ערפילי העבר

החלל היה אטום וסמיך, בקושי נראו דרכו כוכבים.
התברר לי שאנחנו טסים בתוך ענן אבק קוסמי, והוא הלך ונעשה סמיך, דרך המסך שהראה את כל מה שנמצא בחוץ.

המתורגמן הסביר שעדיין לא יצאנו מהשטח העויין, והדרך הטובה ביותר להסוות אותנו היא להיכנס אל תוך עומק האבק. המתורגמן היה טייס מנוסה, אך ידעתי שבשלב כלשהוא נצטרך למצוא מקפצות חלל, ותהיתי אם יש סיכוי שמישהו החביא מקפצות כאלה בתוך האבק.
כמו כתשובה, התחילו להגיע צלילים מאי שם. לא שמעתי אותם באוזניים. גם אי אפשר להגיד שחשתי אותם בגוף. מין ידע חיצוני היה לי, שהם ישנם. הם היו נעימים מאד, למרות שהם דמו די מעט לאיזה שהם צלילים שפעם שמעתי. היה בהם משהו שהרגשתי שהוא סוחף, לא אותי, אלא את אותו משהו שששמע אותם בפעם הראשונה, אבל הוא קשור אלי. לא בחללית, אבל גם לא מחוץ לה. אי אפשר היה לקבוע איפה הדבר הזה נמצא.
אחר כך הצלילים הגיעו גם אל הגוף המוכר שלי, ועטפו אותו בהרגשה נעימה. השתדלתי לא להירדם. פתאום החללית נדחפה קדימה.
ושוב היינו בתוך חלל מלא כוכבים, ממול ראינו את קצהו של ענן האבק, מוקף אור שהזכיר דמדומי ערב.



הצלילים המשיכו להישמע, הם היו רבים יותר, והבנתי שאנחנו נמצאים קרוב מאד לתחנת ממסר קוסמית של צלילים כאלה.
התברר לי שאכן כך, ושהצלילים הם סוג של מוסיקה, המשודרת על ידי משהו שהוא כמו תחנת שידור מחתרתית, הממוקמת באיזור חופשי משליטת קואליציית האופל, ומשדרת הדהודים של מרד אל העולמות הנמצאים עדיין תחת שליטת האופל.
לתחנה הזאת היה גם שם, משהו שתרגומו הוא בערך "ערפילי העבר". זה השם שבו קוראים כאן לענני האבק דרכם עברנו, במרחק 1600 שנות אור מכדור הארץ, בו הם מוכרים תחת השם "ערפילית ראש הסוס".

הפקודה לשכוח

נסענו בחללית קטנה, עגולה כמו כפתור בצבע אפור. המתורגמן נהג בה דרך שדות הסוואה שאיתר בחלל. עדיין לא יצאנו מתחום שלטונו של הרוע הגלקטי וסיירותיו עדיין חיפשו אותנו. החלל בחוץ היה כהה וקודר מאד, נראו בו ערפיליות אפלות וכמעט שלא ראיתי כוכבים.

סטולי הגנוב סיפר שרבים מהחבר'ה כבר הגיעו למקום המפגש, לא כולם. חלק עדיין נמצאים על כדור הארץ, ביניהם הצבי, שנמצא בכל השנים האלה בירושלים, כלומר מדינת ירושלים . הוא אגב היחיד שנשאר בישראל. הרוב הצליחו לעזוב את ישראל כבר בימים הראשונים. חלק הצליחו, כמו סטולי, לעזוב את כדור הארץ בכוחות עצמם. לכולם זה לקח ימים רבים. אחרי שיביא אותי למקום המפגש, יצטרך סטולי הגנוב לחדור למערכת השמש כדי ליצור איתם קשר. מערכת השמש עדיין מוקפת בטבעת חזקה של אופל, למרות שבעלי בריתינו בפדרציה הפציצו אותה והצליחו לפגוע בה פגיעות מדוייקות, שאחת מהן הפילה את בניין הנציבות בתל אביב. המתורגמן הראה לנו את מפות הקרב, היה קצת קשה לי להבין.
היה לנו הרבה זמן לאימונים באחיזת החרב החדשה שקיבלתי ובריענון הזכרון בתרגילי המשולש הסגול שרבים מהם הצלחתי לעשות במשך השנים האחרונות, אחרים שכחתי.

