגדרה טכנית והסיבות שהוא ניתן

פרופיל 21 הוא הקוד הצבאי הישראלי לפטור תמידי מחיילוּת בצה"ל (השמטה), עפ"י 'ספר פרופילים' המקדד את המועמדים לשירות בטחון (מלש"בים) במספרים, לפי מידת נחיצותם, התאמתם לשיבוץ המערכתי ורצון המערכת שהם יהיו בה. הקוד 'פרופיל 21' מוגדר כקוד שהסיבות לנתינתו בריאותיות. אנשים נוהגים לזהות קוד זה כמצביע על ליקוי נפשי, למרות שרוב הסיבות הרשומות ב'ספר הפרופילים' לפרופיל 21 הן פיסיות, וכוללות בין השאר גובה של פחות מ1.50 מ', פחות מ5 אצבעות ביד אחת, עיוורון מלא או באחת העיניים, ועוד, ורק מיעוטן הן נפשיות (כלומר: משקפות "ליקוי" שלא ניתן לראייה בעין). למעשה, בעלי פרופיל 21 עשויים להיות גם אנשים בריאים לגמרי שלא נמצאה דרך לשבצם במסגרת הצבאית, אולם המערכת נוטה משום מה בקלות יתר 'להמציא' להם ליקוי בריאותי ולסווג את המקרה הספציפי שלהם כמחלה. פרופיל 21 עשוי להינתן כתוצאה מרישום מוטעה (בשל תקלה או בשל נקמנות של מישהו) במחשב הצה"לי, כפי שמוכיחים מקרים שהתפרסמו בעבר (כגון מקרהו של המילואימניק א'  – כתבה שפורסמה ב'הארץ מן ה3.9.07 וכיום לא ניתנת להימצא ברשת). פרופיל 21 עשוי גם להינתן כדי לכסות על מצבים שיצרה המערכת, כשהחשש שלה מחשיפתם (שעלולה להיות כרוכה בחשיפת "סודות") מביא את המערכת לפתרון הנוח לה – הכפשת המלש"ב, וקיים גם פרופיל 21 על רקע פוליטי.

