להכתים להכתים להכתים

כל מי שהיה בצבא והשתתף באחד מאלה:
מעשי אונס וניצול מיני (דוגמת עושי המעשה מבסיס חיל האויר)
טרטור והתעללות במי שהיה כפוף לו
הרג אזרחים

כל בעל עסק או מקום עבודה שיש חשד שהוא נמנע מלהעסיק, או פיטר עובדים בגלל שהם: פרופילניקים ו/או נשים בהריון ו/או נשים חד הוריות ו/או בני מיעוטים ו/או נכים או בעלי מחלה אחרת ו/או מבוגרים

כל פוליטיקאי, קצין בדרגה גבוהה מדרגת סא"ל, וכל איש תקשורת שיתבטא התבטאות כלשהי התומכת במעשים כמו אלה שצויינו בחמש השורות הראשונות, או מחייבת אותם, או מגינה על מי שעשה אותם.

כל טוקבקאי או בלוגר ששמו ידוע והוא תומך במעשים כאלה, מחייב אותם או מגן על עושיהם.

להקים מאגר שמות ובו כל אלה שציינתי, לעקוב אחריהם ולהזכיר להם בכל צעד ושעל את הפשעים שהיו מעורבים בהם או שתמכו בהם או הגנו עליהם.
להטריד אותם בכל דרך חוקית עד שיתנדפו מכאן מרצונם, או יביעו חרטה מוחלטת שתתבטא בשירות החברה האזרחית.
אם מדובר בעסקים – להחרים אותם ולהודיע על פשעיהם ברשימה שחורה שתועבר ממייל למייל, לפגוע בהם בכיסם היקר להם, לפחות עד שיוכיחו בדרך שאינה משתמעת בשתי פנים שהפסיקו להפלות, ויפצו את אלה שהפלו בעבר בגלל הסיבות שציינתי.

רק כך נענה לנאצים החברתיים.
חל עליהם דין רודף – ונאצים יש לצוד.
רק כך ננקה את החברה.

זו התשובה ההולמת לשטרן – פותח כבוד של הרשימה השחורה.

תעזרו לי להרחיב את הרשימה.

נראה שגשם כבד עומד ליפול

אני, שמפלגת העבודה גמרה את זכות הקיום שלה, ידעתי כבר לפני כמעט ארבע וחצי שנים.
כשהמפלגה הזאת הצביעה בעד אפלייה בקצבאות ילדים בין יוצאי צבא לאלה שאינם.
כתבתי כבר את הסיפור
בכל זאת רציתי להאמין בשנה האחרונה שאולי, אולי היתה בשנה האחרונה איזה מהפכה שם.
אף על פי ששמרתי מרחק, בבחירות האחרונות, אבל עם אהדה קטנה.
הערב, הרגשתי שכבר הייתי בסרט הזה פעם, והרגשתי גם, שידעתי מראש ששוב אהיה בסרט הזה.
אבל יותר, מילה אחת נוספת אני לא אבזבז על המפלגה הזאת.

וקשור, בהחלט קשור, ביום שבו ליברמן נכנס לממשלה. זה לא סתם צירוף מקרים, שראש אכ"א מוציא מן הארון, סוף סוף, את תכנית המלחמה בפרופילניקים שיזמו כמה קצינים בצה"ל, וכבר הרבה זמן הרגשתי שהיא מתרקמת. שטרן אינו לבד בה, אגב, הוא רק השוטה, הלגיונר המשוגע שמוציא את הבטטה מהאש עבור חבורת הקצינים, שיש לה הרבה מה להפסיד.
גם משום שהעלאת הנושא של הפרופילניקים, עלולה לחשוף את כל השיטות שבהן תייג צה"ל כבר בעבר אנשים עם מספר על המצח, מסיבות ביורוקרטיות, פוליטיות, ואחרות.
בוודאי עוד יהיה לי מה להגיד על כך, יכול להיות שאני עוד אמצא את עצמי מודה לשטרן, שימצא את עצמו מחזק את המאבק אותו הוא (והקצינים שמאחוריו) מבקשים לדכא – מאבק על שארית אופיה החופשי והפתוח של החברה (ולכן, זה לא רק "מאבק הפרופילניקים") אבל אני נכון גם לימים קשים, בעיקר משום הידיעה ששטרן אינו לבדו, אלא חונטת חושך פועלת מאחוריו, בימים אלה שבהם עוד הרבה ענני חושך עומדים לרדת.
את התגובה הראשונית שלי כתבתי ב"הארץ" בארבע תגובות, הרי היא כאן ברצף (והמשך יבוא):


