מצעד המחץ: סטטיסטיקות

787 שירים צעדו במצעד המחץ מאז ייסודו ב6.3.77 ועד ה6.3.80, בו שודר לאחרונה במתכונתו זו. לאחר מכן הוא התאחד עם מצעד מתחרה והפך להיות "מצעד המחץ המוחץ" והתקיים עוד כשנה וחצי בערך, אבל עליו אין לי את כל הפרטים.
57 שירים הגיעו למקום הראשון, הכי הרבה זמן: Eve of the War מתוך "מלחמת העולמות" – 11 שבועות בראש (מאוקטובר עד דצמבר 78, והמשיך להיות במצעד עד מאי – 33 שבועות). אחריו another break in the wall שהוביל 8 שבועות – בין דצמבר 79 לפברואר 80. 7 שבועות במקום הראשון היה השיר Take On The World של Judas Priest, ו6 שבועות היו Sound and Vision של דייויד בואי, Eagle של אבבא (!) וAre Friends Electric? של Tubeway Army, להקתו של גארי ניומן. ב5 שבועות של הובלה הסתפקו Long Long Way From Home של פורינר, טרג'די וסתיו נצחי, גם הוא ממלחמת העולמות.
למצעד המחץ היו גם שלושה מצעדים שנתיים, ששודרו, בניגוד לנהוג בשאר היקום, בחודש מרץ.
במצעד השנתי הראשון שדורג בידי 111 מדרגים לקח באופן מפתיע שירם של הקארפנטרס Calling occupants of interplanetary craft .

"In your mind you have capacities you know
To telepath messages through the vast unknown
Please close your eyes and concentrate
With every thought you think
Upon the recitation we're about to sing

Calling occupants of interplanetary craft
Calling occupants of interplanetary, most extraordinary craft"

במצעד השני כבר ירד מספר המדרגים ל74, שדרגו כשיר השנה את Eve of the War (ושני השירים שזכו מייצגים למעשה את שתי הגישות המנוגדות בעולם כלפי חייזרים ואחרים), והוא המשיך וירד ל60 במצעד האחרון, בו זכה Love of My Life הסטנדרטי יותר של קווין.
השיר האחרון שהוביל, שבוע רביעי (והוביל שלושה שבועות גם את מצעד ההמשך) היה Boat on the River של Styx, להקה בסגנון כבד שבלדה זו השונה כל כך מסגנונה הרגיל, היתה הלהיט המצליח ביותר שלה וזאת תופעה ששמתי לב אליה אצל הרבה להקות וזמרי רוק כבד, מקנזאס ועד פבלו רוזנברג שלנו: המנונים מלודיים ובלדות רומנטיות הן מה שנשאר מהם הכי טוב.

במקום השמיני במצעד האחרון, ועם עלייה של שני שלבים ושבוע תשיעי במצעד, היה השיר Rappers Delight של SugarHill Gang. עורכי המצעדים בישראל לא בדיוק ידעו איך לאכול את הדבר הזה, ותרגמו כ"תענוגות הנקשן" את השיר שלפי מיטב ידיעתי הוא הראשון שהופץ אי פעם במקצב הראפ/היפ הופ, שהפך לימים למקצב העולמי ולפחות כרגע למקצב הלאומי של ישראל.

1980 היא השנה שאני קורא לה "שנת הסיומים". מעבר דירה בינואר, סיום בית הספר, סיום מצעד המחץ במתכונתו הישנה, ותחילת הפרידה מכל החבורה.

גיוס מוקדם

את כולם הביאו לשם, בשעה שהיא לא אור עדיין ולא חושך.
בואדי אחד שהעיר עוד לא סגרה עליו והוא פתוח חופשי למרחב, חלמו כולם את אותה הזיה עצמה, הזיה ללא ספק, חלומות קטנים שבין ערות לשינה, כי בבוקר מצאו את עצמם כל אלה שהיו שם כל אחד במיטתו.
האיש שעמד שם סיפר להם מה שצפוי להיות להם בחודשים הבאים, בשנים הבאות, ואת הכל הם יחשבו שהם הוזים, כמו את הרגע הזה. אף פעם לא יוכלו לספר על זה לאף אחד, כי הם בעצמם לא יאמינו. האיש שאת פניו לא יכלו לראות בנקודה האפלה בה עמד, לבש מדים אחידים בצבע כהה, לא מוכר להם, וגם להם היו מדים כאלה.
למרות שהיו רק ילדים, בני פחות מ10. הוא קרא לזה הגיוס המוקדם.

