כבר ביום השלישי לאקציותמבצע של "משרד הפנים" בראשותו השר אלי "האדם הלבן" ישי לטיהור ארצנו מה"מסתננים" שרובם פליטים (או לא – זה לא ממש ובאמת מעניין את משרד הפנים) נאספות בשפע הדוגמאות להתנהגותם הברוטלית חסרת הרגישות של העבריינים ברשיון, הזבל-אדם האלה שהפקידה מדינת הגזע הציוני על מלאכת הקודש. מצפיה בתקשורת המיינסטרימית (בשירות האדונים) מישהו יכול לקבל את הרושם שעלובי יחידת העוו"ז, הצואות המהלכות, מבצעים את עבודתם ברגישות ובאצילות כלפי הזרים, שכבר מתים ללכת ופשוט אסירי תודה. מי שרוצה עוד, הא דוגמאות: "אתה רוצה שאני אזיין אותך בתחת? רואים שאתה אוהב את זה". איזה מגניב. "אם אתה צריך ללכת לשירותים, תעשה פשוט פיפי בשמלה שלך" – נאמר לכומר בלבוש אפריקאי (ששהותו היא בכלל חוקית למהדרין). מה נגיד? תותח. "את אל תדברי, אין לך זכויות"- (פקחית עוז לאם לילד אוטיסט בן ארבע שנלקח לבית חולים בעקבות המעצר ). מלח הארץ, אין מה להגיד.
יש אולי מי שמופתע מה'גילויים הסגנוניים' האלה (ותגידו 'כולה סגנון' אבל באיזשהו מקום סגנון כן מעיד על מהות), או זקוק לדוגמאות האלה כדי אם לא להבין את מהותו הרקובה של כל "גירוש הזרים" הזה, או לפחות להתחיל לחשוב שמשהו לא בסדר כאן, אם לא היו לו סיבות להתחיל לחשוב זאת קודם. אני כבר מזמן לא מופתע, אבל מי שהדוגמאות האלה ימשיכו לא לעשות לו כלום, הוא פשוט אדם רקוב, ואני לא אופתע אם רוב העם רקוב, מה שמעמיד בסימן שאלה איזה טוב יצא מהתעקשות על המשך קיומו של ה"עם היהודי" שהגיע לדרגת ריקבון כזאת. גם בלי הזרים, הסרחון יישאר ויגבר (ומילא אם הממשלה באמת היתה מתכוונת היא לגרש את כולם, אבל אנחנו יודעים שיבואו חדשים בראש וראשונה כי מקורבים לממשלה מרוויחים מכך כסף, אבל צריך להספין את דעת הקהל ובעיקר את תושבי שכונות המצוקה לקראת הגזרות הכלכליות שבפתח ופיצויים של אומללי גבעת האולפנה ומיגרון, המסתננים האמיתיים, ולמנוע את התפרצותה מחדש של המחאה החברתית ואם בדרך משפילים כמה נשים וגברים שחורים המגורשים על-סתם, למי
אכפת?קטן עלינו.)
באדיבות בים: ביום בו אנו מגרשים פליטים, שירו של אודן refugee blues
בתרגום Lea Klibanoff
Say this city has ten million souls,
Some are living in mansions, some are living in holes:
Yet there's no place for us, my dear, yet there's no place for us.
Once we had a country and we thought it fair,
Look in the atlas and you'll find it there:
We cannot go there now, my dear, we cannot go there now.
In the village churchyard there grows an old yew,
Every spring it blossoms anew:
Old passports can't do that, my dear, old passports can't do that.
The consul banged the table and said,
"If you've got no passport you're officially dead":
But we are still alive, my dear, but we are still alive.
Went to a committee; they offered me a chair;
Asked me politely to return next year:
But where shall we go to-day, my dear, but where shall we go to-day?
Came to a public meeting; the speaker got up and said;
"If we let them in, they will steal our daily bread":
He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.