אין כל חדש תחת השמש
רשמית, כל מי שקיבל פרופיל 21, קיבל אותו מ"סיבות רפואיות". נפשי – זה גם מוגדר רשמית כרפואי.
אם שטרן טוען שיש כאלה שהוציאו אותו במרמה, הוא יצטרך להוכיח את זה על כל משתחרר ומשתחרר.
אלא שאז עלולה להיחשף האמת שמאחורי הקלות שבה משתמש צה"ל בפרופיל הנפשי כדי לחסל חשבונות עם חריגים, כדי לפטור בעיות שחלקן בעיות בירוקרטיות, ובעיקר, להתנער מאחריות לגבי גורלם של אלה שלא בדיוק מתאימים למערכת. הדרך הקלה ביותר בשבילו היא לתייג את האנשים האלה במספרים.
שטרן גם יגלה, אם הוא לא יודע זאת עדיין, שתכניתו לרדוף אחרי המשוחררים *באשמת צה"ל* באזרחות ולהכתים אותם לכל החיים, איננה חדשה, ובמשך שנים פעלו גורמים שונים בחברה וברשויות לאמלל את קורבנות הפרופיל, שחלקם אולי מעמידי פנים, אבל את המערכת ואת הצבא – המעוניין לטשטש את אחריותו כלפי אלה שאינם מעמידי פנים – זה לא מעניין.
כל מה שהוא מציע, כבר היה קיים שנים.

פרופיל 21 הוא תולדה של שנים ספרטניות, שבהן ביקשו לטאטא מן הצבא ומן החברה את מי שאינו מתאים לאידיאל החיילי, ובמשך השנים הצליחו יוצריו לפגוע באמצעותו ברבים מאלה שלא התאימו לספרטה הישראלית.
מי יודע כמה מהם התאבדו, נגוזו בשקט, או עזבו את הארץ.
מי יודע כמה טובים ואיכותיים, מלח הארץ, הפסידה הארץ בגלל שהם לא היו מוכשרים לדבר אחד – להיות חיילים.
וכמה במקומם גידלה הארץ מן הסוג הרע, הגס, הבהמי, או זה שדומה לשטרן (בעיקר בטפשותו).
רק בשנות ה80 וה90 החברה התחילה להיפתח, המודעות לזכויות האדם עלתה, וגם היחס לצבא, הודות לכיבוש, לבנון הראשונה, ודברים אחרים, עבר התפכחות. אם יש רבים יותר שלא רוצים לשרת בו – זו אשמתה של המדינה השולחת אותם לשמור על התנחלויות, ליהרג למען שלום פוליטיקאיה (ואף חוק דרקוני שמציע איזה שטרן, לא יהיה מה שיחזיר את המוטיבציה). אבל זה לא קשור לנושא העיקרי, שהוא זכויות אדם של בעלי פרופיל 21, המגיעות להם כאזרחיה של מדינה השואפת להיות דמוקרטית, והמאבק הצודק במי שרוצה לשלול להם את הזכויות האלה.