דיברנו לפעמים על הפרידה של כולנו אז, בחוף הכנרת, והייתי חייב לשאול את סטולי הגנוב את השאלה שלא פעם הטרידה אותי כל השנים האלה, למה היינו צריכים להיפרד זה מזה בצורה טוטאלית כל כך, להיזרק כך לבד בעולם. היו זמנים שהוראתו של חפא נראתה לי פשוט אכזרית, שהרי למדנו לוחמה לפני כן ויכולנו כקבוצה להלחם בפולשים.
סטולי אמר שכולם שאלו את השאלה הזאת, ולדעתו, חפא חשב שלמרות כל מה שלמדנו ולמרות כל האימונים שעשינו במפגשי המשולש הסגול, לא נהיה כשירים להתמודד מול הכוחות הגלקטיים כשהם נפלו בכל כובדם על כדור הארץ. בחירתו להורות לנו להיפרד פרידה טוטאלית היתה כדי שכאשר נשוב וניפגש, יתנו לנו נסיונות החיים שנצבור בשנים האלה חגורה של כוח אשר תעזור לנו לעמוד גם מול רבים ועצומים מאיתנו, ואת זה לא היה לנו קודם. לו נחשפנו בפניהם אז, הם היו גומרים אותנו. היינו אז בסך הכל לוחמים של נייר, שנהנו מכוח שהואצל להם מאחרים, ולא היו צריכים לעמוד בהתנסות של הגנה עליו.
הייתי צריך להודות, לאור מה שראיתי במשך השנים, שהוא די צודק.
האם כעת יש בנו די עוצמה אישית כדי לעמוד מול הכוחות הגלקטיים, האם הפכנו להיות לוחמים אמיתיים?

"הפקודה לשכוח היתה כה חמורה, עד שכולם נפרדו זה מעל זה. הם לא זכרו מי הם. כוונתו של הנשר היה לכך שאם יוכלו אי–פעם לשוב ולזכור את עצמם, הם ימצאו את המכלול של עצמם, ורק אז יעמדו בהם הכוח והסבלנות הנחוצים על–מנת לחפש ולמצוא את מסעם הסופי ולהתייצב למולו." (קרלוס קסטנדה, מתנת הנשר)

אחרי ההיפרדות

בדרך למקום המפגש שקבע חפא סיפר לי סטולי הגנוב על הדברים שקרו לו ולאחרים, לאחר שחפא הודיע לנו שכוחות האופל משתלטים על כדור הארץ, ואנחנו צריכים להתפזר ולהיעלם.
כיוון שכולנו הגענו לצריף בחוף הכנרת באמצעות חטאפות נייחות, כפי שהיינו רגילים כל השנים האלה, לאף אחד לא היתה מכונית או כלי רכב. מחולל החטאפה שבתוך הצריף גם לא פעל יותר. כולם היו צריכים לרוץ, וחפא עמד והקפיד שכל אחד ירוץ לכיוון אחר, לבד. לאף אחד הוא לא הרשה לרוץ עם מישהו אחר. וכולם, כמוני, היו המומים ומבוהלים מכדי להתווכח איתו. סטולי נשאר אחרון עם חפא, ועליו הטיל חפא להיות זה שיישאר באזור, וגם זה שיאסוף את כל האחרים בהגיע היום, אם לא יגיעו לבדם למקום המפגש. חפא הראה לסטולי הגנוב את מקום המחבוא שיימצא בו, בדיוק מאחורי הצריף, בין גדר לבין ערימת מחצלאות. כשסובב סטולי הגנוב לרגע את ראשו, חפא כבר לא היה שם. החושך השתרר פתאום, ומאחורי מחבואו שמע סטולי את קולותיהם של יצורי השלטון החדש שנחתו במיוחד כאן, כדי לחפש אחרינו. הוא שמע אותם משחיתים את כל הציוד שבצריף, אחר כך עשו אותו מפקדה שלהם.
אני הייתי כל אותן שעות בריצה צפונה צפונה, בין מטרי גשם כבדים ורוחות, עד שאיזה מכונית עצרה לי ואחר כך התעלפתי, והתעוררתי קודח מחום בבית שנמצא בכפר ערבי.
סטולי הגנוב לא זז ימים שלמים ממחבואו, משם עקב אחרי התנהלות אנשי השלטון הגלקטי שהפכו את המקום לבסיס הנחיתה המרכזי בצפון. הוא למד לזהות את סוגי היצורים המשרתים בשלטון הישיר (להבדיל מסוכני המשנה האדמיים), את סוגי החלליות והנשק שבו הם משתמשים. הוא למד גם על רשת התקשורת בה הם משתמשים, וכך ידע על מה שקורה ביקום, על המלחמה המתנהלת בפדרציה. אני, וכמוני רוב החבורה, הייתי מנותק אז מכל קשר לעולם וגרתי ברחוב הרקפת 12.
חיפושיהם של הפולשים לא העלו דבר, חפא היטיב ללמד את כולנו להסתתר. בשלב מסויים החליטו לצמצם את הנוכחות הישירה שלהם בכדור הארץ ולהתרכז בתחנות חלל המקיפות את מערכת השמש. הם התחילו לפנות את חלליותיהם מחוף הכנרת, וכשהמריאה החללית האחרונה עלה אליה סטולי הגנוב כנוסע סמוי.
לדעתו של סטולי הגנוב, נתנו הם לסוכני המשנה האדמיים את ההוראה להתוות, ובכך להבטיח לבודד מן החברה האנושית את האנשים שעשויים להיות דומים לנו ולהמריד את החברה האנושית הכבושה.