They were all brought there, while it was neither light yet nor dark.
In one gully that the city has not yet closed on and is open to space, everyone dreamed the same hallucination, hallucination no doubt, small dreams between waking and sleeping, because in the morning all those who were there found themselves each one in his bed.
The man standing there told them what they were expected to have in the coming months, in the years to come, and they would all think they were hallucinating, like this moment. They will never be able to tell anyone about it because they themselves will not believe it. The man whose face could not be seen in the dark spot where he stood, wore a uniform in a dark color, unfamiliar to them, and they too had such a uniform.
Even though they were only children, they were less than 10 years old. He called it early recruitment.

Todos fueron llevados allí, cuando aún no había ni luz ni oscuridad.
En un un barranco que la ciudad aún no ha cerrado y está abierto al espacio, todos soñaron la misma alucinación, alucinación sin duda, pequeños sueños entre el despertar y el sueño, porque por la mañana todos los que allí estaban se encontraron cada uno en su cama.
El hombre que estaba allí les dijo lo que se esperaba que tuvieran en los próximos meses, en los años venideros, y todos pensarían que estaban alucinando, como en este momento. Nunca podrán contárselo a nadie porque ni ellos mismos lo creerán. El hombre cuyo rostro no se podía ver en el lugar oscuro donde estaba, vestía un uniforme de un color oscuro, desconocido para ellos, y ellos también tenían ese uniforme.
Aunque eran hijos únicos, tenían menos de 10 años. Lo llamó reclutamiento temprano.

סרנדה מהכוכבים

הַאִם רָאִית אֶת הָאוֹרוֹת
כְּשֶׁנָּפְלוּ מִסְּבִיבֵךְ
הַאִם שָׁמַעְתְּ אֶת הַמּוּסִיקָה
סֵרֵנָדָה מֵהַכּוֹכָבִים

קוּמִי, קוּמִי, קוּמִי וְהִסְתַּכְּלִי סְבִיבֵךְ
אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים בֶּחָלָל
וְהַזְּמַן הוּא בְּיָדֵינוּ

ווהו, ווהוו

הַאִם הִרְגַּשְׁתְּ אֶת הָרוּחַ
כְּשֶׁנָּשְׁבָה מִסְּבִיבֵךְ
הַאִם הִרְגַּשְׁתְּ אֶת הָאַהֲבָה
שֶׁהָיְתָה בָּאֲוִיר

קוּמִי, קוּמִי
קוּמִי וְהִסְתַּכְּלִי סְבִיבֵךְ
אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים בֶּחָלָל
וְהַזְּמַן הוּא בְּיָדֵינוּ

הַשֶּׁמֶשׁ עָלְתָה
וְהִיא זוֹרַחַת מִסְּבִיבֵךְ
אַתְּ אֲבוּדָה בֶּחָלָל
וְהָאָרֶץ הִיא בְּיָדֵךְ

להקת סטיב מילר בנד (ולהקתו) במצעדים הוא היה ב1977, אך יצא קודם, כפי שעידכן אותי כאן בעז כהן. את המלים מצאתי שם.

ועד שישוב העורך מתרדמתו, מקבץ מודעות חסות

דירוג מצעד המחץ משודר בחסות החברה להנדסה בע"מ, החברה שהינדסה, מהנדסת ותהנדס.
22 שנה של אמינות, שירות והתעלמות מלקוחות ברמה ישראלית.
לחברה להנדסה פנית, הדבר האחרון שעשית.

דירוג מצעד המחץ משודר בחסות יחזקאל חסלני, חברה לחיסול פרסומות עם מוניטין, שבעליה מתחבא כבר 23 שנים באוסטרליה. אנא הרימו תרומה כדי לאפשר לו להמשיך לחיות שם כמו קינג.