2. שימושיו של הפרופיל בפועל 

למרות הגדרותיו הרפואיות הטכניות-יבשות, פרופיל 21 מתוקף מהותו, משמש לדברים שהם הרבה מעבר לצורך הצבאי הבסיסי בגיוס חיילים המתאימים לצרכי עבודתו, והוא שימש במהלך השנים ככלי הפוליטי רב העוצמה ביותר להשמטה כוללת שאיננה השמטה רק מן הצבא אלא גם מן החיים החברתיים והמקצועיים בכלל בישראל, כתוצאה מן ההדרה חברתית ומקצועית שבאה כתוצאה מהסטיגמות השונות שישנן על פרופיל 21, ומתוך כך שימש הפרופיל שנים רבות לא רק ככלי טכני לפטור מן הצבא אלא גם ככלי הרתעה מרכזי (בבחינת "ייראו וייראו") לחינוך רצוי למערכת ודיכויים של חריגים שאינם 'משתלבים' בתכניות המדינה, אינם הולכים בתלם, 'לא נאמנים' פוטנציאליים על פי האידיאולוגיה השולטת המגדירה 'נאמנות', ולגיבוש השבט סביב הוקעת קורבנות (שסיבת בחירתם עשויה להיות אקראית). זאת בשל האמונה הרווחת בחברה שעל פיה המושמט בפרופיל זה, אינו "אדם שלם" אלא אדם פגום (בעיקר כאשר מדובר בפרופיל פיסי) או לקוי בנפשו (כאשר מדובר בפרופיל נפשי) או "משתמט" – מושג ערטילאי שבמהותו מניח אדם שהוא בלתי תקין נורמטיבית שיזם את אי גיוסו מתוך כוונה אגואיסטית שלא לשרת בצבא, ונחשד גם כמי שזייף ליקוי לשם כך ועל כן הוא גם עבריין , ועל כל פנים הוא בלתי אמין או בלתי נאמן למדינה, או לפחות בלתי בוגר, ומתוך כך לא ראוי לבוא בחברה, לקבל עבודה ועוד. מכיוון שמושגי הנפש באשר הם, מתייחסים לדבר שאיש עוד לא ראה בעין, לרשויות הצבא קל יותר לתת פטור מן הצבא ע"י 'פרופיל נפשי' מאשר ע"י פרופילים פיסיים, וזה גם הפרופיל המועדף ע"י מושמטים רצוניים (שחלקם נוקט באמצעים של התחזות לבעלי בעיה נפשית), במקרים שבהם הם קיימים, מאחר ואין דרך להוכיח שבעייה נפשית אינה "חבויה באיזה מקום". פרופיל 21 שימש גם ככלי לנקמה פוליטית כלפי בעלי דעות שאינן מקובלות בזמן מסויים ע"י הממסד (ועשויות להיות מקובלות בזמן אחר או לפחות להיחשב לגיטימיות, כגון תמיכה בקומוניזם שנחשבה מסוכנת ובוגדנית בשנות ה50 וכיום היא לכל היותר 'מוזרה'), הענשת חריגויות שאינן עולות בזמן מסויים בקנה אחד עם הנורמה (כגון הומוסקסואליות או חשד להומוסקסואליות, שכיום היא מקובלת ואינה מהווה סיבה למניעת גיוס, אך היתה בזמנו סיבה לפטור "נפשי") ואף "טיפול בדרך של התנערות" במצבים אישיים מורכבים (כגון משברים בגיל ההתבגרות העשויים להיות אופייניים דווקא לבעלי אינטליגנציית יתר, ועשויים לחלוף עם הזמן) ואף התמודדות עם בעיות ביורוקרטיות של עודפי כח אדם (תופעה שבאה לידי ביטוי נרחב בזמן הרמטכ"ל אהוד ברק, ששאף ל"צבא קטן וחכם", דבר שלא הפריע לו שנים מאוחר יותר לקדם את הקריירה הפוליטית שלו בהסתה נגד לא-משרתים). מצד אחד טוען הצבא שאינו יכול לגייס כל אחד, ומצד שני הוא אינו מספק למושמטיו הגנה או פיצוי מן המילכוד החברתי אליו חלקם הגדול צפוי להיכנס הקיים לא מעט בשל האינדוקטרינציה החברתית שהצבא ונושאי תפקידים בעלי השפעה ציבורית המשתפים איתו פעולה אחראים לה מאז הקמת המדינה, המשרשת סטיגמות אלה בחברה. כוחו המניפולטיבי של פרופיל 21 ככלי להשמטה-הדרה הוא רב עוצמה יותר מכלים הנמצאים בידי מקומות עבודה אזרחיים, הן בגלל הסטיגמה הקיימת על "מקרים נפשיים" והן משום שהגיוס בישראל הוא גיוס חובה והצבא נתפס שנים רבות כ"צבא העם". ההשמטה היא כלי יעיל לניצול מניפולטיבי של אנשים על ידי ההרגשה המוחדרת בהם שהם אינם מספיק מושלמים, או מספיק טובים, דבר שיגרום להם לעבוד קשה יותר תמורת פחות תמורה, הן "בעבור המולדת" והן בעבור מקומות עבודה ומסגרות נוספות, במאמץ חסר תכלית 'להצדיק את קיומם' ולשרש את הסטיגמה שהוטבעה בהם.

 3. המצב במהלך סוף המאה הקודמת ותחילת המאה הזאת

עד 2007:

מגמות ותהליכים של שנות השמונים והתשעים של המאה הקודמת, כגון תהליך השלום מצד אחד ותהליך הההפרטה וחיזוק העשירים מצד שני (שהביא לרצון להקלת העול מעל בניהם של עשירים ומפורסמים, וכן המגמה שצויינה קודם ל"צבא קטן וחכם") לצד החשש מהתארגנות מסה קריטית של מושמטים, משכבות שונות של החברה, שתפעל בצורה פוליטית למימוש זכויות שנגזלו ממנה (מגמה שהחלה להסתמן בהקמת עמותה לנפגעי פרופיל 21 בשנת 1994), הביאו לידי הקלה מסויימת במצבם של המושמטים. כיום, למשל, מאז נחקק סעיף 2א' בחוק שוויון הזכויות בתעסוקה, אסור למקומות עבודה לשאול על פרופיל צבאי, ובית משפט אף קבע שדרישה לשירות צבאי כתנאי לקבלת בעבודות לביצוען לא נדרש נסיון צבאי מהווה אפליה. לרבים היה נדמה שעד סוף מחצית העשור הראשון במאה הנוכחית, גדל מספרם של המושמטים הרצוניים שאינם חוששים מהסטיגמה של פרופיל 21 ומנקמותיה, ושהחברה בזמן זה היתה ליברלית יותר כלפי מושמטים בכלל, אולם טענה זו לא נבדקה סטטיסטית ובפרט לא נבדק אם מגמה זו משקפת את כלל המעמדות החברתיים (יש סוברים שהיא היתה ייחודית רק לבני משפחות עם אמצעים, ובעיקר לכוכבי פופ, דוגמניות וכדומה), ויש הרואים בה פיקציה של הממסד במטרה לנער מעליו אחריות למושמטים ואולי אף להצדיק את רדיפתם בעתיד, או פיקציה משותפת מתוך מטרות מנוגדות של המימסד ושל גורמים התומכים בהפחתת הגיוס (אין ספק שבתחילת שנות ה90 שימשה הטענה היטב את אלה שניסו לקדם את תכנית "צבא קטן וחכם"). בשנים אלה נתפסה החברה הישראלית ע"י רבים כחברה פוסט-ציונית, אך עדיין הצבא שימש אולי אף ביתר שאת, בתור "עלה תאנה" אחרון של המיתוס הציוני-החברתי בעידן של קפיטליזם עולמי וישראלי מתרחב והפרטת המשק.

מ2007:

לאחר מלחמת לבנון השניה, שבה התקשו ראשי הצבא והמדינה לכסות על מחדליהם, התחיל תהליך של דה-לגיטימציה כלפי המושמטים, שהובל מ2007 על ידי קמפיין הסתה שנקרא 'ישראלי אמיתי לא משתמט', אותו הובילו אנשי צבא כמו אלעזר שטרן, שטען בתקופת מלחמת לבנון שהוא 'אינו מבקר בלוויות חיילים בצפון תל אביב' (למרות שדבריו נסמכו על נתונים שקריים) ופוליטיקאים כמו אהוד ברק. הקמפיין אמנם ציין בחלק ממודעותיו ש"משתמט הוא רק מי שיכול להיות בצבא אך אינו משרת" אולם ציון זה נעשה באותיות קטנות במיוחד, וכך הופנה החלק הנראה והבולט של מסע הפרסום וההסתה כלפי כל מי שאינו לובש מדי צה"ל מסיבה