שידור חוזר: החדר

המלון היה פעם מלון מפואר, בימים בהם עוד היו רחובות מוארים בלילה, והיה חשמל תמיד בכל מקום. אנשים שנחשבו חשובים היו מתארחים שם, מהארץ ומחו"ל.
עכשיו ליוותה אותי עלטת מוות לכל אורך הרחוב החשוך של העיר הזרה.
אבל את המלון יכולתי לראות בחושך, זורח כולו בכתום זוועתי.
הכתום של נופלדנס, מנהיג קואליציית האופל.

חשבתי עוד מחשבה או שתיים, ונכנסתי אל הרחבה הריקה שלפני פתח המלון. מבעד לזכוכית הסדוקה נגה אור זרחני ירקרק.
המלון זיהה אותי, או יותר נכון, נציגוּת האופל שהשתכנה בו.

יומיים לפני שהגעתי למלון בא נציגם האדמי של השליטים הגלקטיים אל המורדים המותווים והציע להם שלום, בו הם יקבלו מעמד של מועדפים בקרב בני האדם, וכל זאת בתמורה לכך שיסגירו אותי, משום שאני שייך לאנשיו של חפא, התומך באויבם הכחול, שליטה לשעבר של הפדרציה.
הנציג הודיע שהוא ממתין לתשובה במלון זה. על הכל כתבתי כאן וגם כאן.

עלטת מרחב היתה פרוסה מסביב למקור הנוגה הירקרק ונראה היה שמסביב ריק לגמרי. הכל קרה מהר מאד, המחשבות שלי לא פעלו כשמישהו או משהו, שלרגעים נראה בכלל כמ חץ מתנועע, הוביל אותי במדרגות שעדיין התחפשו למדרגות של מלון, אל מה שנראה באמת כמו חדר של מלון, ועוד איזה חדר.
פתאום היה אור, הוא היה אור מוזר שרק אחר כך הבנתי שהוא היה מוזר כי לא בא מאמצעי תאורה נראים כלשהם, גם לא מהקירות. הוא פשוט היה שם. וזה לא היה אור טוב או רע, זה היה אור אדיש. הוא האיר על רצפה אפורה-כחולה כהה בגוון בלתי מצוי של חדר רחב עם קירות בצבע ספק ורדרד ספק צהבהב. היתה שם מיטה אחת מוצעת במצעים של משי כתום, וגם פיג'מה, משהו שמזמן כבר שכחתי מה זה.
במרכז החדר על שולחן קטן היה משהו שנראה כמו זכוכית צבעונית, ואחר כך הבנתי מה זה. היו גם שניים או שלושה כסאות קטנים.
בינתיים שמעתי משהו כמו דלת נסגרת והבנתי שעכשיו אני לבד בחדר.
היה עוד חדר, הצצתי לתוכו. חדר אמבטיה, אם אפשר לכנות כך בריכה ולתוכה מפלים זורמים של מים, ומסביב צמחים קטנים בצבע זהב. המרצפות מסביב היו בצבע כחול. אם זה לא גן עדן, בוודאי זה גם לא גיהנום, אבל מה זה בדיוק? הייתי מבולבל לגמרי
יצאתי שוב אל החדר והבנתי שהזכוכית הצבעונית אינה אלא מכשיר טלויזיה רב תדרי, שבדיוק התחילה לפעול. קרניים שניסרו מתוך הזכוכית הם שנתנו לה את הצבע, והם הוליכו אל הקירות עליהם ניתכו תצוגות הולוגרמיות מלוות במוסיקה. על אחד הקירות, זה שמול המיטה, הוקרנו שורות שכנראה היוו את תפריט הערוצים, ולקח לי קצת זמן להבין שהשלט-רחוק שמכוון את כל זה נמצא, למעשה, בתנודת הראש הקלה שלי. בינתיים רצו מסביבי הולוגרמות נושאות קול, ריח ותחושה, כולן של סרטי פעולה וסקס, הרבה סקס. לא רק של כדור הארץ. בין לבין, התרוצצו גם מהדורות חדשות, רובן בשפה לא מובנת אבל גם אלה שהיו בשפה מדוברת לא אמרו לי שום דבר.
אחד הקירות הסתובב ומן הצד השני נגלה המיניבר. דרך דלתו השקופה ראיתי בעיקר בקבוקים מלאים נוזלים מכל הצבעים, שלא היה לי שום מושג מה הם כוללים.

