המפעלים נסגרו, אבל יש עבודה

במהלך משחק כדורגל שהתקיים מתחת לבניין, בין הרוסים לארגנטינאים, התנגש ריקרדו בעוצמה אדירה באלכס, המגן האימתני, ושבר את הרגל.
ככה שהוא נשאר איתנו, למרות שמצב החירום שסגר את הכניסות והיציאות, הוקל מעט (מאז שקמה ממשלה חדשה בראשות האלוף ש"הצטיין במלחמה האחרונה על ארץ ישראל, למענה שב לשירות צבאי אחרי שנים של פרישה").
עכשיו הרגל שלו בגבס. ואדים שלמד רפואה ברוסיה טיפל בו.
גבס לא היתה לנו כל בעיה להשיג.

מאז האירוע עם ארתור "שן" יש לנו מעמד. לא יודע איך, כי נשבענו זה לזה שלא לספר. אבל נראה כאילו אנשים שמעו משהו, או מרגישים. ה"סיירת המקומית" נראה שהיא קצת מפחדת לאחרונה להיכנס לכאן, ובבלוקים הסמוכים, מתברר פתאום, גרים גם כן אנשים, הם מדברים איתנו, ואין בעיה להשיג אוכל וכל מיני דברים נחוצים, שאלכס וסרגיי מביאים מאיפה שהם מביאים, והאוכל הוא אכיל בהחלט, למרות שזה עדיין לא ברמה והאיכות של האוכל מהזמנים של פעם. החנות למטה נסגרה, אגב, אבל זה לא מפריע לנו.
לפעמים אנחנו גם הולכים "לסלק" דברים מן המפעלים הנטושים.

כל המפעלים נסגרו.
אבל עבודה יש לכל מי שמחפש.
ממערב לעיירה, בשטחים הריקים שבצד הכביש המוביל עד מחסום הכניסה, צומחת עיר של אוהלים, שהביאו קבלנים מלווים במשמרות השחורים. אומרים ששם יגורו כל אלה שהולכים להשתתף בבניית "הגדר ההיקפית", כפי שקוראים למה שהולך להקיף את כל העיירה. הכינוי הזה מופיע על לוחות המודעות הקוראים בהתלהבות לכל תושבי העיירה להשתתף בהקמתה של חומת ההגנה.
לא ברור מפני מי.
סרגיי אומר, "בדיוק כמו החומות שבנינו מסביב לכפרים הערביים". עכשיו אנחנו מתחילים להאמין לסיפורים שלו על הכפרים הערביים שהוא השתתף בבניית חומה סביבם, כלומר, בהשגחה על הבנייה שבוצעה, כמו כאן, ע"י תושבי המקום. ועדיין אנחנו מנסים שלא להאמין לסיפורים האחרים שלו, על החומר הדליק ("חומר מונע מחלות") שפוזר ממסוקים בכל פעם שבניית חומה נשלמה, ועל החרכים בחומה דרכה כוונו פנימה להביורים, ובכל פעם זה נראה כמו "תעלול של חיילים מטורפים" או "קטע של השתגעות".
הוא אומר שלא רק סביב כפרים ערביים בנו חומה כזאת אלא גם סביב כמה בתי חולים לחולי נפש, מה שנקרא פעם, כי מזמן לא אשפזו בהם רק חולי נפש.

אף אחד פה לא יעבור לגור בעיר האוהלים החדשה. אנחנו גם לא הולכים לעזור בבניית החומה ההיקפית מסביבנו.
אבל יכול להיות שנצטרך להתבצר פנימה, באיזור המפעלים הנטושים.
וגם ללמוד איך להשתמש באקדח שיש לנו, ואולי גם להשיג אקדחים נוספים.
נראה לי שברחוב הרקפת 12, אנחנו כבר לא נישאר הרבה זמן. הוא קרוב מדי למחנה העבודה.

