בלוג הצועד The VValker's blog

אומר שהזמנים הרעים התחילו, ביום שבו קבוצה של "טרור רדיקלי" ביצעה התקפה בו-זמנית על מספר מאגרי אנרגיה גרעינית גדולים בעולם, באמצעות מסוקים טעוני חומר נפץ שהתנגשו בהם.
זו הסיבה, כך אומרים, שהכל התכסה בענני הערפל המזוהמים האלה, שבגללם לא רואים יותר שמים כחולים.
בעקבות אותו יום, כך שבים ומזכירים כתבי ופרשני החדשות ברדיו הישן של לונה, וכך גם אומרים האנשים כאן כאשר יוצא לי לשמוע פה ושם דיבורים על זה, נתנו ממשלות העולם יד אחת כדי ללחום בטרור הרדיקלי המאיים על כל העולם, ולמען תועלת האזרחים הנהיגו בכל מדינה את אותן תקנות של "משטר חירום".
כי אויבי הסדר העולמי מאיימים בכל מקום, והם חודרים לחברה דרך הגורמים הלא-יצרנים והבלתי-נלחמים שבה. כך גם הסבירו לנו בימים שעבדתי במפעל, כשההנהלה עשתה שיחות מוטיבציה בהן הסבירה למה אסור לנו להסתובב בחוץ ולהרחיק לכת מהמפעל, גם בהפסקות, וכך הצדיקו הכל את מעצרם של הלא-יצרנים.
"במלחמה הזאת, אין מקום לרחמים".

רק אני ידעתי עד כמה כל זה בבל"ת.
כמה פעמים רציתי לצעוק שזה לא נכון, כששמעתי את הסיפורים, להגיד לכולם בפרצוף שהאמת היא אחרת. הרי את כל הכורים הגרעיניים אנחנו המסנו. המערכת שלנו, ששבתה מפעולה ברגע הפלישה, סיפקה לעולם את כל תצרוכת האנרגיה הדרושה. גם את חומרי הנפץ השמדנו.
כמובן, טוב ששתקתי.

ואף אחד, אף אחד לא הזכיר מעולם את התקופה שלפני ה"מתקפה הרדיקלית".
שנתיים תמימות אני כבר נמצא כאן, ואף אחד לא מזכיר ולו דבר אחד מן הדברים שהיו, בשנים שבהן חפא הנהיג את העולם, בעזרתה של חבורת המחץ.
כל מופעי הרוק והפופ הגדולים, המסכים הענקיים.
בתי הספר שנפתחו בכל מקום, בתי החולים החדשניים. השפע שהיה בכל, אווירת האהבה העולמית, השירים ששידר סטולי הגנוב. ברדיו הישן של לונה כמעט אין שומעים שירים, מלבד המנוני קרב בין החדשות ותשדירי התעמולה. ולאן נעלמו כל הטלויזיות?
וכלי הרכב המרחפים. רק "רחפת השם" של החסידים מזכירה אותם מעט.
ההסטוריה של האנשים כאן מתחלקת לעכשיו, ולזמנים שלפני 1977, בה התחילה ההסטוריה שלנו. או אפילו זמנים שהם לפני זה, כי גם ב1977 היה יותר ממה שיש עכשיו.
האמצע נמחק מהזכרון של כולם.

שוב ירד כאן גשם במשך שבועיים. מיד כשפסק, והאדמה התייבשה מעט, מימשתי את תכניתי והלכתי לאורך הכביש המערבי.
עד למחסום, כמעט. שיערתי שזה הוא, לפי אורות הפרוז'קטורים בחשכה.
עליתי על גבעה קטנה, ממנה ראיתי שהם מקיפים מתקן שעשוי כולו מזכוכית שחורה, גם הגג הכיפתי המסתובב שממנו היו נשלחים כל העת פלאשים לכל עבר. ראיתי את השומרים, כמה מהם היו לבושים בבגד מתכתי נוצץ. רק מאוחר יותר הבנתי שהם עצמם עשויים ממתכת.
הסתובבתי, לפני שאיזה פלאש יתפוס אותי.
ממול ראיתי את ההר, שבקושי רואים מתוך העיירה. על פסגתו ראיתי את עלטת המרחב השחורה יותר מן השחור של הלילה, עוטפת את ההר כענן אפל. בתוכו נראו כדורי האש של נופלדנס, משגיחים על הכל.