מאד רציתי ליהנות מכל מה שהחדר הציע. לקפוץ לבריכה ולטבול במים מן המפלים שבצבעים משגעים, לשתות מן המשקאות שבתוך המיניבר, לנסות לבחון את האפשרות שהייתי בטוח שהיא קיימת כאן, ללהיכנס אל תוך הסרטים. להשתרע על המיטה, להתכסות במצעי המשי. הכל ביחד, ולא חשוב באיזה סדר. הייתי הרוס מהחום שבחוץ, מלא זעה ומלוכלך, צמא וחרמן. חודשים עברו עלי בסגפנות לוחמת, בעיר ענייה, מוקף אנשים שכמוני בקושי החליפו בגדים.
אבל המחשבות, למרות הנסיון להרדים אותן, הן מצידי והן מצד כל מה שהיהמסביב, חזרו והתעוררו מרגע שהייתי בחדר, ולרגע לא נתן לי הקול הפנימי, ימח שמו, לשכוח: אני נמצא בטריטוריה של האויב, וכל מה שאני רואה שייך לו. ברור שהוא לא מציע לי את כל הפיתויים האלה מרוב טוב לב, ואין גבול למה שהוא מסוגל להחביא מאחורי כל אחד מהם. היתה לי הרגשה, שלא לומר ידיעה, שברגע שרק אשלח יד ליהנות מאחת ההנאות שמוצאות לי כאן, תאבד לי שארית עצמיותי, אז אהיה כולי בשבי שלהם. הסתובבתי שעות בחדר, מתאמץ לא לגעת בכלום, אפילו לא להתיישב על אחד הכסאות. כמה שפחות לנשום את האויר שהיה קריר ונעים, מלא ריחות מבשמים.
רק אחרי הרבה שעות, התחלתי לתהות אם ישנה בכלל אפשרות לצאת מכאן. ואז שמתי לב שבאחד הקירות ישנו חלון קטן, מכוסה בוילון. הזזתי אותו.

כלום לא היה בחוץ. לא עלטת מרחב, גם לא חושך רגיל. ריק שאין לתארו בא אלי מבחוץ, אולי משהו מופשט, התפרץ לי לתוך הנשמה עד שמיהרתי לסגור בבהלה את הוילון, ואז הבנתי: אני נמצא בתוך מחשבה, או חלום שאיזו ישות חושבת או חולמת. כל מה שנמצא ב"חדר" שייך לחזיון והמוח שחושב את החזיון בנה הכל במיוחד בשבילי, וגם אני נישא עכשיו על גלי המחשבה של אותו מוח, וקרוב לודאי שאני כבר לא נמצא על כדור הארץ, אלא הרחק הרחק ממנו, בדרך למקום האמיתי שנמצא בו המוח.