מנוחה נכונה

מטוס שבו המריאו ראש הממשלה מטעם המערך ועוד שלושה משרי "ממשלת האחדות הישראלית" להשתתף ב"ועידת השלום העולמית ללוחמה בטרור הרדיקלי" בשוויץ, התפוצץ ברגע שהתנתק מהקרקע.
צעדי חירום מיידיים הוכרזו, הרדיו הודיע על עוצר לילה בכל הערים, והמחסומים בכניסות סגורים הרמטית לחודש לפחות. אין יוצא ואין בא, גם למי שיש כרטיס אזרחות חופשי.
כוחות הבטחון הלאומיים הודיעו באופן זמני על ביטולו של מה שהיה קיים עד כה באופן רשמי: הממשלה ה"אזרחית" שנבחרה בקולותיהם של אלה שקיבלו כרטיס אזרחות. מעתה ועד תום מצב "חירום-העל" שהוכרז, הם המנהלים הבלעדיים של המדינה מבסיסם שנמצא, לדעת ריקרדו שנשאר תקוע כאן, בפיקוד הראשי בבית אל. אבל אין על כך ברדיו אפילו הפירוט שהיה קודם. הפוליטיקאים היו מדברים לפעמים. עכשיו אף אחד לא יודע גם לא את שמותיהם של מנהיגי המדינה כעת. ססמאות המלחמה ושירי התעמולה מלאים יותר ויותר בפסוקים תנ"כיים. הרדיו משבית את שידוריו בשבת.
המשמרות מסתובבים כאן יותר, ופבליטו ופבלו אלטו העובדים כעת במפעל שבו אני עבדתי, ראו אותם נכנסים למפעל ועוצרים אנשים ממש לידם, ללא סיבה נראית לעין.



ארתור "שן" בא לגבות שכר דירה.
התעוררתי משינה ומצאתי אותו בסלון, מתווכח עם אלטו ופבליטו שלא האמינו שהוא בעל הבית. מכיוון שהוא זה שהסגיר את "הזונה השרמוטה שהיתה גרה פה והפעילה בית זונות" לשלטונות, הבית הזה, על פי החוק, שייך עכשיו לו והם חייבים לו שכר דירה על חמישה חודשים שהם גרים פה. "הנה המניאק הזה גם יודע שהיתה גרה פה זונה." אמר כשראה פתאום אותי. "איפה הסתתרת כל הזמן, בחורונצ'יק? לא ראו אותך בעבודה במפעל כבר הרבה ימים, אתה יודע? מה, ממא לונה הרשתה לך לא ללכת לעבודה? אתה יודע שזאת אי-יצרנות? ואתה יודע שאנחנו יכולים להסגיר גם אותך, כמו שהסגרנו אותה?" ועוד לפני שהספקתי לזוז, תפס אותי בשיער והסתכל על המצח שלי "הו הו, מה אנחנו רואים? אין לך התוויה? נו נו נו, זה ממש לא בסדר, גם לא ללכת לעבודה, וגם להסתובב בלי התוויה, מה, יש לך כרטיס אזרחות חופשי? וגם לגור בדירה שלנו בלי לשלם שכר דירה? בוא איתנו עכשיו, נעשה טיול בטרנזיט השחור, אה? מה אתה אומר?" ותפס אותי עוד יותר חזק.
בעיטה מאחור גרמה לו להרפות ממני. זה היה ריקרדו שנכנס בינתיים לדירה, ודרש ממנו לצאת מיד. "למה, מה תעשה לנו? אתה חושב שאנחנו מפחדים ממך, אוכל ברוורס אחד מתל אביב? גם אותך אנחנו יכולים להסגיר, הכרטיסים התל אביבים שלך לא מרשימים פה אף אחד". פתאום תפס אותו, עיקם את ידו וזרק אותו על הארץ. היה לו הרבה כח. "בוא נעשה עיסקה" אמר לו, מכוון אליו אקדח שהוציא פתאום מחגורתו "אתה נותן לנו את הקטנוע היפה שלך, ואנחנו לא מסגירים אותך על שהיה בלתי חוקית במצב חירום, אתה יודע הטרנזיטים לא מבדילים בין תל אביבי עם כרטיס לבין סתם עשרים ואחד". הוא שם את רגלו על בטנו של ריקרדו השרוע. "ועולה לנו בראש עוד רעיון שבטח תיהנה ממנו. אתה נותן לנו עכשיו לדפוק אותך בתחת, עכשיו ובכל פעם שאנחנו רוצים, ואנחנו מוותרים לחברים שלך על השכר דירה וגם מעלימים עין מהחבר שלכם שאין לו התוויה וגם אין לו עבודה. גם אתה וגם החברים שלך תיהנו. מה אתה אומר, יא אוכל? ארתור טוב או לא?" כל זה אמר כשהוא מגביר את הלחץ של רגלו על הבטן של ריקרדו השרוע.

