מקרתיזם, וגם גרי רפרטי מת

ישראל היא מדינה מיוחדת במינה על פני כדור הארץ. כל מיני כללים אוניברסליים, שמתקיימים בכל מקום בתבל היחיד המוכר לנו, לא מתקיימים בה.

אחד מהם, הוא הכלל האומר, שמי שגר בבית זכוכית צריך להיזהר מלזרוק אבנים, כי לכל פעולה שאדם עושה, יש איזה החזר בטבע, ואבן שנזרקת מן הצפוי שתחזור בבוא הזמן אל השולח, ואם הוא גר בבית זכוכית אז הוא בבעיה. 

ואצלינו בישראל, יש מפלגה אחת שנאמנותם של נתיניה, סליחה חבריה, מאד לא ברורה. לא רק שמנהיגה, אפסנאי ידוע בצה"ל (שלא פרש משירות לאחר שלושה חודשים מסיבות בריאות וגם לא חשוד בסרבנות אידיאולוגית לשירות, וגם לא, ר"ל, בהשמטה פוליטית. זו שמורה בעיקר לילידי הארץ) הוא אחד שצמרת המשטר הרוסי רואה בו, כפי שהתפרסם מויקיליקס לאחרונה, אחד משלהם – תואר שדי בו כדי להחשיד גם אם לא היה מדובר באחד שקיימים חשדות פליליים ידועים נגדו שהיועץ המשפטי עדיין לא החליט מה לעשות בהם (וכבר הורשע בעבר על תקיפת חמורה של ילד), חשדות משמעותיים שקשורים אגב גם בעובדה שהאיש הזה וביתו עשירים מאד, ולא מתעורר החשד שמזיעת כפיים, אלא שגם שאר חבריה, שיהדות חלק מהם מוטלת בספק, או בואו נגיד, לא חזקה בהרבה, אם בכלל, ובכל המשמעויות, מיהדותם של 'המסתננים' והעובדים הזרים (לא ששמענו מחברי ומצביעי מפלגה זו איזה קול של סולידריות איתם, עם הזרים החדשים), מציעים השכם והערב הצעות שמשמעותן איום על הדמוקרטיה = פגיעה במדינה. כאמור, במדינה שחוקי כדור הארץ או הקוסמוס חלים עליה, חברי מפלגה כזאת, שיותר מחשודה באי נאמנות למוקרטיה, היו מפחדים לדרוש נאמנות מאחרים, שנמצאים בארץ הזאת דורות רבים לפני שהסבתות של חברי וחלק גדול ממצביעי 'ישראל ביתנו' חלמו בכלל על ישראל, חבריה של מפלגה כזאת, שאני יותר מהמר על כך שחקירת מקורות המימון שלה תעלה תוצאות מאד מעניינות לא פחות מחקירת מקורות העושר של משפחת שליטה היחיד (גם שיטה זו של 'בחירת' מנהיג למפלגה היתה צריכה להיות, במדינה החרדה באמת לדמוקרטיה שלה, עילה להוצאת 'ישראל ביתנו' מחוץ לחוק), במדינה שבה לחוקים אוניברסליים וקוסמיים יש ערך, היו האחרונים להציע ועדת חקירה פרלמנטרית נגד איזה מישהו אחר, כפי שמציעה כעת הפוחלצית הזאת, פאינה קישרנבאום, שמי הכיר אותה בכלל, לעשות לארגוני זכויות האדם (שאינה ראויה, אגב, לשטוף את אצבעות הרגליים של חבר אחד בהם, ולו רק בפרמטר של אכפתיות ממה שקורה בארץ הזאת, שהיא מה שאמיתי ומשמעותי, ולא איזה 'נאמנות'). כי במדינה ששייכת לעולם הזה, מי שגר בבית זכוכית היה עסוק בלחזק את כותלי הבית שלו, למשל בחומרים ששייכים לארץ שלה הוא מתיימר לקרוא 'ביתנו', לפני שהיה רץ לזרוק אבנים שיש סיכוי שיחזרו אליו. כי בארץ הזאת, במדינה הזאת, לא רק שהאבנים לא יחזרו אל הגזען המקרתיסט והזר, הן יינשאו הלאה על כנפי השותפות הקואליציוניות ואולי גם האופוזיציה 'האמיצה' (זאת שהמנהיגה שלה מפחדת לנסוע ללונדון), והעוסקים בזכויות האדם ייחקרו, כדי שהפשעים נגד האנושות שנעשים בשטחי הכיבוש, ימשיכו להיעשות באין חוקר. 