ברגע שהבנתי את זה, חשך פתאום הכל. כמו הכל נפל, התרסק, נחת על הקרקע ברעש אדיר. כוחות אדירים דחפו אותי מטה מטה לעומקים שלא ייאמנו, עד שמצאתי את עצמי שוכב על רצפה ואולי מגרש גדול, ומסביבי עלטת מרחב רגילה. הייתי שוב בעולם של מציאות, אבל לא ידעתי מציאות של איזה עולם. ידעתי רק, שכדור הארץ מאד רחוק מכאן.
בדקות הבאות הבנתי שמתנהל, ממש מעלי, קרב יריות. קרניים אדומות, כחולות וירוקות נתבו בחשכה, ניצוצות וברקים.
ואז זיהיתי אור מסביבי, ראיתי שאני מוקף יצורים, וביניהם ראיתי את המתורגמן ואת סטולי הגנוב. הם באו עם כח החילוץ.
"לקח לכם הרבה זמן למצוא אותי", אמרתי. "הייתי צריך להגיע עד לכאן."
"אבל מצאנו אותך" אמר סטולי הגנוב. "וזה מה שחשוב."

עיסקה והתלבטות (שידור חוזר ומקצה שיפורים)

בדיוק עמדתי עם ריקרדו על הגבעה שליד מתקן הזכוכית המנופץ בכניסה המערבית. זה מקום שאנחנו אוהבים לעמוד בו בכל יום כשאנחנו מגיעים לשם במהלך הסיור היומי בעמדות המקיפות את העיר. יש שם תצפית טובה על הנוף והמקום, עם שרידי הזכוכית שעוד נמצאים שם, מזכיר לנו את ההתחלה של ההתקוממות שעדיין לא נכנעת.

מכונית 4x4 מצוחצת בצבע אדום מטאל נעצרה מתחתינו. מראה נדיר במקומותינו, לאחרונה.
האיש שיצא מתוכה היה לבוש חליפה עם עניבה, עם מזוודת ג'יימס בונד. קרח לגמרי, ולפי הקימור של המצח והגבות יכולתי לדעת שהם קולטים. ניחשתי נכון שהוא עורך דין.
בקול רם מספיק שיכולנו לשמוע אמר לשומרים שהוא נציג מטעם הגבוהים, והוא מבקש לדבר עם המנהיג.
ראיתי שהוא לא משקר.
ריקרדו סימן לשומרים שיתנו לו לעלות אלינו. הצגנו את עצמינו, הוא הציג את עצמו, עו"ד רם גלנזר, מתווך אנושי ישיר מטעם האינסטנציות הגבוהות, כפי שקרא לשליטים, כלומר השליטים האמיתיים.
הוא שאל את ריקרדו אם יש מקום שבו יוכלו שניהם לדבר "בדיסקרטיות" וריקרדו אמר שכאן זה המקום, ואת מה שיש לו להגיד, שיגיד לכל הנמצאים, שזה כולל את השומר שהביא אותו, אותי ועוד שלושה חבר'ה שמסיירים איתנו תמיד. האיש הראה סימנים של אי נוחות, ובכל מהלך השיחה השתדל לזוז עם ריקרדו הצידה.
הוא בא להציע עיסקה.

הוא אמר שלשלטונות הגלקטיים, מפעם לפעם כינה אותם גם הגבוהים או האינסטנציות הגבוהות, אין שום דבר אישי נגד המותווים. הרעיון להתווייתם שייך כולו לממשלות האדם, ולשולחיו לא היה מלכתחילה כל קשר לכך.
לעומת זאת ידוע לשולחיו שהמכונה "הסטוריון מצעד המחץ", כלומר אני, קשור אל חפא, שעוזר ליריבם הגדול של שולחיו, "שליטה המודח של המערכת", הלא הוא הכחול.
לכן, הוא אמר מעוניינים שולחיו, כלומר הגבוהים, שמחתרת המותווים תמסור אותי לידיהם ומבקשים זאת מהם כ"אות של רצון טוב".
בתמורה, כך אמר, מוכן השלטון הגלקטי לפרוש את חסותו, באופן ישיר, על כל המותווים. ובהדגשה, על כולם.