כלשהיא. מעסיקים הצהירו על כוונתם להפלות מושמטים (גם אם מספרם של מקומות עבודה המפלים מושמטים פחת בפועל). במסגרת הקמפיין נערך לינץ' ציבורי באמנים שלא שירתו שירות מלא או הושמטו, כמו זוכה 'כוכב נולד' לשנת 2006 ז'קו אייזנברג, עברי לידר ואחרים, ואף הועברה יוזמת חוק שתמנע מזמרים אלה להופיע במוסדות הממומנים על ידי המדינה. עם עליית ממשלת נתניהו-ליברמן ובמסגרת כוונתה להעביר חוקים שמתנים קבלת אזרחות בהתאמה ונאמנות לאידיאולוגיה השליטה ('נאמנות-אזרחות'), גבר המאמץ להפלות לרעה מושמטים, כאשר הכוונה העיקרית של ממשלת ליברמן-ביבי היא להדיר אזרחים ערבים, דבר גרוע כשלעצמו, אולם כלל מקבלי פרופיל 21 נפגעים ממדיניות זו (שהיא חלק מאידאולוגיה כללית של חברים בממשלה, הרואה בכלל את כל מה ומי שאינו יעיל בהריגת ערבים וחיזוק ההתנחלויות ואינו נאמד בהון, כחסר זכות קיום למעשה), למשל באפליה לרעה בזכויות בשכר לימוד ובעבודה בשירות המדינה, למרות שאפלייתם נוגדת את החוק. את המאמץ לאפליית מושמטים לרעה בחוק הובילה בשנים 2009-2013 מפלגת 'ישראל ביתנו', למרות (ויש הטוענים שבגלל) שהרזומה הצבאי הממוצע של נציגיה בכנסת, כולל העומד בראשה, הוא קטן מאד ואולי הקטן ביותר במפלגות השייכות למגזר הלא-חרדי, באמצעות הצעות חוק כמו ההצעה להפלות מושמטים לרעה בקבלה לשירות המדינה – המקום הראשון שבו נפסקה אפליית המושמטים בשנת 1994 עפ"י הוראת נציב השירות כצעד ראשון לפני שנחקק חוק כולל (ראה להלן) ויש בהצעת 'ישראל ביתנו' משום סמליות של החזרת הגלגל אחורנית מנקודת ההתחלה. רשמית טוענים התומכים בחוק שבכוונתם לתגמל ולהעדיף את 'מי שתרם למדינה' על חשבון מגזרים טפילים או עויינים כביכול שאינם משרתים, אולם נראה שהעובדה שהחוק הוא פגיעה בסיכוי לשוויון הזדמנויות והשתלבות בחברה של כלל המושמטים, כולל בעלי מוגבלויות ומתמודדים, מושמטים פוליטיים ואחרים, למרות שהיא ידועה לתומכי החוק, היא אינה מפריעה להם. בשנת 2013 ניסה ח"כ יריב לוין מהליכוד להעביר מחדש את החוק לאפליית מושמטים ובכלל זה בעלי פרופיל 21, תחת השם "חוק זכויות התורמים", כאשר לטענתו המשרתים בצבא, למרות הפריבילגיות שמעניקה להם המדינה (בעיקר למשרתי היחידות היוקרתיות), הם המופלים באמת בגלל שהם "נותנים 3 שנים מהחיים שלהם" כאשר למי שהושמט יש כביכול אפשרות בשנים אלה לבנות את עצמו ולמצוא עבודה ראויה לכישוריו.