במדינה שנמצאת מחוץ לחוקי המציאות העולמית, ברור שגם העובדות, שאותן ניתן למצוא באינטרנט, לגבי מקורות המימון הלגיטימיים והחוקיים של ארגוני השמאל, לא יבלבלו ולא יטשטשו את הפוחלצית ואת שותפיה, כנראה בדרך למשפטי קרקס, חלק מיבוא המארה הטוטליטארי של מפלגת הזרים הזאת הנושאת את שם ביתנו לשוא.

בדף הפייסבוק  של 'לא נסתם' מוצע נוסח אפשרי של מכתב לשלוח לח"כית (fkirshenbaum@knesset.gov.il). אני לא כל כך מאמין במכתבים כאלה, וחושש שיצורים כמוה לא מבינים בכלל אירוניה, אבל בכל זאת אני מביא את הנוסח שמובא שם, מי  שרוצים יכולים לשלוח באיזה נוסח שבא להם:

לכבוד: חברת הכנסת פאינה קירשנבאום

קראתי על יוזמתך לחקירת מקורות המימון של הארגונים החוקרים את הפגיעה בזכויות האדם בשטחים הכבושים. בכמה הזדמנויות תרמתי כסף לארגונים העוסקים במלאכת הקודש הנ"ל (תרומה בכרטיס אשראי באתר האינטרנט של הארגון) ובאופן ישיר לתנועת סולידריות שייח' ג'ראח ולתנועות אחרות. מדובר בסכומים קטנים יחסית אך "דין פרוטה כדין מאה" ולכן אני דורשת להיחקר. הימנעות מחקירה כזו תפגע בשמי הטוב ובכבודי שכן בכך יוטל בי חשד של סיוע שבשתיקה לפעולות ממשלת ישראל ועברה מסוג "אי מניעת פשע". אבקש, לכן, לזמן אותי לחקירה מוקדם ככל האפשר. אם תרומות אישיות קטנות אינן מצדיקות חקירה אבקש לדווח לי על סכום המינימום הנדרש להיחשב כדברייך "חלק נכבד ומטריד של מסע דה הלגיטימציה" כדי שאוכל להסדיר תשלום זה ולהסיר מעלי בכך כתם מוסרי.

בברכה

שירות קטן לצנזורה באתר הארץ

בפעם הראשונה, התייחס היום גם "הארץ" לנושא של מיסטר X שהתאבד/נרצח בכלא איילון, דרך כתבתו של יוסי מלמן, שהצליח, באומנות עיתונאית, לדבר על הכל בלי שיגידו שהוא אמר משהו. הוא דיבר באופן כללי על 'אסירי X' קודמים שהיו בהסטוריה, כמו מרקוס קלינברג (שהסוהרים קראו לו "אברהם גרינברג"), אברי אלעד ומרדכי קידר, וכמו כן דיבר על השמועות על הגנרל האיראני הנעלם, תוך הפרכה דווקא די הגיונית של הרעיון שהוא נמצא בישראל. למטה הובא בלי שום קשר ובלי סיומת, סיפורו של המודיע המצרי אשרף מרוואן, שהזהיר את ישראל מפני מלחמת יום כיפור. הסיומת החסרה היא כמובן התאבדותו/רציחתו של מרוואן (הודות לחכמתו הרבה של קצין אמ"ן לשעבר אלי זעירא), ומכאן כל אחד יעשה לבד את הקישורים.

לכתבה באתר האינטרנט היו, נכון ללפני שעה בערך, 14 תגובות. כרגע, באופן מפתיע, יש שם רק 12.

אחת התגובות שנמחקו, תגובתו של מושמט 212, סיכמה וקישרה את הדברים ברוח מה שאמרתי בפוסט הזה בשורה הראשונה, פחות או יותר באותן מלים.

האם נאמר כאן משהו שלא נאמר בבלוגים שונים (גורביץ, סילברסטיין, ברמן, כאן ועוד)? האם מישהו בצנזורה באמת מאמין שדברים שנקראו, יימחקו מהזכרון? האם מישהו עוד מאמין, עכשיו, שהצנזורה תעצור את הסוד עוד הרבה זמן?