Thought I heard the thunder rumbling in the sky;
It was Hitler over Europe, saying, "They must die":
O we were in his mind, my dear, O we were in his mind.
Saw a poodle in a jacket fastened with a pin,
Saw a door opened and a cat let in:
But they weren't German Jews, my dear, but they weren't German Jews.
Went down the harbour and stood upon the quay,
Saw the fish swimming as if they were free:
Only ten feet away, my dear, only ten feet away.
Walked through a wood, saw the birds in the trees;
They had no politicians and sang at their ease:
They weren't the human race, my dear, they weren't the human race.
Dreamed I saw a building with a thousand floors,
A thousand windows and a thousand doors:
Not one of them was ours, my dear, not one of them was ours.
Stood on a great plain in the falling snow;
Ten thousand soldiers marched to and fro:
Looking for you and me, my dear, looking for you and me.
נאמר שיש בעיר הזאת עשרה מיליון נפשות,
חלקן גרות באחוזות פאר, חלקן ספונות במאורות:
ועדיין אין מקום בשבילנו, יקרה שלי, ועדיין אין מקום בשבילנו.
פעם הייתה לנו ארץ, חשבנו שזו הארץ הטובה,
הביטי במפת העולם, מיד תמצאי אותה בה:
איננו יכולים לשוב אליה כעת, יקרה שלי, איננו יכולים לשוב אליה כעת.
בחצר הכנסייה טקסוס זקן שולח את שורשיו,
מדי אביב, מחדש, הוא מתעטף בעלעליו:
דרכונים ישנים אינם מתחדשים, יקרה שלי, דרכונים ישנים אינם מתחדשים.
הקונסול חבט על השולחן ואמר,
"ללא דרכון, אתם מתים, רשמית, זה כבר":
אבל אנחנו עדיין חיים, יקרה שלי, אבל אנחנו עדיין חיים.
הלכתי לוועדה; הם שאלו אם כיסא יעזור;
ביקשו בנימוס שבעוד שנה שוב אחזור:
אבל היום לאן נלך, יקרה שלי, אבל היום לאן נלך?
הלכתי לאסיפה, הנואם הכריז במלוא הגרון;
"רק נכניס אותם והם יגנבו את פירור הלחם האחרון":
עלייך ועליי הוא דיבר, יקרה שלי, עלייך ועליי הוא דיבר.
חשבתי ששמעתי את הרעם מתגלגל בשמים והולך;
זהו היטלר הרועם מעל אירופה: "את כל אלה אני מועך":
אנחנו אלה שחלפו במוחו, יקרה שלנו, אנחנו שחלפו במוחו.
ראיתי פודל במקטורן רכוס בסיכה;
ראיתי דלת נפתחת בפני חתלתולה לרווחה:
אבל הם אינם יהודים גרמנים, יקרה שלי, אבל הם אינם יהודים גרמנים.
ירדתי אל הנמל, ומן המזח הבטתי מקרוב,
הדגים שחו שם בחופשיות, הלוך ושוב, הלוך ושוב:
רק שלושה מטר מכאן, יקרה שלי, רק שלושה מטר מכאן.
טיילתי ביער, ראיתי ציפורים מקננות בין ענפי האילן;
ביער אין פוליטיקאים, ברוגע הן צייצו להן להנאתן:
הן אינן בני אדם, יקרה שלי, הן אינן בני אדם.
חלמתי שאני רואה בניין בעל אלף קומות,
אלף חלונות היו בו ואלף דלתות:
אף אחת מהן אינה שייכת לנו, יקרה שלי, אף אחת מהן אינה שייכת לנו.
עמדתי במישור הגדול, בתוך סערת השלג הניתך;
עשרת אלפי חיילים צעדו להם בסך:
אותך ואותי הם חיפשו, יקרה שלי, אותך ואותי הם חיפשו.
בלוג הצועד The VValker's blog 