"יש לכם מושג מה זה אומר?" שאל רם גלנזר "זה אומר לא רק שלא ירדפו אותכם, אלא שאתם תהיו מעכשיו המעמד הבכיר, אתם תהיו בני האדם המועדפים. אתם קולטים? כל האחרים, כלומר כל אלה שלא מותווים, הם עכשיו ימותו להיות כמוכם. כל אלה שרדפו אותכם, ישלמו לכם הון רק כדי שתרשו להם לצרוב על המצח 21 כמו שלכם, אפילו עם משולש סגול. זאת עיסקה שלא הייתי מסרב לה. וגם אתם לא, אם רק תחשבו. וכל מה שאני מבקש לעצמי, הוא שתשמרו לי מקום ראשון בתור להתוויה." אמר ואפילו לא צחק.
ריקרדו שאל אותו מה יהיה אם המותווים יסרבו לעיסקה.
"אלוהי הגלקסיה ירחם עליכם. אני לא רוצה לחשוב מה יקרה אם חו"ח באמת יהיה לכם עסק עם השליטים. ותחשבו אם זה כדאי לכם בשביל מישהו אחד. ואתם צריכים לחשוב לא רק על עצמכם, תסלחו לי שאני אומר זאת. אף אחד עוד לא אמר לא לגבוהים, ואם מישהו יאמר להם לא, יש סכנה שהם יתעצבנו על המין האנושי, ואז אין לדעת איפה זה ייגמר. החלטה לא נכונה שלכם, עשויה לגרום שואה לאנושות!"

עו"ד רם גלנזר לא השתהה עוד. הוא נתן לריקרדו כרטיס ביקור ומכשיר טלפון סלולארי להתקשר אליו, ברגע שנחליט. אמר שעוד יהיה בסביבה בימים הקרובים, במלון בחיפה, "אבל אני לא יודע כמה ימים, אז אל תשתהו יותר מדי עם ההחלטה שלכם. אני בטוח שלא תשתהו.". טפח לריקרדו על שכמו ומיהר לרדת מן הגבעה בחזרה אל מכוניתו.
ריקרדו קרע את כרטיס הביקור. "אנחנו לא מסגירים אותך" אמר לי, "והם יכולים לאיים כמה הם רוצים. אנחנו כולנו אם נמות, נמות יחד", וכל החבר'ה שהתאספו שם בינתיים, קראו קריאות הסכמה והקיפו אותי בחיבוקים.
וכך הגיבו גם כל האחרים, בערב, כשכינסנו את כל המותווים באולם המרכזי של המפעל הנטוש שם מסר ריקרדו דו"ח על הפגישה שלנו עם המתווך והציע הצבעה על ההצעה. כולם דחו פה אחד. וכולם הקיפו אותי באהבה.

אבל יש כאן גם קולות אחרים. הם עדיין נשמעים בשקט, אבל אני מרגיש אותם.
הם אומרים שכל האידיאלים לא שווים את הנזק שעשוי לבוא על כולנו, ועם כל הצער והכאב שבהסגרתי, "עדיף שאחד ילך ולא אלפים, במקרה זה אולי מיליארדים" שהכאב והצער שלהם, בסיכומו של דבר, יהיה יותר גדול מן הכאב על אחד.
והרווח, לעומת זאת, יהיה משהו עצום. טיפשות גדולה לוותר על האפשרות להיות בני האדם המועדפים, כששליטי הגלקסיה עצמם מציעים לנו אותה. וכל זאת במחיר מאד קטן, אם נסתכל על זה בפרופורציות. ומגיע למותווים, סוף סוף, להיות פעם אחת גם מועדפים. מה יש?
ויש גם את אלה שאומרים, שאף אחד לא צריך להיות אחראי לבחירה שבחרתי להיות אחד מהאנשים של חפא, ואני צריך לשלם עליה לבדי.

ובסופו של דבר, ההחלטה תלויה בי.
אני לא כל כך סומך על הפיתויים שמציעים שליטי הגלקסיה למותווים. אני לא חושב שאיזה עו"ד, גם אם יש לו דיבור עם השליטים, יכול להבטיח שהם יעמדו במילתם. מה גם שאני לא בטוח שהמועדפוּת, הדי מעורפלת הזאת, באמת תעשה טוב למותווים אבל נגיד שכן.
אני גם די מפחד להיות מוסגר. אני לא יודע מה הם רוצים לעשות איתי.
אני, אישית, גם לא מתרשם מהאיומים המפורשים והמרומזים שהשמיע העו"ד הקרח.
אבל לנסות לבחון את זה בדרך של סיכון חברי, שבאמת לא קשורים למלחמה שלי, ואולי סיכון האנושות כולה…
באמת אחריות כבדה.