 

ובינתיים, בעוד אני כותב את הפוסט, נמחקה תגובה נוספת שאיכשהוא שכחו למחוק אותה ב"מכה הראשונה" שגילתה גם היא את מה שמגיבים לא אינטלגנטים מתבקשים (על ידי מצנזרים לא אינטליגנטים) לשכוח. (ולרגע עלתה לי מחשבה קונספירטיבית, שזה השם "מושמט" שגורם להם למחוק תגובות, חשבונות ישנים עם הצנזורה באתר הארץ, וכמעט התנצלתי בפני רשויות הבטחון). אז, הא השירות המובטח למען הצנזורה, אתר הארץ והמולדת: מי שקרא היום באתר הארץ תגובות הרומזות או טוענות במפורש שהאסיר X, שהוא אולי מי שהיה שר ההגנה האיראני, עסקרי (אסגארי), התאבד או נרצח בכלא איילון, מתבקש למחוק את הזכרון ממוחו. תודה.

 

 

 

31/12/10: מצעד המחץ מרכין את ראשו

השיר שהכניס את בוני.אם לתודעה. זכה לתרגום "אבא גנוב".

איתה, קצב לא היה מנסה…

ובסוף, סנט פטרסבורג (לנינגרד בזמן היכתב השיר), כמעט באותו תאריך. ותחשבו על זה…

"אין במשפט זה כמעט דבר זולת מחלוקת פוליטית"

הדברים שנשא אתמול יונתן פולק, שנידון אתמול למאסר של שלושה חודשים על התנגדות למבצע עופרת יצוקה ולא על שום דבר אחר, ידברו במקומי. לי אין נגמרו המלים.

 

"כבודו, נהוג במעמד זה לבקש מהשופט לדון נאשם במידת הרחמים, תוך הבעת צער על עצם ביצוע העבירה. אך בבואי לטעון לעונשי, אין ביכולתי לעשות כן. מהרגע הראשון של משפט זה, לא הייתה למעשה כלל כל מחלוקת עובדתית בין הצדדים. אכן, כאמור בכתב האישום, רכבתי על אופנים, יחד עם אחרים, ברחובות תל אביב במחאה על המצור על עזה. אכן, ייתכן ורכיבתנו על אופניים, שהן כלי תחבורה לכל דבר, האטה במקצת את קצב התנועה על הכביש. המחלוקת היחידה, והלא משמעותית, נסובה סביב עדות בלשי המשטרה שמסרו בעדותם כי חלקי ברכיבת האופניים היה מרכזי, עובדה אותה הכחשתי אני והכחישו שאר עדי ההגנה.

כאמור, נהוג בשלב זה של המשפט להביע חרטה, ואכן אבקש להביע כעת צער על דבר אחד מאירועי אותו יום – אם יש בלבי חרטה היא על כך שבאותו היום אכן, כפי שטענתי, לא לקחתי חלק מרכזי באותה תהלוכה ובכך מעלתי בחובתי לעשות ככל שעולה בידי לשינוי מצבם הבלתי נסבל של תושבי עזה, ולסיום השליטה הישראלית על הפלסטינים.

אמר כבודו במהלך המשפט, ואני מניח שיאמר שוב בעתיד, כי משפט אינו עניין פוליטי, כי אם עניין של חוק. על כך אומר שאין במשפט זה כמעט דבר זולת מחלוקת פוליטית. בית המשפט אומנם לא ניאות לאפשר לסנגוריה לנהל הגנה ראויה כאשר סירב לשמוע טענות בדבר בררנות פוליטית בהתנהגות המשטרה, אך אפילו מהעדויות שכן נשמעו, ברור כי בררנות כזו קיימת.

נושא הכביכול-עבירה ומניעיה, היו פוליטיים גם כן, ומכך כבר לא ניתן להתחמק. מדינת ישראל מטילה מצור פסול, בלתי אנושי, ובלתי חוקי על רצועת עזה, שעל פי הדין הבינלאומי עודנה שטח כבוש. מצור זה, בשמי, בשמך אדוני, ובשם כולנו למעשה, מטיל ענישה קולקטיבית אכזרית על אזרחים פשוטים, תושבי רצועת עזה, נתינים חסרי זכויות דמוקרטיות של הכיבוש הישראלי. אל מול מציאות זו וכדי לקום נגדה, בחרנו ב-31 בינואר 2008, לנצל את חופש הדיבור הניתן בישראל לאזרחים יהודים. אך נראה כי בכאילו-דמוקרטיה-האחת-מני-רבות במזרח התיכון, גם חופש כזה כבר לא ניתן, אפילו לבניה המיוחסים של החברה.

אינני מופתע מהחלטת בית המשפט להרשיע אותי, למרות שאין בי בדל של ספק שמה שעשינו באותו היום הוא מהמדרג הנמוך ביותר של ניצול הזכות לחופש המחאה בתנאים הקיימים. אכן, כפי שטען התובע, בשעת ההפגנה, ריחף מעלי מאסר על תנאי על הרשעה בסעיף זהה. למרות שאני עדיין מאמין כי לא עברתי כל עבירה, ידעתי כי במערכת הצדק הישראלית, ייתכן ויופעל עונש זה.