מעשור ה2000 הראשון, הורחב מאד השירות הלאומי שבעבר קלט אליו באופן בלעדי בנות דתיות, וכיום הוא פתוח למגזרים שבעבר הושמטו מכל שירות, כגון בני מיעוטים ובעלי מוגבלויות, שחלקם אף מתנדבים לצבא. עובדת קיומו והטענה ש"כל אחד יכול לעשות אותו" משמשת את התומכים בהדרת מושמטים ובאפלייתם לרעה באם לא שירתו שירות לאומי, אולם הטענה שהשירות הלאומי פתוח לכל לא נבדקה ועד היום טרם הוקמה מינהלה אשר תסדיר ותאפשר פתרון של שירות לאומי לכל, השירות הלאומי בוודאי אינו פוטר את המדינה מחובותיה כלפי מושמטי העבר שלא נמצאה להם מסגרת כזאת, ומשרתי השירות הלאומי עדיין לא מוערכים בכל המיגזרים כמו 'החיילים האמיתיים'.

יש הטוענים שהצבא ככלל צריך להפוך למקצועי, ולתגמל את משרתיו באמצעות שכר הולם לקושי ולחשיבות של תפקידם.

 4. ארגונים ופעילות ציבורית

ההתארגנות הראשונה הידועה שקמה במטרה להלחם בסטיגמה של פרופיל 21 ולמען זכויותיהם של הפרופילניקים היא של קבוצת "פרופיל עשר" שקמה בשנת 1993 בירושלים ביוזמתו של איל בד. ב1994 נרשמה ההתארגנות כעמותה לנפגעי פרופיל 21 ופעלה בירושלים ובתל אביב במשך שנתיים באמצעות מפגשים וקבוצות תמיכה של בעלי פרופיל 21. במניפסט הארגון נכתב: "פרופיל עשר שם לעצמו למטרה ראשונה להביא להפרדה מוחלטת של הפרופיל הצבאי מן המערכת האזרחית, אך בעתיד היינו רוצים לראות בביטולו המוחלט של אות קין משפיל זה, הפוגע בכבוד האדם, הנקרא פרופיל 21, ביחד עם ביטול הפרופיל והסטיגמה שאיתו היינו רוצים לראות את השאלה "מה עשית בצבא" או "האם היית בצבא" נעלמת ממקומות שהיא לא צריכה להופיע בהם. אנו רוצים לעשות זאת בדרכים של הסברה (אירגון לובי חברתי וחינוך הציבור) וחקיקה (חיזוקם של חוקי חופש העיסוק וזכויות הפרט בצורה שתיאסר, באמצעות אכיפה חמורה, כל אפלייה בגין אי שירות בצבא)." לזכות פעילותה של ההתארגנות בפגישות עם ח"כים והופעות בתקשורת, נזקפים בין השאר תיקון 2א' בחוק שוויון הזכויות בתעסוקה, שנחקק כהמשך להוראה של נציב המדינה פרופ' יצחק גל-נור להפסיק לדרוש פרופיל צבאי במועמדות לקבלה לשירות המדינה, ואולי בכלל התחלת שינוי היחס בחברה הישראלית כלפי מושמטים, בעקבות יציאתם מן הארון. עם זאת היעדר תמיכה ציבורית-פוליטית רחבה יותר (מלבד עזרה מסויימת של שתי"ל), מאבקי כוח ומחלוקת בעיקר בשאלת היחס כלפי ההשמטה הרצונית ("השתמטות" או "סרבנות") וחוסר נסיון רוב החברים בניהול מאבקים פוליטיים (כמו גם הצורך לנהל את מלחמת הקיום היומיומית הפרטית של המושמטים) גרם לצמצום הפעילות.

בשנת 1998 קם ביוזמתה של קבוצה פמיניסטית ששאבה השראה מסויימת מפעילות "פרופיל עשר" תנועת פרופיל חדש – תנועה לאזרוח החברה בישראל". באמנת היסוד כותבות מייסדות התנועה: "אנחנו – קבוצה פמיניסטית המונה נשים וגם גברים – יודעות שאפשר לחיות במדינה שהיא לא מדינת חיילים. מדינת ישראל יכולה לנקוט היום מדיניות שלום נחרצת. היא יכולה להפסיק להיות מדינת צבא. ברור ונהיר לנו שהילדים שלנו, בני הזוג שלנו, אנחנו עצמנו, לא מוכרחות להמשיך להיות מגוייסות, לא מוכרחים לחיות כחיילים. היום ברור לנו שהסיסמה של בטחון לאומי הסתירה הרבה פעמים בחירה בלוחמה, כדרך למימוש מטרות מדיניות. אנחנו לא רוצות להמשיך לקחת חלק בבחירה הזאת. אנחנו לא רוצות להמשיך לאפשר אותה באספקה צייתנית, בלתי ביקורתית, של חיילים וחיילות לצבא שמוציא אותה לפועל. אנחנו לא מוכנות להמשיך להתגייס, לגדל ילדים לגיוס, לתמוך בבני זוג, אחים, אבות מתגייסים, כאשר ראשי המדינה ממשיכים להשתמש, בקלות, בצבא במקום לעצב פתרונות אחרים." "פרופיל חדש" המקיימת גם פורום פעיל באינטרנט, מתמקדת בסיוע למושמטים רצוניים וקוראת ל"להכיר בזכות של גברים ונשים לבטא את השתתפותם בחברה באמצעות שרות אזרחי אלטרנטיבי. כוונתנו לסוגי שרות מגוונים שישתלבו בקהילה ויתבצעו גם בארגונים לא ממלכתיים, התנדבותיים." אחדים מחברי תנועת פרופיל נחקרו זמן קצר לאחר עליית ממשלת נתניהו השניה לשלטון ב2009, ובמסגרת חקירה זו הוחרמו מחשביהם. לאחר כמה חודשים הסתיימה 'חקירה' זו כנגד הארגון ללא תוצאות ממשיות.