בתגרה שהתפתחה אחר כך היו כולם שותפים. אלטו תפס את ארתור מאחור והצליח להעיף מידיו את האקדח. פבליטו נגח אותו מקדימה וגרסיאלה זרקה עליו כיסא. אני תפסתי את האקדח והוא בא לקראתי כשכולם מנסים להפיל אותו על הרצפה. "תביא, תביא את האקדח יא בן זונה" אמר. אני השלכתי את האקדח לידיים של אלטו אבל ארתור היה להוט עלי משום מה. אני הייתי ליד השידה ואני תפסתי אחרון את המספרים השחורים של לונה כשמאיזה סיבה לא ברורה ארתור מעד והמספרים האלה ננעצו בליבו.
"הריגה בשוגג" ו"לטיפוס הזה לא הגיע יותר" היו הניחומים שבוודאי היתה בהם אמת, ושלא לדבר על כך שהוא באמת סיכן אותנו ומן הסתם, גם רוחה של לונה בן שושן נקמה את נקמתה דרך ידי שהחזיקה את המספרים שלה, אבל בכל זאת הייתי מבוהל ורעדתי אולי שלוש שעות רצופות. הצלתי את כולנו, אבל גם הרגתי איש, מנוול ככל שיהיה. גם היתה לנו עכשיו בעיה איך להעלים את הגופה. לנקות את הדם שמילא את הסלון, זה היה פחות דחוף. (עוד ימים אחרי זה היתה לי בחילה בכל רגע שעברתי בסלון).
אלכס וסרגיי, שנכנסו לדירה בדיוק כשכל זה נגמר, התנדבו לעזור. לאלכס יש גוף חסון וסרגיי, היחידי שהיה פעם בכוחות הבטחון, ידע מתי השעות הכי לא מסוכנות בלילה (תמיד לפני שיוצא סיור הבוקר הראשון). מזל שבין הדברים המטורפים שהיו פה, כשכלום לא עבד, עדיין עבד איסוף הזבל כסדרו, באופן נורמלי וזה היה הדבר הכי לא נורמלי. משאית הזבל יוצאת כחצי שעה לפני שיוצא הסיור הראשון. למכולות שבקצה הרחוב שממערב לנו היא מגיעה בערך אחרי שעה, שופכת את כל תכולתן פנימה, בלי להסתכל הרבה, ונוסעת לשפוך הכל במקום שבו, לפי מה שסרגיי אומר, היה הכפר הערבי הקרוב ביותר. יש לנו זמן בטוח של שעתיים בערך. עטופה בבדים שהביאו אלכס וסרגיי מאיזור המפעלים (בהם גם ניקינו את הדם), מודים למי ששלח לנו את אלכס, עשינו לגופתו של ארתור "שן" מסע הלוויה שלמרות שלא נמשך יותר מכמה מאות מטרים, דמה לנו כמסע של כמה קילומטרים, עד שמצא שבור השן מנוחה נכונה, עמוק בערמת הזבל.
עכשיו, היה לנו גם אקדח.

אורח מפתיע

ריקרדו פוירשטיין, החבר מתל אביב של אלטו, פבליטו וגרסיאלה, בא לבקר.
חמוש בקטנוע מוזהב משופץ ומושקע מדגם "נורטון" מודל שנות ה60 וכרטיס זהות תל אביבי ששווה קצת יותר מכרטיס זהות רגיל ומאפשר לבעליו תנועה חופשית כמעט בכל הארץ, אם הוא רק רוצה, הצליח, בכמה בירורים קצרים, לאתר את המקום שאליו גורשו חבריו , הוא גם הצליח לעבור את המחסומים בלי כל בעיה ולהכנס לכאן.
הוא לא היה בארץ בחודש שבו ניסו להסתנן לתל אביב, היה בביקור אצל הוריו. כשחזר היה מי שסיפר לו שחבריו נעצרו, הותוו וגורשו.
"אז לכאן הביאו אותכם הבני זונות" אמר.
בתל אביב הוא עבד כצלם עיתונות במקומון שעסק בעיקר בבילויים ובספורט אתגרי בעיר הגדולה.
בזמן שאנחנו חיינו במחסור, ובלי זכויות, וככה כנראה חיה רוב הארץ, תל אביב היתה מדינה אחרת, שבה המשיך השפע הנהנתני לזרום, והקידמה לא נעצרה. אני חושב שהנימים שלנו התמלאו רוק, כשסיפר לנו שבתל אביב יש כבר טלפונים שאפשר לשאת אותם ברחוב (בעיירה שבה גם אלה שיש להם 24 לא מחוברים אפילו לטלפון הרגיל, שקויו קרסו לפני שנתיים) ואנשים מדברים אחד עם השני דרך מחשבים (אבל לא לעבור דרך המסכים, כמו שאנחנו יכולנו פעם, חשבתי, יודע שכל המכשירים שלנו מושבתים כעת, איפה שהם נמצאים).
הוא גם נדהם מהלכלוך שהלחות כאן גורמת.
נראה שבפעם הראשונה ראה ריקרדו איך חיים חבריו, אותם הכיר במטוס כשבאו בפעם הראשונה לישראל.
והוא באמת היה מזועזע.