בשנות ה90 עלתה המודעות לקלות שבה מתייגים אנשים שלא התאימו מאיזה סיבות לצבא – בדרך כלל סיבות ביורוקרטיות, אך לעתים גם סיבות של נקמה פוליטית.
ביחד עם חוקי יסוד של זכויות אדם שנחקקו: "חוק כבוד האדם וחירותו" ו"חוק חופש העיסוק" נוספו גם סעיפים האוסרים לפגוע בבעלי פרופיל 21 או בפטורי שירות בכלל.
גם ארגונים שקמו במהלך שנות ה90, עזרו לשילובם של אלה שאינם חיילים בחברה – כפי שצריך להיות בכל מדינה נורמלית, הרואה את עצמה ליברלית ונאורה.
בנסיגה שאנחנו נמצאים בה כיום, במיוחד היום עם כניסת ליברמן לממשלה, מבקש גם שטרן (שאין ספק ששטרן, כפשיסט ימני, הוא מעוניין אישית להקשות את החיים על אלה שאינם כמותו) להחזיר את הגלגל לאחור.
אני מאמין שהפרופילניקים, ותומכי זכויות האדם לאו דווקא משמאל, יעמדו בדרכו עם החוקים שנחקקו במהלך השנים, ואולי מעז יצא מתוק כי תכניתו תחדש את המאבק שנמצא בנסיגה נגד הפשיזציה של החברה, תביא להתארגנות הפרופילניקים מחדש ולחשיפת האמת אותה מסתיר צה"ל מאחורי הסיפור של פרופיל 21, על חלקה ניתן לקרוא בפוסטים שכתבתי בבלוג שלי וגם כאן: http://www.interpretation.co.il/30_1018.htm.

לנו, הנפגעים והנפגעים הפוטנציאלים של תכניתו של שטרן, אין מה לפחד.
כי כל זה נעשה נגדינו במשך השנים, ועברנו את הפרעונים שקדמו לשטרן, נעבור גם את הפרעה הזה.
אם שטרן רוצה מלחמה איתנו – הוא יקבל אותה, והוא זה שיתחרט על כך, וכל אלה שמציעים לו עצות (אני יודע שיש כאלה), כי הם רק יראו אותנו מתחזקים.
יש לנו מקום תחת השמש, ואיננו זקוקים לאישורו של קצין מטומטם זה או אחר. בכח ה'צומוד' יכול נוכל להם.
אנחנו ננצח, כי אנחנו הצודקים.

וזוהי תגובתי האחרונה. כל תגובה אחרת שתבוא מעתה באחד מכינויי, תהיה מעשה ידיו של חרצוף. כפי שנודע לי, אחד החרצופים הוא קצין מההקצינים המציעים לשטרן עצות אחיתופל, ומעשיו מעידים על רמתם המוסרית של קצינים דוגמת שטרן וחבריו. .

כמה עשרות אזרחי ישראל לא חזרו ביום זה לביתם

זה קרה היום לפני 50 שנה:

אזרחים ישראלים היו בדרך חזרה מהעבודה הביתה, כמו בכל יום,
אחרי השעה חמש בערב.
הם באו בקבוצות.
מי ברגל, מי על אופניים, מי במשאיות.

זה היה יום שני.
יום שני תמיד זה יום קשה, יום שבו לא נאמר "כי טוב".
האזרחים שהיו בדרך לביתם, בוודאי לא חשבו על זה.
שנים רבות אחר כך, תצדיק תלמידת בית ספר את מעשיה בכך שהיא לא אוהבת את יום שני. יהיה על זה גם שיר.
האזרחים שחזרו מן העבודה לא ידעו שכך יהיה בעוד שנים.
הם גם לא שמעו שמבצע התחיל. לא לכולם היה אז רדיו.
שנת 1956, רדיו זה עוד היתה קופסה גדולה ופלאית, היה צריך לסובב כפתורים עגולים, אור ירוק היה נדלק והאיש בתוך הקופסה היה מתחיל לדבר. מי שחתם על מנוי לעיתון "דבר", נדמה לי, היה מקבל דבר כזה במבצע.
סיפרו שבאמריקה יש אפילו מכשיר שבו רואים תמונות.
אבל האזרחים הישראלים האלה לא קראו עיתון "דבר", רובם לא ידעו לקרוא עברית.
וגם לו ידעו, ספק אם היו קוראים שם, בעיתון שהיה עיתון הממשלה באותם זמנים, על תוכנית שנקראה "חפרפרת".