5. ההתייחסות התקשורתית והחברתית

במשך שנות המדינה, קיימת היתה שתיקה ציבורית, תקשורתית ומחקרית סביב פרופיל 21 ובעיקר סביב מעמדם החברתי של מקבליו, ואי התייחסות נמשכת גם כיום, ונראה שמקורותיה הם משני כיוונים נוגדים. מצד אחד השליטה הממלכתית והלאומנית-מרכזית ברוב כלי המחקר והתקשורת מעוניינת לקבע את הגישה הדמונית מצד אחד והמבטלת מצד שני כלפי מקבלי פרופיל 21 כאנשים שליליים או כחולי נפש, ולהשתיק ביקורות כלפי צה"ל ואחריותו כלפי גורלם, או להדחיק את אחריותה שלה לנושא, וכאשר ישנו עיסוק הוא ברובו חד-צדדי ושקרי, המצייר את המושמטים בצורה כוללת כ"משתמטים". מן הצד השני, גורמים פציפיסטיים או שמאל-רדיקליים או המתהדרים ככאלה, שיש להם אחיזה בעמדות מסויימות של הממסד, המחקר והתקשורת, וגם יכולת 'הסתדרות', רואים בפרופיל 21 סוג של נקודת חן או מחיר קטן עבורם, שראוי לשלמו כחלק מהמאבק האידיאולוגי הכולל שלהם בצה"ל או במה שהוא מייצג, והם גם רואים בשותפות עם מושמטים בלתי רצוניים (שלרבים מהם עמדות ימניות עד כדי כך שקיימת גם סטיגמה ש"רוב המשתמטים הם מן הימין") שותפות עם "מוכי גורל" או "נסיבות אומללות" (כפי שהגדיר זאת אמן פציפיסטי שרואיין לתקשורת בשנת 1994) שאינה הולמת לדימויים העצמי, ואינם מעוניינים להתייחס לגורלם של מושמטים לא רצוניים ולא אידיאולוגיים, שרבים מהם באים מהשכבות החלשות ומהפריפריה. ניתן לומר שאחד המחסומים להתארגנות מושמטים, הוא פער ההשקפות ביחס לצבא של הקבוצות והמעמדות בחברה הישראלית, שהוא השתקפות של הפערים הפוליטיים-חברתיים בכלל החברה הישראלית. 