הנוכחות של ריקרדו קירבה את כולם ומחקה סופית את מחיצות הזרות שעוד היו בינינו. הוא בן אדם כזה, שמתחבר עם כולם, גם הרוסים שבאגף השני, שעד עכשיו לא דיברנו איתם מילה, הם התחילו לבוא לבקר ואנחנו מבקרים אותם: סרגיי, אלכס הענק, ואדים ומרינה. הם מזמינים אותנו לשתות איתם וודקה. גנובה, אני לא יודע מאיפה כי בחנות שלמטה לא מוכרים דברים כאלה, ולמען האמת בזמן האחרון כמעט שלא מוכרים בה כלום. כבר עשינו כמה מסיבות יחד, שרים עם הגיטרה של פבלו אלטו והכינור של ואדים, ומפטפטים על כדורגל מהעבר, על אופנועים ועל תל אביב, כאילו אנחנו חיים בעולם הרגיל.
אני עכשיו גר עם הארגנטינים בדירה של לונה, כי בחדרון שמנו את האופנוע שלו, לצד האופנוע של מוריס בן שושן, ממנו הוא התלהב כי "אופנוע כזה בדיוק היה לקומנדנטה, שרכב איתו בכל אמריקה בשנת 51. אתה יודע מי זה הקומנדנטה" שאל אותי. בטח שאני יודע, כי החברים שלו לימדו אותי ללוות אותם בשיר הזה, השיר הכי יפה בעולם. הוא אמר שהוא חייב לתקן את האופנוע הזה פעם.

והוא גם היחידי שזוכר, או לא פוחד לזכור, את התקופה שהיתה קודם. הוא גם זיהה אותי, כי הוא ראה אותי עם כל חבורת המחץ רוקדים על הבמה כשהיה באיזה פסטיבל רוק שהנחינו עם סטולי הגנוב בקובה. אני זוכר את הפסטיבל ההוא, לא הרבה זמן לפני נפילת השלטון שלנו. להקת סנטנה הופיעה שם, יחד עם אומני רוק לטינו-אמריקאיים אחרים, לא מוכרים.
הוא שאל אותי איפה כולם, ולאן נעלם המנהיג, "הקפטן". הוא זכר את אדרת צמר הכבשים שלבש. מאד התאכזבתי, כי חשבתי שהוא, כמי שחי ב"מובלעת של העולם הפתוח", צריך לדעת עליהם יותר. אבל הוא לא ידע, רק שמע שמועות שאחד מהחבורה נראה בתל אביב, אפילו לא ידע לזהות מי. להפתעתי אמר לי שגם בתל אביב לא מרבים לדבר על הזמן ההוא, "רק התפלאו בהתחלה לאן כולכם נעלמתם".

אני לא יודע מה אמר עלי לאלטו, פבליטו וגרסיאלה, בספרדית המהירה והמקשקשת שלהם, אבל עכשיו אני והם חברים טובים מאד.