עלי לומר, אם יפעיל כבודו את עונש המאסר המותנה, ויגזור את עונשי לכליאה, אלך לכלא בלב שלם ובראש מורם. תהיה זו מערכת המשפט שתצטרך, לדעתי, להשפיל את מבטה בפני סבלם של תושבי עזה, כשם שהיא משפילה את מבטה ועצמת עיניה בפני הכיבוש עצמו מדי יום. אל ההפגנה הבאה אלך ביום שחרורי מהכלא"

 

 

בלי ספק, עוד לבנה בחומה. אנשים כאלה אולי יפילו אותה יום אחד.



מקום ראשון, סוף עשור ה70.

 

 

 

ושוב, ידיעה על אסיר, שהתאבד בכלא איילון לפני שבועיים, וזה כל מה שיודעים עליו. חוץ מזה, לא שם ולא כלום. נכון לכרגע, הידיעה נמצאת בויינט, מאתר אחר שהיתה בו, היא נעלמה. התופעה עצמה לא כל כך מפתיעה, מסתבר, וכנראה שיש כאלה שהיא גם לא מפריעה יותר. זול יותר, שקט יותר (אלא אם במקרה יוצא סלב) יעיל יותר ופחות ריחני משיטות אחרות.

והעיקר לא לפחד כלל. 

 

עדכון: כתבה ומבזק בויינט שהזכירו את התאבדות האסיר הורדו משם. ניתן למצוא אותם דרך מדרון חלקלק.

עוד עדכון: גורביץ עושה את הקישור המתבקש בין ההתאבדות (?) לאסיר X. (באתר של זק"א דיברו לפני שבועיים על מישהו בן 32, ואני עוד חשבתי על שר ההגנה של איראן). הוא כתב שם על "המשתמטים", נושא שהחלטתי להתנזר ממנו לפחות לזמן מה, וגם למה אין יותר סיבות להצביע למרצ, אם מישהו עוד חשב או קיוה שיש. מומלץ תמיד.

תתחיל לחזור הביתה

להקת סופרטראמפ, שזכתה בשנת 1979 בכל הקטגוריות במצעדים שעל היבשה הישראלית, אל ראש מצעד המחץ הגיע רק שיר אחד שלה, השבוע לפני 31 שנה, שיר שפחות הצליח בישראל, TAKE THE LONG EWAY HOME. הוא היה שבוע אחד, לפני ההשתלטות הקטסטרופלית, יש לומר, של החומה וANOTHER BREAK IN THE WAL, שהיה בראש 8 שבועות וזה היה כבר די קרוב לסוף המצעד, סוף ההסטוריה (עם שיר שהספיק לגלי צה"ל לעשור שלם, שבו הוא נבחר 10 שנים אחרי לשיר העשור שקראו לו, במידה רבה של צדק, עשור 'קץ ההסטוריה'). בשיר של סופרטראמפ יש איזה חשבון נפש שבמידה רבה מסכם את הסבנטיז ולמרות ששנת 1979 לא נגמרה עם השיר הזה בראש, הוא בעיני נעילה טובה לשנות ה70 ולשנה הזאת שבה שוטטתי שוב בצמרות המצעדים של אז. יש דברים שהתיישנו, יש דברים שעדיין עומדים, זה הוא אחד מהם.

התרגום נמצא גם באתר לעז, שאם לא המלצתי עליו וגם אם כן, אני ממליץ בחום.

אז אתה חושב שאתה מאהב
בסרט אוסקר מככב
תתחיל לחזור הביתה
תתחיל לחזור הביתה
כל השכונה כבר צוחקת ממך
מה זה בוער כל עוד טוב לך
תתחיל לחזור הביתה
תתחיל לחזור הביתה
אך יש זמן שאתה מרגיש אתה רק תפאורה
אז כל ההסוואה, פתאום נופלת, כן
ואשתך נראה חושבת שאתה ריהוט
הו, חתיכת ביעוס, היתה פעם נחמדה
כשלילות נהיים לבד כמו הימים
אתה מטייל אל אורות העיר
מתחיל לחזור הביתה
תתחיל לחזור הביתה
לא רואה אף פעם מה שאתה רוצה
תמיד אתה אל התצוגה פונה
תתחיל לחזור הביתה
תתחיל לחזור הביתה
וכשאתה על הבמה, זה לא יאומן
הו, זה בלתי נשכח, הם מעריצים אותך
אך אשתך חושבת שאתה מאבד שפיות
הו, איזה פורענות, האם אין דרך לצאת בחוץ?