הסחורה שהיתה מגיעה לחנות "כל-בו" הקטנה שבקומת הכניסה לבית ברח' הרקפת 12, היתה מגיעה במשאית מאין שהוא, אחת לכמה שבועות, קצת לפני הבוקר. איש המסתורין שפרק אותה, (לפני שעלה אל לונה, שאנחותיה היו מעירות אותי אז חצי שעה מוקדם יותר) היה מניח אותה בשקיות ניילון בתוך חדר המדרגות, כדי שלא יראו בחוץ ויגנבו, ובבוקר היה מגיע בעל החנות עם שני העוזרים שלו ומעביר הכל לתוך החנות.
מזל שידעתי את זה. הלחמים הישנים, הריבות, הקרקרים, שקיות התה וכמה חסות כמעט רקובות שסחבתי ממה שהשאירה המשאית באותו לילה שבו הגיעו הארגנטינאים, קיימו אותי במשך כמה שבועות שבהם עדיין לא התיידדתי כל כך עם השכנים החדשים.

בשביל להתיידד איתם, הייתי צריך להראות שאני יודע לנגן על הגיטרה של פבלו אלטו. אחר כך גם שמרתי להם על הדברים, כשנגמרו להם המעות שהביאו והם היו צריכים לחפש עבודה. אולי בזכות זה הם גם לא שאלו אותי אף פעם איך זה שאני לא עובד.
ואולי מפני שעוד היו המומים, לא שמו לב שאני לא מותווה.
כמעט ולא נשארו עוד בחוץ אנשים לא מותווים.
בשבועות הרבים של ההסתתרות, לא הלכתי לתגלחת החודשית במספרה שממול, אותה הקפידה לונה שאעשה כל חודש אחרי שגזרה את שערי הארוך במספרים השחורים שלה, ביום שהגעתי. השיער שלי התחיל שוב לצמוח, והחלטתי לפזר אותו על המצח, כך שיסתיר את האין-התוויה.

התחלתי לא לפחד לצאת החוצה.
אמנם רק בערב, כשאנשי שהסיירות המקומיות הולכים לשחק במועדוני הסנוקר והקלפים שלהם, שנמצאים במרכז המסחרי של העיירה.
לכאן הם כבר לא מגיעים בערב, מאז שאין כבר בית זונות.
אני הולך ברחובות הריקים, בשוליים של העיירה. משתדל שלא להיכנס יותר מדי פנימה. מתחיל להכיר את האיזור, להרכיב לי מפה בראש.
ממערב, אין הרבה בתים, רק כמה מפעלי תעשייה שנראים נטושים. רוב איזור התעשייה נמצא צפונית לבניין. רוב העיירה הולכת מזרח ודרומה.
האדמה במערב היא שטוחה שחורה. רואים גם את הכביש המוביל החוצה. הוא מתחבר עם רחוב הרקפת, הנמשך אחרי המפעלים מזרחה, מתחבר לרחוב שמקיף את העיירה ויוצא ממערב לבניין שלנו ומתחבר בחזרה עם רחוב הרקפת. הוא הרחוב היחיד בינינו לבין השטח הריק.
גם בצד הדרומי של הרקפת יש שורת בתים ומרכז מסחרי קטן (שם המספרה שהייתי מתגלח בה). ורחוב שהולך דרומה, ונפסק באיזשהן ביצות מסריחות שאולי היו פעם שדות חקלאיים. יש שם איזה שרידים של משהו שיכול להיות כמו כפר חקלאי.
אני הולך מהר, מקפיד על נשימה-נשיפה ונזכר בכל מיני תרגילים שאני עושה תוך כדי הליכה, כמו למשל שחרור מתמיד של הכתפיים עם הידיים.
חוזרים לזכרון שלי כל מיני דברים שלמדתי אצל חפא, וכל הדברים שתרגמתי במפגשי המשולש הסגול. הכל חוזר אלי לאט לאט.
אני מתחיל לחשוב שהגיע הזמן לצאת מכאן. אבל איך? ולאן?
אני מחליט שהסיור הבא שלי יהיה מערבה, לאורך כביש הכניסה.

