בלוג הצועד The VValker's blog

סליחה, אני קופץ לאקטואליה.
שמעתי שהיתה חתונה אתמול. זוג צעיר, הוא תימני, היא רוסיה, הוא משפטן בהשכלתו, בעל עבר קרבי שעבד פעם גם בסוכנות, היא דוקטורית לפילוסופיה.
נשמע מבטיח. יש בעיות טכניות מסויימות המונעות מהם להיפגש באורח לא וירטואלי, הן תיפתרנה מן הסתם בדרך זו או אחרת, ביום מן הימים.
אני מציע לקצר את התהליכים, ולשלוח אותם מיד לירח דבש. ויש כמה הצעות לא רעות בשביל זוג צעיר ונחמד כזה, לירח דבש שהם לא יספיקו לשכוח, במחירים סופר סופר אטרקטיביים.
למשל מקום מטריף ליד הים, בערבית זה נקרא אל שאטי. עזה, כמו תל אביב, רק האנשים חמים יותר, הרבה יותר, ושמחים לארח זוגות צעירים יהודיים.
או אם שם חם מדי, אפשר להציע לזוג הצעיר את אוויר הפסגות הצלול כיין של מרכז רמאללה. זה טוב במיוחד ביום חם, כשהעצבים חמים.
ואפשר גם לחו"ל, לארץ חמה ומקבלת אורחים לא פחות, עיראק.
או, חופשה באווירה מיוחדת, בנוף מדברי קדום, באפגניסטן, נגיד מערות טורה-בורה.
הייתי ממליץ גם על קשמיר, אך הזוג הצעיר עשוי להיות מופרע שם מחברתם של מטיילים ישראלים רבים. צריך לתת להם להתייחד לבד, לא?
הבעיה עם המקומות האלה, היא שלחתן יש שם הרבה אחים. אחים רוחניים, והם יקבלו אותו כגיבור לא פחות משאר אחיהם הרוחניים בישראל.
מה עוד אפשר לעשות עם הזוג הצעיר? אולי לשלוח אותם למסע של תיירות חלל, בחללית ללא מנגנון נחיתה?
אשמח לשמוע על עוד הצעות.

המסע לארץ המנהרות התחיל בסוף 1981.
מצעד המחץ שנקרא אז מצעד המחץ המוחץ התפייד לאיטו אבל עדיין היה קיים, התנגנו בו להיטים כמו Viena של להקת Ultravox. הגל האלקטרוני זוכרים?
ההסטוריון זכה ללמוד באוניברסיטה העברית (האוניברסיטה העברית, בהא הידיעה, זה אולי עוד היה שווה את זה אז. לפחות כך אני התייחסתי) בשנה האחרונה שבה המדעים שאינם מדעי הטבע למדו בגבעת רם.
דשא אחד ענקי, רחבת כניסה שנותנת את ההרגשה שהנה אתה נכנס לעולם מכובד מאד, וגם אתה אדם מכובד. עצים ופרחים, אור, אנשים מחייכים. העולם, אחרי הרבה שנים שהכל מסביבך פעל כדי לשתול אותך בדכאון מתמיד, פתאום חייך אליך עתיד נקי, זך ופתוח, כמו המרחב שסביב.
והילה של הפגנות השמאל מן העבר, מהפכנים עם זקנים ושיער מתקופת הביטלס, ויכוחים פילוסופיים על הדשא. (כשאני באתי נשארו מזה רק צחי הנגבי וישראל כץ, שני בריונים סטודנטיאליים שמשלו ב"הסתדרות הסטודנטים" כפי שזה נקרא אז, הרביצו עם שרשראות ברזל למי שלא מצא חן בעיניהם ופוצצו הרצאות של פרופסורים שמאלניים, מאז הם הורידו/איבדו את רעמות השיער, וצחי למד לדבר יפה, אך כנראה שלא הרבה יותר מעבר לכך. סליחה עד כאן ההפרעה).
ג'ון לנון נרצח חודשיים אחרי שהתחלתי ללמוד שם, רונלד רייגן נבחר לנשיאות ארה"ב (האם אני היחידי שמייחס משמעות לכך ששני הדברים קרו באותה תקופה?) ברוכים הבאים לאייטיז.
אבל אני לא רציתי אז לחשוב על משמעויות כבדות, הרגשתי עולם חדש, דף חדש ונקי, כמו הדשא הירוק שמשתרע מרחבת הכניסה ועד לספריה הלאומית, מלא אפשרויות פוטנציאליות.
עם אריסטו ואפלטון בשטח. התחלתי להסתכל אחרת על עצמי.
וגם לחשוב אחרת, מבחינה פוליטית. (קשה להגיד שממש חשבתי, לפני זה)