מרגיש שהחיים שלך נהיים אסון
הו, הגיע זמן לגדול, בנאדם
מביט על השנים רואה מה שיכולת להיות
מה שיכל להיות, אם רק היה יותר זמן
אז, כשהיום יבוא להיות כבר בן אדם
מי ייאשם אם לא היית שם
מתחיל לחזור הביתה
תתחיל לחזור הביתה..

הצועד: יש שוויון בישראל

לפחות בעיני גורם אחד, תנחשו מי – מערכת הבטחון כמובן. לא רק אזרחי המדינה הפרטיים מחוייבים לעבוד בשבילה חינם, גם לחברות הסלולר, שיש להן כידוע לכולנו הרבה כסף, מודיעים הפסיכופתים הבטחוניים שלא יתכן שיהיה הבדל בין עשיר ועני בעבודת המולך. אכן, שוויון בנטל וכמה מחמם את הלב לדעת שיש מי שדואג לשוויון של כולנו, עשירים כעניים. כולנו שווים, כשמדובר בבטחון – אותו מושג ערטילאי וקדוש, בעיקר קדוש – שווים לאפס זאת אומרת, מולו. אמרתי את זה כבר פעם בטח.

 

(שיהיה ברור – גם המושמטים הם עובדים חינם למערכת הבטחון – בעצם היותם אלה שנבחרו לשאת את הצלב של ה'יראו וייראו', וביצירת מצב המאלץ אותם להשקיע אנרגיות רבות של מחשבה והתעסקות במושמטותם ובכך בדיעבד הם גם תורמים אנרגיה רבה של חייהם לנושא הבטחון, אף יותר ממה שתורמים לכך אלה שלא הושמטו, יעני שירתו. כולנו משרתים. אך בעניין זה אולי צפויה לבוא בקרוב הודעה דרמטית).

 

 

 

ויש כנראה פתרון לתעלומת מיסטר X – לפי האתר של ריצ'רד סילברסטיין, זהו עלי רייזא אסגרי, גנרל איראני בכיר ממפקדי משמרות המהפכה, שהיה גם סגן שר ההגנה. מישהו יפקיד בשבילי ערבות?. (קוראים המאמינים והנאמנים לשב"כ ולמדינה שקראו ידיעה זו, מתבקשים בפקודה לשכוח אותה עד אשר תאושר בידי גורם מורשה-רשמי ונאמן).

 

 

 

המושמטים וזכויות האדם – לקראת מצעד זכויות האדם ביום ששי 10.12

81% מהציבור מאמינים לצה"ל, כך קבע סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה. יותר מאשר לבית המשפט, יותר מאשר לכל גוף אחר.

כולנו רוצים להאמין שהגוף השומר על בטחוננו הפיסי אינו טועה, ואינו משקר, והאמון בצה"ל ובדובריו, שהוא יותר Wishful thinking מאשר היסמכות רציונלית על עובדות, חל למרבה הצער, גם על קביעותיו לגבי אלה שאותם הוא פטר מלשרת בשורותיו.

הצבא הוא מקום עבודה והוא מכונת מלחמה, לשם כך נועד, ואלה שתי עובדות שצריכות להיות ברורות. כל נסיון לראות בו מעבר לכך הוא אמוציונלי ומיסטי, כמה שזה קשה לשמוע לאחדים מאיתנו. ככזה, הצבא משבץ אנשים וקובע פרופילים לפי צרכיו בלבד. הוא אינו אמור לקבל כל אחד, ולא כל אחד מתאים להיות חלק ממכונת המלחמה באותה מידה, ויש כאלה שלא מתאימים בכלל. אבל אין שום קשר בין התאמה לעבודה במכונת המלחמה, לבין התאמה לעבודות אחרות, למערכות אחרות, ואין גם שום קשר הכרחי בין התאמה צבאית לבין איכות אנושית. דברים אלה כבר הוכחו מן הנסיון.