דירוג מצעד המחץ משודר בחסות "תיק באסטר" – מחסלי תיקים משרדיים ברמה, מפתחי מזון מקרטון משרדי ובעלי חווה נסיונית במפרץ אילת לאוגרים זוללי עטים.

דירוג מצעד המחץ לא משתתף בפרויקטים תקשורתיים לאומיים שמונחים ע"י בניהם של פוליטיקאים השותפים בסיוע ליצירת הבעיה שלפתרונה כביכול נעשו הפרוייקטים.

ולסיום, אם טרחת והגעת עד לפה, הנה טיפ קטן לחיים: "מערכת המוכנה לקבל תלונות, היא מערכת בשלה מספיק כדי לא לשים עליהן".
מוגש בחסות המועצה הלאומית, הארצית וא' לאיסוף חסויות למצעד המחץ, ובחסות הפרוייקט הלאומי להשכחה ופרוייקט הנגד מטעם הסטוריון מצעד המחץ.

הצעות לסידור ירח דבש

סליחה, אני קופץ לאקטואליה.
שמעתי שהיתה חתונה אתמול. זוג צעיר, הוא תימני, היא רוסיה, הוא משפטן בהשכלתו, בעל עבר קרבי שעבד פעם גם בסוכנות, היא דוקטורית לפילוסופיה.
נשמע מבטיח. יש בעיות טכניות מסויימות המונעות מהם להיפגש באורח לא וירטואלי, הן תיפתרנה מן הסתם בדרך זו או אחרת, ביום מן הימים.
אני מציע לקצר את התהליכים, ולשלוח אותם מיד לירח דבש. ויש כמה הצעות לא רעות בשביל זוג צעיר ונחמד כזה, לירח דבש שהם לא יספיקו לשכוח, במחירים סופר סופר אטרקטיביים.
למשל מקום מטריף ליד הים, בערבית זה נקרא אל שאטי. עזה, כמו תל אביב, רק האנשים חמים יותר, הרבה יותר, ושמחים לארח זוגות צעירים יהודיים.
או אם שם חם מדי, אפשר להציע לזוג הצעיר את אוויר הפסגות הצלול כיין של מרכז רמאללה. זה טוב במיוחד ביום חם, כשהעצבים חמים.
ואפשר גם לחו"ל, לארץ חמה ומקבלת אורחים לא פחות, עיראק.
או, חופשה באווירה מיוחדת, בנוף מדברי קדום, באפגניסטן, נגיד מערות טורה-בורה.
הייתי ממליץ גם על קשמיר, אך הזוג הצעיר עשוי להיות מופרע שם מחברתם של מטיילים ישראלים רבים. צריך לתת להם להתייחד לבד, לא?
הבעיה עם המקומות האלה, היא שלחתן יש שם הרבה אחים. אחים רוחניים, והם יקבלו אותו כגיבור לא פחות משאר אחיהם הרוחניים בישראל.
מה עוד אפשר לעשות עם הזוג הצעיר? אולי לשלוח אותם למסע של תיירות חלל, בחללית ללא מנגנון נחיתה?
אשמח לשמוע על עוד הצעות.