מחסלים אותם השנה בטירוף.
עכשיו גם אותו.
הפזמונאי השלישי שהולך השנה.
וגם דודו גבע, אריק לביא, צילה דגן, ואת מי עוד שכחתי?
אולי מישהו באמת זקוק להם נואשות שם, במרכז הגלקסיה.

(אולי זה אומר ששם, במקום שאליו הולכות הנשמות ונחתכים הגורלות, באמת מפיקים איזו דרמה הסטורית יוקרתית, עלינו כמובן, ודרושים להם בדחיפות יוצרים)

ביום הרביעי היתה התבהרות, ואני קמתי עם החלטה כזאת, שאני אחיה.
ניגשתי לדירה של לונה, לקחתי משם קצת צנימים וריבה, קפה, סוכר, ומיחם חשמלי עם מים. חשבתי לרגע אם לקחת איתי לחדר גם את הרדיו הישן, אבל זה נראה לי קצת כבד.
ישבתי כמה דקות על הספה. עדיין היה שם הריח שלה. אחר כך חזרתי לחדר.
בשארית היום כתבתי לי עם הציפורן, על כף היד, את סיכום חיי עד כה, בשלושה פרקים.
ניסיתי להבין את המשמעות של כל אירוע שקרה, כדי שאוכל לנסות לגבש מסקנה, אולי מכך גם אדע מה לעשות הלאה. לפחות, כך כתבתי לעצמי על כף היד.
הכי מצחיק, שגם ניהלתי על כף היד דיונים בכתב עם עצמי.
יומיים הייתי עסוק בזה.

ביום חמישי בערב הגיעו הדיירים החדשים.
מנועים של אוטובוס נשמעו בחוץ, ושמעתי מישהו אומר: "יש פה ארבע דירות, שתיים בצד הזה ושתיים מאחור. יש לכם דקה לקחת את הדברים שלכם וזהו, מעכשיו זה הבית שלכם". מזל שלא נכנסו קודם לבדוק את מצב הדירות. אבל ידעו בדיוק כמה יש.
מותווים חדשים הגיעו.
קולות דוברי ספרדית עלו במדרגות, ונכנסו ישר לדירה של לונה. הם אפילו לא שמו לב לדלת של החדר שלי.
ידעתי שבאיזשהו רגע אני אצטרך להציג את עצמי.

אבל הם לא במיוחד התעניינו, מן הסתם המזל שלי. חשבו כנראה שבאתי איתם באוטובוס. הם היו שלושה עולים לשעבר מארגנטינה, שני פבלואים שכדי להבדיל ביניהם קראו לאחד פבלו אלטוֹ (פבלו הגבוה) ולשני פבליטו (פבלו הקטן), וגרסיאלה, היא ופבליטו היו זוג.
פבליטו וגרסיאלה היו מדוכאים מאד, כי לקחו להם את הילד לפני שהעלו אותם על האוטובוס.
אמרו להם שלמותווים אסור שיהיו ילדים.
נזכרתי בקולות חזקים מאד של בכי ילדים וצרחת אמהות, שנשמעו בשכונה לאחרונה, נזכרתי גם שלונה והבנות אמרו על זה משהו, שלוקחים את הילדים ממי שיש לו 21.