הסיפור המקובל כאן על כולם

אומר שהזמנים הרעים התחילו, ביום שבו קבוצה של "טרור רדיקלי" ביצעה התקפה בו-זמנית על מספר מאגרי אנרגיה גרעינית גדולים בעולם, באמצעות מסוקים טעוני חומר נפץ שהתנגשו בהם.
זו הסיבה, כך אומרים, שהכל התכסה בענני הערפל המזוהמים האלה, שבגללם לא רואים יותר שמים כחולים.
בעקבות אותו יום, כך שבים ומזכירים כתבי ופרשני החדשות ברדיו הישן של לונה, וכך גם אומרים האנשים כאן כאשר יוצא לי לשמוע פה ושם דיבורים על זה, נתנו ממשלות העולם יד אחת כדי ללחום בטרור הרדיקלי המאיים על כל העולם, ולמען תועלת האזרחים הנהיגו בכל מדינה את אותן תקנות של "משטר חירום".
כי אויבי הסדר העולמי מאיימים בכל מקום, והם חודרים לחברה דרך הגורמים הלא-יצרנים והבלתי-נלחמים שבה. כך גם הסבירו לנו בימים שעבדתי במפעל, כשההנהלה עשתה שיחות מוטיבציה בהן הסבירה למה אסור לנו להסתובב בחוץ ולהרחיק לכת מהמפעל, גם בהפסקות, וכך הצדיקו הכל את מעצרם של הלא-יצרנים.
"במלחמה הזאת, אין מקום לרחמים".

רק אני ידעתי עד כמה כל זה בבל"ת.
כמה פעמים רציתי לצעוק שזה לא נכון, כששמעתי את הסיפורים, להגיד לכולם בפרצוף שהאמת היא אחרת. הרי את כל הכורים הגרעיניים אנחנו המסנו. המערכת שלנו, ששבתה מפעולה ברגע הפלישה, סיפקה לעולם את כל תצרוכת האנרגיה הדרושה. גם את חומרי הנפץ השמדנו.
כמובן, טוב ששתקתי.

ואף אחד, אף אחד לא הזכיר מעולם את התקופה שלפני ה"מתקפה הרדיקלית".
שנתיים תמימות אני כבר נמצא כאן, ואף אחד לא מזכיר ולו דבר אחד מן הדברים שהיו, בשנים שבהן חפא הנהיג את העולם, בעזרתה של חבורת המחץ.
כל מופעי הרוק והפופ הגדולים, המסכים הענקיים.
בתי הספר שנפתחו בכל מקום, בתי החולים החדשניים. השפע שהיה בכל, אווירת האהבה העולמית, השירים ששידר סטולי הגנוב. ברדיו הישן של לונה כמעט אין שומעים שירים, מלבד המנוני קרב בין החדשות ותשדירי התעמולה. ולאן נעלמו כל הטלויזיות?
וכלי הרכב המרחפים. רק "רחפת השם" של החסידים מזכירה אותם מעט.
ההסטוריה של האנשים כאן מתחלקת לעכשיו, ולזמנים שלפני 1977, בה התחילה ההסטוריה שלנו. או אפילו זמנים שהם לפני זה, כי גם ב1977 היה יותר ממה שיש עכשיו.
האמצע נמחק מהזכרון של כולם.

שוב ירד כאן גשם במשך שבועיים. מיד כשפסק, והאדמה התייבשה מעט, מימשתי את תכניתי והלכתי לאורך הכביש המערבי.
עד למחסום, כמעט. שיערתי שזה הוא, לפי אורות הפרוז'קטורים בחשכה.
עליתי על גבעה קטנה, ממנה ראיתי שהם מקיפים מתקן שעשוי כולו מזכוכית שחורה, גם הגג הכיפתי המסתובב שממנו היו נשלחים כל העת פלאשים לכל עבר. ראיתי את השומרים, כמה מהם היו לבושים בבגד מתכתי נוצץ. רק מאוחר יותר הבנתי שהם עצמם עשויים ממתכת.
הסתובבתי, לפני שאיזה פלאש יתפוס אותי.
ממול ראיתי את ההר, שבקושי רואים מתוך העיירה. על פסגתו ראיתי את עלטת המרחב השחורה יותר מן השחור של הלילה, עוטפת את ההר כענן אפל. בתוכו נראו כדורי האש של נופלדנס, משגיחים על הכל.

יוצא החוצה

הסחורה שהיתה מגיעה לחנות "כל-בו" הקטנה שבקומת הכניסה לבית ברח' הרקפת 12, היתה מגיעה במשאית מאין שהוא, אחת לכמה שבועות, קצת לפני הבוקר. איש המסתורין שפרק אותה, (לפני שעלה אל לונה, שאנחותיה היו מעירות אותי אז חצי שעה מוקדם יותר) היה מניח אותה בשקיות ניילון בתוך חדר המדרגות, כדי שלא יראו בחוץ ויגנבו, ובבוקר היה מגיע בעל החנות עם שני העוזרים שלו ומעביר הכל לתוך החנות.
מזל שידעתי את זה. הלחמים הישנים, הריבות, הקרקרים, שקיות התה וכמה חסות כמעט רקובות שסחבתי ממה שהשאירה המשאית באותו לילה שבו הגיעו הארגנטינאים, קיימו אותי במשך כמה שבועות שבהם עדיין לא התיידדתי כל כך עם השכנים החדשים.