ואף על פי כן, גם היום, לאחר כשניים או שלושה עשורים בהם היה דומה שאלילותו של הצבא פחתה בחברה הישראלית, והופץ דימוי (בעזרה לא קטנה של הצבא והתקשורת הנאמנה לו) כאילו קל היום מאד להשתמט וזו כביכול תופעה "נורמלית", עדיין, ברוב המקומות, אנשים שהצבא בחר להשמיט אותם, מסיבות של בריאות נפשית או גופנית, אי התאמה אישית או פוליטית (ולפעמים, גם, לא נתבייש להגיד, אינטליגנציה שאין יכולת לשבצה במסגרת צבאית), או כל סיבה אחרת (כולל אי רצונם לשרת, תהיה הסיבה אשר תהיה), מוצאים את עצמם (אולי קצת פחות כאשר מדובר במושמטים על רקע גופני) במילכוד בלתי אפשרי, כאשר הם צריכים להחליט, בהרבה מקומות שבהם הם נשאלים על עברם (דבר שאסור על פי חוק, אבל חוק אשר קשה לממש אותו בחברה כמו החברה הישראלית) אם להציג את עצמם כפטורים על רקע משהו שלא נראה – כלומר נפשי – כלומר כמי שיתוייגו מיד כפסיכים, או לפחות כחשודים באי אמינות, שצריך 'לשמור' עליהם או להישמר מפניהם, או כמשתמטים – כלומר בעיני רוב החברה הישראלית, ביחוד לאחר שנות ההתלהמות וההסתה האחרונות במהלכן החל, בדיוק לפני שלוש שנים הקמפיין השטני שבא להדיר אותם מכלל 'ישראליות', משהו שמתקרב לבוגדים, הנאלחים באנשים (למרות שרק אחוז קטן גם מקרב המושמטים הרצוניים – הוא באמת מי שהיה מסוגל לשרת ובחר שלא לשרת, ורובו לא דומה לבר רפאלי). האמינות של מושמטי הצבא מול האמינות של הצבא, זו שיש לה 81% בציבור, נמצאת בקרב אבוד. מבחינת רובו המכריע של הציבור, אם לא שירתת, אז או שאתה חולה נפש (סטיגמה מלאת עוולות לכשעצמה), או שאתה מתחזה, או שאתה בעצם שילוב של שניהם, שזה הכי גרוע. ואין לך למי להוכיח שאין לך אחות. אין לך זכות הוכחה. דינך נסתם, כי צה"ל הוא הפוסק העליון, צה"ל שבעיני 8 מכל 10 אנשים, לא משקר אף פעם. והמאבק של המושמט על מקום עבודה סביר (לפחות בפריפריה) ההולם לכישוריו, ועל דימויו וכבודו העצמי, הוא סיזיפי.

בציבור נשמעת מפעם לפעם הערגה לימים שבהם "המשתמטים הלכו עם הראש למטה" ומפעם לפעם נשמעות ועולות הצעות חוק במטרה להחזיר אותם לימים ההם. כאן עלי להזכיר בצניעות את החלק שלי ושל עוד מספר אנשים בכך שהיום אולי הראש של המושמטים קצת פחות למטה, וחלק מהם כן הצליחו להתקבל ולהשתלב, אם כי בהרבה מקומות זה על תנאי. (במקום העבודה עדיין יעקבו אחריהם ב'כבדהו וחשדהו' והם יצטרכו להוכיח את עצמם במשחק שהוא כאמור די מכור). לפני קצת יותר מ15 שנה היינו חלק מהתארגנות שהעזה לצאת חוצץ כנגד הסטיגמה שלפרופיל 21 ולתבוע "הפרדה בין הפרופיל הצבאי לפרופיל האזרחי" ובסיוע של מצב פוליטי קצת יותר אוהד בימים ההם, עזרנו לחקיקה שהוציאה את הפרופיל הצבאי משאלוני הקבלה למקומות עבודה, ומאז נעשה לגיטימי יותר להיות גם 'לא-חייל' במדינה שלנו. אנחנו שחררנו איזה שד מבקבוק, וחלק מהמחיר שאני משלם על כך הוא בהתחזות מתמדת הנמשכת כבר שש שנים, של מישהו הכותב באתרים שונים תגובות מופרכות, מופרעות וחולות בשמי, אני מזהה בכך מעין נסיון מיסטי להחזיר את השד לבקבוק על ידי ההוכחה כביכול שאני, המזוהה ביותר עם המאבק, עונה לסטיגמות שניסינו לעקור. אבל זה הכסף קטן מול האיום המתמיד להחזיר בכח את המושמטים למעמד אזרחים סוג ב', רעיונות העולים חדשות לבקרים לשלול ממי ש"השתמט" את רשיון הנהיגה, זכות הבחירה, זכות ההתפרנסות וזכותהלימודים. תנועה פוליטית אחת לפחות, שלפי כמות הציבור אותו היא מצליחה לשכנע שהיא תנועת 'שמאל', יש לה סיכוי להיכנס לכנסת על חשבון מי שרגישים לזכויות אדם יותר ממנה, מבססת את מצעה על רעיונות כאלה. המושמטים, לא 'המשתמטים' נמצאים במעמד שבו יש איתגור תמידי על זכויות האדם שלהם. כשבמצב מלחמה, שבו נדחקת כל רציונליות אל הקיר, או בכל מצב שבו יפחתו זכויות האדם, המושמטים הם קבוצה ראשונה בתור לאבד את זכויות האדם שלה, ועל פי אותו סקר שבו פתחתי את הפוסט, 56% מהציבור ה'מרכזי' במדינה תומך בכך.