מה אתם הייתם מחליטים?

נכתב לראשונה במאי 2005.

שידור חוזר: התקוממות (מרד המותווים)

האות ניתן דקות אחדות לפני הזריחה.

שערי מותווים.

פבלו אלטו ואלכס חסמו את פיות השומרים האנושיים הרדומים שליד השער הסמוך לחומה, בסחבות ספוגות חומר שעזר להם להמשיך לישון (הכל עודפי יצור של המפעלים הסגורים).

ריקרדו פָּרָץ מתוך השער, על האופנוע המתוקן של מוריס בן שושן, ועם הקסדה והאפוד שכולם מכירים עכשיו מהתמונות (ורק יומיים קודם הצלחנו להעלים ממחסני הסיירת המקומית), ונכנס במלוא העוצמה במתקן הזכוכית השחורה שעמד כמה מאות מטרים לפני השער.
מתקן הזכוכית השחורה שהפעיל את חומת המת"ג שמסביב לחומת הבטון ואת המתכתיים ששמרו מסביב לה, התנפץ לאלפי רסיסים שחורים שגם הם מוכרים לכולם מן התמונות שצילמתי עם המצלמה של ריקרדו, אחרי ששלושת האופנועים הנוספים (שהעלמנו ממחסני הסיירת באותו מבצע שבו השגנו גם את הקסדות והאפודים) שבהם תכננו להצטרף לריקרדו, נהיו מיותרים ולא היה לי משהו אחר לעשות.
המת"ג נפל וכל המתכתיים, אנשי הפח הנוצצים, היו עכשיו גרוטאות דוממות.

התקוממות המותווים התחילה.

די חששנו, למען האמת, שהאנשים באוהלים של המחנות יהיו חלשים, אדישים ומדוכאים מדי מכדי למלא את התפקיד ההסטורי שייעדנו להם. אלא שלא היתה לנו ממש ברירה.
אבל כשהם טלטלו את מכוניות הסיירת המקומית בשעה שהבולדוזרים של חברת הבנייה שהזזנו חסמו אותן בכביש המערבי החדש שבין המפקדה לשער החומה, וגם אחר כך, בהשתלטות על המפקדה, חששנו שהם להוטים יותר מדי.

את רוב אנשי הסיירת המקומית הצלחנו להציל מידיהם, אבל כולם יצאו די חבולים. רובם פצועים קשה (יש בעייה שאין בית חולים בעיירה, וגם ציוד עזרה ראשונה קצת קשה להשיג). הצעקות "אנחנו לטובתכם, תמיד היינו" לא ממש עזרו להם. גם את הנשק של הסיירת הצליחו חברינו לרכז במקום אחד. אבל את הצתת המפקדה הכבושה, לא מנענו.
כל פריט שנפל בידינו, כולל הנשק והבולדוזרים, שהתחילו בינתיים לנגח את חומת הבטון, סומן מיד במשולש סגול ובמרכזו 21.

מן הגבעה שליד מתקן הזכוכית המנופץ ראיתי את המכוניות השחורות של המשמרות מתחילות לזרום ממערב. לקח להן קצת זמן, למרות מערכת אזעקה שלא הפסיקה ליבב מאי שם מהרגע שריקרדו ניפץ את הזכוכית. לרוחב הכביש התארגנה מולם שורה של נושאי מיכלים דליקים ולהביורים (הכל הורכב מעודפי הציוד של המפעלים).
ראינו שהם מהססים. מחכים להוראות. מן המחנה עלתה עננת עשן. הבולדוזרים, נהוגים בידי פבליטו וסרגיי, המשיכו להוריד את החומה.
אחרי שעה התחילו להגיע גם הנגמ"שים, עם התותחים מכוונים אלינו. אבל אז גם הגיעו, סוף סוף, צוותי העיתונות ורשתות השידור מכל העולם, כדי לקבל את התמונות שיעשו הסטוריה וזה עצר, לפי שעה, גם את הנגמ"שים.
הישראלים היחידים שהגיעו, בינתיים, היו אנשי המקומון התל אביבי שאצלם הייתי לפני שנעצרתי והבאתי להם את התמונות. הם קיבלו מריקרדו וממני את הראיונות הראשונים. הגיע להם.