איל בד

כשאנשים מדברים על 'קיצוניות', לימין או לשמאל, הם נוטים תמיד לייחס אותה לאיזה מיעוט. תמיד זה 'המיעוט הקיצוני', שלא לומר 'עשבים שוטים' שעה שהרוב, תמיד הוא מתון. כביכול, מחזיקה הקבוצה המספרית הגדולה ביותר של בני האדם איזה מפתח נכון, שביל הזהב ושביל האמצע שהקיצונים יימח שמם מנסים להטות ממנו אל התהום שבצד הדרך. אנשים עושים זיהוי בין 'הרוב המספרי' לבין איזו חוכמת חיים כביכול, כאילו יש איזה פונקציה מתמטית שאומרת X גדול יותר = x טועה פחות. 'הרוב לא טועה' ולכן גם אינו יכול להיות קיצוני. ומכאן נובע שה'קיצונים' הם מעטים, לכן הקיצונים הם טועים.
אני לא הולך לדבר הפעם על השאלה אם הרוב טועה או צודק (למרות שיש לי דעה על זה), אלא על הקיצוניות שלו.
פעם היתה כאן מפלגה, שייצגה את מה שהיה מקובל לקרוא 'השדרה המרכזית', אותה שדרה שנחשבת בדרך כלל למתונה בעם, שנקראה מפלגת העבודה. מה שעניין אז את 'השדרה המרכזית', כך היה נדמה, היה תיקון ליקויים במערכות היום יומיות של המדינה, מתיקון כבישים וקיצור התור והביורוקרטיה בקופות חולים, עד לתיקון של ליקויים שנוצרו מפערים חברתיים והסכסוך עם שכנינו. בשנים המעטות בחיי הבוגרים שבהן מפלגה זו היתה בשלטון, לא נפתרו כל משאלותיה של 'השדרה המרכזית', אולם הרושם היה שהפוליטיקאים שקשורים למפלגה הזאת מבינים שזה סדר העדיפויות הנכון. עדיין היו המון עוולות שזעקו לתשומת לב ולא ממש קיבלו: העוולות של העניים באמת, קיפוחם של ערביי ישראל, ועוד כמה דברים קטנים כמו עצם אי ההכרה בקיומם של מושמטי צה"ל והסירוב לפצות אותם אישית וחברתית. השיח, מכל מקום, היה שיח בונה, ואולי אלה שנותי המתקדמות שזוכרות את הדברים כך.
בשנים האחרונות נדמה שהשיח המוביל נעשה קיצוני ורודפני. ואני לא מדבר על מצביעי ליברמן – אם כי העובדה שהמספר שלהם עלה גם אי מדברת הרבה. גם מפלגת העבודה, זאת שאמורה היתה לייצג את 'השיח המתון', מצמיחה כל מיני מפלצות. זה לא רק אהוד ברק הגנרל הקטן, זה השמאל הלאומי, עם רעיונותיו המפלצתיים נגד "משתמטים" ואחרים, הגדי-טאוביזם שמחפש את הפוסט-ציונים מתחת כל גבעה וכל שיח רענן, כאילו זאת הבעיה שלנו עכשיו, זאת שלי "דגל" יחימוביץ, החברתית הגדולה שחברה לחולדאי הקפיטליסט שזרק מבתיהם את עניי כפר שלם ומנשל את ערביי יפו, אבל עומד בהמנון, מצדיע לדגל והבן שלו, חס וחלילה, לא משתמט ולא מושמט. כל אלה ילידיה של 'השדרה המרכזית' מפעם, 'הנורמטיבית והמתונה', זאת שכולנו נראה אותה בעוד כמה שבועות בכיכר רבין מתייחדת בעצב רב עם זכרו של המנהיג הגדול (ואולי גם השנה לא ייעדר השלט הגדול של אותה קבוצה של ישראלים מן 'השדרה המרכזית' שקובעים לנו מי ישראלי אמיתי ומי לא), ובסוף דייויד ברוזה ישיר יהיה טוב וכל אנשיה ילכו הביתה עם הרגשה של קתרזיס ומה יהיה.
בשעה שאלי ישי 'הקיצוני הדתי' (ולא נעים לומר, הפרענק…) עסוק בציד של ילדים זרים, השיח הגדי-טאובי למיניו, ה'מתון' וה'נחמד' והמוביל, זה שעאלק רוצה בשלום, הרי הוא בעד פינוי התנחלויות (ומכבד את זכרו של רבין, כבר אמרנו) עסוק בציד משלו: ציד של פוסט ציונים, של מי שלא היה בצבא, של מי ש'לא בא לו להיות נאמן' (נאמן למי? למה?), בדיוק כמו ליברמן. רק במבטא צברי, לא רוסי חס וחלילה.
למי שסתם מחפש לחיות בארץ הזאת, לממש בה את חייו כאדם (אולי סתם כי כאן הוא נולד, אז למה שילך?) ולא חושב שכדי לקבל את זכויות האדם הבסיסיות שלו הוא צריך להצהיר נאמנות לאיזה דגל, לאיזה אידאולוגיה, או לשנוא את האחר, למי שלא חושב או לא מעסיק אותו 24 שעות ביממה אם הטורקים או השוודים הם 'אנטישמים', מי שחושב שהציונות כבר מיצתה את תפקידה וזה לא נורא להיות פוסט ציוני, מי שמסתייג מההתקפה האלימה על חנין זועבי בכנסת, מי שחושב שמה שנעשה בשייח ג'ראח וסילוואן זה פשע לאומי בהכשר בית המשפט, פשע שיחזור אלינו כבומרנג, נהיה לא נעים לחיות פה עם שיח הרוב הרודפני הזה, שרואה היום את כל מי שחושב אחרת כ'הזוי' במקרה הטוב וכ'בוגד' במקרה הרע. אז מי פה קיצוני, תגידו?