אבל מה שהיה קריטי יותר בעבורם, היה שהם לא שמעו שיש עוצר. הם היו בעבודה.
הם לא שמעו שניתנו פקודות.
את התשובה לשאלה מה לעשות באזרחים כמוהם, שלא שמעו על העוצר, דווקא היו מבינים, כי נאמרה בשפתם. אבל הם לא שמעו. ולא הבינו מה רוצים מהם שוטרי משמר הגבול, מדוע הם מעכבים אותם בכניסה לכפר.

כשהם הבינו, אם הספיקו, זה כבר היה מאוחר.
זה היה אחרי שהשוטרים כבר העמידו אותם בשורות, אל מול השקיעה. אפשר בהחלט לומר, שהיא היתה המראה האחרון שהם ראו.
קבוצה אחר קבוצה העמידו אותם, ביום שני לפנות ערב.
בהתאם לפקודות. רק בהתאם לפקודות.
חייל טוב אינו מפר פקודות אף פעם, ולא חורג מהן.



על פי המניין הרשמי, נהרגו באותו היום 47 בני אדם; על פי אומדנים אחרים, נרצחו 49 אזרחים ונפצעו 13. בין ההרוגים היו 12 נשים וילדות, 10 נערים בגילאים 14-17 ו-7 ילדים בגילאי 8-13.
האנדרטה שהוקמה לזכרם מנציחה גם את הזקן שנפטר משבץ לב כששמע שבנו בין הנפגעים, ואת התינוק שהיה ברחמה של אחת הנרצחות.
כך, ציטטתי מהעיתון של סוף השבוע.
בעיתונים של אז, לא היה כתוב שום דבר על זה, ימים רבים.
היה כתוב על נצחון גדול. בשוב העם אל מעמד סיני, התפעמה הלהקה הצבאית מן הפעם הראשונה ולא אחרונה, שבה היתה הרפובליקה היהודית חרב להשכיר למעצמות. ראש הממשלה, בן אדם שאינו נסחף בדרך כלל, הכריז על "מלכות ישראל השלישית", לפני שהבוסים האמיתיים מיהרו להבהיר לו שלא מלכות ולא נעליים, מקסימום רפובליקה של שכירי חרב, שעשתה את שלה ומתבקשת בינתיים לזוז, עד הפעם הבאה.
ועוד זמן רב שתקו העיתונים, רק מפה לאוזן נלחש, מה שאסור היה לכתוב. התקשורת היתה נאמנה, לא פחות ממה שהיא היום, לא בטוח שיותר. נסיונות של ח"כים (מהמפלגה הקומוניסטית) לדבר על כך נמחקו מן הפרוטוקול, ורק עיתון אחד העיז לשבור את האיסור.

בסוף היה משפט לרוצחים.
מלינקי מפקד הגדוד, זה שאמר "אללה ירחמו" לגבי השאלה על מי שלא שמע על העוצר, העיד כי שמע את הביטוי ממפקד החטיבה שדמי. שדמי הנ"ל לא הועמד כלל לדין על חלקו, הוא נשפט רק על "חריגה מסמכות", כיוון שלא הייתה לו סמכות להקדים את שעת העוצר, סמכות שרשמית היא רק של קצין הממשל הצבאי שהיה באותם ימים על אזרחי המדינה העבים, ולפיכך נאלץ שדמי להיפרד מעשר פרוטות. פחות ממחיר נסיעה הביתה באוטובוס (אבל לבטח היה לו רכב, ונהג, אפילו בצנע של אותם ימים).
מלינקי קיבל 17 שנה בפנים, אבל ישב הרבה פחות.
בשנת 1959 הוא כבר היה חופשי, וגם כל האחרים, החיים היו לפניהם, הדרך לקריירה, מי כקב"ט בכור הגרעיני, מי כנספח בפאריס.
כל הרוצחים קיבלו חנינה.



לזכור ולא לשכוח.