על כן גם על המושמטים להיות מיוצגים ולצעוד בגאוה במצעד זכויות האדם.

כי אם לא עשית צבא זה עדיין לא אומר שאתה משתמט.

וגם אם בחרת מרצונך להיות מושמט, עדיין אינך בוגד.

כי למדינה יש עודף חיילים, ועוד יותר מכך, עודפי מיליטריזם המביאים להעדפת אדם ושפיטתו לפי דרגתו הצבאית לפני כל איכות אנושית. מושמטים שיעמדו על שלהם מול התפיסות האלה, אולי גם יראו לחברה דרך אלטרנטיבית.

כי האיתגור על זכויות האדם של המושמטים הוא אחד מהאיתגורים הבולטים על זכויות אדם בישראל.

 


 

 

ראה עוד:

'חוק הגנה ופיצוי למושמטים'

 

 

הכורה בור בו יפול?

קשה לכתוב פוסט זה בשעה שהשריפה נמשכת בכל עוזה, אנשים נאבקים על חייהם, בתים נחרבים ועולמות נשרפים, ובמיוחד קשה לכתוב את הדברים שיש לי לכתוב.

אבל בזהירות המתבקשת, כשסגן השר איוב קרא כבר ידע בשעות הראשונות של השריפה בבירור מי הם המציתים, וגם קרא למצות איתם את הדין כמו עם אייכמן, לא פחות, לא יכולתי אני שלא להזכר בפוסט שבו כתבתי לפני שבועיים בדיוק על אלה שמסוגלים לשרוף גם את הרייכסטאג. יתכן שטעיתי באובייקט השריפה. בגן סאקר שליד הרייכסטאג יש פחות עצים, וליד הכרמל יש יותר ערבים, כלומר אלה שהשר של משטרת ישראל ביתנו (עוד גיבור קמוט פנים ועייף בהפקה התקשורתית של סרט הפעולה ההוליוודי שמככבים בו שרי הממשלה בראשות ביבי "עוד 20 מטוסים מחו"ל" שלא שכח להיות יהודי, בצד הערה הומוריסטית של מפיק העל על חנוכה שבו נזקקו היהודים לעזרת היוונים)אימן את כוחותיו בטרנספר שלהם, לו, אני מהמר, לא יחסרו תקציב, ציוד וכח אדם, וכל מה שצריך הוא דעת קהל גורפת ששריפה כזאת עשויה להבטיח אותה. כמובן, יתכן שוועדת החקירה של אלי ישי תמצא ששותפים לכך גם ההומואים, אמסלם, הסמולנים וחוסר ההפרדה בין גברים לנשים, ואם תרצו עוד יוכיחו, בסיוע מגיבי NRG, את חלקם של הקרן החדשה והפוסט-ציונים בשריפה, אבל לכולם יש מקום ברכבת הגירוש שהקואליציה הזאת ומרכיביה רוצים מאד לראות נוסעת.

אבל לפי שעה, זה לא מצליח להם. בציבור קיימת תגובה חזקה ובריאה כלפי הממשלה, ובעיקר כלפי אלי ישי, שמצא תקציב בשפע לכל מיני יחידות לציד זרים ולעיקוב אחרי מקומת שלא שומרים כשרות, ולא לתיגבור שירותי הכבאות, שאנשיהם, בלי קשר לכל השאר, הם גיבורים אמיתיים.

וגם לא מצאו עדיין, למרות ידיעותיו המהממות של הטלפת המפורסם א. קרא, את מי שהצית, יכול להיות שעוד ימצאו, אבל בינתיים האסון בכרמל מסתמן כיום כיפור/ מלחמת לבנון השניה של קואליציית החושך הזאת, ששמה בסדר העדיפויות שלה את המסית, המפריד והמשניא במקום גבוה יותר ממציל החיים ומונע האסונות. ממשלה שתצטרך לחשוב פעמיים (אם ישאירו לה זמן) לפני שהיא יוצאת לדרך אל דברים שתוצאותיהם עשויות להשכיח את האסון הזה, עד כמה שקשה להאמין שהאסון הזה יכול להישכח (ונדחק כרגע לצד את האמירה הצינית שבשבוע הבא יחזרו כולם לאח הגדול).