בשביל להתיידד איתם, הייתי צריך להראות שאני יודע לנגן על הגיטרה של פבלו אלטו. אחר כך גם שמרתי להם על הדברים, כשנגמרו להם המעות שהביאו והם היו צריכים לחפש עבודה. אולי בזכות זה הם גם לא שאלו אותי אף פעם איך זה שאני לא עובד.
ואולי מפני שעוד היו המומים, לא שמו לב שאני לא מותווה.
כמעט ולא נשארו עוד בחוץ אנשים לא מותווים.
בשבועות הרבים של ההסתתרות, לא הלכתי לתגלחת החודשית במספרה שממול, אותה הקפידה לונה שאעשה כל חודש אחרי שגזרה את שערי הארוך במספרים השחורים שלה, ביום שהגעתי. השיער שלי התחיל שוב לצמוח, והחלטתי לפזר אותו על המצח, כך שיסתיר את האין-התוויה.

התחלתי לא לפחד לצאת החוצה.
אמנם רק בערב, כשאנשי שהסיירות המקומיות הולכים לשחק במועדוני הסנוקר והקלפים שלהם, שנמצאים במרכז המסחרי של העיירה.
לכאן הם כבר לא מגיעים בערב, מאז שאין כבר בית זונות.
אני הולך ברחובות הריקים, בשוליים של העיירה. משתדל שלא להיכנס יותר מדי פנימה. מתחיל להכיר את האיזור, להרכיב לי מפה בראש.
ממערב, אין הרבה בתים, רק כמה מפעלי תעשייה שנראים נטושים. רוב איזור התעשייה נמצא צפונית לבניין. רוב העיירה הולכת מזרח ודרומה.
האדמה במערב היא שטוחה שחורה. רואים גם את הכביש המוביל החוצה. הוא מתחבר עם רחוב הרקפת, הנמשך אחרי המפעלים מזרחה, מתחבר לרחוב שמקיף את העיירה ויוצא ממערב לבניין שלנו ומתחבר בחזרה עם רחוב הרקפת. הוא הרחוב היחיד בינינו לבין השטח הריק.
גם בצד הדרומי של הרקפת יש שורת בתים ומרכז מסחרי קטן (שם המספרה שהייתי מתגלח בה). ורחוב שהולך דרומה, ונפסק באיזשהן ביצות מסריחות שאולי היו פעם שדות חקלאיים. יש שם איזה שרידים של משהו שיכול להיות כמו כפר חקלאי.
אני הולך מהר, מקפיד על נשימה-נשיפה ונזכר בכל מיני תרגילים שאני עושה תוך כדי הליכה, כמו למשל שחרור מתמיד של הכתפיים עם הידיים.
חוזרים לזכרון שלי כל מיני דברים שלמדתי אצל חפא, וכל הדברים שתרגמתי במפגשי המשולש הסגול. הכל חוזר אלי לאט לאט.
אני מתחיל לחשוב שהגיע הזמן לצאת מכאן. אבל איך? ולאן?
אני מחליט שהסיור הבא שלי יהיה מערבה, לאורך כביש הכניסה.

מה קורה השנה?

מחסלים אותם השנה בטירוף.
עכשיו גם אותו.
הפזמונאי השלישי שהולך השנה.
וגם דודו גבע, אריק לביא, צילה דגן, ואת מי עוד שכחתי?
אולי מישהו באמת זקוק להם נואשות שם, במרכז הגלקסיה.