ולהזכיר גם למפלגה הסוציאליסטית (מפלגת השלטון של אז) שבדיוק ביום הזה מתכנסת, בראשות מנהיגה, איש שלום עכשיו ה"חברתי" כדי להחליט על ישיבה בקואליציה עם ליברמן, זה שרואה ב20% מאזרחי המדינה (וזוהי רק ההתחלה לה לה) אויבים.
ורק יורשה לי להוסיף, שאני לא מבין את דרישתו של אופיר פינס, המתנגד לדבריו לליברמן, להצבעה חשאית.
אדרבא, נדע את שמותיהם של המצביעים בעד, נזכור ונרשום אותם לדיראון עולם.

לא יודע איזו שעה זאת היתה בלילה.

צבי הסתובב בחדר הגדול שבו היינו ישנים על מזרונים או על שמיכות שנמצאו באחד הארונות, ולמרות שהחושך היה מוחלט הוא שם לב שאני לא ישן.
הוא שאל אם אני רוצה לטייל איתו בחוץ.

כוכבים שהאירו מקדם וימשיכו להאיר לנצח, הזכירו לי ששוב חזרתי אל הלילה של כדור הארץ, אחרי שנים שלא הייתי כאן, מי ידע אם הרבה או מעט. הכל נראה מוכר כל כך, וגם זר.