ומי שלא היה שם, הפסיד את תחילתה של התקוממות שערי מותווים הראשונה, שנתנה את האות למרד המותווים שפרץ בכל הארץ.

נכתב לראשונה במאי 2005.

שידור חוזר: כרטיס זהות

מן התקופה הקודמת, בה שלטנו בעולם, לא נשאר שום זֵכֵר.
אף אחד גם לא דיבר עליה, כאילו לא היתה. העולם שב לקדמותו, וגרוע מכך.
המדינות חזרו, ואיתן גם הצבאות והמלחמות. אפשר היה לדעת את זה טוב, מן החדשות שנשמעו מפעם לפעם, כשלרדיו העתיק של הגב' בן שושן היה מתחשק לעבוד.
מלבדו, לא היה שום מכשיר אחר שקישר עם העולם.
האויר היה מזוהם, לפחות בעיר הזאת על יד חיפה, תיארתי לי שכך זה גם בשאר המקומות בעולם, אך לא ידעתי מה מזהם את האוויר כל כך.

את שערי הארוך גילחתי כבר ביום הראשון, לפני שהלכתי לעבודה, במספרים השחורות הגדולות שנתנה לי גב' בן שושן ("חס ושלום שתשאיר את השיער במספרה ממול. יחשדו מאיפה באת, וגם, למה שהם ירוויחו אותו"), כדי להסיר מעלי כל סימנים מזהים, והייתי קרח לגמרי. משקפי נעלמו עוד בלילה של הפלישה, כשרצתי בגשם. יותר טוב, לראות כמה שפחות. ושלא לדבר על להיראות, ועם משקפיים.
כולם פחדו מן המשמרות החיצוניים, שנכנסו מפעם לפעם לאזור עם הטרנזיטים השחורים שלהם כדי לעצור אנשים, שלא חזרו אף פעם. לא שהסיירות המקומיות היו הרבה יותר טובות, אבל את האנשים שלהן אפשר לשחד. לפחות כך אמרו במפעל ובבית הזונות. אני שמחתי לא להתקל לא באלה ולא באלה.





ברדיו של גב' לונה בן שושן הודיעו על חלוקת כרטיסי זהות חדשים, המחליפים את תעודות הזהות הישנות, וציינו את הכתובות בערים הגדולות אליהן צריך כל אזרח לגשת. הכרטיסים, כך אמרו בתשדירים, מזכים בזכות הצבעה בבחירות הקרובות, באפשרות להחזיק חשבון בנק ולשלם באשראי, והם גם זכות אזרחית גדולה מאין כמוה. יש לך כרטיס זהות, משמע אתה אזרח. כך לפחות אמרו הססמאות ("כרטיס טוב זו אזרחות טובה") שבתשדירי התעמולה והפרסומת, ברדיו של גב' לונה בן שושן.
בשבילי במיוחד היה בריא הרבה יותר להיות בלי כרטיס ובלי זהות (כולם קראו לי בכינוי עפ"י שם המשפחה הבדוי שנתתי), ובריא עוד יותר שלא לצאת אל העיר הגדולה שבכניסה אליה יש מחסום של המשמרות החיצוניים.
אבל גם רבים אחרים במפעל ובחנויות ברחוב שממול, אמרו שהם לא ילכו לקבל את הכרטיסים, וכל מה שאומרים ברדיו, זה חרטא.
היו כאלה שכן הלכו. כל מי שהלך, חזר אחרי שבוע, בלי כרטיס חדש בידיו, אבל עם מספר טבוע, באדום, על מצחו: 21. ככה סימנו פעם את כל מי שלא התאים לשירות צבאי, ככה סימנו כעת, עם חותם על המצח, את כל מי שלא עמד במבדקים לכרטיס זהות, כרטיס אזרחות.
אף אחד בעירנו לא עמד במבדקים.
פתאום הגעתי למסקנה שכולם בעיר הזאת, הם או כאלה שלא ניגשו לקבל את הכרטיס החדש, כלומר למבדקים, או כאלה שניגשו, וקיבלו 21.
לא ראיתי אף אדם שנושא את כרטיס הזהות החדש, וידעתי גם שאין סיכוי שאראה.

נכתב לראשונה באפריל 2005