(אולי זה אומר ששם, במקום שאליו הולכות הנשמות ונחתכים הגורלות, באמת מפיקים איזו דרמה הסטורית יוקרתית, עלינו כמובן, ודרושים להם בדחיפות יוצרים)

שכנים חדשים

ביום הרביעי היתה התבהרות, ואני קמתי עם החלטה כזאת, שאני אחיה.
ניגשתי לדירה של לונה, לקחתי משם קצת צנימים וריבה, קפה, סוכר, ומיחם חשמלי עם מים. חשבתי לרגע אם לקחת איתי לחדר גם את הרדיו הישן, אבל זה נראה לי קצת כבד.
ישבתי כמה דקות על הספה. עדיין היה שם הריח שלה. אחר כך חזרתי לחדר.
בשארית היום כתבתי לי עם הציפורן, על כף היד, את סיכום חיי עד כה, בשלושה פרקים.
ניסיתי להבין את המשמעות של כל אירוע שקרה, כדי שאוכל לנסות לגבש מסקנה, אולי מכך גם אדע מה לעשות הלאה. לפחות, כך כתבתי לעצמי על כף היד.
הכי מצחיק, שגם ניהלתי על כף היד דיונים בכתב עם עצמי.
יומיים הייתי עסוק בזה.

ביום חמישי בערב הגיעו הדיירים החדשים.
מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם". מזל שלא נכנסו קודם לבדוק את מצב הדירות. אבל ידעו בדיוק כמה יש.
מותווים חדשים הגיעו.
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה. הם אפילו לא שמו לב לדלת של החדר שלי.
ידעתי שבאיזשהו רגע אני אצטרך להציג את עצמי.

אבל הם לא במיוחד התעניינו, מן הסתם המזל שלי. חשבו כנראה שבאתי איתם באוטובוס. הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
נזכרתי בקולות חזקים מאד של בכי ילדים וצרחת אמהות, שנשמעו בשכונה לאחרונה, נזכרתי גם שלונה והבנות אמרו על זה משהו, שלוקחים את הילדים ממי שיש לו 21.

תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.
בעיר ממזרח לתל אביב שבה הם גרו היו אותם מראות, אותם שיכונים, סיירת מקומית וטרנזיטים שחורים של המשמרות, גם "רחפת השם" של חסידי האדמו"ר היתה שם.
ואותו אד ערפל מזוהם באויר. אבל שם רוב המפעלים היו סגורים.
כשהם היו שם עוד לא קראו לתושבים לקבל את "כרטיסי הזהות" (אמרו שבקרוב זה יקרה) ולכן הם גם לא פגשו עדיין את ההתוויה, אם כי חבר שלהם שנמצא בתל אביב, ריקרדו, סיפר להם על כך דרך משדר אלחוטי שהיה להם. בכמה בתים שהכירו, גם היה עדיין טלפון. אותו ריקרדו הוא ששכנע אותם להסתנן לתל אביב, שיש בה עדיין שפע יחסי וזכויות לתושבים (אין בעיה יש לו קשרים והוא יוכל לסדר להם תושבוּת, ואולי אפילו כרטיס זהות), ובכלל, נעים לחיות בה. כמו פעם. יש גם עבודה. לאחר שהבינו שהמפעלים לא יפתחו מחדש, והשתתפות במהומות המובטלים היומיומיות שפרצו בעיר שלהם רק תוביל אותם אל הטרנזיטים השחורים, שמהם אין איש חוזר, החליטו לחצות את נחל איילון[*] בנקודה הרחוקה מהמחסומים. לקחו איתם רק את הגיטרה של פבלו אלטו, טייפ עם קסטות וכמה ספרים, וליד גבעתיים ירדו אל אפיק הנחל בו דישדשו כמה שעות כשהבוץ מגיע עד ברכיהם, והילד על גבה של אמו. לפנות בוקר עלו על הגדה המערבית, וסמוך לשכונת מונטיפיורי תפסה אותם "סיירת הקרייה" האחראית על תחום תל אביב, והתוותה אותם על המקום, נוהל אוטומטי כלפי עבריינים.
אחרי מעצר של שבוע בבסיס הקרייה, לקחו מהם את הילד, גם את הטייפ עם הקסטות, רק את הגיטרה השאירו להם (וספרים שהצליחו להגניב לתוכה), ודחפו אותם אל האוטובוס שהביא אותם לכאן.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים [**] ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


הערות לקורא:
[*] "זמן האפשר" שבו אני כותב כרגע הוא מקביל לשנות ה80. איפה שנתיבי איילון היום, היה אז נחל.
[**] נכון שגם רוסים לא היו אז הרבה, אולם פתיחת השערים בבריה"מ קרתה אצלי מוקדם יותר, כבר משנות ה70, ולכן הרוסים לפי ההסטוריה האלטרנטיבית שלי יכלו להיות בארץ כבר בשנות ה80.