אבל ישי הוא קורבן קל מדי, וגם הממשלה הזאת, ולתקשורת המיינסטרימית היא טרף קל במיוחד. (אגב, למה, אלוף בן, זהו יום כיפורים של הכבאים ולא של מי שאחראי עליהם?). יום כיפור שלה, הוא עדיין לא יום כיפור של משהו רחב בהרבה שלא רק ממשלה זאת חברה זו. לתקשורת הערוצים גם אין עניין להזכיר את הקשר בין מדיניות הממשלות שהיו לפני 7,10,14 שנים (ברובן היה חבר נתניהו) לבין המחסור בכח אדם לכבאות, חומרים לדיכוי שריפות שהתגלה באסון זה ובין המחסור בכלל בשירותי רווחה, וה-ה-פ-ר-ט-ה. (חובביה בתקשורת של קדימה, שביום השריפה לא שכחה לחגוג את הצטרפותו לשורותיה של הרמטכ"ל המוצלח כל כך דן חלוץ, גם לא יצביעו על הדמיון ביןדברים שהתגלו באסון הזה לבין מה שקרה לפני קצת יותר מ4 שנים באותו אזור ממש). מומלץ במיוחד לקרוא את הפוסט "השריפה מתחילה באוצר" שכתב יוסי דהאן ב"העוקץ" על שירותי הכבאות כ"דוגמת מופת למימוש חזונם של בנימין נתניהו ובעלי בריתו להרעבת שירותים ציבוריים חיוניים ושבירת איגודי עובדים." – תהליך ההרעבה של האיש השמן, צמצום תקציבי השירותים הציבוריים – "חזונו של ראש ממשלתנו, הגאון הכלכלי שנסע אתמול לחיפה לפקח מקרוב על תוצאות האסון פרי רשלנותו". חזון שבשלב מסויים היה מגיע להפרטת הכבאות. האם כאן הרכבת תיעצר? כדאי (כמו תמיד) לקרוא גם את גורביץ ואת צביקה. וחייבים גם מלה טובה לשלי יחימוביץ. לא רק היא ידעה מה יקרה, אבל רק היא אמרה את זה. 

 

 

לא שוכחים בצד הדברים האלה את כלל נושא זכויות האדם. ביום ששי הקרוב אמור (אם לא יידחה בגלל האירועים) לצעוד בתל אביב מצעד זכויות האדם השני, אחרי המצעד המוצלח של השנה שעברה. רציתי לשלב בפוסט גם את המצעד מנקודת מבטם של המושמטים, אבל הרגשתי שפוסט אחד אינו יכול להכיל את שני הנושאים, ואת הפוסט השני עוד אכתוב בשעות, בימים הקרובים.

 

 

לפני 40 שנה, בחנוכה בדיוק, יצאה מהחורש שבכרמל הרכבת הזאת, בפסטיבל שירי ילדים הראשון. בשיר שיש מי שרואה אותו, ביחד עם סיפור מוכר אחר מאותו זמן, כתרגום לארץ העוגות המיתית של ימי הביניים, שמפעם לפעם ממשלות, ערוצים וחברות מסחריות ומפרסמים מסממים בה אזרחים גם בימינו. מעניין שבסמוך ל1970 התחיל הסימום המתמשך של ההתנחלויות, ובכלל אלה היו שנות הסימום שלפני יום כיפור המקורי (על התקופה הזאת קראתי בימים אלה גם את 'בחול' של אגור שיף מומלץ). אבל נניח לזה עכשיו. תחנת הרכבת  לפומפורנל של גלעדה לב (שם שמשום מה נשמע לי פסיידונים אולי של כותבת מוכרת יותר), דפנה אילת ושלמה ארצי של פעם, בוודאי כבר נשרפה, אם לא בשריפה הזאת באחת השריפות הקודמות בכרמל. יש אומרים שמעברים בין עולמות/מימדים – דלת מסתובבת, שזה מה שהיה בגזע עץ האלון החלול שבכרמל, קיימים בעולם, ויש יגידו שהם אינם אלא תחנות תגבור אנרגיה שמאפשרת לדעת/ לראות קבוע. מכל מקום, המעבר שבצד השני, במימד האחר, אולי לא נשרף, צריך רק למצוא מחדש את נקודת החיבור אליו.