"היו לי עכשיו מחשבות. עלינו, על המקום שלנו בתוך כל הסיפור הזה של המלחמה הגלקטית" אמר צבי.
"תמיד, גם כשאיבדתי את הזכרון שלי, גם אתה כשהיית במקום שלך ברחוב הרקפת והדחקת את הזכרון, כולנו, היינו נאמנים לחפא. היה ברור לנו שמאין שלא יהיה, אנחנו נחזור ונתאחד ונצטרף למלחמה שלו. וחפא – הוא היה נאמן לשליט הכחול ולפדרציה הגלקטית.
לחפא, יש סיבות טובות להיות אסיר תודה לפדרציה. היא נתנה לו את ההשכלה הגלקטית שלו, שידרגה את אופקיו, הפכה אותו מבן כדור הארץ רגיל, אחד שנולד לחיות ולמות על הפלנטה בלי להכיר את היקום סביבו, ללוחם של הקרן הבהירה. חפא והשליט הם גם חברים, שקשורים בשבועת לוחמים של החבורה שלהם. אבל אנחנו, אני עדיין לא בטוח אם זה טוב או רע לנו"
איכשהו, היו אלה דברים שציפיתי שייאמרו, למרות שמעולם לא באמת חשבתי עליהם מהנקודה הזאת.
"עובדה שנשארת פה, יכולת לחזור עם כל החבר'ה לזמן המקורי. הם כנראה חשבו את מה שאתה מנסה להגיד עכשיו" טענתי כנגדו.
"אני לא מדבר דווקא עלי אישית, או על עלוה או עליך או על על סטולי. אני מדבר בכלל על המין האנושי, על שוכני כדור הארץ.
בשביל הגלקסיה הזאת אנחנו כלום. מין של קופים די מפגר בשוליים של הפדרציה. כוחות האופל כשהיו כאן, לא הסתכלו עלינו, כדור הארץ היה רק נקודה טופוגרפית שלהם במאבק עם השליט. גם השליט שרוצה עכשיו לשקם אותנו, בשבילו זאת קודם כל נעיצת סיכה על המפה. אם הוא לא היה מכיר את חפא, הוא לא היה מתעניין בנו בכלל, כמו שאנחנו לא מתעניינים בחרקים שחיים כאן על השיח" הצביע צבי על שיח גדול שצמח למולינו מתוך הואדי, וזמזומים של צרצרים ויתושים נשמעו מסביבתו.
"אבל את כל המלחמה הזאת הם התחילו בגללנו, לא? בגלל שהשליט נתן לחפא את האפשרות לשדרג לנו את המוח, לחבר את העולם שלנו לרשת הטלפתית של הגלקסיה. בכל זאת אנחנו משהו!"
"תאמין לי שהחיבור שלנו לרשת הטלפתית, אם אנחנו מחוברים או לא, זה לא מזיז לאף אחד. הרשת הזאת כל כך גדולה וצפופה, שזה לא משנה אם עוד מין אחד ביקום מחובר אליה או לא"
לי הייתה מחשבה אחרת בנושא.
"אני יודע, אתה ואני למדנו תנ"ך, עץ הדעת טוב ורע, וכל זה, האלים מפחדים מבני האדם. זה כל כך לא נכון, אנחנו פסיק, ראיתי את כל המינים שגם אתה ראית בכל הדרך שעברנו. יש הרבה שהם יותר חכמים מאיתנו, ותמיד יישארו." נאלצתי להסכים איתו.
"והמלחמה הזאת היתה על טריטוריה, על אינטרסים בכדור הארץ שלנו יש רק הבנה קטנה בהם. לכל היותר יש להם איזה אינטרס באנרגיה המוחית שלנו"
"בדיוק כמו בסיפור של חפא על הדבורים הקדומות" אמרתי.
נכון, אבל תהיה בטוח שלנו אין שום תפקיד צד ראשון בסיפור", אמר צבי "ועוד דבר: עכשיו הכחול, בגלל שהוא חבר של חפא, וכדי לנעוץ סיכה בעיניים של יריביו שאת רובם אנחנו עדיין לא מכירים, יקח את הכדור שלנו כפרויקט, ישקם, יבנה אותנו, יחבר את הכדור מחדש לרשת כמו בימים הטובים"
כמה געגועים עברו בי, כשנזכרתי בימים ההם, השנים הראשונות של ההיסטוריה האלטרנטיבית.
"אחר כך שוב יבוא שלטון חדש, ואת הנקמה שלו בשליט הוא יתנקם על גופינו. ראית מה קרה בנקמה הנוכחית? התרבות האנושית כמעט התפוררה לגמרי, ותאמין לי שמה שאנחנו הספקנו לראות, בשאריות שנותרו מישראל, זה רק חלק".
השאריות שנותרו מישראל. משהו בי היה חייב להפנים את זה. אבל צבי לא נתן לי זמן.
"בסיבוב הבא זה שוב יקרה לנו. לפני שנבין, לפני שנספיק ללמוד עוד משהו על היקום שסביבנו, שוב ניזרק אל התהום והמצולה, ומי יודע מה יישרד. אתה חושב שלשליט הכחול אכפת מזה? למישהו מהכוחות שסביבו? כולם יצורים אחרים, כולם זרים לנו."
"גם המתורגמן? גם אנשי הצוות של החללית?"
"כן, גם הם. בשבילנו הם לא זרים, אבל בשביל המין האנושי שלנו, וכל מה שקשור בגורלו ועתידו, אם בכלל עוד יש לו עתיד, בהחלט הם זרים. ותחשוב על זה מצידנו – גם אנחנו לא יודעים הרבה עליהם, ולא בטוח שאנחנו רוצים לדעת."
אני חשבתי על הכחולה. הייתי עדיין מאוהב. אבל הייתי מוכרח להודות שהוא די צודק.
"אז מה המסקנה שלך?" שאלתי.
"שאנחנו לבדנו. היינו, וכך נישאר, וצריכים לדאוג לעצמנו ביקום שיישאר לנו זר תמיד. ולא בטוח שהדרך הזאת, של השתתפות במלחמות חייזריות שלא את כל מה שיש בהן אנחנו מבינים, של השתבצות במערך שטוב למישהו אחר לפני שבחנו את התועלת האמיתית שלנו, זאת הדרך הנכונה.

הלילה, ששיקף לנו את עומקי היקום, שלרגעים חשבתי שהם שלנו, היה פתאום מפחיד, ואולי מדכא לאין שיעור. תהום ללא תחתית, קרה, זרה ומנוכרת, הקיפה אותנו לנצח בלילה יווני זה. פתאום שמתי לב שיש גם ליקוי ירח. זה היה צריך להיות לילה של ירח מלא.

"אבל בינתיים, תודה שיהיה מעניין לפגוש את השליט הכחול, ולא תוותר על הנסיעה בחללית מחר אל הכוכב שהוא נמצא בו" אמרתי.
"זה נכון", הסכים איתי צבי. "על עצמי לא דיברתי בכל זה".