ממנהרות הר הצופים, לא רואים את ירושלים

המסע לארץ המנהרות התחיל בסוף 1981.
מצעד המחץ שנקרא אז מצעד המחץ המוחץ התפייד לאיטו אבל עדיין היה קיים, התנגנו בו להיטים כמו Viena של להקת Ultravox. הגל האלקטרוני זוכרים?
ההסטוריון זכה ללמוד באוניברסיטה העברית (האוניברסיטה העברית, בהא הידיעה, זה אולי עוד היה שווה את זה אז. לפחות כך אני התייחסתי) בשנה האחרונה שבה המדעים שאינם מדעי הטבע למדו בגבעת רם.
דשא אחד ענקי, רחבת כניסה שנותנת את ההרגשה שהנה אתה נכנס לעולם מכובד מאד, וגם אתה אדם מכובד. עצים ופרחים, אור, אנשים מחייכים. העולם, אחרי הרבה שנים שהכל מסביבך פעל כדי לשתול אותך בדכאון מתמיד, פתאום חייך אליך עתיד נקי, זך ופתוח, כמו המרחב שסביב.
והילה של הפגנות השמאל מן העבר, מהפכנים עם זקנים ושיער מתקופת הביטלס, ויכוחים פילוסופיים על הדשא. (כשאני באתי נשארו מזה רק צחי הנגבי וישראל כץ, שני בריונים סטודנטיאליים שמשלו ב"הסתדרות הסטודנטים" כפי שזה נקרא אז, הרביצו עם שרשראות ברזל למי שלא מצא חן בעיניהם ופוצצו הרצאות של פרופסורים שמאלניים, מאז הם הורידו/איבדו את רעמות השיער, וצחי למד לדבר יפה, אך כנראה שלא הרבה יותר מעבר לכך. סליחה עד כאן ההפרעה).
ג'ון לנון נרצח חודשיים אחרי שהתחלתי ללמוד שם, רונלד רייגן נבחר לנשיאות ארה"ב (האם אני היחידי שמייחס משמעות לכך ששני הדברים קרו באותה תקופה?) ברוכים הבאים לאייטיז.
אבל אני לא רציתי אז לחשוב על משמעויות כבדות, הרגשתי עולם חדש, דף חדש ונקי, כמו הדשא הירוק שמשתרע מרחבת הכניסה ועד לספריה הלאומית, מלא אפשרויות פוטנציאליות.
עם אריסטו ואפלטון בשטח. התחלתי להסתכל אחרת על עצמי.
וגם לחשוב אחרת, מבחינה פוליטית. (קשה להגיד שממש חשבתי, לפני זה)

אבל בגלל נסיבות הסטוריות ומפגנים פוליטיים ובגלל שירושלים מאוחדת, ההחלטה כבר היתה: לחזור להר הצופים, וההחלטה בוצעה החל משנת הלימודים שבאה לאחריה.
כך נשארו הדשא והעצים מיותמים, כמו עצי גן עדן האבוד.
וכך הגעתי לארץ המנהרות, או בשם המדוייק שנתתי לה אז: מנהר הצופים. עולם ללא דשא ועצים, רק ריחות חריפים של סיד והמון חושך שהתאים לנצחון השני של הליכוד בבחירות בדיוק אז, וההכנות של המערכת כולה לפלישה ללבנון. לא הצלחתי להבין בכלל את משמעות השם של המקום, עד שמצאתי כל מיני פתחים להסתנן מפעם לפעם אל הגגות והמרפסות החיצוניות ולראות את הנוף האלוהי המוחמץ שמסביב. אני חושב שהייתי אחד המעטים שניסו למצוא נקודות תצפית כאלה. השאר נכנעו לייאוש. מפעם לפעם גם עשיתי סיורים ממנהרת הפקולטה שלי למנהרות אחרות ומהם נולד השיר שבפוסט הקודם.
אני הייתי אז טיפוס סתגלן, הרבה יותר מהיום, ובשנים הבאות, כשקצת התחילו לצמוח גם שם דשא ועצים, היו תקופות שקצת יותר אהבתי את "אוניברסיטת הבופור" הזאת. היו לי תקופות טובות גם שם, ומי שבא לשם היום (אחרי שאנשי הבטחון אישרו לו להיכנס) עשוי די לאהוב את המקום שדומה למין עיר-קניון סטודנטיאלית. אבל לא נראה לי שהוא יפגוש שם את הרגשת הכניסה הזאת לתוך עולם שנותן כבוד לנכסי הרוח, וגם להרהר, אותה מילה שדיברתי עליה בפוסט שלפני הקודם, לא בדיוק זה מה שהמקום הזה בנוי בשבילו.

משירי ארץ המנהרות

חדרתי היום למנהרה אחרת
מנהרה שקירותיה שונים
מקירות המנהרה שלי
מנהרה שהשפה בה שונה
משפת המנהרה שלי
ועצרו אותי שוטרי המנהרה האחרת
והאשימו אותי בריגול
לטובת מנהרה זרה

אחרי ביקור ראשון בפקולטה למדעי החברה בהר הצופים.