תפסו אותם כשניסו להסתנן לתל אביב, שלא דרך המחסומים.
בעיר ממזרח לתל אביב שבה הם גרו היו אותם מראות, אותם שיכונים, סיירת מקומית וטרנזיטים שחורים של המשמרות, גם "רחפת השם" של חסידי האדמו"ר היתה שם.
ואותו אד ערפל מזוהם באויר. אבל שם רוב המפעלים היו סגורים.
כשהם היו שם עוד לא קראו לתושבים לקבל את "כרטיסי הזהות" (אמרו שבקרוב זה יקרה) ולכן הם גם לא פגשו עדיין את ההתוויה, אם כי חבר שלהם שנמצא בתל אביב, ריקרדו, סיפר להם על כך דרך משדר אלחוטי שהיה להם. בכמה בתים שהכירו, גם היה עדיין טלפון. אותו ריקרדו הוא ששכנע אותם להסתנן לתל אביב, שיש בה עדיין שפע יחסי וזכויות לתושבים (אין בעיה יש לו קשרים והוא יוכל לסדר להם תושבוּת, ואולי אפילו כרטיס זהות), ובכלל, נעים לחיות בה. כמו פעם. יש גם עבודה. לאחר שהבינו שהמפעלים לא יפתחו מחדש, והשתתפות במהומות המובטלים היומיומיות שפרצו בעיר שלהם רק תוביל אותם אל הטרנזיטים השחורים, שמהם אין איש חוזר, החליטו לחצות את נחל איילון[*] בנקודה הרחוקה מהמחסומים. לקחו איתם רק את הגיטרה של פבלו אלטו, טייפ עם קסטות וכמה ספרים, וליד גבעתיים ירדו אל אפיק הנחל בו דישדשו כמה שעות כשהבוץ מגיע עד ברכיהם, והילד על גבה של אמו. לפנות בוקר עלו על הגדה המערבית, וסמוך לשכונת מונטיפיורי תפסה אותם "סיירת הקרייה" האחראית על תחום תל אביב, והתוותה אותם על המקום, נוהל אוטומטי כלפי עבריינים.
אחרי מעצר של שבוע בבסיס הקרייה, לקחו מהם את הילד, גם את הטייפ עם הקסטות, רק את הגיטרה השאירו להם (וספרים שהצליחו להגניב לתוכה), ודחפו אותם אל האוטובוס שהביא אותם לכאן.

באגף השני גרה קבוצה של רוסים [**] ובהם אחד סרגיי, שהיה היחיד ששירת כמה זמן בכוחות הבטחון לפני שהחליט מי שהחליט להעניש אותו בהתוויה. ממנו למדנו מאוחר יותר כמה דברים על הדרך שבה פועלים כוחות הבטחון, והוא גם סיפר לנו סיפורים שבהתחלה סירבנו להאמין להם. אבל כל זה היה מאוחר יותר, כשהארגנטינים דיברו עם הרוסים והרוסים עם הארגנטינים. בהתחלה הם לא דיברו ביניהם, ולמען האמת גם איתי אף אחד לא רצה לדבר בהתחלה.


הערות לקורא:
[*] "זמן האפשר" שבו אני כותב כרגע הוא מקביל לשנות ה80. איפה שנתיבי איילון היום, היה אז נחל.
[**] נכון שגם רוסים לא היו אז הרבה, אולם פתיחת השערים בבריה"מ קרתה אצלי מוקדם יותר, כבר משנות ה70, ולכן הרוסים לפי ההסטוריה האלטרנטיבית שלי יכלו להיות בארץ כבר בשנות ה80.

אנחנו משמר הרוע
של החברה הישראלית.
גם כשאני במלבורן
או בארצות הברית.
יומם ולילה אני חושב איך לשמור
שהרוע, מן החברה הישראלית לא יעבור.

שלא יצליחו חס וחלילה, יפי הנפש השמאלנים
במזימתם לעשות אותנו קצת יותר טובים
תשמע לי גדעון לוי, תשמעו האחרים
כמה טוב שהאומן 17 נהיה כמו ג'נין.

כל דבר שטוב בישראל, ספרו לנו עליו
אנחנו משמר הרוע, נדאג הוא לא יהיה זמן רב
ואנחנו נקבל את השכר כשתישמד המדינה
כי לא עלינו תספר האגדה.

את המדינה הרסו יפי הנפש השמאלנים
כך יספרו משכתבי ההסטוריה היהודית, והרבנים.
אנחנו כמו בר כוכבא היינו גיבורים
כמו המכבים והקנאים, עתה גם המחסומאים
יצטרפו לשירת האפוס הגדולה של האומה
שישירו כל אלה שיחיו איתנו, בגולה הקסומה.
מן האומה עד האומן כמונו לא קם
שומר הרוע של עם מטומטם.