אבל בגלל נסיבות הסטוריות ומפגנים פוליטיים ובגלל שירושלים מאוחדת, ההחלטה כבר היתה: לחזור להר הצופים, וההחלטה בוצעה החל משנת הלימודים שבאה לאחריה.
כך נשארו הדשא והעצים מיותמים, כמו עצי גן עדן האבוד.
וכך הגעתי לארץ המנהרות, או בשם המדוייק שנתתי לה אז: מנהר הצופים. עולם ללא דשא ועצים, רק ריחות חריפים של סיד והמון חושך שהתאים לנצחון השני של הליכוד בבחירות בדיוק אז, וההכנות של המערכת כולה לפלישה ללבנון. לא הצלחתי להבין בכלל את משמעות השם של המקום, עד שמצאתי כל מיני פתחים להסתנן מפעם לפעם אל הגגות והמרפסות החיצוניות ולראות את הנוף האלוהי המוחמץ שמסביב. אני חושב שהייתי אחד המעטים שניסו למצוא נקודות תצפית כאלה. השאר נכנעו לייאוש. מפעם לפעם גם עשיתי סיורים ממנהרת הפקולטה שלי למנהרות אחרות ומהם נולד השיר שבפוסט הקודם.
אני הייתי אז טיפוס סתגלן, הרבה יותר מהיום, ובשנים הבאות, כשקצת התחילו לצמוח גם שם דשא ועצים, היו תקופות שקצת יותר אהבתי את "אוניברסיטת הבופור" הזאת. היו לי תקופות טובות גם שם, ומי שבא לשם היום (אחרי שאנשי הבטחון אישרו לו להיכנס) עשוי די לאהוב את המקום שדומה למין עיר-קניון סטודנטיאלית. אבל לא נראה לי שהוא יפגוש שם את הרגשת הכניסה הזאת לתוך עולם שנותן כבוד לנכסי הרוח, וגם להרהר, אותה מילה שדיברתי עליה בפוסט שלפני הקודם, לא בדיוק זה מה שהמקום הזה בנוי בשבילו.

חדרתי היום למנהרה אחרת
מנהרה שקירותיה שונים
מקירות המנהרה שלי
מנהרה שהשפה בה שונה
משפת המנהרה שלי
ועצרו אותי שוטרי המנהרה האחרת
והאשימו אותי בריגול
לטובת מנהרה זרה

אחרי ביקור ראשון בפקולטה למדעי החברה בהר הצופים.

והתרומה הראשונה שלי היא מלה, מלה פשוטה:
"הרהור".
הייתי הולך פעם לדשא של האוניברסיטה, סתם כדי להרהר. כבר אז היו מסתכלים עלי קצת בלעג, אם הייתי אומר בקול רם שאני הולך להרהר. פעם אפילו הסתבכתי עם קצין בטחון עצבני כשנכנסתי לדשא לא שלי רק כדי להרהר. אבל לפחות הבינו את משמעות המלה.
בינתיים, נדמה לי ש"להרהר" נעלם לגמרי מהלכסיקון.
ועובדה שאפילו לישראבלוג אין את הצלמית המתאימה למצב כזה, ולכן "מצב הרוח" יישאר אצלי הפעם ריק.
מישהו עוד מהרהר? מישהו עוד מכיר את המלה הזאת? מישהו צריך הסבר לגבי משמעותה?

לפעמים יש הרגשה כאילו יש משרד כזה, שזה כל עניינו.
לקחת אנשים, אירועים וגם שירים, שהיו פעם וכרגע הם לא, ולדאוג שהם יישארו נשכחים.
למה?
אולי כי למישהו מתאימים יותר דברים אחרים שיהיו כרגע ב"מיינסטרים של הזכרון", אולי כי יש להם שַם קשרים עם סוחרי עתיקות שדווקא מעוניינים בדברים כאלה, והמשרד הזה נותן אותם באופן בלעדי רק להם, במסגרת השוק החופשי וזכות הקניין של בעלי ההון, ואולי סיבות אחרות.
לבעלי ערוץ 2 אני בטוח שיש מניות במשרד הזה.
הפרוייקט שאני שוקל להכריז לא מיועד לבלוגרים וקוראים שמתחת לגיל 15. בפירוש לא. מכאן והלאה, אני בטוח שיש לכל אחד זכרונות כאלה, של דברים שהוא מתפלא שכבר לא מדברים עליהם. לא משמיעים אותם. לא כותבים עליהם. לא רואים אותם. היו, אבל נמחקו.
דברים שהיו לפני עידן האסאמאס, לפני עידן ערוץ 2, לפני עידן האינטרנט אפילו, כן יש פה איזה 2% שהם מהעידן הזה. אני מאמין במיעוט שקובע את האיכות. עוד אמונה, שמשרד ההשכחה הלאומי לא רוצה שתזכרו שהיא יכולה להיות קיימת בכלל.
אז אני מזמין את כל מי שיש לו דברים כאלה, שנראים לו כאילו לא סתם נשכחו, ושווים זכירה אפילו אם זה מסיבות פרטיות לגמרי של אותו אדם, לשלוח לי תגובות ולספר על המושכחים שהוא מסרב לשכוח. אם הרבה ישלחו, אולי יצא מזה פרוייקט מעניין.
כי חשוב לא לתת להם לשלוט בזכרון שלנו!