"תגיד, גם לך רטוב בכפות הרגליים?" הוא שאל פתאום.
בהחלט היה רטוב. בלי שהרגשנו, עלתה גאות מתוך הואדי, ותוך רגעים היינו מהלכים בתוך מים שהלכו וגבהו, והיתה לנו עוד ירידה לרדת מן המקום שהגענו אליו, לפני שנחזור אל הבית.

די, נמאס! (או: הצעת חוק הצבנ"ע מס' 1)

כל אחד שהשתחרר הרגע מהשב"כ, והתקבל למרכז הליכוד, חושב שאם הדמוקרטיה מפריעה לו, הוא ישתיק אותה, כמו שרגילים, כנראה, במקום שהוא בא ממנו.
אי לכך אני מציע הצעת חוק חדשה, שתיקרא: חוק לסיוע הסתגלות משוחררי המערכת הבטחונית לחיים האזרחיים, או בשם עממי יותר, "חוק איזולירבנד לפה לשב"כניקים".
על פי החוק שאני מציע, להל"ן חוק הצבנ"ע מס' 1 2006 התשס"ז:
1. על כל משתחרר משירות בטחוני בתפקיד בכיר, תוטל תקופת צינון בת חמש שנים.
2. במהלכה של תקופה זו, ייאסר על המשתחרר
א. לעסוק בפעילות פוליטית כלשהיא.
ב. להתבטא התבטאות פוליטית.
3. במהלכה של תקופה זו ימומנו למשתחרר, על חשבון משכורת הפרישה שלו מן השירות, לימודי אזרחות במהלכן יקח שיעורים בסיסיים בנושא: מהות הדמוקרטיה, הפרדת רשויות, תפקידו של בית המשפט, חופש הדיבור וחופש הביקורת, ועוד.
הלימודים ייעשו בפיקוחו של אחד ממוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל שייבחר, ובסיומם יהיה על המשתחרר לעמוד במטלות אשר ייקבעו ע"י המוסד.
4. עמידה במטלות תהווה תנאי בסיסי להרשאת כניסתו של המשתחרר לפעילות פוליטית עתידית, כולל הצגת מועמדות לכנסת, השתתפות בממשלה, וכדומה.

ובהמשך: חוק מנת משכל בסיסית כתנאי רשיון לפעילות פוליטית (מוקדש לרוחמה אברהם).

פוסט על פי משפט הסיום הקודם

"יָשַׁנּוּ, הָיָה קָרִיר, אוֹקְטוֹבֶּר, אַתָּה יוֹדֵעַ
כְּשֶׁהַסְּתָו נִצַּח סוֹף סוֹף אֶת הַקַּיִץ
הַדִּכָּאוֹן שֶׁנִּדְמֶה שֶׁכְּבָר לֹא יַעֲבֹר
הַתַּחֲזִיּוֹת נִבְּאוּ שָׁנָה חֲזָקָה
בָּאוֹטוֹבּוּס נָסְעוּ סְטוּדֶנְטִים, צְעִירִים, מְפַטְפְּטִים.
מַה בָּא לְךָ בְּשָׁעָה כָּזֹאת, אֵיזֶה נִירְוָאנָה. לִשְׁקֹעַ
בְּתוֹךְ עַצְמְךָ וְלַחֲלֹם כְּמוֹ פָּעַם
כְּאִלּוּ אַתָּה מַתְחִיל אֶת הַחַיִּים עַכְשָׁו.

לָבוֹא הַבַּיְתָה, לֶאֱכֹל מָרָק
לַחֲשֹׁב כְּאִלּוּ הַקּוֹלוֹת בַּחוּץ
הֵם רַק קוֹלוֹת הָרוּחַ הַמְּיַלֶּלֶת"

נסלי, כמו קטיושה אצלי בלב

להקת ש.מ.מ.ל.
התלהבתי!

https://www.youtube.com/watch?v=-_V5qMlmqgk