נכתב כתגובה למאמר של הצדיק בלא מרכאות גדעון לוי ב"הארץ" "מחסום באומן 17" ולתגובות שם, שכרגיל ה'פטריוטיות' ביותר שבהן נכתבו מחו"ל.

החדר שלי הוא קטן מאד. יש בו מזרון אחד לאורך הקיר, ומאחוריו, צמוד לקיר, לוח עץ עליו אני מסדר את מעט הבגדים שיש לי (סרבל העבודה, שכבר שבוע אני לא משתמש בו, ו2-3 בגדים להחלפה שקניתי בזול בחנות למטה, שקונים בה הכל, כלומר כל מה שניתן להשיג וזה לא הרבה). את יתר החדר אני מחלק עם קטנוע ישן ושחור, לאורך הקיר הסמוך לדלת, מזכרת שלונה מתעקשת לשמור מבעלה המנוח אך אינני מבין למה דווקא כאן. יש גם תא שירותים קטן בין הדלת לבין הקיר של הקטנוע. אין חלון, אך יש, ממול לקיר של המזרון, מרפסת קטנטנה ממנה אני יכול לראות די הרבה: כמה מפעלים ובהם המפעל שעבדתי בו, הרבה שיכונים וגם את הרחובות הסמוכים.
אם היו לי דף ועט. אך אלה מצרכים בלתי ניתנים להשגה, וגם לו היו, מוטב לא להיתפס איתם. יש לי המון מה לכתוב, ואת מה שיש לי אני "כותב" עם הציפורן, על כף היד. מישהו פעם אמר לי, אולי זה היה חפא, אולי מישהו אחר, שאם כותבים ככה, מה שכתבתי נשאר בזכרון ופעם הוא ישוב ויעלה. אבל שוב פעם אני נכנס לדברים אסורים כאן. חפא וכל אלה, הבטחתי לעצמי להפסיק לחשוב עליהם.
דברים שאסור להתגעגע, לחשוב, להיזכר, לחלום. מספיק קל להשתגע גם ככה.
ומצד שני, מה כבר יש לי לעשות, ולמה בעצם לא להשתגע, מה טעם להישאר נורמלי, מה טעם בכלל.
גם גיטרה הייתי רוצה שתהיה לי כאן. כל בוקר אני מתעורר עם שירים בראש, אבל את רובם אני שוכח כי אין איפה לשמור אותם. יש שירים שאני זוכר, בייחוד כאלה שההלחנות שלהם כבר קיימות. למשל השיר הזה, שכתבתי אפשר להגיד תרגמתי לאיזה לחן לועזי:

בתוך ים שברונות לב שוקע
מנסה למצוא את החוף
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
סיפורים מוזרים שומע
תוהה מה לא היה נכון
כל כך הרבה זמן
כל כך הרבה זמן
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
תשמור, תשמור, תשמור
על מה שיש
על מה שיש

אני מנסה לעשות ספורט. מרגיש שהגוף שלי התנוון מרוב שעות של עמידה במפעל, ומאי עשייה של כלום חוץ מזה. עושה תרגילי כפיפה, שכיבות סמיכה, התמתחות ליד הקיר, או סתם מניע את הגוף. מרגיש שבא אלי איזה כח, כאילו מימים אחרים. אחר כך חוזר אל המציאות, כשבחוץ לילה, ערפל וגשום.

על לוח המודעות ממול לבית ברחוב הרקפת 12 (עד עכשיו לא שמתי לב שקיימים בשכונה הזאת לוחות מודעות) מופיעה לאחרונה מודעה האומרת כי נפתחה בשכונה תחנה להתוויית פרופיל. זה השם שהם נותנים לצריבת ה21 על המצח.
"ההתייצבות הינה חובה" כתוב שם באדום בולד, "כל מי שלא התייצב עדיין, נדרש להתייצב תוך 15 יום".
"כנגד מי שלא יתייצב יינקטו הליכים". זה כבר נשמע מפחיד.

מספרים שבלילות מגיעים אוטובוסים אל דירות שננטשו, וכאלה יש הרבה, או שנשרפו (יש הרבה הצתות בשכונה בזמן האחרון, והאויר מלא ריחות שריפה) ומאכלסים אותן באנשים שהובאו ממקומות אחרים בכל הארץ.
אומרים שכל האנשים האלה הם אנשים שנתפסו ע"י המשמרות, והותוו בכפייה.
באמת, רואים לאחרונה יותר ויותר אנשים שיש להם את ה21 על המצח. הם לא נראים מוּכרים במיוחד.

ברדיו של גב' לונה משמיעים כל הזמן ידיעות על המלחמה המתמשכת. בטון חגיגי וכבד מודיע קריין החדשות על עוד ועוד קבוצות של "עברייני אי-לוחמה" שנשפטו ונשלחו לרצות את עונשן. הוא לא מפרט.
אחר כך הוא מודיע שבכבישי הגליל והשומרון אפשר כבר לנסוע בביטחה, ובקרוב תיפתחנה הדרכים לנסיעה גם בחבל חירם, מנשה ודרך האמוראים.

---

חורף עכשיו, גשמים ניתכים בערפל ואני בחדר הקטן.
מאז מה שקרה לשבי אני לא הולך יותר לעבודה במפעל.
שבי היה בחור שעבד באותה שורה שלי. בחור טוב לב, עם נשמה, היה "צוות ההווי" שלנו. הוא חיבר את רוב השירים ששרנו, בזמן שהרשו לנו לשיר. השירים האלה, והבדיחות שהיו לו, עזרו קצת לשמור על המורל שלנו, או אולי, עזרו לנו להשתגע יותר ולשכוח את המצב האמיתי שלנו. אמרו שהוא בטוח לוקח סם יותר מן המנה המותרת. שיהיה. כל עוד יש משהו שמחזיק שלא ליפול, שמבדר, שמנחם, אז הוא טוב.
הרבה פעמים ראיתי אותו טופח על השכם למישהו שעמד ליפול, מעודד אותו. לא יודע מאיפה מצא את המלים, בטוח שיש לא מעט שהוא הציל אותם.
גם חבר טוב שלי. מהמעטים שיש לי. אולי מהמעטים שמסוגלים או רוצים להיות חברים פה אחד של השני. חוץ מכל מיני "חבורות זדון" שאני נזהר לשמור מרחק מהן, לא תמיד מצליח.
וגם הוא לא התייצב להתוויה. "חי הם לא יתוו אותי" אמר.
ביום שהתחילו הגשמים יצא קצת מוקדם, מי שיש לו שלושה ילדים מתחשבים בו, לפעמים.
עמדנו לסיים, כבר התחילו להתייצב בתור הארוך במסדרון "ההחתמה" הצר, שלפני דלת היציאה.
פתאום שמענו יריה.
היתה פאניקה, התחילו דחיפות, מאד קרוב זה היה. אנשים נמחצו בתור. לא יודע מאיפה באה לי התושיה להצטרף לחבורת אנשים שברחו דרך החלון האחורי.
אחר כך, בחנות שבקומה הראשונה בבניין, לשם הלכתי לקנות לחם ישן, פגשתי את אחד העובדים במפעל, שסיפר שסיירת ההתוויה עשתה בחוץ מארב לעובדים שאין להם עדיין 21 על המצח.
שבי ראה אותם ראשון, וניסה לברוח.
לפחות הוא צדק במה שהוא אמר.
אני לא רוצה לפגוש אותם, ולא רוצה שיתוו אותי, אבל רוצה לחיות.
לונה יודעת שאני שם, מסתתר בחדר. לא אומרת מילה. אבל שתיים מן הדיירות שלה שבאגף השני היא שולחת, פעמיים ביום, להביא לי מרק שעועית וסם מותר (מנה אחת ליום).
ואני מוצא את עצמי הרבה פעמים שוב בוהה, וחולם כמו פעם.
חולם-נזכר בזמן אחר.